ביטול שידוך עקב חילוקי דעות בעבודת ה'

הצדדים הופיעו בפנינו, חתמו על שט"ב, וגם אם הכלה חתמה וקבלו בקנין על מה שיפסוק ביה"ד. 

רקע: 

התובעת: הכלה, הנתבע: החתן.

התובעת והנתבע באו בקשרי שידוכין, ולאחמ"כ בסמוך לחתונה, ביטל הנתבע את קשרי השידוכין, בשל חילוקי דעות בעבודת ה', כדוגמה לכך הציע ששאל אותה אם תלך אדום לאחר החתונה ואמרה שזה לא עניינו, וכן שיתכן שתקופה לאחר החתונה תלך פאה, התובעת השיבה שדברים אלו היו בצחוק וניתן לראות לאור התנהגותה כיום שלא היתה שום כוונה לכך, ולכל היותר כיום היא מבינה שהוא חשב שהיא מדברת ברצינות, החתן מגיב שאין עושים צחוק מדברי שו"ע, בנוסף היא צעקה עליו בבית הוריו שהוא לא מתייחס אליה, ועל כך השיבה שיתכן שדברה בהרמת קול בחדר סגור אבל ודאי לא צעקה, בנוסף היה ויכוח בקשר לליל החתונה בו התפתחו הדברים בצורה לא נעימה כשיש הכחשות בין הצדדים מה בדיוק נאמר ביניהם בקשר לאותו הענין, בפועל הנתבע לאחר התייעצות ארוכה עם הוריו החליט לבטל את השידוך, התובעת נפגעה מכך שדברים שהיו בינו לבינה הפכו לשיח בינו לבין הוריו ללא הסכמתה, והוא טוען שאכן המלצת הוריו לביטול השידוך אינם בקשר לדברים אלו הקשורים לליל החתונה אלא אך ורק בשל הדברים האחרים. 

כעת תובעת הכלה את הכסף שנתנו לחתן למתנות עבור ספרים 1420 ₪ כסף זה הביא החתן לביה"ד והוא מופקד בידינו, שעון שנקנה לתת לחתן ולא ניתן 420 ₪, סט ספרי מעם לועז שעלה 800 ₪, טלית 400 ₪, כיסוי עם השם של החתן 120 ₪, אולם לחינה 2850 ₪, אביזרים לחינה 200 ₪, שמלת כלה 4,500 ₪, ועוד 25,000 ₪, במקביל החתן מבקש את הטבעת שנתן לה (בשווי 11,000 ₪) וטוען שגם הוא ניזוק מביטול השידוך ואין סיבה שישלם את הוצאותיה וכן שהסיבה לביטול השידוך נכונה, כמו כן הוא מבקש שתוכיח את הוצאותיה, הכלה מחזיקה בטבעת עד שישלם החתן את ההוצאות שהפסידה בגינו לטענתה.

בהמשך התקיים דיון נוסף בו הסביר החתן שהכלה הפצירה בו פעם אחר פעם להפר את גדרי ההלכה בענין שמירת נגיעה וזאת עוד לפני שבאו בקשרי שידוכין, והכלה הגיבה שבסופו של יום כשפעם אחת הוא כמעט נשבר ונגע בה היא זו שהתרחקה מהמקום, כך שזה הוכחה לדעת שהמילים היו מילים שבאו להביע צורך רגשי אבל לא חלילה ניסיון לפתות אותו לעבור על גדרי ההלכה, כמ"כ הציגה הודעה כתובה בה היא כותבת לו שנשארו 40 יום עד החתונה ובע"ה היא תצליח לעמוד בשמירת נגיעה עד החתונה, מה שמראה שלא היתה לה כוונה להפר את ההלכה, זאת ועוד באם נכון הדבר שזה מפריע לו הדיבורים האלה הרי הם היו גם לפני סגירת השידוך ולמה סגר השידוך? ועל כך השיב החתן שהוא ביקש ממנה להפסיק עם הדיבורים האלה והיה סבור שזה יועיל, בנוסף טען החתן שהיא ישבה על מיטתו בפעם אחת כשלא הרגיש טוב, וכן העיד האב על כך, בנוסף טען האב שבכל מקרה החינה נעשתה נגד רצונם ותוך הערמה עליהם כשאמרו להם שהכלה תעשה אירוע קטן לחברותיה ולאחר מעשה התברר שהיא הזמינה מאה איש לאולם, ואם משום שמלת הכלה היא יכולה היתה לבחור שמלה פשוטה יותר ואין זה קשור להוציא הוצאות ע"פ. 

