תביעה להחזרת ספר תורה לבית הכנסת

הדיינים:

הרב נועם מייזלס, אב"ד

הרב ארן בן דוד,

הרב חיים בריסק

הצדדים:

התובע: … (להלן: התובע).

הנתבעים: … אשר משמשים כגבאי בית הכנסת (להלן: הנתבעים).

הנתבעים יוצגו ע"י הרב ע' (בעברו גבאי בקהילה). יצוין, כי במהלך הדיון התעוררה מחלוקת בין הצדדים אם הנתבעים נתבעים כיחידים או כנציגי הקהילה, ובית הדין שמע את טענות הצדדים בעניין זה.

הנדון: תביעה על החזר ספר תורה לביכנ"ס ופיצוי על צער ובושת

1. הרקע למחלוקת:

בין הצדדים מתקיים סכסוך מתמשך הנוגע לשימוש בספר תורה עתיק (שנכתב בשנת 1944) שהוכנס לבית הכנסת על ידי התובע, וכן לסמכויות הגבאים ולסדרי ההתנהלות בבית הכנסת.

לטענת התובע, בעקבות סכסוך קודם שנוצר בקהילה, נתבקש הרב ש' ע"י הגבאים לנסות להביא להסכמה בין הצדדים בעניין הספר תורה, וערך מסמך סיכום הכולל מספר סעיפים, אשר נועד להסדיר את השימוש בספר התורה ואת אופן בדיקתו. לטענתו, מסמך זה יושם בפועל במשך תקופה ארוכה, ובית הכנסת נהג על פיו, ומשכך יש לראות בו התחייבות מחייבת.

הנתבעים טוענים, מנגד, כי מדובר בסיכום שנועד להרגעת הרוחות בלבד, ולא בהסכם מחייב על פי דין תורה; כי המסמך לא נחתם על ידם כנציגי הציבור; וכי לא התקבלה כל החלטה של אספת הקהילה המאשרת התחייבות מעין זו. עוד נטען, כי מלכתחילה הותנתה ההסכמה בקבלת סמכות הגבאים ובשמירה על שלום הציבור.

לדברי הנתבעים, מלבד מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם הס"ת כשר לקריאת התורה, נוצרו במהלך השנים חיכוכים, מתחים ומריבות סביב השימוש בספר התורה וסוגיות נוספות הקשורות להתנהלותו של התובע, עד אשר הוחלט, משיקולים ענייניים של שלום הציבור ותקנת הקהילה, להפסיק את השימוש בספר התורה האמור ואף הוצא מבית הכנסת ע"י הגבאים.

2. טענות התובע בקצרה:

התובע טען, כי המסמך שנערך על ידי הרב ש' מהווה התחייבות מחייבת, שהקהילה והגבאים נהגו על פיה בפועל במשך שנים.

בנוסף לכך, התובע טען שהעובדה שהמסמך שנכתב ע"י הרב ש', נתלה בלוח מודעות של בית הכנסת והיה שם חודש שלם, הוא מחייב ובנוסף כך נהגו במשך כמה שנים על פי ההסכם, ולכן צריך להמשיך נהוג כך.

הוצאת ספר התורה מבית הכנסת מהווה הפרת התחייבות זו שלא כדין.

הנתבעים אינם גבאי או נציגי הקהילה. הם לא רשאים לפעול כיחידים בניגוד להסכמות שנעשו, ואינם מייצגים את רצון הקהילה. 

מעבר לסוגיית ספר התורה, נגרמו לו פגיעות בכבודו, ע"י חרם שעשו, לרבות מניעת תפקידים כגון חזן ולא לומר דברי תורה בקהילה וצער אישי, ובפרט בתקופת אבלו.

התובע ציין שיש לו עם הגבאי ב' סכסוך שכנים ולכן הוא פוגע בו ע"י מעמדו בקהילה. התובע הוסיף וחזר על דברים הכתובים בכתב תביעה ששלח לבית הדין. 

