תביעת משכיר בגין שוכר שלו שהזיק

תאריך: יום שני, אור לכ' במר חשון ה'תשפ"ו (10/11/2025 בערב)

דיינים:

הרב אריאל בראלי אב"ד,    

הרב נועם מייזלס,   

הרב צחי פנטון

התובעים: פלונים (השכנים)                                                                                

נתבע:  אלמוני  (משכיר הדירה השכנה)

הצדדים חתמו על שטר בוררות שמייפה את בית הדין לפעול על פי דין תורה או פשרה ועשו על כך קנין.

טענת התובעים:

לנתבע יש דירה מתחת לדירת התובעים והיא מושכרת כבר כארבע שנים למשפחה עם ילדים. לדברי התובעים גורם להם הדייר נזק בכמה אופנים - התנהגות פוגענית לכולם כולל הטרדה לבנות, כלב רועש ומאיים שאף מטיל גלליו בדשא, עשן וריח רע של סמים, קללות, לבוש לא צנוע בפומבי, חילול שבת והתנהלות כללית שלילית.

לדברי התובעים הם עשו מצידם הכל לקיים יחסי שכנות נאותים עם השוכרים הללו. הם גם פנו כמה פעמים במהלך השנים הן לדייר והן לבעלים להפסקת ההפרעות אך זה לא הועיל. לפני חידוש החוזה בחודש אוגוסט האחרון הם דרשו מהנתבע שהוא לא יחדש את החוזה עם הדייר הזה ואף הציעו לעזור למצוא דייר אחר, והבינו ממנו שהוא מסכים, אך לאחרונה הופתעו לגלות שהוא כן חידש את החוזה עם הדייר הזה.

לאור זאת הם תובעים ממנו 100,000 ש"ח בשל עוגמת הנפש וכן כדי שיהיה סכום שאפשר להציע לדייר כדי לעזוב את הבית.

התובעים ציינו גם שאבי המשפחה התובעת הינו אדם חולני שהדברים מפריעים לו מאוד. 

עוד הוסיפו שהם אפילו הציעו לנתבע לקנות ממנו את הדירה הזו וכן הציעו לסייע בשיפוצה ומציאת שוכר הגון.

הם גם ציינו שיש להם כוונות בעתיד לעזוב את הבנין הזה בשל מצבו הבריאותי של האב, ויהיה להם קשה למצוא שוכרים במצב זה.

טענות הנתבע:

הנתבע לא מכחיש את הנזקים שציינו התובעים ואת השתלשלות העניינים כפי שציינו.

הנתבע ציין מספר סיבות שבעטיין אין לו אפשרות להוציא את השוכרים מהדירה: השוכרים הינם קרובי משפחה רחוקים שלו, מדובר במשפחה שכולה. בנוסף לכך יש חשש גדול שאם הם לא יגורו באיזור דתי הילדים לא יגדלו דתיים. עוד ציין שמדובר במצב משפחתי מורכב ומסובך וחשוב שהמשפחה הזו תמשיך לגור באיזור כיוון שהסבא והסבתא -הורי האשה- גרים קרוב ומסייעים לקרב את הנכדים ולדאוג לבתם.

עוד ציין שהוא גם מנסה שוב ושוב לדרוש מהדייר להתנהג כיאות, להשגיח על הכלב, לוודא שהוא לא מעשן סמים תחת חלונות השכנים וכדומה, התקינו וונטה להסרת הריח וכדומה, אך זה לא עזר.

הנתבע הוסיף גם שיש בדירה לא מעט בעיות ולכן זו הצלה  עבורו שהללו שוכרים אותה אחרת יתקשה למצוא שוכרים.

הוא כמובן מצטער מאוד על עוגמת הנפש ועל כל מה שקורה אך בשל המצב המורכב והעדין אין לו מה לעשות בנדון. לדבריו על התובעים לפעול לרשויות האכיפה מול השוכר. הוא גם מבקש את עזרת בית הדין שיפנו לדייר ויבקשו ממנו לעזוב. 

הסוגיות שיש לדון בבית הדין:

1. האם הנזקים שתוארו אכן עולים לכלל נזק כהגדרתו ההלכתית בדיני שכנים ונזיקין.

2. האם לנזקים שתוארו יש שווי כספי שניתן להשית כחובה ממונית של המזיק.

