התחייבות להמשך תשלום שכירות גם אם יפונה ע"י הערייה

הנתבעים (צד א): 

1. בית הכנסת א.ת. 

2. א' כ' 

(המשכירים)

התובעים (צד ב):

1. חברת ש. ה. בע"מ

2. ח. ר.

3. ב. כ.

(השוכרים)

פרטי העובדות הנצרכות: 

1. התובע (צד ב') שכר מהנתבע (צד א') מקום כדי לפתוח שם חנות, והתחייב להמשיך את חוזה השכירות גם אם העיריה תשלח לו צו פינוי אם לא תחל בהליכים בפועל כדלקמן (סעיף 6.10.):

מוסכם בזאת כי ככל ויפתחו הליכים כנגד השוכר באופן המפריע ומסכל את השימוש במקום בפועל, השוכר יהא רשאי לסיים את תקופת השכירות ולא תחשב כהפרה יסודית של השוכר ובלבד שניתנה שהות סבירה למשכיר להסדיר את המשך השימוש במקום, כפי שהיה טרם שהחלה המניעה. מובהר כי צו סגירה ו/או צו פינוי שלא מבצועים הליכים בפועל כשלעצמם לא ייחשבו כמסכל את אופן השימוש. בכל מקרה מובהר בזאת כי השוכר לא יוכל להגיע בכל טענה/ ו/או דרישה ו/או תביעה כנגד המשכיר כנגד אי יכולת לעשות שימוש במושכר מצד הרשויות מכל סיבה שהיא, וכי לא יהא זכאי לקבל חזרה כספים שהושקעו במבנה בהתאמת המקום למטרות העסק. 

2. לאחר שקיבל התראה מהעיריה הודיע צד ב' לנתבע בכתב שהוא איננו מעונין להמשיך בחוזה השכירות ומשכך הסכימו הצדדים שצד א' מתחייב לצד ב' סך 150,000 ₪ באם צד ב' יפונה ע"י העיריה, אא"כ החנות תעבוד ותכניס רווחים כי אז העלות של ההשקעה תקוזז מול הרווחים שהחנות הכניסה בנתיים. 

 3. לאחר העברת החנות והוצאות נוספות הגיע צו מביה"ד נגד החזקת חנות במקום וצד א' ביקש מצד ב' לצאת מהמקום.

טענות התובע:  

התובע תובע את מלוא ה 150,000 ₪ שסוכם עליהם בהתכתבות בין הצדדים, שזה לא קשור להוצאות ועוד לא תבענו את כל ההוצאות. 

תשובת הנתבע: 

1. לכל היותר יש לשלם את ההוצאות, שהרי כוונת ההתחייבות היתה להחזר הוצאות ולא להרוויח על גבו השחוח רווחים, בנוסף טוען צד א' כי: א. ההתחייבות היתה רק על פינוי של העיריה ולא על פינוי של ביה"ד. ב. צד ב' אשם בנזק כי לא הזדרז מספיק. ג. מאחר וזה נגד ההסכם והרי צד א' 2 הינו רק ערב הרי שההתחייבות זו היא אסמכתא שהרי הוא לא נהנה בכלל מכל ההתחייבות הזו כי צריך הנאה מההתחייבות עצמה ולא די שהוא חושב שיש לו הנאה מהמו"מ, והו"ל כזרוק מנה לים מספק לדעת הרא"ש. ד. גבאי ביהכ"נ מתנגדים להתחייבות זו של צד א' 2 שהרי הם אומרים לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ה. אני נאלצתי להתחייב לו למרות שלא הייתי חייב לפי ההסכם ולא באמת התחייבתי. ו. היתה התנגדות גדולה של שכנים כשאחד השכנים שגם עושה שימוש בביה"ד ליבה את האש ועל זה ודאי לא התחייבתי. 