כמו כן התובע התנגד שבי"ד יקבל מידע מעדים נוספים ע"י כתב או עד מפי עד כיון שהדבר אינו מועיל לפי ההלכה.

לסיכומם של דברים וכפי שעולה מתוך כתב התביעה וכן ממה שכתב בשטר הבוררות, התובע דורש מבית הדין שהס"ת יחזור לבית הכנסת, וגם פיצוי על עוגמת נפש בושת וצער.

3. טענות הנתבעים בקצרה:

הנתבעים טענו, כי המסמך נשוא המחלוקת אינו חוזה מחייב, אלא סיכום או הצעת פשרה מוסרית בלבד.

המסמך לא נחתם על ידי הגבאים כנציגי הציבור, ולא אושר על ידי אספה כללית של הקהילה.

גם לשיטת התובע, המסמך הותנה בקבלת סמכות הגבאים ובשמירה על שלום הציבור, תנאים שלטענתם לא התקיימו.

סמכות ניהול בית הכנסת מסורה לגבאים, וכאשר נוצרות מריבות ופגיעה בשלום הציבור – רשאים הם לפעול בהתאם.

כיון שהס"ת נתון במחלוקת הפוסקים אם הוא בכלל כשר לקריאה, ישנם מבני הקהילה שאמרו שאם ימשיכו לקרוא בו הם לא יגיעו לביכנ"ס. ומאז הוצאת ספר התורה, חזר השקט היחסי לקהילה.

הנתבעים העלו טענות נגדיות כלפי התובע בדבר התנהלות שאינה הולמת, פגיעה בכבודם ובשלום הציבור, ודרשו מנגנון שימנע הישנות מקרים אלו בעתיד.

כמו כן ציינו הנתבעים שהיתה פגיעה במרא דאתרא ע"י כינויים כאלו ואחרים העולים בעיקר מהכתב תביעה.

4. עדים ואנשי מקצוע:

במהלך הדיון נשמעו עדויות והבהרות מאת בני קהילה רבנים ואנשי מקצוע, הם נחקרו ע"י בית הדין וע"י בעלי הדין, ובהם:

הרב ש' – שערך את הסיכום נשוא המחלוקת, והודה שאין לחוזה תוקף משפטי והלכתי. לא זכור לו שחתמו עליו והצד השני לא נכח בו. 

הרב ט'– שבדק את ספר התורה ונכח עם מר א' אצל הרב ש'. וגם הגיע לבית הדין לבקשת מר א'. אחרי בירור שערך בית הדין לגבי הס"ת, הוסיף הרב ט', שחוזה צריך להיערך ע"י שני צדדים, וחוזה זה נערך ע"י צד אחד.

מר ד' – עד מטעמו של מר א'. העיד שהיו מריבות סביב הקריאה בביכנ"ס בשבת ובעוד מקרים.

מר ח' – עד מטעם הנתבעים. טען שיש אוירה לא נעימה בביכנ"ס בעקבות הקריאה בס"ת וגם מעבר לכך.

וכן עדויות נוספות בכתב ובע"פ שהגיעו לבית הדין על האווירה בקהילה וההתנהלות סביב השימוש בס"ת.

5. נקודות לדיון:

א. מעמדו ההלכתי והמשפטי של המסמך שנערך ע"י הרב ש'.

ב. סמכות הגבאים בניהול ענייני בית הכנסת ושיקולי שלום הציבור.

ג. הטלת דופי של יחידים מהקהילה על תפקיד הגבאים.

ד. הסתמכות בית הדין על אומדנות ואומדנא דמוכח.

ה. בירור הדין ע"י עד אחד ועד מפי עד.

ו. סיוע בראיות שאינן קבילות כדי להוציא הודאת בעל דין.

ז. האם ניתן לדון קנסות כגון צער ובושת בימינו.

ח. סיכום ומסקנות בית הדין.

א. מעמדו ההלכתי והמשפטי של המסמך שנערך ע"י הרב ש'.

