שבר מנעול ארון בפנמיה לצורך שימוש

                                                                                                                                                       תיק מספר: 526_201_22

התובע:

נגד

נתבע:

פסק דין

א. תיאור המקרה

כמידי שנה לקראת זמן קיץ בישיבת ב.ק. באזור הדרום, הנהלת הישיבה מורה לתלמידים המתאכסנים בפנימייה בבניין 400 שעליהם לפנות את הבניין ולעבור לחדר אחר כפי הרשימה הנמצאת ביד אחראי הפנימיה. פלוני (להלן התובע) היה צריך להיכנס לחדר אחר בפנימיה עקב פינוי בניין 400, כאשר באותה השעה החדר שהוא היה אמור לעבור אליו היה מאוכלס בידי שני בחורים מהישיבה וביניהם אלמוני (להלן הנתבע).

זמן חורף מסתיים ביום חמישי בבוקר (א' ניסן) והוא המועד האחרון לסיום ההעברות בין חדרים. ביום שני הגיע התובע לחדר וביקש את רשותם להכניס את חפציו ומטלטליו אל החדר לטובת הקדמת המעבר, כיון שהוא צריך לנסוע לביתו. לטענת הנתבע, ניתנה רשות לתובע לאכסן חפציו בארון אחד תחתון ועוד שלושה ארונות עליונים. התובע מכחיש, וטוען שנתנו לו רשות לאכסן רק במקום אחד בארון השמאלי. על שני הצדדים מוסכם שמפורשות אמר הנתבע לתובע לא לגעת כלל בארון האמצעי. למחרת ביום שלישי בצהריים (כיומיים לפני סוף הזמן) הגיע התובע לחדר וראה שהארון שניתנה לו רשות להניח חפציו בו, הינו מלא עד אפס מקום. הוא פתח את הארון האמצעי, שלטענתו היו בארון רק מעט פריטים, הוציאם והניחם בצורה מסודרת על המיטה של הנתבע. לאחר שרוקן את הארון, הוא הכניס את חפציו שלו, ונעל את הארון במנעול.

לאחר מכן, הגיע הנתבע לחדרו וראה את חפציו בחוץ ואת הארון נעול. הוא הבין שהתובע הוא זה שעשה זאת. לטענתו הוא לא ידע את שמו ופרטיו של התובע וניסה להתקשר דרך ווטסאפ למספר שהיה שמור אצלו, ולא היה מענה (בדיעבד התברר שזה היה מספר טלפון של מישהו אחר ולא של התובע). לאחר כ20 דקות שבר את המנעול, הוציא את חפצי התובע והניחם על המיטה, והחזיר את חפציו שלו לארון. כאמור, כל זה התרחש כיומיים לפני סוף הזמן. לאחר חודש, בתחילת זמן קיץ (א' אייר) הגיע התובע לחדר, הבחין שהמנעול שבור, וראה את חפציו מחוץ לארון, לטענתו כל הבגדים היו מלאים אבק וכו' והוצרך לנקותם ולכבסם.

ב. סיכום התביעה

ועתה באה התביעה של התובע כדלהלן.

1.    תובע את דמי המנעול: 26 ₪.

2.    תובע את זמן העיסוק בניקוי בגדיו וכו' העולה על סך 6 שעות עבודה (לפי שכר מינימום): 35.40 כפול 6=212.4 ש"ח.

3.    תובע פיצויים על עוגמת נפש.

הנתבע מצידו השיב שהוא פטור, כי יש לו זכות להשתמש בארון שלו.

ג. מהלך הדיון

ביה"ד חקר את הצדדים, וכן שמע עדויות של מספר עדים:

1. אחראי הפנימיה.

2. מנכ"ל הישיבה הציג את עמדת הישיבה.

3. חבר החדר היוצא הנוסף.

4. חברי החדר הנוספים שנכנסו עם התובע..

אחראי הפנימיה סיפר על נוהל החלפת החדרים: מודיעים כשבוע מראש לכל בחור לאיזה חדר הוא עובר. התחלופה צריכה להתבצע עד יום חמישי. החילוף נעשה בתיאום והסכמה של הנכנסים עם היוצאים. במקרה של בעיה ואי הסכמה פונים לאחראי פנימיה.

הנהלת הישיבה מגדירה באופן ברור שהארונות בחדרים הם בבעלות הישיבה ואין לאף בחור בעלות ממונית על ארון, אלא רק זכות שימוש. הישיבה שומרת לעצמה את הזכות להורות לפנות את הארון כפי שיקול דעתה בכל עת. למעשה, הישיבה לא מורה לפנות ארון באמצע הזמן. במקרה של סכסוך בין שני בחורים על ציוד של הישיבה כגון ארונות, הנוהל הוא לפנות לאחראי הפנימיה כדי שימצא פיתרון לסכסוך. הישיבה לא מעוניינת שתלמידים יקבלו החלטה עצמית על שימוש בכח ויגרמו נזקים לרכוש הישיבה או לרכוש בחורי הישיבה, ועל כן זכות השימוש בארון היא על תנאי זה.