דיון והכרעה:

ראשית יש לדון אם יש צדק בטענת התובע שעליו היה לבטל את השידוך, והנה מודעת זאת שאין ביה"ד יודע מה באמת אירע בין הצדדים, כיון שיש הכחשות ואין ביה"ד יכול לדון אלא בדברים הגלויים וידועים, והנה בנוגע לטענת הכלה שהחתן ידע לפחות חלק מהדברים עוד לפני השידוך ואם כן לאחר שעל דעת זה סגר את השידוך מה לו להלין עליה? שהרי כתב הב"ש (אה"ע סי' נ ס"ק יב) עמש"כ שם בשו"ע (ס"ה) שאם המשודך קלקל מעשיו הרי זו עילה לביטול השידוך:

אף על גב בתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והוא ידע מזה אלא אח"כ החזיק בדבר הרבה.

והרי כאן לפנינו זו היא טענת החתן [בדיון השני] שהגם שכן היה גם לפני השידוך אבל סבור היה שלאחר שהתרה בה שלא תעשה כן שהיא תפסיק ומשחזרה על ההזמנה לאיסור פעם אחר פעם נאלץ לבטל את השידוך, וכעת נבא לדון בטענות החתן דאמנם ביחס לטענה על ביטול השידוך בשל העובדה שהתברר שאין זו אותה דרך בעבודת ה' [שגם על זה יש הכחשות], עומדים בפני ביה"ד דברי הנו"ב בענין זה שכתב (שו"ת מהדו"ת יו"ד סי' רד):