ראשית, לא הוגש לפני בית הדין כל חוזה חתום כדין. אף לאחר שבית הדין שאל את התובע במפורש היכן מצוי החוזה החתום, לא ניתנה תשובה ברורה ומניחה את הדעת. יתרה מזו, העד שהביא התובע מטעמו – הרב ש', אשר לפי הנטען ערך את המסמך בהתייעצות עם רב הישוב – העיד בפירוש כי למסמך אין כל תוקף הלכתי או משפטי, וזאת מכמה טעמים:

1. לא זכור לו כלל שנעשה מעמד חתימה בין הצדדים.

2. המסמך נערך אך ורק לצורך הצעת גישור, ולא כהסכם מחייב או כבא לגרוע מסמכות הגבאים והחלטותיהם.

3. אף מצוין במפורש במסמך כי הסמכות נותרת בידי הגבאים.

4. כל חוזה מחייב טעון חתימת שני הצדדים, ובענייננו הצד השני כלל לא חתם.

5. בנוסף, לא התקיימה אסיפת ועד בית הכנסת לצורך אישור ההסכם, כנדרש.

ומכאן, שאין לראות במסמך זה חוזה מחייב כלל.

ב. סמכות הגבאים בניהול ענייני בית הכנסת ושיקולי שלום הציבור.

ראשית כל בית הדין בירר ואכן הנתבעים מוגדרים כגבאי בית כנסת ונציגי הקהילה, ואם כן טענת הנתבע שאין הגבאים מייצגים את הקהילה אינה תקפה. וראה לקמן (וכן בפסק"ת סי' קנ"ג אות יא בשם כה"ח והאחרונים) שעולה לקמן שגם אם הגבאים לא נבחרו ע"י הקהל, אלא עוסקים במלאכה מעצמם, אך נתקבלו על ידי הקהל, יש להם אותן הסמכויות כמו שאם התמנו על ידי הקהל. 

ובעניין הסמכות של גבאי בית הכנסת, הנה מבואר בירושלמי כי גבאי בית הכנסת רשאים לקבוע תקנות וכללים לטובת בית הכנסת ולטובת הציבור לפי שיקול דעתם. ואף להחליט לפי שיקול דעת נכון והתייעצות עם ת"ח שאחד המתפללים לא יקבל את זכויותיו בבית הכנסת.

הלכה זו מבוססת על ההנחה כי לגבאים יש מעמד של "שבעה טובי העיר" והם יכולים לקבוע תקנות לחוקק חוקים ואף לבטל זכויות, לטובת כלל הקהילה. יסוד זה מבואר בירושלמי שהובא בביאור הלכה (סי' קנ"ג סע' ז'): 

"איתא בירושלמי דשלשה מביהכ"נ כביהכ"נ ור"ל ביהכ"נ של יחידים כמו של בעלי אומניות וכדומה אם ביררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם הרי הם שקולים ככל אנשי ביהכ"נ לענין מכירה ולא בעינן בהו ז' טובים כמו בממונים על צרכי עיר כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל [ר"ן ועוד פוסקים] וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהן כמו ז' על ביהכ"נ של בני העיר"

דין זה מבוסס על הגמרא (בבא בתרא דף ח:):

"ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן".

ומבואר ברש"י שם:

רש"י מסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב ד"ה להסיע על

"להסיע על קיצתם - לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה".

וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן טז):

"ומש"כ דצ"ב אם גבאי ביהכ"נ הוי כזט"ה וכו', הנה זה מפורש בירושלמי (מגילה פ"ג), והובא בתשו' הרשב"א (ח"א סי' תרי"ז) ובמרדכי (ב"ב ח'), דשלשה מבהכ"נ כבית הכנסת, ובב"י (או"ח סי' קנ"ג) והובא גם בביאור הלכה שם (סעי' ז' ד"ה והיינו), וכתב דר"ל בהכ"נ של יחידים, אם בררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם, הרי הם שקולים ככל אנשי בהכ"נ לענין מכירה, ולא בעינן בהו ז' טובים, כמו בממונים על צרכי עיר כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל (ר"ן ועוד פוסקים), וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהן כמו ז' על בהכ"נ של בני העיר עכ"ל, הרי מפורש שא"צ זט"ה הממונים על כל העיר, אלא די אם המה ממונים על אותו בהכ"נ". 