חבר החדר של הנתבע העיד, שנאמר מפורשות לתובע שלא יגע בארון האמצעי, והראו לו היכן כן מותר לו להניח את חפציו.

אחד מחברי החדר הנכנסים סיפר, שהוא מילא את הארון השמאלי בציוד שלו ביום שני בערב. זה מסביר את הפער בין טענות הצדדים: אכן הנתבע צדק שאמר לתובע ביום שני בצהריים שיש מקום בארון הצדדי, אך זה לא סותר את זאת שכאשר התובע הגיע לחדר ביום שלישי בצהריים, הוא ראה שהארון מלא; שהרי חברו קדם לו והניח שם את חפציו.

בחקירת הנתבע התברר שהיו לו אפשרויות אחרות היכן להניח את חפציו, אך הן לא היו נוחות לו. לדבריו, הוא אמנם יכול היה להסתדר, ואמנם נכון הוא שבפועל לא נגרם לו שום נזק מוחשי, אבל הוא זכאי לארון זה שניתן לו ע״י הישיבה להשתמש בו עד סוף זמן חורף, נעשה לו כאן עוול שהארון נלקח ממנו, וזו זכותו להעדיף דווקא את הארון שלו.

ד. פסק דין

קודם שניגש לבירורי הדברים, יש לציין ששני הצדדים לא נהגו כהוגן וכשורה, ודבר זה הוא שורש לפתרון הרבה בעיות קודם שנוצרו. התובע לא נהג כשורה כיון שנאמר לו מפורשות לא לגעת בארון, ועד שלא נגמר הזמן הרי רשות השימוש בארון היא בלעדית של הנתבע. מאידך, הנתבע לא נהג כהוגן, שאע"פ שעשו לו שלא כהוגן, הרי הוא יכול היה בנקל לפתור את העניין בכך שהיה מוצא פתרון אחר לחפציו כגון לאחסנם במשך יום וחצי על מיטה פנויה שהייתה בחדר, או בתיק שלו או בארון אחר, ודעת לנבון נקל. יעויין עוד לקמן בסוף פס"ד בסעיף ה' תחת הכותרת "לפנים משורת הדין", מהי ההתנהגות המצופה והראויה לבני תורה.

1. סוגיית עביד איניש דינא לנפשיה

הכלל של 'עשיית דין באופן עצמי', משמעו שאדם יכול לעשות דין לעצמו ולהציל את ממונו גם במחיר של פגיעה בחברו. הדיון מובא במסכת בבא קמא (כז ע"ב):

"ההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; היכא דאיכא פסידא - כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי - היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח".

מדובר על בור מים שהיה שייך לזוג שותפים שחלקו ביניהם את השאיבה ממנו. פעם אחת בא אחד השותפים לשאוב מים ביום שלא היה התור שלו, ולאחר שהשותף השני ביקש ממנו שיפסיק את השאיבה ולא נענה, נטל הלה קת של מעדר והכהו. ומפורש בסוגיא, שבמקום שיש הפסד, כגון במעשה זה, אכן היה רשאי אדם זה לעשות דין לעצמו. אולם במקום שאין הפסד נחלקו: רב יהודה סובר שאין אדם רשאי לעשות דין עצמו אלא יטרח וילך לבית הדין, אך רב נחמן סובר שרשאי לעשות דין לעצמו, שכיון שעושה כדין אינו צריך לטרוח.

להלכה פסקו הרי"ף (ב"ק יב ע"ב) הרא"ש (שם ג,ג) והרמב"ם (סנהדרין ב,יב) כרב נחמן, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ד).

2. כשאפשר להציל בענין אחר

צריך בירור ביסוד הלכה זו: אימתי מותר לעשות דין לעצמו? שהרי, לא יעלה על הדעת שבכל מקרה מותר לאדם לעשות דין לעצמו. מה הדין אם יש לניזק אפשרות להציל את שלו בדרך אחרת שלא גורמת נזק למזיק? בסוגיית הגמרא (ב"ק כח ע"א) מובאות ראיות לדעות השונות במח' האמוראים הנ"ל, ובין השאר הקשו על רב יהודה מדברי הברייתא:

"שור שעלה ע"ג חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת - פטור; מאי לאו במועד, דליכא פסידא! לא, בתם, דאיכא פסידא. אי הכי, אימא סיפא: דחפו לעליון ומת - חייב; ואי בתם, אמאי חייב? שהיה לו לשמטו ולא שמטו".

מתבאר בגמרא, שאם יכול היה בעל השור התחתון לדחוף את העליון באופן שיתכן ולא  יגרם לעליון נזק, והוא לא עשה כן, חייב. מכאן ראיה, שאם יש שתי אפשרויות לניזק להציל את שלו, אחת שגורמת נזק לחברו והשניה ללא גרימת נזק, עליו לבחור בדרך השניה, ואם בחר בדרך הראשונה חייב על הנזק.