2. בנוסף אני מצידי מוכן שהוא ימשיך לעבוד הוא הפסיק בגלל ביה"ד ואמרתי שלא על זה התחייבתי, בנוסף אני ממליץ לברר אם ביה"ד עובד מטעם העיריה כי יש גם ראיות הפוכות ואני מבולבל. 

תשובת התובע: 

1. מה שנכתב 'עיריה' לא דווקא, והכוונה כל גורם שיפנה ואין כאן שום אסמכתא. ב. המשכיר היה צריך לקחת בחשבון הכל הוא השכיר לי שטח בעייתי והיה צריך לקחת בחשבון התנגדויות שכנים. 

2. אני קיבלתי מכתב מהעיריה ב 7.3 ובגלל זה הפסקתי והיה כתוב שאם אני ממשיך אני נקנס. במקביל בביה"ד הורידו ממני את הצו מניעה כי אני לא קשור יותר לענין.

3. בנוסף התובע מכר את השטח אחרי שהוא השכיר לי אותו. 

תשובת הנתבע: 

1. אכן ואחרי המכתב מהעיריה המשכנו והפסקת בגלל ביה"ד ולא בגלל העיריה, וגם בגלל השכן שאמר שהוא ידאג שהמנהל יפנה אותך, וגם אני לא אמרתי שאתה תפסיק אלא שאני לא לוקח יותר אחריות. 

2. ידעת מכך שאני מוכר.

תשובת התובע: 

1. מוכחש לא ידעתי שאתה מוכר. 

2. לגבי הביה"ד אתה אומר שלא התכוונת כי כך יצא, ואם לא היה כך היית אומר שהתכוונת רק לעיריה ולא לביה"ד, בנוסף אין דבר כזה התחייבתי ולא התכוונתי להתחייב.  

דיון והכרעה:

תחילה עליי לדון בהיקף התביעה שלטענת התובע התביעה היא על סך 150,000 ₪ סכום ההתחייבות שהוא ביקש וזה ללא קשר להוצאות, ולטענת הנתבע ההתחייבות היא רק על סכום ההוצאות שהוא לא יודע מה הוא אבל לא מדובר ביותר מ 47,000 ₪ ולצורך כך עלינו לראות את לשון ההתחייבות, ותחילה לשון ההתחייבות שביקש התובע: 

אני הח"מ יודע כי העיריה מתנגדת לעסק במקום המושכר ידוע לי כי במידה ה... יפונה אז המשכיר ישלם לשוכר סך 150 אל"ש עבור ההשקעה שנעשתה במקום, וכן המשכיר לוקח אחריות מלאה באם נפונה ע"י העיריה, סכום של ה 150 אל"ש יקוזז במידה והריהוט [כנראה צ"ל והעיריה מ.פ.] תפנה לאחר תקופה לפי רווחי החנות הדו"ח יהיה מפורט לבקשת המשכיר. 

על כך הגיב הנתבע: 

מאשר, אולם במידה והשוק הספיק לפעול במשך מס' חדשים, יקוזז מסך הרווח שהרוויחה החנות הסך הנ"ל. 

והרי ברור הדבר שאם סוכם בין הצדדים שבמידה והתובע הרויח כסף אחר הוא יקזז מהסכום על אחת כמה וכמה שאם זה לא עלה, לא שלא התכוונו להתחייב, אמנם היה מקום לדון בכך אבל בתוך לשון ההתחייבות של התובע נאמר במפורש שהסכום של ה 150 אל"ש הינו עבור ההשקעה שנעשתה במקום ויש לדון האם הכוונה שזו היא עלות ההשקעה או שעבור השקעה גם של ₪ אחד מתחייב הנתבע לשלם סך של 150,000 ₪ והרי בכל מקום שיש ספק בלשון השטר קיי"ל (כתובות פג ע"ב ועוד) שיד בעל השטר על התחתונה לכן א"א להוציא מהנתבע יותר מאשר ההשקעה בעצמה. 