וע"ד אשר בדק לן מעלתו בפסק שיצא מאתו ומבית דינו הצדק היושבים בב"ה של הגביר הנגיד ר"י קוילא יצ"ו שפטרו את הבתולה פב"פ והסירו ממנה עבותות הקשורין בתנאים שאין עליה חרם הקהלות בביטול השידוך. ... מה שכתב מעלתו ובנה יסוד על מה שהכלה אמרה שהחתן היה רוצה לאנס אותה הרי זה דומה למ"ש (יו"ד סי' רכח סמ"ג ובאה"ע סי' נ ס"ה) דאם בתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו פטורה משבועה וא"כ גם בנדון זה קלקולו גדול מאד שרצה לעשות מעשה תועבה לעבור על איסור נדה דאורייתא שהוא בכרת אם לא היתה הכלה עומדת על נפשה להאבק עמו להמלט ממנו. לדעתי אין הנדון דומה כלל ומי יכול לדון על מחשבה הרי לא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות דהלא לא עשה מעשה. ואף כי המניעה היתה מצד הכלה שהיתה עומדת נגדו וחגרה בעוז מתניה והוא היה ראוי לאותו מעשה שהרי החזיק בה בכח והפילה על המטה לשכב עמה. מ"מ סוף סוף הרי נהפך מחשבתו ומי יכול לדון על המחשבה אפשר שהיה פורש והיה חוזר בו. ... ואף כי בודאי עשה שלא כהוגן שהיה מתיחד עם פנויה אשר דוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה וביותר שהיה מתקרב אליה בקרבות המביאים לידי מחשבה רעה כזו אעפ"כ אינו כדאי לומר עליו בשביל זה שקלקל את מעשיו כי בעו"ה הדבר נעשה כהיתר שמיחדים החתן וכלה וכמה טפשים אשר מתעסקים להביא החתן וכלה בחדר אחד ואין מוחה וכבר צווח על זה הגאון בעל מעיל צדקה (סי' יט) והרעיש ברעש גדול על שנתפשט דבר מכוער כזה ונעשה להם כהיתר. ומעתה למה זה יחשוב עליו שהוא מקולקל בעבור דבר אשר בעו"ה רבים נכשלים בו באין מוחה ועוד מה שנאמר בתשובות הרשב"א ובש"ע היינו שהמיר או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת אף אם היה נכשל בעון באותו פעם עדיין לא נופל עליו שם מקולקל לומר שאינו הגון לה לא מבעיא לחד שינויא בתוספות גבי שוחט בשבת ולע"ז ששחיטתו כשרה משום שבפעם אחת לא נעשה חשוד ממילא שלא נעשה מקולקל בשביל פעם אחת אלא אפילו לאידך שינויא בהתוספות וכן דעת הרבה פוסקים שגם בפעם אחת נעשה חשוד וכן הכריע הש"ך (יו"ד סי' כט ס"ק יד) וכן הוא ביו"ד (סי' קיט סי"ז) ועיין בש"ך (שם ס"ק ל) היינו כדי להיות חשוד בדבר שלא להאמינו כשעושה כן מחמת ממון או שעושה כן בפרהסיא אז נעשה חשוד אבל זה שיצרו היה מתגבר עליו פעם אחת במקרה בלתי טהור כשהיה ביחוד עם הכלה שלו אין לקרותו מקולקל בעבור זה ודוקא למי שעבר עבירה ושנה בה או שרודף אחר עריות, ועיין ברא"ש בפ' זה בורר שכתב ונראה לפרש חשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות וכן הוא לשון רמ"א (ח"מ סי' לד סכ"ה) בהג"ה הרי שכתבו דוקא שהוא רגיל וגס בעריות. ויען כי בחתן זה שמעולם לא נשמע עליו שמץ דבר כי אם בפעם הזאת פשוט בעיני שהוא בחזקתו ולא נופל עליו שם מקולקל ועוד אף במקולקל ממש שהמיר ועשה כמה מעשים רעים פסק הרמ"א (יו"ד סי' רכח סמ"ג) וכתב דדוקא אם נשאר בקלקולו אבל אם חזר בתשובה אין להתיר כי אם בידיעתו הרי במומר וחזר בתשובה צריך התרה ק"ו בן בנו של ק"ו באדם שהוא מוחזק בחזקת כשרות ובא מכשלה לידו בפעם אחת ואחרי כן לא נשמע עליו דבר מכוער פשיטא שאין ממש בטענה זו לחשוב אותו למקולקל במעשיו.

הרי הכריע הנו"ב שאפי' אם ניסה לאנוס את כלתו כשהיא נידה ולא הצליח כי היא סירבה אין זה עילה לבטל שידוך, מאחר שמעשה חד פעמי אינו סיבה לקרוא לחתן מקולקל, על אחת כמה וכמה כשאי"ז מעשה אלא בגדר מחשבה כי רק ניסה לעשות ולא הצליח ועאכו"כ כשלא ניסה אלא רק אמר שאין זה עילה לבטל את השידוך, ואפי' אם אמר הרי אם חזר בתשובה לאחמ"כ שוב לא ניתן לבטל את השידוך ולכן אי"ז מהווה עילה לבטל את השידוך, טעם זה יפה גם לסיפור שצעקה עליו פעם אחת לדבריו בבית אמו, הרי שוב אין מדובר אלא בסיפור יחידאי וע"כ אין כאן עילה לבטל את השידוך.