ראיה נוספת מדין אשה שבאה להציל את בעלה מיד מכהו והחזיקה במבושיו:

"וקצתה את כפה - ממון; מאי לאו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר! לא, שיכולה להציל ע"י דבר אחר. אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר – פטורה...ה"נ קאמר: בד"א - בשיכולה להציל ע"י דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר, נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה".

אשה שבאה להציל את בעלה מיד מכהו והחזיקה במבושיו, היא חייבת בדמי בשתו, שדרשו "וקצות את כפה" – ממון, ופירשו שחייבת משום שהיתה יכולה להציל ע"י דבר אחר, שבענין זה אינה עושה דין עצמה^[1]. מכאן משמע, שאם יש לניזק אלטרנטיבה להציל בדרך אחרת, הוא חייב על הנזק.

התוספות (ד"ה משבר ויוצא) מקשה שהרי ישנה ברייתא אחרת שמובאת בסוגיה, ממנה משמע להיפך:

"תא שמע: הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס! אמר ר"נ בר יצחק: משבר ויוצא - לב"ד, משבר ונכנס - להביא זכיותיו".

מברייתא זו משמע שמותר לו לשבור כדרכו, ולא הטריחו אותו לסדר את החביות זה על זה כדי למנוע נזק לחברו. וקשה מהמקרים הקודמים (גבי שור שעלה ע"ג חברו להורגו, אם דחפו חייב, כיון שהיה לו לשומטו כדי לא לגרום נזק לשור) שם משמע שהוא חייב על הנזק אם היתה לו דרך אחרת להציל ללא גרימת נזק. התוספות מיישב כך:

"משבר ויוצא - אף על גב דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו, היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה, אבל הכא לא אטרחוהו לסדרן זה על זה".

התוספות מיישבים, שלגבי שור אנו אומרים שהיה עליו לשומטו משום שאין טירחה בשמיטה יותר מבדחיפה ולכן היה לו לשומטו ולא להזיקו בדחיפה, אבל כאן יש לו טירחה להניח את הכדים זה על גב זה, ולא הטריחוהו לסדרן זה על זה והתירו לו לשוברם.

מפשט לשון התוס' עולה שלא הצריכו אותו לטרוח כלל מעבר למה שהיה צריך בין כה וכה, וכיון שאין עליו חובה לטרוח יכול לכתחילה להזיק. אולם החזון איש (ב"ק סי' ד ס"ק ג) כתב, שכוונת התוספות שלא הצריכו אותו לטרוח טירחה מרובה, אך טירחה מועטת הצריכו אותו לטרוח, אף אם עשה חברו שלא ברשות. וכתב שאפשר שבשור שעלה על גב חברו לא יתירו לדוחפו אפילו אם יש טרחה מרובה לשמטו, כיון שלא פשעו הבעלים פשיעה גמורה, שאף שפשעו בשמירה מ"מ אין כאן היזק מזומן. מה שאין כן בממלא חצר חברו כדים שלא ברשות, שמשנה מנהגו של עולם, ואם לא תתיר לו לשבור ולצאת דרך הילוכו לא שבקת חיי.

ברם, הרא"ש בתשובה (כלל קא סי' ג) סובר אחרת. הוא נשאל:

"ראובן היה לו חבית ברשות הרבים ומצא אבן וסמכה עליו. בא שמעון ולקח האבן כי אמר שהיתה שלו, ולא היה זה בפני ראובן. למחרתו מצא ראובן חביתו שנשברה, ושאל משמעון שיפרענה לו. ומשיב שמעון, אני לקחתי את שלי, ועוד כי סמכתיה באבן אחרת אף על פי שלא היה גדול כל כך, היה בו כדי שתסמוך עליו.

תשובה: ישבע שמעון שהוא כדבריו ויפטר...ואין לפטרו מטעם שלקח את שלו, דאע"ג דעביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא, מכל מקום היה לו לשמור את של חברו בענין שלא יזוק. כדאמרינן בריש פרק המניח (כח) גבי שור שעלה על גבי חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור אבל דחפו ומת חייב, אף על גב דאיכא פסידא דבתם מוקמינן ליה אפילו הכי חייב משום שהיה לו לשמטו בנחת ולא שמטו. גם בכאן היה לו לסמכה באופן שלא תשבר. ואפילו לרב נחמן דמוקי לה במועד ואיכא למימר טעמא דסיפא הוא שחייב משום דליכא פסידא, הכא נמי ליכא פסידא שלא היה מפסיד כלום אם היה ממתין עד שהיה תובעו בבית דין".