3. האם המשכיר נחשב 'המזיק' וניתן לתבוע אותו, או שמא יש לתבוע את הדייר השוכר בלבד.

4. האם בית הדין יכול להוציא שוכרים מדירה ('המזיק') או רק לדרוש סילוק הנזק.

1. האם הנזקים שתוארו אכן עולים לכלל נזק כהגדרתו ההלכתית בדיני שכנים ונזיקין.

התובעים ציינו בתביעתם מגוון סוגי נזקים כהגדרתם על פי ההלכה:

1.א. כלב (רעש)

המשנה בבבא בתרא פרק ב משנה ג אומרת:

"חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין" מאידך בהמשך המשנה שם "אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". הגמ' שם כ: מקשה מאי שנא,

והראשונים נחלקו מהו החילוק בין הדברים:

הרשב"א ד"ה 'מתני' חנות', ב"ב כ:ב, ביאר שלקוחות "טעמא מפני רבוי הדרך, כלומר איני יכול לעמוד מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך" ולכן אפשר למחות, אך רעש אינו נחשב נזק ולכן אי אפשר למחות על רעש (פטיש וכו') וכן חילק הרמב"ן שם, ועוד כ' (שם כג:א) "נלמוד מן הירושלמי הזה שהיזק רבוי הדרך של אומן בחצ' היזק גדול הוא שאין אדם עשוי למחול בו וכקוטרא ובית הכסא דמי".

רש"י בד"ה סיפא, ב"ב כא:א, חילק שלדייר עצמו מותר לעשות רעש (קול הפטיש וכו') אך  "דקול הבא מחמת אחרים.." ניתן למנוע (אלו הנכנסים והיוצאים) 

תוספות בד"ה וגרדי, ב"ב כא:א, חלקו בין עושה לעצמו לבין עושה לאחרים.

במרדכי, ד"ה 'חנות שבחצר', ב"ב כ:ב, משמע שחילק בין רעש מתוך ביתו שמותר (הפטיש וכו') לרעש זרים מהחצר (לקוחות החנות) - "חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין כו' היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר אבל אם מכה בפטיש או בריחיים אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים ותינוקות הלומדים בביתו אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקולם אפי' באין מעלמא" והמאירי חילק באופן קרוב לכך (ד"ה 'אמר המאירי', ב"ב כ:ב, "יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים ר"ל הבאים ליקח שפעמים שיש להם תרעומת זה על זה וצווחים אבל עושה הוא כלי אומנתו לשם ויוצא ומוכר לשוק ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה")

הרמב"ם בהל' שכנים ו:יב חילק בין רעש שלא החזיקו בו (וללקוחות בחוץ אין חזקה), לבין דבר מרעיש שהוחזק בו:

"אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן".

להלכה פסק השו"ע חו"מ, קנ"ו ב, כפי טעמו של הרמב"ם: 

"חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".

(וכן שם קנו, ה "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות.." אך שם הנושא הינו בעיקר 'יורד לאומנות חברו')

כמו כן בהל' נזקי ממון פרק ח הל' ט כ' הרמב"ם:

"וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום. ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר. ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקן מרובה ומצוי".

בנדון דידן התובעים מחו שוב ושוב על רעש הכלב ואימתו. המזיק בהחלט 'לא הוחזק לעשות כן'. גם התובע מודה שהם מחו ואף הוא בקש מהדייר. לכן פשוט שהתובעים יכולים לדרוש מהדייר להפסיק להחזיק את הכלב המרעיש.

עוד יצויין מה שאמר הרמ"א שם, שגם לפי מי שאומר שאי אפשר למחות - זה "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות (ריב"ש סי' קצ"ו וכפול לעיל סי' קנ"ה סט"ו)" וכאמור בנדון דידן אב משפחת התובעים הנו אדם חולני ולכם לכו"ע יכול למחות.

וכן מצינו בהלכה נוספת בענין רעש שחולה יכול מנוע רעש. בשו"ע חו"מ, קנה לט -

"מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדים לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה".

1.ב. עישון סמים (ריח רע)

גמ' ב"ב כג:א -

"..אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין. ולאו איתמר עלה: רב מרי אמר: בקוטרא {עשן} ורב זביד אמר: בבית הכסא, אמר ליה: הני לדידי, דאנינא דעתאי כי קוטרא ובית הכסא דמו לי".

