נביכות כלב - נזקי שכנים
הרב חבר טוב אבישי
הרב גוזלן שלום
התובע: נגד
הנתבע:
פסק דין
תיאור המקרה
התובע והנתבע גרים בסמיכות, ברחובות מקבילים. התובע גר ברחוב התחתון והנתבע גר ברחוב העליון. לנתבע יש כלב אשר לטענת התובע גורם לנביחות קולניות לאורך היום והלילה ומפריע למנוחת השכנים. תביעה זו היא חלק מסדרת תביעות נגד כל בעלי הכלבים בשכונה אשר יצרו מצב של רעש בלתי נסבל בשכונה.
טענות התובע
אנו גרים ברחוב בבית האחרון. הנתבע גר בקצה הרחוב המקביל. הרחוב שלו נמצא במפלס עליון מהרחוב שלי, כך שהבית והחצר שלו נמצאים במפלס מעל הבית שלנו. [הבניה של השכונה בנויה כטרסות על גבי ההר, וכל רחוב נמצא בדרגה מתחת לרחוב המקביל].
לפני כשנתיים וחצי משפחת הנתבע הביאה כלב גדול לביתה.
א. משפחת הנתבע עשתה שיפוץ גדול והרחיבה את הבית למרחק של עד כמטר לאוויר החצר שלנו. כך לכלב נשאר רק כמטר בלבד לאורך הבית מאחוריו.
ב. הכלב עושה רעש של נביחות בלתי נסבל ואנו סובלים מזה מאוד. הרעש מפריע לתפקוד נורמלי בבית, הן בשעות היום והן בשעות הלילה המאוחרות.
ג. אין זמנים מוגדרים שבו הוא נובח – זה קורה ביום ובלילה. הם אמנם משתדלים להכניס אותו לבית כשהוא מרעיש, אבל לא תמיד הם יכולים ולא תמיד זה אפשרי; אני מאמין שקשה כך לטפל בכלב בכל עת.
יש מציאות שלפעמים הכלב נובח שעה או שעתיים יחד עם כל הכלבים בשכונה. יש גם מצבים שהכלבים נובחים בשעות הבוקר המוקדמות ומעירים אותנו. אני חצי מהשבוע עובד מהבית ודבר זה גם מפריע לפעילות ולריכוז העבודה שלי. אשתי נמצאת בבית כל היום ולא ניתן לנוח חמש דקות מבלי נביחות. אנשים במהלך היום הולכים לעבודה ואין כבר השגחה על הכלבים והם יכולים לנבוח זמן מרובה.
ניסיתי לדבר עם האנשים אבל לא כולם מבינים. אנחנו לאחר שנתיים של סבל חושבים לעזוב את הישוב בגלל זה. אנו מנסים למצוא פתרון לפני שנעשה את הצעד הזה. זה גם לא הכלב היחיד, כך שמכל הכלבים בשכונה נוצר מצב בלתי נסבל. החזקת הכלבים זה דבר שאיננו מתאים בישוב שלנו שאנו גרים בצפיפות; זה מתאים לחוות ולגבעות ואולי גם שם זה אסור. מאז שהגשנו את התביעה הנביחות ירדו בחמישים אחוז בצורה פלאית, לכן המצב הנוכחי אינו מעיד על המצב שבשגרה.
ה. למעשה הבעיה היא לא רק שלי אלא שכלל השכונה; ישנם עוד עשרה משפחות שמצטרפות אלינו לבעיה (רשימת המשפחות הוגשה לבי"ד). מעבר לכך יש עוד משפחות שסובלות אך הן נמנעות שיזכירו את שמן בביה"ד. כלומר, זו בעיה ציבורית שנוצרת ע"י כלל מחזיקי הכלבים הגדולים בשכונה.
אנו דורשים להוציא את הכלבים מן הבית. במידה והם לא יכולים, אז לפחות להחליף את הכלב לכלב יותר קטן שלא עושה כל כך רעש. ישנו עוד פתרון של רצועה מקצועית שמונעת נביחות על ידי מכת חשמל וע"י כך מאלפת את הכלב לא לנבוח. צריך להתייעץ עם מאלף כלבים ולקנות רצועה איכותית שנותנת את התועלת הרצויה ולא את אלו הזולות שאינן יעילות. פתרון אחר הוא לבנות גדר אקוסטית בין החצרות על מנת להפחית את עוצמת הרעש.