בניגוד לפשט התוספות, לפי הרא"ש גם כשיש היתר לעשות דין לעצמו עליו לשמור על ממון חברו שלא יוזק, ומשמע שעליו לטרוח לשם כך, כגון בנידון שנשאל עליו הרא"ש שהיה עליו לחפש אבן אחרת גדולה שתסמוך את החבית שלא תישבר. תשובת הרא"ש הנ״ל אמנם לא נזכרה כלל בבית יוסף ובשו״ע, אך הובאה בדרכי משה ונפסקה להלכה ברמ"א (חו"מ שפג,ב).

ערוה"ש (שפג,ז) פסק הלכה למעשה כתשובת הרא"ש, והגדיר זאת שאם אדם עושה היזק בכה"ג הרי הוא פועל בדרך המזיקים וחייב לשלם, וז"ל:

"ודוקא בנזק כזה שמוכרח להציל מיד, אבל ראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו חביתו של יין שלא תפול, ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשברה החבית חייב שמעון לשלם כל הנזק. דאף על פי שראובן לקח הכלי שלא כדין, מכל מקום אין שמעון מוכרח להציל מיד, דלהכלי לא היה מגיע נזק אף אם שהה זמן מה, והיה לו לסמוך את החבית בדבר אחר. ואף שלא היה לו לשעתו מזומן במה לסמכה, מכל מקום היה לו לחפש ולמצוא. ואף שהוצרך להכלי, מכל מקום אין זה מדרך בני אדם, והוא דרך המזיקים וחייב לשלם [נ"ל]".

לפי ערוך השלחן יש חובה על העושה דין לעצמו לחפש ולמצוא דרך להציל את שלו מבלי לגרום נזק לחברו, ואם יש לו אפשרות כזו ולמרות זאת הוא בחר בדרך של גרימת נזק לחברו, אין כאן דין אלא התנהגות בדרך של מזיק וחייב לשלם על הנזק.

וכתב שו"ת דברי שלום (חו"מ ג,קיט) על מח' הרא"ש ותוס' הנ"ל:

"ולפי זה נראה דפליגי במאי דאמרינן שהיה לו לשומטו ולא שמטו, דלדעת התוס' והרשב"א והג"א והמאירי דאין טורח בשמיטה יותר מבדחיפה. ולדעת הרא"ש אף על גב שהיה לו טורח קצת בשמיטה יותר מבדחיפה, אפילו הכי היה לו לשומטו, מה שאין כן התם דיוצא ומשבר שיש טורח רב להניח חבית על גבי חברתה".

נמצא אם כן, לשיטת הרא"ש באמת היה צריך לטרוח מעט ולמצוא פיתרון בנקל וכיון שלא עשה כן הרי זה דרך המזיקים וחייב על שבירת המנעול^[2], אבל כיון שיש את שאר הראשונים הנז' תוס' וסיעתו כיון שזה טורח אפילו מועט אז בכה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ויכול לשבר ולהיכנס כדין משבר החביות.

למעשה הרמ"א וערוה"ש פסקו כדעת הרא"ש, והשו"ע סתם ולא פירש דעתו בענין זה. והדברי שלום כתב כך:

"ואם כן יש לתמוה על הרמ"א שפסק כהרא"ש בתשובה, ולא הזכיר דעת הראשונים ז"ל החולקים בזה, ובפרט דרבים נינהו, ולכן נראה לענין דינא דאין להוציא מהמוחזק דיכול לטעון קי"ל כהפוסקים הנ"ל ובפרט שרבים הם, אבל אם הכלי האחר היה סמוך לו נראה דבכה"ג חייב, ואם היה צריך למהר לדרכו ולא הניח הכלי האחר אפשר דאין להוציא ממון מהמוחזק ועדיין צריך עיון וישוב בזה לענין דינא.

נקטינן לדינא:

א. ראובן שלקח חפץ מחבירו וסמך בזה את חביתו שלא תגלגל ותשבר, ובא בעל החפץ ונטל את החפץ שלו ונשברה החבית, אם לא היה סמוך לו חפץ אחר כדי לסומכה והיה צריך לטרוח קצת לחפש, אין להוציא ממון מבעל החפץ דיכול לטעון קי"ל כהפוסקים דס"ל אפילו בטירחא קצת דאינו מחוייב לטרוח, אבל אם היה חפץ אחר סמוך לו ובקל יכול לסומכה ולא סמך, בכה"ג חייב.

ב. ואם היה צריך למהר לדרכו ולא הניח את החפץ הסמוך לו, אפשר דאין להוציא ממון מהמוחזק, ועדיין צ"ע בזה לענין דינא".

העולה מן הדברים שיש כאן מחלוקת הפוסקים, האם עליו לטרוח טרחה כדי להציל ממון חברו, והאם יש לו דין מזיק כשאינו טורח ומזיק ממון חברו.