ואמנם בפת"ש (אה"ע סי' נ על ס"ה) כתב על דברי הנו"ב שיש לחלק בין משודך למשודכת, וז"ל:

מ"מ י"ל דזה דוקא במשודך אבל במשודכת יכול לבטל משום זנות פעם א' ולא מבעי' בשידכה בחזקת בתולה דזולת טעמא דפגם הוי מקח טעות ע"ל סי' ס"ז ס"ה אלא אפילו בהיתה אלמנה או גרושה נמי יכול לבטל משום דהוי פגם גדול וראיה לזה מדברי מהרי"ט שהבי' הבה"ט לקמן סי' קט"ו סק"כ ויש לעיין במהרי"ט שם.

הרי לנו שבשונה מגבר שזינה פעם אחת שיתכן שאי"ז חמור כ"כ באשה גם זנות של פעם אחת היא חמורה, אלא שכאמור כאן אין מדובר בזנות אלא בדברים חמורים הרבה פחות ועדיין גם לדעת הפת"ש שמחלק בין איש לאשה בזה אין חילוק.

אלא שהחתן טען [בדיון השני] שלא מדובר היה במקרה יחידאי אלא בבקשה של פעם אחר פעם אחר פעם, אמנם מאידך הכלה הוכיחה שלא היתה כוונת הדברים הזמנה לחטא חלילה אלא הבעה של צורך רגשי, והגם שבהחלט היו יכולים להגיע לידי איסור על ידי הבעת צורך רגשי כזו, אך לא זו היתה כוונתה, והגם שיתכן שהחתן לא הבין כן, וכמו שאמר לענין לבישת אדום או צביעת הצפרניים בלק אדום וחבישת פאה נכרית, שהכלה מכחישה מכל וכל וטוענת שהדברים נאמרו בצחוק, הנה מצאנו כעין זאת בדברי חז"ל (ב"ק צג ע"א):

רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תניא נמי הכי הכני פצעני על מנת לפטור ואמר לו הן הרי יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו הרי לאו שהוא כהן.

הרי שדברי אדם כשהם נאמרים יש לבדוק מה כוונתם, וחזרו חז"ל על יסוד זה במקום נוסף (נדרים טז ע"א):

שאוכל ב' לשונות משמע.

וא"כ הרי חובה היה על החתן לפני שהוא עושה צעד כזה לבדוק את זה, וגם אם אמר יאמר החתן בדקתי את הדברים והבנתי מתוך הענין שכוונתה ברצינות ולא בצחוק וכוונתה לעבירה ולא להבעת צורך רגשי וזאת על אף שבפנינו הוא הודה שלפחות בפעם אחת היא קמה ועזבה ולא רצתה להגיע לדבר עבירה וגם הראתה הכלה בפנינו התכתבות בה היא כותבת שהיא משתדלת שלא להגיע לעבירה, ואף אם נאמר כדבריו הרי אין ביטול שידוך יותר קל מפיטורין של פועל והדברים ק"ו אם בפיטורי פועל נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שו ס"ח):

הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד (וי"א דהוא הדין ליחיד) (טור) וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד (אפי' רק יום או יומים) (מרדכי שם) או למד בטעות וכל כיוצא כאלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם.

הרי לנו שמלבד ממוני ציבור אין היתר לפטר פועל אלא א"כ התרה בו קודם לכן, ולא יהא ביטול שידוך חמור מפיטורי פועל, וכיון שלא היה כאן הפסד בפועל היה עליו להתרות בה, ביחס לבקשות לחיבוק, וכן ביחס לדברים האחרים שאלה הם דברים חמורים בעיניו ואינו מוכן להמשיך כך, ומשלא עשה כן לא היתה לו הזכות לבטל את השידוך.