דרישה נוספת היא להקים קבוצת וואטסאפ של כל בעלי הכלבים, ותהיה אפשרות להעיר שיש כלב שמפריע את מנוחת השכנים במקום שנתחיל לחפש של מי זה הכלב.
לשאלת בי"ד: "האם מחית בו כאשר התחיל הרעש?" ענה התובע: "מחיתי בו מיד ושלחתי לו הודעה. הם אמנם קשובים אך הם לא יכולים למנוע את רעש הנביחות". עוד נשאל: "האם אתה מכיר את עצמך שאתה יותר רגיש לקולות וכדומה, אסטניס, כאדם שמפריע לו יותר מן הממוצע?" ענה התובע: "אני לא חושב שאני חורג מאדם ממוצע, אמנם יש אפשרות שלאנשים צעירים זה פחות מפריע". עוד נשאל: "האם אחד מבני הבית יש לו רגישות לרעש?" ענה התובע: "אני ואשתי הכי רגישים לכך".
טענת אחד השכנים:
אנחנו גרים ברחוב של הנתבע. יש בעיה באופן כללי עם הכלבים לא רק עם אדם בעל כלב מסוים. כבר זה שנה שיש רעש של נביחות לאורך כל היום; זה מתחיל בשעות הבוקר וזה גם בלילה ובצהרים. אמא שלי, אישה מבוגרת, גרה ברחוב ליד וזה מעיר אותה. שומעים את הנביחות מאוד חזק כאילו זה בתוך הבית. עשיתי עם הנתבע סיבוב בשכונה ויש עשר משפחות לפחות שזה מפריע להן. לכן זו בעיה של כל השכונה. יש אישה חולה, שזה מפריע את מנוחתה. לי גם הייתה בעיה עם שכנה שיש לה כלב גדול, ודיברתי איתה שזה מאוד מפריע והיא קנתה רצועה למניעת נביחות ואכן הנביחות מהצד שלה הפסיקו.
שאלת ביה"ד: "באיזה תפקוד הרעש מזיק?" תשובת השכן: "בעיקר בתפקוד של היום כי זה הופך להיות מקהלה של כל הכלבים".
טענת הנתבע
א. לגבי הטענה שאני הרחבתי את הבית ועתה הכלב יותר קרוב: גם התובע הרחיב את הבית שלו ולכן הדירה שלו יותר קרובה לחצר שלנו, ולכן הוא שומע את הכלב יותר חזק.
ב. אנו משתדלים שהכלב יהיה בתוך הבית. וגם כאשר יש רעש בחצר – אם מתקשרים אנחנו מיד מכניסים את הכלב ומטפלים בעניין. אני אמרתי לו שאני לא עונה להודעות רק לטלפונים, גם אם מתקשרים ב-2 בלילה. ולכן ההודעות שהוא שולח לא הועילו.
ג. היו פעמים שהתקשרו והסברנו להם שזה לא הכלב שלנו וזה של שכנים אחרים.
ד. בנוסף, כלב נועד לנבוח כמו לנשום ולאכול. יש הרבה כלבים בישוב, כל הישוב מלא כלבים.
ה. הכלב הוא כבר נהפך להיות חלק מהמשפחה ומאוד קשה להוציא את הכלב מן הבית.
ו. נראה לי שהתובע הוא מאוד רגיש לרעש; גם פעם התלונן על טפטוף של מים שמפריע לו הרעש.
אשת הנתבע: "אנחנו שומרים עליו הרבה בבית וגם כשהוא מתחיל לנבוח אנחנו מכניסים אותו לבית. יש כלבים אחרים בשכונה שנדבקים לכלב שלנו וגורמים לו לנבוח".
שאלת בי"ד: "האם לפי דבריכם הכלב שלכם כלל לא מפריע?"
תשובת הנתבע: "הוא אכן נובח ומרעיש אבל לא כל הנביחות בשכונה שלו. אולי בין עשרים לשלושים אחוז אבל לא מאה אחוז. ואנחנו מנסים כל שביכולתנו למנוע זאת. ביום אנחנו פחות מתייחסים לכך לעומת הלילה".