ויש לתמוה על הדברי שלום כיצד ניתן לומר קים לי נגד הרמ"א במקום שהשו"ע לא חולק עליו? ועיין פת"ש (חו"מ סי' כה ס"ק ב) וכן ספר התומים (קצור תקפו כהן ס"ק קכד) שקבלנו על עצמנו את פסיקת השו"ע והרמ"א להוציא ממון, ואין לומר קים לי נגדם. ואם כן, מכיון שהרמ"א פסק כתשובת הרא"ש נקטינן כן להלכה. איברא, הרב חיים אויערבאך (שנת תקצ"ה)  בספרו דברי משפט (שפג ס"ק א) העלה שדעת הרא"ש היא כדעת התוס' שהיכן שיש טרחה כל שהיא הוא פטור, והעמיד את תשובת הרא"ש שמדובר שהייתה אבן אחרת מזומנת לפניו לסמוך את החבית ללא טורח. ואם כן, יש מח' בדעת הרמ"א, וחזר הספק למקומו. 

וכאן יש מקום להסתפק:

במהלך הדיון אמר הנתבע שהיו לו אפשרויות אחרות היכן להניח את חפציו, אך למרות זאת בחר בארון שלו. האם יש להחשיב זאת שהיה יכול להציל את שלו ללא גרימת נזק לחברו? ככל הנראה, פריצת המנעול והחזרת חפציו לארון שלו היא האפשרות המועדפת מבחינתו, והאפשרויות האחרות לא היו נוחות ומהירות כל כך. בנוסף, זכות השימוש שלו בארון שלו נלקחה, ואותה הוא לא היה יכול להשיב בדרכים אחרות.

ולכן נשאל: 1. האם "הצלת ממונו" היא השימוש בארון שלו, או שפירושה הוא הנחת החפצים במקום שמור כל שהוא? האם הצלת "ממונו" היא השימוש בארון שלו בדווקא; ואז הדרך היחידה היא לפרוץ את המנעול? או שמא נאמר שהצלת ״ממונו״ פירושה הנחת החפצים במקום המשתמר. 2. אם האפשרות השניה היא הנכונה יש מקום לשאול: האם הנחת הבגדים על המיטה הפנויה בחדר למשך יום וחצי זו אפשרות סבירה והמקרה שלנו יחשב כמצב בו היה יכול להציל את שלו ללא גרימת נזק לחברו, או שמא אין תחליף ראוי להנחת הבגדים בארון דווקא. שאלות אלו נשארות פתוחות, ומדי ספק עדיין לא יצאנו.

3. מי מוחזק במקרה של ספק?

מדובר כאן בדיני מזיק וניזק, והשאלה האם הנתבע חייב לשלם על המנעול שהוזק, היא שאלה בספק נזק. מי נחשב המוחזק במקרה של ספק: המזיק או הניזק?

א. ספק נזק בהלכות שכנים

הנה כנסת הגדולה (הג' טור חו"מ קנג אות כא) מביא מחלוקת ראשונים בנזקי שכנים, מי נחשב מוחזק האם המזיק או הניזק:

"אמר המאסף, נפל מחלוקת בין הפוס' היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא מי הוא המוחזק המזיק או הניזק. ומהר"י איסרלאן ז"ל בכתביו סימן קל"ז כתב, בפלוגתא דרבוותא המזיק הוא המוחזק. ע"כ. ומסתמא קאמר בין בנזק מבורר בין שאינו מבורר, בין בנזק גדול בין בנזק קטן, בין בעושה בתוך שלו בין בעושה ברשות הניזק, בין תפוס בנזק בין שאינו תפוס. אבל מהרש"ג נר"ו הובאו דבריו במהר"ש יונה ז"ל בפירושו להלכות שכנים בסימן זה כתב, נראה שלא כתב כן אלא בנדון שלו שהמזיק היה עושה הנזק בתוך שלו, אבל בנדון הרב מהריב"ל לעולם יודה דעל הניזק להביא ראיה. וכעין חילוק זה חילק הסמ"ע בסי' זה אות ל"א לענין אחר, ואין דעתו כן אלא דבכלהו גווני ס"ל לרב ז"ל דהמזיק הוא המוחזק וכן מורה יושר לשונו שכתב, ואף כי בפלוגתא דרבוותא המזיק הוא המוחזק ועל הניזק להביא ראיה וכ"ש הכא וכו'.

איברא שמצאתי בתשובה כ"י להרב מהר"ש יפה ז"ל כתב, י"א דבפלוגתא דרבוותא המזיק הוא המוחזק, והיינו דוקא היכא דעביד בשלו ומחזיק ברשותו, אבל מי שבא לעשות ברשות הניזק פשיטא דהניזק הוא המוחזק. ע"כ. ולכאורה יראה שכיון במ"ש י"א, דבפלוגתא דרבוותא המזיק הוא המוחזק על הר"י איסרלאן, ואף עפ"י כן חילק בין עביד בשלו לעביד ברשו' הניזק...ואיכא מרבוות' דס"ל איפכ', דהדין בין בנזק מבורר בין שאינו מבורר בין גדול בין קטן בין עושה בשלו בין עושה בשל חבירו לעולם הניזק הוא המוחזק,...אבל מהריב"ל בס"א סימן פ"ד ופ"ה דרך דרך ממוצעת, וכתב דבפלוגתא דרבוותא כל שהנזק מבורר הניזק הוא המוחזק, וכל שאינו מבור' המזיק הוא המוחזק, וכ"כ מהר"א ששון ז"ל סימן ס"ח. ויראה ברור מבורר אפי' נזק גדול המזי' הוא המוחז', וכמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ק"ץ ובח"ב סי' קע"א. ומיהו היינו דוקא בעושה בתוך שלו,...ולענין הלכה, בכל מקום דאיכא פלוגתא דרבוותא מי הוי מוחז המזיק או הניזק, אין לומר בזה קים לי כיון דבהא פליגי, ואית לן למיזל בתר רובא".