ג. כח הגבאים לכוף את היחיד ויחיד המטיל דופי בתפקידם: 

אחרי שהבאנו לעיל, כי יש לגבאים דין שבעה טובי העיר, יש לדון האם הם יכולים לכוף יחידים, או שהם צריכים את הסכמת כולם, ללא יוצא מן הכלל. 

הנה המרדכי (ב"ב סי' ת"פ והלאה) הביא בזה מח' ראשונים לפי ר"ת בני העיר דינם כמו שותפים ולכן צריך הסכמת כולם כדי לתקן תקנות, ולפי הראבי"ה בני העיר דינם כבי"ד הגדול, ולכן הרוב יכול לכוף את המיעוט. ובשו"ת רמ"א סי' ע"ג כתב שכל האמור הוא דוקא בתקנה שהיא נגד דין תורה, אך אם אינה נגד דין תורה, רשאים לתקן אף כשיש הפסד למישהו, וכפשט לשון הגמ' "להסיע" וכפרש"י שם, לאחר שהרמ"א בתשובה צירף ראשונים רבים לשיטת ר"ת, הכריע שאכן העיקר לדינא כר"ת, אלא שהמנהג בזה ללכת אחר טובי העיר, וכ"כ הרמ"א (בסי' ב' סע' א') וז"ל: 

"וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור)".

וראה בשו"ת הרמ"א (סי' ע"ג) שהאריך בסוגיה זו. 

אם כן העולה מסוגיה זו בעניין למיגדר מילתא, שדעת הרמ"א כשיטת הראבי"ה שלציבור, יש דין של בי"ד הגדול, והוא הדין לנבחרי הציבור, והולכים אחרי הרוב לכוף את הציבור לענייני מצוה.

והנה בנידון דידן, הנתבע טען שאין הנתבעים נבחרי ציבור, דבר שנשלל ע"י בירור של בית הדין. כמו כן נטען שהגבאים אינם פועלים כראוי אלא פועלים בבריונות ועושים מעשים שלא יעשו. הנה צריך לדעת שאם רוב הציבור מרוצה מפעילות הגבאים ולדעתם ההם אנשים ישרים, אין בכוחו של היחיד לערער את אמינותם. כמובן שצריכה להיות שקיפות בכל ענייני הבית כנסת, וניהול הכספים, אך כל עוד הם מרוצים על הציבור באופן כללי, לא ניתן להטיל בהם דופי בקלות. וכפי שלא ניתן להטיל דופי בשבעה טובי העיר, אם אין הוכחה ברורה שאין הם עושים את טובת הציבור. ראה עוד בעניין סמכויות טובי העיר, ברמ"א (חו"מ סי' ב') ובפת"ש (שם סק"ד), והוא הדין בעניין זה לגבי גבאי ביכנ"ס (משפטי התורה סי' ל"ה אות ג'). 

וכתבו עוד האחרונים (ראה שו"ע סי' קנג סע' ז' ובמ"ב שם ובה"ל ופסק"ת שם י"א), לענין החלטת ה'ז' טובי העיר' למכור, אם רובם החליטו לעשות זאת אף שמיעוטם מתנגדים, בתר רוב אזלינן. והוא הדין ביחס לאנשים שמתנגדים למכירה של הגבאים, אף שמיעוטם מוחה ומתנגד, בתר רוב אזלינן.

ד . בעניין הסתמכות על אומדנות ועד אחד ועד מפי עד וכו':

בעניין טענת התובע, כי אין לבית הדין להסתמך על עד אחד או עד מפי עד או עדות מן הכתב. יש לציין תחילה כי אף שהתובע טען כן, מכל מקום נראה שסתר את עצמו, שהרי לאורך הדיון וגם בכתב תביעה, וכן העדויות שהביא התובע לבית הדין, לא היו אלא עדויות ה"קבילות" בבית דין כמו שני עדים או שטר שחתומים עליו שני עדים. אלא עד אחד, ועד מפי עד, ועדות מן הכתב וכו'. והתובע בלא תשומת לב, ביקש שבית הדין יסמוך על עדויות כאלו. 