מהלך הדיון
בית הדין שמע את הצדדים בקשב רב. בית הדין שמע את טענות השכן. קיבל לידיו את רשימת המשפחות שהצטרפו לטענות אלו שרעש הנביחות מפריע. ביה"ד בירר עם התובע שאכן הוא מחה כבר בפעמים הראשונות שהתחיל רעש הנביחות. ואין בביתו של התובע אדם חולה. לפי הצגת הנתונים שהציג השכן, קיימים בשכונה אנשים חולים וזקנים בשכונה שהרעש הכלבים מפריע להם. לאחר בירור עם הנתבע הודה שאכן כלבו נוטל חלק ברעש הנביחות אך לא עושה את כל הרעש. ולדעתו התובע רגיש יתר על מידה.
לאחר הדיון נעשו ביקורים של נציגות בית הדין במקום ושיחה עם הווטרינר של המועצה לפתרון הבעיה.
פסק דין
אנו צריכים לחקור את הנושאים הבאים:
א. האם רעש של נביחות כלב נקרא היזק שצריך להרחיקו?
ב. האם הטענה שהתובע רגיש לרעש מתקבלת?
ג. לגבי הטענה כלב דרכו לנבוח – האם מותר להחזיק כלב גדול בישוב?
ד. האם הסיבה שקיימים בשכונה זקנים וחולים מהווה עילה להרחקת הכלבים?
א. רעש נביחות כלב
מובא במשנה במסכת בבא בתרא פרק שני (כ,ב):
"חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות".
ובגמרא:
"מאי רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי: סיפא אתאן לחצר אחרת. אמר ליה רבא: אי הכי, ליתני: חצר אחרת - מותר! אלא אמר רבא: סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך".
יש כאן שני דינים במשנה בדין רעש. רעש שבחנות שבחצר יכול למחות בו, ובדין השני אינו יכול למחות בקול הפטיש ובקול הריחים ולא בקול התינוקות. ושאלה הגמרא מה ההבדל בין הרישא לסיפא, ותירצה לדעת אביי שבסיפא אינו יכול למחות כי מדובר בחצר אחרת. רבא דוחה את דבריו שאם כן היה מפורש במשנה שבחצר אחרת מותר; אלא בסיפא מדובר לאחר תקנת ר' יהושע בן גמלא שהילדים ילמדו בתלמוד תורה, ולכן מותר הרעש של לימוד תורה של תינוקות שלומדים תורה בלבד. אמנם הגמרא לא ביארה מהו ההבדל בין דין קול הפטיש וקול הריחים שאינו יכול למחות, לבין קול הנכנסים והיוצאים שבחנות שיכול למחות.
והנה לדעת רש"י (כא: ד"ה וסיפא אתאן) החילוק הוא אחר, וזה לשונו:
"סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן - ואף על גב דקול הבא מחמת אחרים לא מצי מחויי".
כלומר לדעת רש"י, הקושיה בגמרא היא על תינוקות של בית רבן בלבד, כיוון שהם קול שבא מאחרים וגם קול הנכנסים והיוצאים הוא קול שבא מאחרים, ומדוע יש הבדל ביניהם? אך על קול הריחיים לא קשה כי זה קול שבא מחמת האדם עצמו.
נמצא שרש"י עושה חילוק בין רעש ע"י עצמו שמותר לו, לבין רעש שעושה ע"י אחרים שבזה אסור לו לגרום לרעש כזה ועליו לסלק את נזקו.
והנה גם התוספות (ב"ב כ: ד"ה מאי שנא) הלכו בגישה זו, ששאלו מדוע לא שאלה הגמרא על קול הריחיים וקול הפטיש, וביארו שבקול הריחיים וקול הפטיש אין קול מאחרים שהרי אדם נותן לבעל הריחיים קמח לטחון וכן לבעל הפטיש – נמצא שהקול בא רק מבעל הריחיים ולא מאחרים, ועל זה אינו יכול למחות.
יתר על כן דעת התוספות (כא. ד"ה אחד מבני המבוי) העלו שרבא אינו חולק על אביי בדין אלא רק בפירוש המשנה, וגם הוא סובר שמחצר אחרת אינו יכול למחות אפילו בקול שבא מאחרים. וכן כתב ביד רמ"ה (שם) שבחצר שלו יכול למחות בקול מאחרים ולא בקול שבא ממנו, ומחצר אחרת אינו יכול למחות אפילו בקול שבא מאחרים.