מן הדברים מתבאר, שבהלכות שכנים יש כמה גורמים המשפיעים על הדין במקרה של ספק: א. האם המזיק עושה בתוך שלו או בשל חברו. ב. האם הנזק הוא ברור ומוכח. ג. האם פעולת המזיק או הניזק היא דבר מחודש. ד. האם מדובר בנזק גדול או בנזק קטן. ה. האם המזיק תפוס בנזק (היינו כבר עשה את הפעולה שגורמת נזק). למעשה ישנה מחלוקת פוסקים גדולה מיהו המוחזק האם המזיק או הניזק במקרה של ספק, ומסקנת הכנה"ג שכאשר יש מח' הפוס' לגבי המוחזקות אין לומר קים לי אלא ללכת אחר רוב הפוסקים באותו מקרה.

אך כאמור, מדובר כאן בהלכות שכנים שהמזיק עושה בתוך שלו וע"י כן נגרם נזק לשכנו, ולכן יש סיעת פוסקים הסוברת שכיון שעושה בתוך רשותו וקרקע בחזקת בעליה עומדת הרי שבמקרה ספק הוא נחשב המוחזק, ועל הניזק המוציא עליו הראיה. אולם הנידון שלנו אחר הוא, שכן לא מדובר בהל' שכנים אלא בדיני מזיק וניזק רגילים.

ב. ספק בשמירת הבעלים

מה הדין כשיש ספק האם הבעלים שמרו כראוי ופטור או שלא שמר כראוי וחייב, על מי להביא ראיה?

הפני יהושע (ב"ק נו ע"ב) כתב כך:

"אבל קשה דמאי מייתי מילתא דרבא אדיוקא דמתני' הכא, כיון דלא שייך הכא למימר לא מהימן לי בשבועה דשבועה זו מה טיבה, ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המזיק לישבע ששמרו כראוי אלא נראה דאדרבה ניזק מחויב להביא ראיה שלא שמרו המזיק כראוי".

לפי הפני יהושע נטל הראיה שהמזיק לא שמר כראוי מוטל על הניזק, שהוא המוציא ועליו הראיה, והוא אף פטור משבועה ששמר כראוי. 

אולם החזון איש (ב"ק ז,ז) כתב כך:

"ויש לעיין בבעלים אומרים ששמרו כראוי אי על הבעלים לברר בעדים או על הניזק לברר שפשעו הבעלים. ומשמע דעל הבעלים לברר, כיון דההיזק לפנינו חשיב המזיק כטוען דבר מחודש, ועליו לברר. ולפי זה גם השומר חייב לשלם עד שיברר ששמר כראוי, אע"ג דשומר לעולם נאמן בשבועה שלא פשע הכא מתחייב נגד הניזק מדין בעלים ואינו נאמן בשבועה".

לפי החזון איש החובה היא על הבעלים של הבהמה להביא ראיה ששמר כראוי, משום שההיזק נמצא לפנינו, וטענת המזיק ששמר כראוי היא נחשבת חידוש, והמוציא מחברו עליו הראיה. נמצא, ששאלת המוחזקות נתונה במחלוקת האחרונים.

ברם, יש צד לומר שהניד"ד אינו דומה לשם: בספק שמירת הבעלים מדובר שהנזק בוודאי נעשה שלא כדין, והשאלה היא האם ניתן לחייב על התוצאה. אולם בניד"ד, הנתבע טוען ששבירת המנעול הייתה כדין על פי הלכת "עביד איניש דינא לנפשיה", ולכן אולי גם החזון איש יסכים שהמזיק הוא המוחזק.

אולם לאחר העיון נראה שגם בניד"ד המחלוקת בעינה עומדת. הבה נעיין: במה נחלקו הפנ"י והחזו"א?

תמיד אנו רגילים לחלק בין שני מקרים: א. איני יודע אם לויתי או התחייבתי, שפטור. ב. איני יודע אם פרעתי או החזרתי, שחייב. הסיבה להבדל בין שני המקרים היא חזקת החיוב: במקרה הראשון אין חזקת חיוב, כי לא ברור שכלל הייתה הלוואה, אולם במקרה השני ודאי שהיה חיוב שהרי מודה שלווה, אלא שאינו יודע אם פרע, או שמודה שקיבל אך לא יודע אם החזיר. כאשר יש חזקת חיוב ויש ספק האם יצא מחזקת החיוב שלו, הוא הופך להיות המוציא ועליו להביא ראיה שיצא מחזקת החיוב שלו, וכל זמן שלא הביא ראיה חייב לשלם.