עם זאת, גם בעניין זה אין דבריו מדוייקים. שהרי כתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"א) וז"ל:

"יש לדיין לדון בדיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה בהן אמת והדבר חזק שהוא כן, אע"פ שאין ראיה ברורה ואין צריך לומר אם הוא ידע בודאי שהוא כך שהוא דן כפי מה שידוע וכו'". 

ובהמשך דבריו הביא הרמב"ם את האופנים המובאים בגמ' כדברים שבידי הדיין לעשותם כשהוא מגלה פגמים ובעיות בדין.

אמנם שכתב הרא"ש (מביאו הטור בסי' טו) בשם גאון, שבימינו אין לדיין רשות לדון שלא לפי המקובל בהלכות הקשורות לדין, אלא דנים רק על פי עדות וראיות ברורים, כך הוא הדין בכל אדם ואדם גם באנשים שיש להם חזקת כשרות, כשצריך דורשים וחוקרים עד שיתברר האמת.

ולמעשה, גם הרמב"ם הסכים שבימינו, לאחר שרבו בתי הדין שאינם הגונים במעשיהם, אין דנים לא באומדנות ולא בנטיות הלב, אלא רק על פי ראיות ברורות. וגם בעדות אדם נאמן בכל אופן יש לדרוש ולחקור עד שיודו בעלי הדין, או יעשו פשרה, או שיסתלק מן הדין כפי שהתברר. 

וכך פסק למעשה השו"ע (ס' טו סע' ה') וז"ל: 

"ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה, או קרוב, אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם. וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען. ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר".

וכן נראה דדעת הרמ"א דלא משמע מדבריו שחולק ע"ז, אלא רק הוסיף את דברי מהרא"י (ס' רס) שכתב כמה דרכים כנגד מי שאינו ישר, כאשר לא עלה בידי הדיינים להוכיח זאת, וז"ל: 

"אם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציא ממנו בדין, יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו, ואם היא אשה שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה".

ברם, פסק הרמ"א (ס' צט סע' ח') שבאופן שיש דין מרומה, וכל שכן כשהדיינים רואים ומבינים שיש כאן ניסיון גזל, מוטל על חכמי הדור לבטל כוונתו של הרמאי, אע"פ שאין להם ראיה, אלא רק אומדנות .

הנה מצינו באחרונים שהביאו שבימינו נהגו בהיתר לדיין לדון לפי נטיית הלב ואומדנות. דעת השבות יעקב (ח"ג סי' קמ"ב, מובא בפת"ש סי' טו סק"ה) שגם בימינו כשיש אומדנא חזקה ולבו של הדיין שלם בדבר, באופן ומדובר במומחה בדורו שמוחזק כאיש ישר שאינו נושא פנים, מותר לו לדון על פי האומד. ואע"פ שמשמע מדברי הרמ"א (ס' טו) שפוסק כרמב"ם, מ"מ פסק (ס' צט כפי שהבאנו לעיל) שבאופנים מיחודים בדין על חכמי הדור לבטל כוונתו של הרמאי והגזלן גם כשאין בידם ראיה, אלא רק אומדנות מוכיחות.

וכתב השבות יעקב, דאדרבא דווקא בימינו כשאין לנו מי שיודע לדון דין תורה, אלא על הדיין להיות מתון בדין בכל כוחו ולדון דין אמת, במידה ודין מרומה לפניו, עליו לדון ע"פ האומד והיושר ולראות פשר בדבר, או להפוך שבועה שכנגדו וכד', העיקר שיכוון לבו לשמים.