אמנם לדעת הרמב"ם (שכנים ו,יב), עפ"י ביאור המגיד משנה, ישנה הבחנה בין קול הנכנסים וקול היוצאים שבחנות שבו אין חזקה לקול זה ותמיד יכול לסלקו, ואילו לקול הפטיש והריחים – אם מחה בו אין לו חזקה, אבל אם לא מחה יש לו חזקה ואינו יכול למחות בו; וזה לשון הרמב"ם:
"חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן, וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן".
נמצא לפי דברי הרמב"ם שרעש הוא נזק שעל המזיק להסירו. אלא שיש הבדל בין נזק רעש של קול הנכנסים והיוצאים שאין לו חזקה שהוא בחנות, לבין קול הפטיש שיש לו חזקה אם לא מחה. אבל בכל אופן רעש הוא היזק. ומעין זה כתב ר' ירוחם (נתיב לא חלק ו) ובסמ"ג (עשין פב ד"ה אחד מבני המבוי).
לעומתם כתב הרשב"א (שם ד"ה בחנות) שרעש אינו היזק. ולכן בקול הריחיים אינו יכול למחות בו, ואילו בקול הנכנסים והיוצאים בחנות הוא לא משום קול אלא שמרבה עליהם את הדרך בחצר ולכן יכולים למחות בו. וזה לשונו:
"לאו מקול הנכנסים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והריחים... אלא טעמא משום רבוי דרך כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך, והכין איתא בירושלמי דגרסי' התם דו יכיל למימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והן מרבין עלינו את הדרך".
כדבריו כתבו גם הרמב"ן והריטב"א וכן משמע בתוספות (ד"ה וגרדי) שחילק בין גרדי שמוכר לאחרים ולכן אפשר למחות בו, לבין רחיים שעושה לעצמו ואין יוצאים ובאים. נמצא לפי דבריהם שלמרות שאדם עושה רעש מתוך ביתו אי אפשר למחות בו.
שיטה נוספת היא שיטת המאירי (ב"ב כ: ד"ה חנות), וזה לשונו:
"כלומר אחד מבני החצר שרצה לעשות בביתו חנות למכור את כליו או סחורותיו לשם יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים ר"ל הבאים ליקח שפעמים שיש להם תרעומת זה על זה וצווחים אבל עושה הוא כלי אומנתו לשם ויוצא ומוכר לשוק ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה אבל המכירה אדם עשוי יותר למכור בשוק."
המאירי עושה חילוק בין עושה אומנות בתוך ביתו, שבזה אינם יכולים לעכב בעדו, לעומת דבר אחר שיש לו אפשרות למכור בשוק ולא בביתו. כלומר, דבר שהוא מוכרח לעניין חיותו ואין לו אפשרות אחרת יכול לעשות רעש, אך בדבר שיש לו אפשרות אחרת אינו יכול להזיק ברעש. כלומר, יוצא מתוך דבריו שרק בדבר שאדם מוכרח יכול להזיק ע"י רעש. וכ"כ המהרלב"ח ס' צו.
נמצא לסיכום שיטות הראשונים שלפי הרמב"ם, המאירי ורש"י רעש הוא נזק שיש להרחיקו בתנאים מסוימים. שלרמב"ם הוא נזק ויכול למחות בו, אך אם לא מחה בו יכול להחזיק, וברעש של יוצאים ונכנסים אין בו חזקה כלל ותמיד יכול לסלקו. ואילו לרש"י ודעימיה, רק בקול שע"י עצמו אינו יכול לסלקו, אך ע"י אחרים יכול לסלקו. ולפי המאירי בקול שקשור לאומנותו ואין לו אפשרות אחרת אינו יכול לסלקו, אך אם יש לו אפשרות אחרת – קול הוא נזק ויכול לסלקו.
וכנגדם דעת הרשב"א, הרמב"ן, הריטב"א והתוספות שרעש אינו נזק שאפשר לסלקו.