המקרה של ספק שמירה הוא ממוצע בין שני המקרים: יש כאן נזק ודאי לפנינו, וודאי שהבהמה של הבעלים הזיקה. הספק המתעורר הוא האם הבעלים שמר כראוי ופטור, או שלא שמר כראוי וחייב. הפני יהושע מגדיר זאת כאיני יודע אם לויתי או התחייבתי, משום שיתכן ששמר כראוי ומעולם לא היה רגע ברור של חיוב. אולם החזו"א מסתכל על העובדה שהבהמה של הבעלים הזיקה, ועל עובדה זו אין עוררין, ולכן כאשר הבעלים אינו יודע אם שמר כראוי, הרי הוא כאיני יודע אם פרעתי^[3].

ג. הנידון שלנו

כעת נחזור לנידון שלנו: לפנינו תוצאה ברורה של נזק – מנעול שבור, והמזיק מודה שהוא ביצע את הפעולה. ועל כן לפי החזו"א במקרה של ספק המוחזק הוא הניזק ועל המזיק להביא ראיה. זה נכון שבניד"ד למזיק עצמו אין ספק שהוא פטור והוא טוען טענת ברי, אך כאשר יש מח' הפוסקים האם הוא פעל כהלכה ומתעורר ספק לדיינים האם הוא פעל נכון, הרי שהמזיק הוא המוציא ועליו הראיה. כך נראה לשיטת החזו"א, אך כאמור הפני יהושע חולק, ומדי ספק לא יצאנו, ואם כן הדרינן לכלל הפשוט שהמוחזק הוא הנתבע. ולכן, מחמת ספיקא דדינא, בדיני אדם יש מקום לפטור על שבירת המנעול.

ברם, לאחר התבוננות ושקילת הדברים, יש כמה צדדים המצטרפים לחיוב הנתבע: א. סברת ערוך השלחן שזו דרך המזיקים. ב. מדובר רק בזכות שימוש ולא בבעלות על הארון. ג. היה פתרון חלופי סביר להנחת החפצים למשך הזמן הקצר שנותר (כיום וחצי). מאידך, יש פוסקים החולקים על סברת ערוה"ש, ולא ברור האם זכות השימוש במקום אחר נחשבת בנסיבות הקיימות כיכול להציל בדרך אחרת. ולכן, ביה"ד קובע מכח "פשרה הקרובה לדין" שעל הנתבע לשלם שליש משווי המנעול, וראוי לצאת ידי ספק ולשלם על כל המנעול.

4. לצאת ידי שמים

כך כתב שולחן ערוך הרב (חו"מ הל' נזקי ממון סעיף ה):

"אם ממון חבירו מזיק את ממון שלו ואי אפשר לו להציל שלו אלא בנזק ממון חבירו, מותר ואינו צריך להיות ניזוק מחבירו ולירד עמו לדין. ומכל מקום חייב למעט בנזק חבירו כל מה שאפשר, ואם אפשר לו להציל שלו בלא נזק חבירו על ידי טורח, חייב לטרוח ולהציל לצאת ידי שמים אף על פי שהוא בענין שפטור על נזק זה בדיני אדם כי זו מצות עשה לטרוח בגופו להציל ממון חבירו מהפסד ובכלל השבת אבדה היא כמו שנתבאר בהלכות מציאה. ולפיכך שור חבירו שעלה על גבי שורו להרגו לא ידחפנו מעליו אם אפשר לו לשמוט את שלו מתחתיו וגם כששומטו ישמטנו בנחת ולא בכח שיפול העליון וכן בכל כיוצא בזה".

מדברי שו"ע הרב מתבאר, שלמרות שפטור בדיני אדם מדין עביד איניש דינא לנפשיה, יש עליו חובה לטרוח ולהציל כדי לצאת ידי שמים. ואפשר שכאן היה על הנתבע חובה בידי שמים לטרוח ולהניח את חפציו למשך יומיים שנשארו עד סוף הזמן במקום אחר.

5. מדיניות הישיבה

השימוש בארוניות הישיבה נעשה על דעת ותנאי השימוש שנקבעים ע"י הנהלת הישיבה. וכאמור, היא מגדירה באופן ברור שהארונות בחדרים הם בבעלות הישיבה ואין לאף בחור בעלות ממונית על ארון, אלא רק זכות שימוש. הישיבה שומרת לעצמה את הזכות להורות לפנות את הארון כפי שיקול דעתה בכל עת. למעשה, הישיבה לא מורה לפנות ארון באמצע הזמן. במקרה של סכסוך בין שני בחורים על ציוד של הישיבה כגון ארונות, הנוהל הוא לפנות לאחראי הפנימיה כדי שימצא פיתרון לסכסוך. הישיבה לא מעוניינת שתלמידים יקבלו החלטה עצמית על שימוש בכח ויגרמו נזקים לרכוש הישיבה או לרכוש בחורי הישיבה, ועל כן זכות השימוש בארון היא על תנאי זה.