וכעת נבא לדון בטענות הנתבע שעיקרן שהוא רק 'ערב' ולכן מכיון שהוא רק 'ערב' ההתחייבות לא חלה, אלא שמבדיקה של הכותרת של ההסכם נראה מפורש שהוא 'המשכיר' ולא ערב שהרי כך נאמר שם: 

בין: 1. ביהכ"נ א. ת. [..] 2. א. כ. (שיקרא להלן – יחד ולחוד: "המשכיר".)

הרי שהצדדים סיכמו שהנתבע הינו המשכיר והוא יקרא בפנ"ע משכיר גם ללא ביהכ"נ, א"כ ודאי אין התחייבות מדין 'ערב' שהרי בדיני ממונות יכול כל אחד לקבל על עצמו איזה התחייבות שירצה והוא קיבל ע"ע התחייבות מדין משכיר ואינו יכול להפטר בטענות שונות, ובפרט שמלשון השטר נראה שהמשכיר העיקרי הינו הנתבע דכאן שהרי בביהכ"נ לא מוזכר מס' עמותה ולא מוזכר שום דרך לחייב אותה ואילו אצל הנתבע מוזכר כתובת מפורטת ומס' זהות דבר שמראה שעיקר סמיכות הדעת של התובע היתה על הנתבע בכאן שהוא יעמוד בהתחייבויתיו [וגם אם נאמר שאין כאן עמותה היה צריך לרשום את שמם של גבאי ביהכ"נ אותם שהנתבע טוען כעת שהם אומרים לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי שהם עומדים מצד ביהכ"נ והעובדה שביהכ"נ נזכר בסתם ללא שום ציון איך מחייבים אותו שזה פיטומי מילי בעלמא ועיקר ההתחייבות היא על הנתבע] ואף שהיה מקום לדון בטענה זו אבל עכ"פ על מחצית מהשכירות ודאי שיש לו דין משכיר שהרי בפשטות לפי השטר הוא משכיר ולא ערב. 

לגבי הטענה שהתובע אשם בנזק כי הוא לא הזדרז מספיק, לא ברורה הטענה הזו בשום מקום בחוזה לא התחייב התובע שיזדרז ואין שום תביעה עליו אם לא הזדרז מה גם שמדובר בהשערה בעלמא שאילו הוא היה מזדרז זה היה עוזר ומונע את ביה"ד מלהוציא צו מניעה על הפעילות במקום דבר שכלל אינו מוכח. 

ביחס לטענה שההתחייבות לא חלה כיון שהיא נגד השטר לא ברורה הטענה הזו הרי בשטר נכתב במפורש (ס' 16.3): 

"שום התנהגות מצד מי מהצדדים לא תחישב כויתור .... אא"כ הויתור, ההסכמה, הדחיה, השינוי, הביטול או התוספות נעשו במפורש ובכתב ..."

א"כ העובדה שהוא שינה את הכתוב בשטר איננה טענה שהרי בסופו של יום השינוי היה בכתב וחל וגם אם נניח שהיה לו את האפשרות לחייב אותו לקיים בדיוק את האמור בשטר זו היתה בחירה של הנתבע לוותר על כך והשינוי חל ומחייב. 

א"כ נותר לנו רק לדון ביחס לתביעה בעצמה האם יש כאן התחייבות מצד הנתבע לשלם בכל מקרה או רק במקרה שהעיריה תפנה, שהרי מצד אחד טוען התובע מה אכפ"ל מי מפנה העיקר שאני לא אנזק ומאידך טוען הנתבע הרי התכוונתי להתחייב דווקא על העיריה כי זה משהו שחשבתי שאני יכול לפטור אבל צו של ביה"ד שאין באפשרותי להתגבר עליו מעולם לא התחייבתי. 

נראה כי מלשון השטר ברור הדבר שההתחייבות היא על העיריה ולא ניתן בכוונה בעלמא לחייב את הנתבע דבר גם אם שני הצדדים היו מודים שהכוונה היא כך עאכו"כ שיש הכחשה בדבר זה. 

ועל כן הנתבע פטור מלשלם לתובע.