להלכה נפסק בשו"ע (חו"מ קנו, ב) כדעת הרמב"ם, וזה לשונו:
"חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".12
מרן כתב את לשונו של הרמב"ם, והוסיף "ולא מיחו בידו" לרמוז לפירושו של הרב המגיד ברמב"ם שהובא בבית יוסף, שרעש מתוך ביתו יכולים למחות בו, אך אם החזיק בכך ולא מחו בו הרי יש3 לו חזקה. לעומת קול הנכנסים ויוצא4ים לחנות שאין לו חזקה. נמצא לפי מרן, שקול הוא היזק שיכול למחות.
אמנם הרמ"א (חו"מ קנו, ב) חולק על דעת מרן וסובר, וזה לשונו:
"וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות (המגיד פ"ו דשכנים בשם הרמב"ן ורשב"א וב"י בשם התוס' ומרדכי)".
כלומר הרמ"א פסק כשיטה השניה שרעש אינו נזק, אם עושה בביתו אינם יכולים למחות בו. שני הצדדים נוהגים כשיטת הרמב"ם והשו"ע ולכן נדון לפי פסק זה.
האחרונים נתנו טעמים שונים לשוני בין מכה בפטיש לקול הנכנסים והיוצאים: הסמ"ע (שם סק"י) ביאר שהחילוק הוא בין אם אדם עושה ברשותו, שיש לו חזקה אם לא מחה בו, לבין אם עושה בחצר שהוא הרשות של כל השכנים ולכן יכולים למחות תמיד ואין בזה חזקה. הנתיבות חלק על הסבר הסמ"ע ולטענתו הסבר זה לא מועיל לשיטת השו"ע, ולכן מבאר שבקול הריחיים וקול הפטיש הוא קול קבוע שניתן להתרגל אליו, ואילו קול היוצאים והנכנסים הם קולות שאינם צפויים ולכן אין להם חזקה על כך. החת"ס (חו"מ ס' צב) המובא בפתחי תשובה מביא ביאור דומה לדברי המאירי שכאשר עוסק בפרנסתו ואין לו יכולת לעשות במקום אחר אז אם לא מחה בו יש לו חזקה לדעת השו"ע; אך כאשר יש לו אפשרות אחרת כגון למכור בשוק – אין לו חזקה.
עפ"י זה בנידון דידן, הנתבע הודה שאכן הכלב שלו מפריע רק שאינו נוטל את האשמה על כל הרעש בשכונה. למעשה אין זה משנה אם מזיק בעשרים אחוז או במאה אחוז – עצם זה שהוא מזיק ברעש, יש כאן היזק.
עפ"י הבירור עם התובע במהלך הדיון, מרגע שהכלב החל להרעיש הוא מחה בנתבע. וממילא הדין של השו"ע קיים שאין לו חזקה על הרעש הזה. בנוסף, הרי לשיטת הנתיבות רעש של כלב אינו רעש קבוע. והנתבעת בעצמה הודתה שלפעמים הוא מרעיש ביחד עם הכלבים האחרים. אם כן, אפשר שהדין שלו אף חמור יותר שאין חזקה כלל כדין קול הנכנסים והיוצאים וא"כ אפי' לשיטת הרמ"א צריך להרחיקו. זאת ועוד, אפשר שגם לשיטת המאירי והחת"ס, הרי רק בעניין שאין לו אפשרות אחרת לעשות מלאכה בתוך ביתו הרעש מותריש לו חזקה על הרעש אם לא מיחה בו, והרי כאן אין עניין של פרנסה מוכרחת. ואין לו הכרח להחזקת הכלב כפי אשר ענה הנתבע, ולכן אין היתר לרעש זהן חזקה לרעש זה. אך כאמור, לא צריך לכל זה שהרי התובע מחה והנתבע לא הכחיש זאת בדיון. לכן אין לו חזקה לרעש זה, ועליו לסלק את הרעש.
וביחס לטענה כי זה דרכו של הכלב לנבוח ולהרעיש, הנה כתב החזו"א ב"ק יא סק"כ:
"ענין נזקי שכנים תלוי לפי ישוב העולם וכל שעל המזיק קשה הזהירות ביותר ואם אנו מחייבים אותו בכך אנו מקפחים את ישובו בעולם אז אין אנו חושבים זה לנזק אלא זהו ישובו של עולם".