כלומר עשן וריח בית הכסא נחשבים נזק שאי אפשר לומר בו חזקה. ולרב נחמן אדם יכול לומר גם על דברים אחרים שהוא 'אנין דעת' והם מזיקים לו כעשן ובית כסא.

וכ"פ בשו"ע קנה, לו

"במה דברים אמורים בשאר נזקים חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק... ולמה שינו נזקין אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזקין אלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקו".

אמנם במקרה דנן מדובר בריח של סמים וניתן היה לכאורה לטעון שזה לא ריח רע כריח בית הכסא, אך ראשית כבר מרן כתב שעשן ובית הכסא ושאר הדברים בסעיף הם 'שאין דעתו של אדם סובלת נזקין אלו'.

כמו כן מצאנו בכסף הקדשים שם על קנה:לו שדין ריח רע אינו רק בבית כסא (ומוסיף שם שצריך שיהא סוג ריח שמזיק מיד כי רק בגירא על המזיק להרחיק) :

"בית הכסא אין לו חזקה מסברא כ"ה {כן הוא} כל ריח רע"

נוסיף כאן שבעשן וריח מותר למזיק לנקוט פעולות שיש בהן כדי למנוע נזק. כלומר האיסור הוא להזיק, אך אי אפשר לאסור עליו לעשות עשן או ריח רע בביתו. כתב הבאר היטב:

"עיין בתשו' בן לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו (אם אמר אני אתקן להוציא העשן בשפופרת שלא יהא מזיקך הדין עמו תשובת הגאונים סי' ק"ז אמר המאסף וה"ה בכל הניזקין אם מתקנן באופן שאינו עושה נזק לחבירו אינו רשאי לעכב".

ולכן מותר לדייר לתקן דבר זה על ידי אמצעים מגוונים שימנעו לחלוטין את העשן והריח מהשכנים באם הדבר אפשרי.

במקרה שלנו גם התובע וגם הנתבע ציינו שנעשו ניסיונות למנוע את הריח אך זה לא הועיל, ולכן על המזיק לסלק את הנזק.

1.ג. קללות והטרדות

האם יש איסור לקלל ולהטריד והאם זה נחשב נזק.

התורה אומרת "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא, י"ט, י"ד). ואומרת הגמרא שבועות לה.

"המקלל לעצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה (דברים כח, כב)"

ופסק הרמב"ם:

"..כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש" (הלכות סנהדרין, פרק כו הלכה א)

ומבארת הגמרא שם (לה:) שהכוונה למקלל בשם ה', וכ"פ בשו"ע חו"מ כז, א-

"המקלל א' מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה אם היה בעדים והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש".

וכתב ספר החינוך במצווה זו, רל"א: "משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם".

כאן המקום להוסיף גם את דברי הגמרא הקשים במס' שבת לג:א -

"בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנא' (ישעיהו ט, טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו [ואת] (ו)אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה, א"ר חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם שנאמר (משלי כב, יד) שוחה עמוקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק שנאמר (משלי כב, יד) זעום ה' יפול שם".

מכל האמור עולה שקללה הינה נזק, "שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו", וניתן לדרוש מהמקלל והמנבל פיו להפסיק להזיק.

נוסיף כאן שיש איסור כללי של הפרעות הגורמות סבל לאדם, גם אם אינן מפורשות כעשן, ריח, רע, נענוע קרקע וכדומה. כמו שראינו לעיל בדברי רב נחמן 'דאנינא דעתאי' וכן ברב יוסף וצפצוף העורבים. וכן נפסק להלכה בחו"מ קנה,לט:

"מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדים לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה".

ומוסיף הרמ"א

"וה"ה {והוא הדין} כל נזק גדול שאין אדם יכול לסובלו (טור סכ"ה בשם הרא"ש)"

וכן שם קנה, מא, שם מובא שדין זה אמור גם אם לשאר האנשים זה לא נחשב סבל:

"כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אע"פ ששאר בני אדם סובלים אותו אין לו חזקה כנגד מערער זה".

2. האם לנזקים שתוארו יש שווי כספי שניתן להשית כחובת תשלום של המזיק.