וכעין זה מצינו שכתב הערוה"ש (ס' טו סקי"ד) ויסוד הדברים, שבדיני ממונות על הדיין לדון ע"פ הדברים שדעתו נוטה שהוא אמת והדבר נקבע בלבו, גם כשאין לו ראיה ברורה שתועיל על פי דין, ועל הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו בעניין שלפניו ולא ע"פ הטענות המכחישות את האמת. וכתב שזה "העיקר הגדול בדיני ממונות". ואע"פ שהרמב"ם פסק שבימינו, כשרבו בתי הדין שאינם הגונים, אין לנו לדון על פי אומדנות, הרי פסקו המהרי"ק, האלשי"ך ועוד רבים מן הגדולים שבמקום שיש אומדנות רבות ולבו של הדיין שלם בדבר, והוא גם מומחה ומוחזק כאדם שאינו נושא פנים בדין, רשאי הוא לדון על פי אומדנא דמוכח גם בימינו, והעיקר שכוונתו תהיה לשם שמים. 

ובסדר הדין (פרק ו' אות מח והערה ע"ה וע"ו) מובא מנהג בבתי הדין בכדי לברר אמת לאמיתה עושים דברים גם אם הם לא בדיוק על פי דין. לפי המנהג הנ"ל נותנים לבעלי הדין לחקור זה את זה, וגם את עדיו של הצד שכנגד כדי להכחישם. מקור לכך ניתן לראות בהלכות שותפין (סי' קע"ו סע' כ"ו) לגבי שותף שלא היה בעיר כשהיה הנידון בבית הדין בעניין השותפות, וכתב שם (סע' ו') מרן השו"ע, שיכול השותף לטעון 'אילו הייתי שם הייתי בודק העדים עד שהיו מוכחשים'.

והנה בנידון שלנו, גם ללא הסתמכות על הדברים הנ"ל, רשאי בית הדין לשמוע גם עדות בכתב כדי לברר את הדין כראוי וכדי להוציא הודאת בעל דין כפי שיבואר לקמן סוף אות ה. וכן הייתה דעתו של הגרז"נ זצ"ל, שכך נוהגים בבתי הדין כאשר יש עדות אשה וכדו'.

ה. בירור הדין ע"י עד אחד ועד מפי עד וכו':

אף שאין בית הדין צריך להשיב לטענות אלו שהרי באמת כל התביעה עומדת על כרעי התרנגולת, והעד שעליו נסמך התובע, סתר להדיא את דבריו כאמור לעיל. וכן החוזה שעליו נסמך התובע, אינו חתום, ואפילו גופו לא נכתב במעמד שני הצדדים. מכל מקום כדי להשיב לטענת הנתבע נכתוב בקצרה כמה מקורות בעניין כוחו של בית הדין להסתייע בקבלת עדויות שאינן כשרות.

הנה מצינו בהלכות מסויימות, שנשאר הדין העקרוני של פסיקה ע"פ אומדנא, כפי שמובא ברמב"ם בהלכות נחלות (פ"ז ה"ג) לגבי אדם שטבע במים שאין להם סוף: 

"אע"פ שאין משיאין את האשה לכתחילה, הרי היורשים נוחלים על פיהם כו' וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין". 

משמע מדבריו שניתן להסתמך בדיני ממונות גם על ראיות שאינן כשרות בענין אחר, משום שאפשר לסמוך בדיני ממונות על אומדנא דמוכח. 

וכן עולה מדברי הרמ"א (סי' ע"ד סע' י' וסי' קנ"ג סע' ג') שנהגו להושיב עמהם "איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה". אף שאין זו עדות כשרה מן הדין. 

וכן ברמ"א (חו"מ סי' ל"ה סע' י"ד) לגבי תקנת ר"ת לעדות אשה במקום שאין גברים: 

"תקנת הקדמונים דמקום שאין אנשים רגילים להיות ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות". 