גם בעיקר הטענה שזה דבר שאפשר בגינו לבטל שידוך יפים לענין דברי הט"ז שבא לבאר את דברי השו"ע (אה"ע סי' נ ס"ה) שמותר לבטל שידוך במקרה שהמירה אחות המשודכת, ונכנס הט"ז לברר מה יהיה הדין במקרים דומים וכתב (ס"ק ח):

שהמיר' אחות המשודכת וכו' הטעם בטור בשם תשובת הרא"ש דיש בזה אונס לישא אחות מומרת והוה כאלו פירש תחלה שבזה יכול לבטל השידוך ונראה דה"ה אם זינתה אחותה והיתה אשת איש הוה פגם גדול או אפי' היתה פנויה והרתה לזנונים יש גם בזה פגם גדול אבל אם נעשה דברים אלו באחות אם של המשודכת לא דמי לזה דכיון לאו אחד הוא כנלע"ד להכריע בזה כיון שעיקר הדבר אינו אלא סברת הרא"ש ע"פ אומדנא כמוזכר בתשובה לא נלמד ממנה רק מה דדמי מכל צד ואין לך להוסיף יותר כנ"ל.

הרי שעלינו ליתן לכך פרשנות מצמצת ולא מרחיבה, ועל פניו המקרה שלפנינו רחוק מאד מהמקרה עליו דיבר הרא"ש אף שיש לומר לאידך גיסא שכאן מדובר על המשודכת עצמה ולא על אחותה, עם זאת כפי שראינו מהנו"ב הרי שאפי' אם ניסה לאנוס בכח נחשבים הדברים כמחשבה עאכו"כ שלפי כל הראיות שלפנינו ודאי לא היתה כוונתה לעבירה, ובשאר הדברים הרי יתכן מאד שהם נאמרו בלשון צחוק כטענתה.

זאת ועוד שכאמור יש הכחשות בין הצדדים וא"כ בלא"ה לא ניתן להאמין לסיפורי צד אחד יותר מלמשנהו שהרי כתב הנו"ב שם בהמשך דבריו:

והנה כל האריכות בזה הוא אם היה מבורר בראיה ברורה שהדבר אמת שהיה רוצה לאנס אותה. אבל בנדון של מעלתו אין הדבר ידוע כי אם הכלה אומרת כן לאחר זמן שהוא מקולקל לא מפיה אנו חיים וכי היא נאמנת עליו ודבריה אינן מעלים וכי היא עדיפא מעד אחד דעלמא?

וע"כ נאלץ ביה"ד להסיק שהמסקנה היא שלא היתה עילה לביטול השידוך, ומשכך יש עלינו לדון אם יש לצד המבטל חובה לשלם את הוצאות הצד השני שהוציא לצורך החתונה והפסיד אותם בשל ביטול השידוך שלא כדין. והנה דבר זה מפורש ברמ"א (חו"מ סי' יד ס"ה):

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר).  

הרי לנו שמי שעשה פעולה על בסיס התחייבות של אחר, ואותו אחר חזר בו, חייב האחר לשלם את ההוצאות שהוציא מי שפעל על פיו לחינם, וכתב הפת"ש (ס"ק טו) לדמות מקרה זה להתחייבות להתחתן וז"ל:

עיין בתשובת חות יאיר (סי' קסח) שכתב, ומזה פסקתי במי שכתב לחבירו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבוא, ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס, חייב לשלם לו היזקו, ע"ש.

ואמנם שם מדובר על טענת אונס, אמנם הדימיון ברור.

והנה היה מקום לומר שכיון ששני הצדדים הינם בני עדות המזרח שקבלו הוראות מרן אינם חייבים, כיון שמקור הדין הוא בדברי הרמ"א אלא שלא מצאנו בדברי רבותינו גדולי עדות המזרח המחלקים בזה וראה לדוג' בפד"ר (ח"י המתחיל בעמ' 3) בהרכב בו ישבו מרנן הראשונים לציון רבי עובדיה יוסף ורבי מרדכי אליהו זצ"ל שחייבו מכח דברי הרמ"א הללו, ועוד לו בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א חו"מ סי' ב) וע"כ אין מקום לפטור את החתן מכח העובדה שמקור הדברים הם ברמ"א. 