התובעים לא העלו טענה ממונית ישירה ומפורטת הקשורה לנזקים. בתביעתם הם לא ציינו נזקים כספיים או עלויות נלוות שנגרמו להם. הם לא טענו למשל לנזק ממוני שגורם הריח, לא ציינו נזק כלכלי ישיר שגורמות הקללות וההטרדות וכולי.

אפשר להכריע הלכתית האם מותר לשכן לעשן, להחזיק כזה כלב וכן הלאה, אך על פניו אין כאן נזק ממוני.

יצויין כי טענות של פחת וכולי לא עלו על ידי התובעים ואי אפשר לטעון עבורם דבר שלא טענו. (כמבואר בדברי השו"ע סי' יז,ח, וסי' מב,ג, וכן משמע ברמ"א סי' יז,יב) ויאים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש אבות א:ח-

"והזהיר שלא להדמות להם כלומר שלא ילמד לאחד מבעלי הדין טענה שתועיל לו אמור כך וכך או כפור באופן כך וכך, ואפילו ידע שהוא עשוק ושבעל דינו טוען עליו בשקר כפי שנדמה לו אסור לו שילמדנו טענה שתפלטהו כלל" (יש מקרים שכן טוענים, ואכמ"ל)

עגמת נפש אינה טענה ממונית על פי ההלכה. במח' ת"ק ורשב"ג ב"ב צג,ב, "רשב"ג אומר נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו", אך הלכה נפסקה כת"ק שהחיוב הוא רק על הנזק:"המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח וניבלה בשכר חייבים לשלם דמיהם" ללא בושת. (חו"מ שו:ד)

3. האם המשכיר נחשב 'המזיק' וניתן לתבוע אותו, או שמא יש לתבוע את הדייר השוכר בלבד.

3.א. לכאורה בנדון דידן ברור שהמזיק הוא הדייר השוכר ולא המשכיר. כידוע "אין שליח לדבר עבירה"- גמ' ב"ק נא. וכדפירש רש"י שם: "...אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". ולכן גם מי ששולח את חברו להזיק - השליח חייב ולא המשלח. הרי לשליח יש איסור להזיק ואל לו להישמע לשולחו.

לפי טעם זה ניתן לחלק שאין שליח לדבר עבירה רק בשליח ששומע לדברי הרב, אך מי שלא משגיח בדברי תורה ומצוות אולי כן אמרינן שליח לדבר עבירה, שהרי המשלח יודע מראש שהשליח לא ישמע לדברי הרב, ואז בנדון דידן שמדובר במחלל שבת בפרהסיא הוא כן שליחו של המשכיר.

בדבר זה מצאנו מחלוקת, כאשר מישהו שולח את מי שמוסר ישראל לעכו"ם. הרמ"א כ' בסי' שפח,טו שבזה חייב המשלח 'הואיל והוחזק בכך' המוסר, ולכן כן אומרים בזה שליח לדבר עבירה. אך הש"ך בס"ק ס"ז חלק עליו והכריע שלא פלוג מוחזק או לא- תמיד אין שליח לדבר עבירה והשליח חייב ולא המשלח.

אם כן מכלל ספק לא יצאנו במקרה כמו שלנו לגבי דין 'אין שליח לדבר עבירה', ולכן אי אפשר להוציא ממון על בסיס דין זה כאן. מה גם שגם אם נאמר ששוכר הוא סוג של 'שליח' של המשכיר לגור בדירה, אך וודאי אין הוא שליח של המשכיר לגרום נזק (לאפוקי אם המשכיר הוא המבקשו להזיק)

3.ב. ישנה הלכה עבד שהזיק חייב ולא אדונו. לומדים זאת מסימן שפ"ט:א שכתוב דשם"

'כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקו חייבים הבעלים לשלם"

מהמילים "שהיא ברשותו של אדם" לומד שם הסמ"ע בס"ק א: " אבל עבד שיש לו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק את רבו בכל יום. כ"כ הטור בסי' שמ"ט  וגם בסי' זה כתבו בקיצור" כלומר עבד נחשב ברשות עצמו שכן יש בו דעת, ואינו כבהמה שבעליה חייבים בנזקיה.

וכ"פ אג"מ בחו"מ ב, סי' סד (עמ' קפה) -

"לשון 'שהיא ברשותו' משמע למעט עבד שאין להחשיבו שהוא ברשותו של הבעלים כבהמה דמאחר שיש לו דעת אינו ברשות הבעלים לשמרו".