ו. סיוע בראיות שאינן קבילות כדי להוציא הודאת בעל דין:

ראה בפד"ר (חלק י"ד עמ' 323-329) שהאריכו בעניין ראיות מוקלטות על זנות, ושם הביאו דעות שניתן לסמוך על תמונת נפטר להיתר עגונה, ודנו בדברי הגמ' (חולין צו.) לגבי "טביעות עינא דקלא" ובמחלוקת בין קצוה"ח (סי' פ"א סקי"ג) הסובר שטביעות עינא דקלא מועילה רק לאיסורים, לבין נתה"מ (שם סק"ז) שמועיל גם לממונות. והוסיפו שם בפס"ד יסוד חשוב בעניין הודאת בעל דין, וז"ל: 

"ידוע, כי קיים עוות מסויים בקול מוקלט שאינו דומה דמיון מלא לקול טבעי, גם בהקלטה אופטימלית. כך שיש לראות קול מוקלט כ"סימן – אמצעי" בלבד, ולא כסימן מובהק. ניתן לסמוך על הקלטות במקום שדי ברמת הוכחות פחותה, כמו ,רגלים לדבר". יחד עם זאת, נוהגים בתי הדין להשתמש בהקלטות לא כראיה בפני עצמה, אלא כאמצעי לחקירת הצדדים. מתוך הנסיון המשפט אפשר להצביע על מקרים רבים שבהם נעזרנו בשמיעת קלטות בחקירת הצדדים והבאתם להודאה על האמת". 

מכל האמור יש להתייחס גם לראיות שאינם קבילות בבית הדין, כדי להוציא הודאת בעל דין, שהיא כמאה עדים. וכן בנידון שהגיע לפנינו, הסתייע בית הדין כדי לאמת את הדברים אף בראיות כאלו.  

ז. האם ניתן לדון קנסות כגון צער ובושת בימינו:

הנתבעים טענו בתביעה כנגד, כי לטובת שלום הציבור, הם דורשים הגנה להבא, ולכן במציאות שהנתבע יפר את שלום הציבור ויגרום להפרעה כזו או אחרת (כפי שטענו שהוא לעיתים מרים את הקול על אחד מהתפללים או מנפנף בידו ליד הפנים של מי שקורא לא כפי רצונו וכו') הם רוצים לקנוס את התובע בסכום מסויים או בסנקציה אחרת. התובע תמה כאשר בית הדין שמע את טענות הנתבעים ואמר שלא דנים היום דיני קנסות.

והנה אף שהתובע סתר את דברי עצמו, שהרי בשטר הבוררות הוא כתב שני דברים:

א. החזרת ס"ת לבית הכנסת.

ב. בושת וצער על מה שעשו לו.

מכל מקום, כדי להעמיד את הדברים על אמיתתן, נענה כדרכה של תורה. אכן בימינו, כשאין לנו דיינים סמוכים, כוח בית הדין מתבסס על שליחות הקדמונים בדברים שכיחים שיש בהם חסרון כיס. הפועל היוצא מכך שאין בידינו לדון דברים רבים מאד, כגון דיני קנסות או דיני חבלות וכו', כפי שכתב הטור (ס' א אות ג - ד). 

עם זאת, עדיין ישנם דברים שכן ביכולתנו לדון, כפי שהביא הטור (שם) בשם הרמב"ם בשם הגאונים, ריפוי ושבת אכן דנים וגובים גם בימינו, כאשר מאידך הרא"ש חולק על כך שגם תחומים אלו מחוץ ליכולות הדין בזמן הזה.

וביאר מרן הב"י (שם) כי בשבת וריפוי יש חסרון כיס ואין בהם שומא כעבד, לכן יש מקום לדון ולגבות אותם גם היום, אך, כאמור, לא את המרכיבים האחרים של דיני חבלות.

וכך נפסק בשו"ע (ס' א' סע' ב'), וז"ל: 

"אדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים"

אמנם הרמ"א (שם) הביא דברי הרא"ש, אך כתב לאחר מכן שלא מדקדקים בזה, אבל כן כופים את החובל לפייס את הנחבל ולקנוס על פי הנראה בעיני הדיינים וז"ל. "וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם, כמו שיתבאר בסמוך (סעיף ה')".