דין זה שב ונשנה בדברי הטור (חו"מ סו"ס לט) ואנו נציג את הדברים כפי שכתב הסמ"ע שם (ס"ק מו):

ז"ל הטור (סי"ט), ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה, ואמר לו לך לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו שאתה חייב לי מנה, ומסור לי השטר ואלוך, והלך והביא לו השטר, כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, ואח"כ חזר ראובן וכו', ... שבכתיבת השטר לא נתחייב המלוה להלוות לו, ע"כ. ובעיר שושן (סי"ז) כתב ז"ל, ונראה שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן, מדיני דגרמי, ע"ש, ודברי טעם הן.

הרי שמי שהתחייב לו חברו שיתן לו הלוואה וחזר בו, אבל הלווה כבר הוציא כסף על שטר חוב לטובתו האישית חייב המתחייב להלוות לשלם לו את ההוצאות שהוציא מדין הוציא הוצאות על פיו שהוא חייב מדינא דגרמי.

דין זה שב ונשנה גם בדברי מרן לענין מק"ט (סי' רלב סכ"א):

הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומ' החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפי' אבד או נגנב [אחרי שהודיעו] הרי הוא ברשות מוכר ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום חייב בהוצא' שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני ואם לא היה יודע שהיה בו מום פטור מהוצאת ההולכה ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה.

הרי לנו שע"י שהודיעו מראש שכוונתו לקחת למקום אחר חייב, הגם שהיה מקום לחלק בין הוציא על פי דיבורו להטעה אותו ומכר לו מקח פגום שאז יש יותר מקום לחייב, אמנם לכאורה כאן מקום לדברי מרנן הראשונים לציון שגם דעת מרן השו"ע לחייב בהוצאות.

והנה לפי לשון הסמ"ע הרי טעם החיוב הוא מכח דינא דגרמי, וא"כ היה מקום לפטור כאן את החתן שהרי לא התכוון חלילה להזיק את הכלה, אלא נפשו בשאלתו איוותה ויעשה להתחזק ולהתעלות בעבודת ה' ואין כאן חלילה כוונת נזק וא"כ מה מקום לחייבו מדינא דגרמי?

שאלה זו נשאלה בשו"ת הרי בשמים (ח"ה (מהדוח"מ) סי' כט) בנידון חתן שנשבע לשקר שאינו חולה במחלת הנפילה ולאחמ"כ התברר ששיקר והיה נידון על הוצאות החתונה (לאחר שנישאו כבר), וז"ל:

ויש מקום לדון לחייבו לשלם גם עבור הוצאות החתונה שהי' לצד הכלה כהדין שבש"ע (ח"מ סי' יד ס"ה) בלך ואני אבוא אחריך ענובי"ת (אה"ע סוס"י צ) ובנתה"מ (סי' ר ס"ק יג) ובקצה"ח (סי' ת סק"ד) וכי"ב כ' בסמ"ע (סוס"י לט) ועח"מ סי' שלג (ס"ח), ואף דבדד"ג בלא נתכוין להזיק פטור מ"מ הוצאה הוי היזק ולא גרם כמ"ש בנתה"מ (סי' רלב סק"י) בענין לוה שהי' דר עם המלוה במקום א' ולוה ממנו מעות ואח"כ עקר הלוה דירתו למקום אחר מחויב הוא להוליך דמי ההלואה להמלוה על הוצאותיו, דאף שלא נתכוין להזיק אפ"ה חייב דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולא גורם ועשו"ת רעק"א סי' קלד.

הרי דאף שהביא את דברי הסמ"ע שכותב שמקור החיוב הוא מדינא דגרמי, מחלק ההרי בשמים וכותב שהוצאות חתונה הינם נזק ולא גרמא! וע"כ יש לחייב [הגם ששם פטר מאחר שנישאו בפועל].

אלא שלכאורה הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד) וז"ל:

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.

והשיג עליו הראב"ד שם:

הורו רבותי שאם היה מנהג וכו' עד נשבע ונוטל. א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור עכ"ל.