בנדון דידן השוכר יש בו דעת והוא ברשות עצמו והמשכיר לכאורה פטור מנזקיו, על אחת כמה וכמה שהוא לא 'אדונו' והשוכר עצמאי לחלוטין.

3.ג. ע"פ ההלכה שוכר חייב בנקיטת צעדים למניעת נזק. לא הבעלים. בשו"ע חו"מ סימן שי"ד,ב למשל "השוכר חייב לעשות מעקה".. לא המשכיר. זאת למרות שיש דברים שהם חובת המשכיר. לכאורה לפי זה שוכר שהזיק חייב בעצמו ולא ניתן להאשים את המשכיר. פשוט לנו למשל שאדם ששוכר רכב ליסינג שהזיק עם רכבו חייב בתשלום הנזק ולא חברת ההשכרה (להבדיל משוכר רכב לזמן קצר, שבו משיקולי ביטוח ולהקל על הנפגעים מחייב ביהמ"ש את חברות ההשכרה לשלם לניזוקים, אך "במצב של חכירת כלי רכב, נהג הרכב או החברה החוכרת את כלי הרכב, נושאים במרבית האחריות לשימוש ותחזוקתו של הרכב וכך למעשה, נוהגים ברכב כמנהג בעלים, על אף שמבחינה קניינית הם אינם הבעלים" כפי שציין היומע"ש מנדלביט בתיק בסט קאר חברה לשירותי רכב נגד חיימו בע"מ) ופשוט ששוכר דירה דומה לאדם החוכר רכב ליסינג. משמע שהשוכר חייב בתשלום נזק, בדיוק כשם שהוא חייב למנוע נזק.

3.ד.  בשו"ע חו"מ סימן קסא,ב

"מי שיש לו בית בחצר ואינו דר עמהם חייב לעשות עמהם דלת נגר ומנעול אבל לא שאר דברים"

מסביר נתיבות המשפט ב:

'..נגר ומנעול שהוא שמירת גוף הבתים שיקחו הגנבים החלונות ויסתרו הבית חייב לתת לזה אף שאינו דר שם' אבל שאר דברים- 'פירוש בית שער והטעם נראה בבית שער היא מטעם היזק ראיה... וכשאינו דר ומשתמש שם ליכא היזק ראיה".

כלומר לכאורה בעל הבית שלא גר בדירה - פטור ממימון מניעת נזקים.

אך הפרישה שם כתב (קס"א ס"ק ג) -

'ונראה דמיירי דגם כן לא דר בה אחר מכוחו, דאי דר בה אחֵר מכחו מה לי הוא ומה לי אחר וחייב בכל. ומירי כאן במי שאינו דר בו וגם לא השכיר לאחרים".  וכן הוא במאירי ב:ב ז: "'ואם היה דר שם'- ר"ל הוא או אחד במקומו משעבדין אותו על הכל".

כלומר הפטור מתשלום של בעל בית על מניעת נזקים המופיע בקסא:ב הוא רק כאשר הבית ריק. אך כאשר הוא משכיר לאחרים כן מחייבים את בעל הבית בתשלום למניעת נזק.

כפי שראינו בסעיף הקודם אין להוכיח מחובת תשלום השכנים -בעלי הנכסים- על מנעול וכדומה (מניעת נזק) לנזקי שכנים שעושה השוכר (נזק שבוצע) ולא ברור שיש חובה על המשכיר באופן כזה, ולהלן נבאר את החילוק בין הדברים.

3.ה. עוד מקור שמצינו חיוב של המשכיר בשו"ע חו"מ סי' קעה,מ -

"המוכר לעכו"ם או שוכר לו משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהעכו"ם עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר שלו בדיני ישראל בכל".

ניתן לקנוס ולנדות את המשכיר בשל נזקי התנהגות הדייר מול סביבתו.

3.ו. נראה אם כן שיש לחלק בין שני סוגי חיובים:

> האדם, המזיק עצמו- אם השוכר גורם נזק (ממוני), למשל אם ישבור כלים של השכן, התובע היה צריך לפעול ישירות מול השוכר. אין למשכיר אחריות על השוכר דלא גרע מעבד או שליח שכן יש בו דעת (וברור שהמשכיר לא ציווה עליו להזיק לשכנים ולכן אין נפק"מ אם הוא שומר תו"מ או לא)  ולכן זו חובת השוכר למנוע נזקים. כמו דין מצוות מעקה. שלא יקרו נזקים בעתיד.