אם כן, לדעת מרן המחבר, ניתן לדון היום על שבת. ומלבד כל זאת, הרי שיש ניתן לדון גם שאר קנסות מכח האמור ברמ"א לעיל, ובמחבר סע' ה', ע"פ "תקנת הישיבות" שהובאה בראשונים.

ח. סיכום ומסקנות בית הדין:

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות, הגיע בית הדין למסקנה ברורה כי אין כל תוקף לחוזה שלא נחתם ולא נערך במעמד שני הצדדים. מסקנה זו עולה מדברי כל העדים, ובכללם העדים שהובאו על ידי התובע עצמו, אשר העידו כי המסמך אינו הסכם מחייב אלא לכל היותר הצעה לצורך גישור שהרי לא היו שני צדדים. ממילא, ובהיעדר בסיס חוזה מחייב, דין התביעה העיקרית להידחות על הסף.

בנוסף לכך, הרי גם אם היה חוזה חתום ותקף כהלכה, אין כח לחוזה זה לחייב אם כעת רצון הגבאים (שיש להם כח של טובי העיר כאמור) להמשיך את המצב הקיים לטובת הציבור ולא להחזיר את המציאות המורכבת שהייתה לפני כן. מה עוד שמחמת זקנותו של הספר, התעורר לגביו מחלוקת הלכתית האם ניתן לקרוא בו. ובוודאי שלא לכתחילה.  

עוד קובע בית הדין כי גם את תביעת הבושת והצער יש לדחות. מלבד זאת שמדובר בדיני קנסות, הרי שמן העדויות שנגבו מאנשים נאמנים עלה בבירור כי פעולות הגבאים נעשו מתוך ראיית טובת הציבור ומתוך חשש ממשי לפגיעה בשלום הקהילה, ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע. לפיכך, לא מצא בית הדין מקום לחייב בגין טענות אלו.

בשולי הדברים יש לציין לגבי טענת הנתבעים כי נעשה זלזול בת"ח כפי שעולה מכתב התביעה ביחס לרב המקומי שאיתו התייעצו בתחילה בעניין. אולם לאחר דין ודברים עם הרב המקומי, בית הדין מקווה להאמין כי התובע אומר את דבריו בלהט ואולי אינו מתכוון לגמרי לדברים העולים ונגרמים ומובנים מתוך דבריו בכתב ובע"פ.

6. החלטת ביניים:

לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדים ובירור מעמיק עם אנשי הקהילה, מחליט בית הדין כדלהלן:

א. לגבי ספר התורה: המצב הקיים יישאר על כנו, וספר התורה לא יוחזר לבית הכנסת.

ב. מינוי גורם מוסכם להכרעה שוטפת: בית הדין מבקש שכל אחד מן הצדדים ימסור לבית הדין, בתוך שבעה ימים, שם של אדם מטעמו, שיהיה מקובל עליו כאיש נאמן.

לאחר קבלת שמות המועמדים, יקבע בית הדין את זהות הגורם שימונה. במידה ולא ימצא מצד בעלי הדין מישהו מתאים לכך, בי"ד ימנה מטעמו גורם שיכריע בעניינים אלו.

ג. סמכויות הגורם הממונה: הגורם שימונה יהיה מוסמך להכריע בטענות עתידיות שיתעוררו בין הצדדים בנוגע להתנהלות בקהילה, ובכלל זה: 

1. טענות מצד התובע בדבר הצקות, פגיעה או הדרה מצד הנתבעים הנ"ל או גורם אחר בקהילה.

2. טענות מצד הגבאים או הקהילה בדבר התנהלות שאינה ראויה מצד התובע, פגיעה בשלום הציבור או אי־קבלת סמכות.

3. ככל שימצא לנכון, יהא הגורם הממונה מוסמך לקבוע הוראות מעשיות לצורך שמירת שלום הקהילה, ואף להכריע בעניינים הנוגעים להשתתפות וזכויות במסגרת הקהילתית.

בברכת האמת והשלום אהבו,

הרב ארן בן דוד הרב נועם מייזלס הרב חיים בריסק

דיין אב"ד דיין