הרי דעת הרמב"ם דחייבת כשחזרה בה, ולדעת הראב"ד פטורה, וא"כ יכול לכאורה החתן לומר קי"ל כהראב"ד, אלא שכבר עמדו בזה האחרונים שאי"ז דומה למוציא הוצאות ע"פ ותורף החילוק ביניהם הוא שיש דברים שאדם עושה לפי המנהג ויש דבר שאדם עושה על פי דיבור של הצד השני, ומה שעשה לפי המנהג אכן תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אבל מה שעשה על פי דיבור של הצד השני חייב, כך כתב בפת"ש (חו"מ סי' רט ס"ק יא) בשם רעק"א וז"ל:

אמנם נראה, דדוקא בזרעונים שלא אמר המוכר שיוציא ויזרע, וכן בחזרה היא לא אמרה לו להוציא לשמשים רק דממילא כן הוא כו', וא"כ בנידון דידן אם אמרו הלוקחים שיביאו המוכרים הפירות לכאן לכו"ע צריכים לשלם ההוצאות, עכ"ד ע"ש.

וא"כ יש לחלק בין סוגי ההוצאות שהוצאות שנעשו ע"פ החתן יש לו לשלם אבל הוצאות שעשו על פי מנהג המדינה אין לו לשלם, ולכן הוצאות האולם שהצדדים חתמו יחד נחשב הדבר שעשה על פיו אמנם לגבי הדברים האחרים צריכה הכלה להביא לביה"ד את ההתכתבויות בין הצדדים ככל והיו כדי שנדע אם אפשר לחייב או לא.

אלא שבפועל מרן הכריע כדעת הרמב"ם (אה"ע סי' נ ס"ג):

ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא.

ועל כן כיון שבני ספרד אינם אומרים קים לי כנגד מרן על כן צריך החתן לשלם את מלא הסכום, ובטעם הדבר כתב הח"מ (ס"ק י) וז"ל:

שהרי גרמה לו לאבד ממון: מדמה זה לדיני דגרמי וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ועיין בדברי המ"מ מ"ש בזה ועיין בב"ח ועיין בתשובת מהרי"ק (סוף שורש י).

בנוסף יש הוצאות שהכלה יכולה להחזיר לחנות או לשמור להשתמש בזה פעם אחרת ועל כך גם כן צריך את תשובת הכלה בקשר למה אפשר שלא להשחית.

מלבד כל זאת מבקש החתן לראות קבלות של כל דבר, ובזה כפי שראינו בדברי הרמב"ם המחייב את תשלום ההוצאות הרי אינה נאמנת אלא בעדים, ועל כן עליה להביא קבלות, ככל ולא תוכל להביא קבלות יצטרך ביה"ד לדון בכך, ובטעם הדבר שצריך דווקא הוכחה ואין די בשבועה כתב באמרי בינה (דיני דיינים סי' כא):

ויש לחקור אם אמרינן בזה בלך ואני אבא אחריך ולא בא דחייב לשלם לו הוצאותיו שיהיה נאמן בשבועה כמה הוציא ויהי' כמו בכל מילי דהאי ידע והאי לא ידע דנשבע האי דידע אם הדין הוא כמו בסרבן כשצריך לשלם ההוצאות דכתב הרמ"א שם מתשובת הרא"ש דא"נ בשבועה רק יברר או לא ועיי"ש בתומים דהקשה למה לא יהיה נאמן בשבועה כמו דעשאו תקנות נגזל ובמזיק שיהי' נשבע ונוטל ובנתיבות כ' דשם בא במקרה ול"ה אפשר לברר משא"כ הכא דיכול לעשות ע"פ בירור ההיזק שגרם לו ובאמת באי אפשר לעשות ע"פ בירור ושומת ב"ד כתב הדין עם התומים שנשבע ונוטל כשאר כל הנזקין. וא"כ ממילא בלך ואני אבא אחריך דלא אמר ע"ד שישטה בו ולא יבא הוי כמו שנזדמן באקראי דאח"כ בא ההיזק במה שלא בא וי"ל דנשבע ונוטל. אולם דבריהם תמוהין דהא אף במסור אי עשו תקנות נגזל כשהמוסר א"י כמה היזקו תליא במחלוקת הפוסקים כמבואר (סי' שפח ס"ז) והש"ך שם (ס"ק לז) העלה דמספיקא לא מפקינן ממונא ועוד הא הרמב"ם (פ"ו מזכיה) שם באם חזרה בה דמשלמת דכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם מסיים וכתב והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל ואמאי הא בא באקראי ול"ה לו לעשות ע"י בירור א"כ יהיה נשבע ונוטל ולדעת המ"מ מובא שם בש"ך (ס"ק לא) דעתו כר"ת דאם אין המוסר כופר רק שא"י כמה הפסידו נשבע ונוטל וה"נ דכוותיה. ואולי יש לחלק דדוקא היכא דנתכוין להזיק בזה עשו תקנה שישבע ויטול משא"כ שם בחזרה היא י"ל דאינה מתכוונ' להזיק רק דרוח אחרת אתה עכשיו שממאנת בו י"ל לכ"ע לא עשו תקנות מזיק בכה"ג שישבע ויטול וכן נמי בלך ואני אבא אחריך לא נתכוין להזיק במה שלא הלך אחריו דאולי הי' צריך בעסקיו וכדומה.