> נזק הנגרם מהדירה ומה שיש בה. כמובא לעיל המשכיר אחראי על מניעת הנזקים כשהוא או בא כוחו גרים בה: כלב רע, עשן, ריח רע, רעש וכו'- ולכן על המשכיר לסלק את הנזק בכל דרך. כלומר כשכבר יש נזק המשכיר חייב לסלקו. כמו דין בית שער למנוע היזק ראיה שכבר קיים כשגרים בדירתו.

לדינא בנושא זה - ברור שלשוכר אסור להזיק ויש לו אחריות מלאה על נזקים שעושה. אולם על המשכיר חלה אחריות לא פחותה - עליו לוודא שאין בדירה דברים מזיקים. רעש, ריח רע, עשן, וכו' ועליו למנוע אותם (יתכן שהדבר תלוי במח' האם שכירות ליומא כממכר דמיא ואכמ"ל. נספח בהערה[1])

4. האם בית הדין יכול להוציא שוכרים מדירה.

האם לבית דין יש סמכות להורות על הוצאת דייר? פשיטא שיש סמכות להורות על סילוק נזק. אך האם יש סמכות להורות על סילוק המזיק עצמו?

4.א. יש איסור להוציא דייר תוך זמנו כמובא בחו"מ שיב:א 

"המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו".

הסמ"ע מסביר שם (ד"ה המשכיר) "דשכירו' ליומא ממכר הוא מ"ה {משום הכי} אינו יכול להוציאו בשום צד עד שיכלה לו הזמן שהשכיר לו בקנין".

לפי זה משמע לכאורה שלמאן דאמר ששכירות לאו ממכר, כגון לש"ך (בסי' שי"ג:א), יהיה מותר להוציא  (ראה בנספח בהערה, השיטות השונות בענין שכירותא ליומא כממכר)

אמנם הש"ך בשי"ב אינו חולק על דין השו"ע, אך זו סברה לצירוף לדינא כשצריך להוציא את השוכר.

4.ב. אומרת הגמ' בבא בתרא כא:ב- "כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות". כלומר ברור שאפשר למנוע מבעל בית לעסוק בעסק מטריד ומזיק.

הגמ' שם מרחיבה את האיסור גם להשכרה:

"מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי".

וכן פסק הטור בסימן קנו:

"אחד מבני החצר שביקש ליעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של עכו"ם.. בני החצר מעכבין עליו מפני שבא להם היזק ממנו וכן מעכבין עליו שלא למכור ביתו או שלא להשכירו לאחד מאלו, אפילו שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה".

והוסיף הב"ח: ."..אפילו שכירות שנה נמי אסור"..

עוד למדנו מכאן שהשכנים יכולים לעכב אפילו אם הוא לא מוצא שוכר אחר ולכן טענה זו של הנתבע בטלה.

4.ג. מדוע אסור להשכיר לאחד מאלו, הרי בעל הדירה אינו עושה נזק בעצמו (ולכאורה אין שליח לדבר עבירה וכו' כפי שפירטנו לעיל)

המרדכי כ' שמותר למכור אך אסור להשכיר. ומסביר את ההבדל:

"ונראה דטעמו דבמכירה דיוצא מרשותו לגמרי אין ההיזק ממנו, מה שאין כן בשכירות דההיזק נקרא על שם המשכיר כיון שהשוכר דר בה מכחו וחשוב כאילו המשכיר עצמו מזיק אותם".