לפי זה מתברר, שהנתבע פעל שלא כדין, משום שהיה עליו לפנות לאחראי כדי שיטפל בבעיה וימצא פתרון, ולא הייתה לו רשות לעשות דין לעצמו. הואיל ועצם הרשות שהישיבה נותנת להשתמש בארון הוא תלוי בתנאי הזה, אם הוא עובר על התנאי אין לו היתר להשתמש בארון. ואם הוא בכל זאת מחליט לפרוץ את המנעול ולהזיק, הוא אינו עושה "דין" אלא נזק; דבר שוודאי שאין לו היתר לעשות.

לכן, מצד זה נראה לחייב אותו על הנזק. ברם, מבירור שעשה ביה"ד עולה שהנהלים של הישיבה בעניין זה לא היו ברורים דיים, ולכן לא ניתן לחייב את הנתבע על מה שעשה. על הנהלת הישיבה לחדד את הנהלים ולכתוב בצורה ברורה שהשימוש ברכוש הישיבה הוא על דעת זה שבמקרה של ויכוח בין תלמידים יש ליישב את המחלוקת ע"י נציג הישיבה המוסמך, ולא לנהוג באלימות. ולהבהיר במפורש, שמי שלא ינהג כן הרי השימוש שלו ברכוש הישיבה הוא ללא רשות, ודינו כגזלן.

משעת פרסום הנוהל והלאה, יהיה ניתן לחייב את מי שיעבור בעתיד על נוהל זה לשלם על הנזקים שיגרום.

התובע טען שהיה עליו לנקות את הבגדים ותבע על כך הוצאות. אכן, הנתבע נהג שלא כשורה. היה עליו להניחם במקום משתמר אחר, או לכל הפחות היה צריך להתקשר לתובע ולעדכן אותו שבגדיו מושלכים על המיטה כדי שיוכל לאוספם ולאכסנם במקום חלופי. אך למעשה, הנזק שנגרם לבגדים שהתמלאו אבק במשך הזמן הוא גרמא שפטור בידי אדם וחייב רק בידי שמים, וגם לא ברורה כל כך מידת הנזק שקרתה לבגדים.

לגבי תביעת פיצויים על עוגמת נפש, לפי דין תורה אין מקום לחייב ממון, אולם במידה ונגרם צער יש חובה על הנתבע לפייס את התובע על הצער שנגרם לו. והאמת והשלום אהבו.

ה. לפנים משורת הדין

הערה: כל הנכתב עד כאן הוא כפי הנראה מן הדין, אך דבר פשוט הוא שלכתחילה מצופה מכל אדם לנהוג ברגישות ולפנים משורת הדין, שנאמר (שמות יח,כ) "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (ב"מ ל ע"ב). וכל שכן כשמדובר בבני ישיבה לומדי תורה, עליהם ללכת בדרך הישר והטוב, שנאמר (משלי ב,כ) "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור" (ב"מ פג ע"א). וראוי לבן הישיבה לנהוג כפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה,יג):

"משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן,...ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

ו. החלטה

1.    התובע לא נהג כראוי בכך שנגע ללא רשות בחפציו של הנתבע והוציאם מן הארון ללא רשותו.

2.    לכתחילה הנתבע היה חייב להימנע משבירת המנעול ולהניח את חפציו במקום חלופי כדי לצאת ידי שמים. ובדיעבד, לאחר מעשה, עליו לשלם שליש מעלות המנעול היינו סך 9 ₪. זוהי שורת הדין, אך ראוי שלצאת ידי ספק ישלם את כל עלות המנעול סך 26 ₪.

3.    על ניקיון הבגדים: לא הובאו ראיות בפני ביה"ד שנגרם להם נזק או לכלוך. מצד עוגמת נפש: אין בדין תורה חיוב ממון על עוגמת נפש אלא חובת פיוס. שני הצדדים נהגו בסוג של אלימות ועליהם לבקש מחילה איש מרעהו.

4.    הישיבה תפרסם נוהל שימוש ברכוש הישיבה לרבות ארונות, ומשעה שהנוהל יכנס לתוקף תהיה חובת תשלום גמורה למי שיזיק בעתיד (לנוהל לא תהיה תחולה רטרואקטיבית).

פסק הדין יבוצע בתוך 14 יום.

באנו על החתום יום שלישי י' סיון התשפ"ו (26.5.26):

______________                                          ______________                               _______________

הרב ניר אביב, אב"ד                                          הרב יונתן שרביט                                   הרב אפרים וינשטוק