וא"כ ה"ה והוא הטעם כאן שהחתן לא נתכוון להזיק הרי שיש על הכלה להביא הוכחות לכל הוצאה, אמנם גם בזה בערוה"ש נחלק עליו וכתב (אה"ע סי' נ סט"ז):

להרמב"ם ז"ל הדין פשוט במדינתינו כשמתקשרים בשידוכים וכותבין ראשי פרקים או תנאים ונוסעים ממקום למקום ושני הצדדים מוציאים הרבה הוצאות, אם אח"כ חוזר אחד מהם – עליו להחזיר כל ההוצאות שהוציא הצד השני מה שיברר ע"פ עדים או ע"פ אומדנא מהבקיאים או ע"פ ב"ד, ולהחולק עליו אין גובין זה.

הרי דאין חובה דווקא להוכיח ואפשר לבדוק את זה גם בהשערה ואין צורך דווקא בקבלות, אמנם זכותו של החתן להגיד קים לי כמו האמרי בינה ועל כן חובה עליה להביא קבלות.

והנה כתב בערוה"ש שם:

ורבינו הב"י פסק בשו"ע כהרמב"ם וכן נראה המנהג פשוט בכל בתי דינין שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו וע"פ רוב עושים פשרה ביניהם.

ועל כן פנה ביה"ד לכלה [שהיא התובעת] לשאול אותה אם היא מוכנה להתפשר אך היא מסרבת להתפשר, משכך לא היה טעם לפנות לחתן

ועל כן למעשה קובע ביה"ד כך:

א.      החתן חייב לשלם לכלה את מלא הוצאות האולם סך 25,000 ₪.

ב.       עם תשלום הוצאות האולם תחזיר הכלה את הטבעת לבעל.

ג.        התביעה לתשלום הוצאות אולם החינה נדחתה בהסכמת הצדדים.

ד.       החתן חייב לשלם לכלה סך 150 ₪ על שמלת הכלה.

ה.      ס"ה חייב החתן לשלם לכלה סך 25,150 ₪.

ובזה באנו עה"ח היום כז אדר ה'תשפ"ה

שלמה שרגא – אב"ד                             עובדיה ועקנין – דיין                      משה פרקוביץ – דיין

בשולי הדברים אך לא בשולי החשיבות, ביה"ד התרשם שחלה פה טעות מצערת, וכוונת החתן היתה לטוב ולא לקלקל חלילה, וע"כ ביה"ד קורא לצדדים למחול זה לזה על כל ענייני הפגיעה וזאת בכדי ששני הצדדים יחלו בחיים חדשים ומאושרים, וביה"ד מברך אותם שיזכו למצוא בקרוב כל אחד את זיווגו המתאים לו.