כלומר בהשכרה זה ממש כאילו המשכיר עושה את הנזק בעצמו. וכפי שראינו לעיל בפרישה 'דאי דר בה אחֵר מכחו מה לי הוא ומה לי אחר'. זה דומה להפסקת נזק (כמו ריח, עשן, היזק ראיה וכו') וכ'פ בשו"ע חו"מ קנו, א –

"אחד מבני המבוי שאינו מפולש שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי... בני המבוי מעכבין עליו... וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לאחד מאלו (רמא: אבל למכרו י"א דשרי ואח"כ ישתעו דינא בהדי לוקח ובלבד שלא ימכרנו לעכו"ם דלא ציית דינא")

[בדרישה קנ"ו הסביר בדברי המרדכי מדוע אפשר לאסור להשכיר לשוכר מזיק: "לא חסו רבנן עליה כיון שיכול להשכיר לאחרים אף שלא יתנו לו הסך שהיה האומן נותן. כן נראה לי כוונת המרדכי" (ועיין שם באריכות שבשכירות קצרה יתכן להקל באומן)]

בנידון דידן השוכר לא ישנה טבעו וכך זה שנים רבות, על אף שנעשו ניסיונות להפסקת הנזקים, וכן המשכיר יכול להשכיר לאחרים (וראינו שאפילו אם לא ימצא שוכרים הדין כך) ולכן אפשר לאסור על המשכיר להשכיר לו.

4.ד. מי אמר שדינו של דייר שמהווה מטרד בהתנהגותו זהה לדין של שוכרים שבמהותם הם 'נזק' בשל מקצועם ועיסוקם.

הזכרנו שבשו"ע קנו:ב נאמר:

"חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לא איננו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים".

והנה כתב שם בבאר היטב בס"ק ה' בשם כנסת הגדולה בשם תשובת הגאונים סי' קיח -

"יכולים השכנים לעכב שלא יעשה חצירו פונדק ואינו יכול להשכירו לעוברים ושבים דהוי ליה פונדק, אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים גם מעכבים עליו השכנים שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לעובד כוכבים".

5.. העולה מכל הנ"ל לדינא:

•  בהתאם לכל האמור לעיל, בשל נזקי העשן ובצירוף כל הדברים, בית הדין אוסר על הנתבע לחדש את החוזה.
• בנוסף על משכיר לפעול ככל הניתן לפינוי השוכר מהדירה בהקדם האפשרי. אמנם כל תנאי שבממון קיים ואי אפשר לכאורה להוציא דייר לפני הזמן הקצוב בחוזה כפי שראינו לעיל, אך מבחינה משפטית 'הפרעה לשכנים' היא עילה לביטול חוזה והוצאת דייר ועל דעתא דהכי כל התנאים של החוזה וממילא ניתן להוציא לפני הזמן.  [בסעיף 15 לחוזה בין הצדדים נכתב: "השוכרים אינם רשאים להשתמש בנכס שימוש המפריע באופן בלתי סביר לדיירי הבית ו/או לשכנים האחרים". השוכרים אינם עומדים בדרישת סעיף זה. אמנם סעיף 27 מגדיר שרק 'סעיפים יסודיים' הינם עילה לביטול החוזה, וסעיף 15 אינו נמנה ביניהם, עם זאת המשכיר יכול למשל לתבוע את פינוי השוכר בגין עילת 'הפרעה לשכנים' ויכול לדרוש 'הליך פינוי מזורז' (60 יום) ולקבל מבימ"ש צו פינוי (עוד 15 יום). לעתים מכתב התראה מעו"ד כבר פועל את פעולתו]
• בשולי הדברים נזכיר שאמנם הדיון בדיני ממונות, אך יש גם 'דיני נפשות': חינוך ילדים בסביבה דתית ולא בשכונות מצוקה, הוצאת משפחה שכולה מביתה, הרחקת נכדים מסבא וסבתא, ביטול שלום בית (רחוק מהסבא והסבתא הבית כנראה יתפרק). אין להתעלם מחשיבות שלמות המשפחה, חינוך ילדים, ועוד. הוצאת המשפחה מהבית ומהיישוב עלולה לגרום לילדים לגרום בסביבה רעה ולגדול כמחללי שבת ר"ל.
• לאור זאת ראוי שהנתבע יסייע לשוכר למצוא דירה במקום שאיננו צמוד לשכנים אחרים כגון בית קרקע, באופן שיאפשר להמשיך לגדל את הילדים במוסדות חינוך טובים, ומבלי להפריע לשכנים.
• התובעים יסייעו לבעל הדירה למצוא שוכר חדש כפי שהציעו.
• בית הדין אינו מורה על חיוב כספי בהיעדר עילה לתובעו.

והאמת והשלום אהבו

אב"ד הרב אריאל בראלי,                הרב נועם מייזלס,                       הרב צחי פנטון