ולכאורה היה מקום לומר שכל דבר שהוא ישובו של עולם ודרך בני אדם כך להתנהל ולגדל כלבים – אין בכוחינו למנוע זאת. אך אין ללמוד כך מהחזו"א שהרי כתב שהוא דבר של ישוב העולם, ובגידול כלב אין זה ישוב אלא עניין של שעשוע. בנוסף יש מקור אחר בחזו"א שבו הדברים מבוארים יותר, וזה לשון החזון איש בבא בתרא סי' יג ס"ק יא:
"כי דברי הריב"ש שחולה יכול למנוע גם קול רעש הפטיש לעיל אות ד' נאמרו רק בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה – זה היה הנדון עליו כתב הריב"ש את תשובתו שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם; אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים ולפעמים תשמישם ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה אינו יכול למחות אף אם החולה קדם ורשאי אדם לבנות בית אצל חברו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו".
מחדש החזו"א שבעניינים של תשמיש עיקר הדירה אין למנוע ממנו אפילו שמפריע לחולה. וזה מוגדר כדבר שרוב בני אדם עושים זאת בתוך דירתם. ממילא נמצינו למדים שגידול כלב אינו עיקר הדירה ואינו מצוי ברוב בני אדם, ממילא טענה זאת נדחית ואם היא מפריעה היא נחשבת כנזק.
דברים אלו אמורים בפרט כאשר טען התובע כי הוא שוקל לעבור דירה בשל הרעש; על כך נכתב בשו"ת "חוט שני" (חלק מזוזה - מילי דנזיקין, עמוד רע"ט):
"ועל כורחך הוא משום שאדם רשאי לעשות בתוך שלו כרצונו, אלא שתיקנו בזה דמכל מקום אינו יכול לעשות בתוך שלו דבר שעל ידי זה יגרום ששכנו יצטרך לעקור דירתו מכאן. ולכן הדבר תלוי בזה: שאם שכנו יכול להתרגל לדבר המפריע – אינו יכול למחות בחברו, כיוון שהוא עושה בתוך של עצמו. אבל אינו יכול לעשות בתוך של עצמו דבר שיפריע לחברו כל כך, שיצטרך חברו לעקור דירתו מכאן למקום אחר. ועל כן, אם הוא מפונק ו'איסטניס' שיפריע לו הדבר באופן שהוא באמת בגדר 'חולה' לעניין זה, עד שיצטרך לעזוב דירתו מכאן – יכול למחות".
כלומר, אפילו לשיטת הרמ"א וסיעתו, הסוברים שמותר לאדם לעשות בביתו ככל העולה על רוחו, הדבר מותר רק כל עוד השכן יכול להמשיך להתגורר לצידו. אך כאשר עולה הטענה כי השכן נאלץ לעזוב את ביתו בשל כך, אין האדם יכול לעשות בביתו כרצונו, ולכן השכן יכול למחות בו.
וכן כתב הגר"ש דיכובסקי בספרו "לב שומע לשלמה" (חלק א' עמוד תקג):
"כי כל הפריבילגיה המיוחדת שנתנו למילי דמצוה, היא רק כל עוד יכולים הם להמשיך ולהיות שכנים למרות ההפרעה בדבר מצוה. אבל אם יאלץ לעזוב את ביתו כתוצאה ממצב לא נסבל אין מדובר ב'נזקי שכנים' אלא ב'גירוש שכנים' ולגרש את שכנו לא תקנו חכמים גם בדבר מצוה".
כלומר, אפילו שלדבר מצוה יש מצבים מסוימים שמותר להרעיש לשכנים כמבואר בשו"ע חו"מ קנו,ג עם כל זאת אם בגלל הפרעה זאת נאלץ לעזוב את ביתו זה כבר לא מוגדר כ"נזקי שכנים" אלא כ"גירוש שכנים", ובזה לא תקנו חכמים. כל שכן בנידון דידן שהחזקת כלב אינה מצוה – בוודאי חייב הנתבע לסלק את נזקו.
ב. רגישות לרעש
הגמרא במסכת בבא בתרא כג. מדברת על אדם שהוא רגיש לנזקים וזה לשונה:
"רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו [כג.] אתו אומני ויתבי תותייהו, ואתו עורבי - אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי, אמר להו רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא. א"ל אביי: והא גרמא הוא! א"ל: הכי אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור. והא אחזיק [להו]! הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא? אמר ליה: הני לדידי דאנינא דעתאי, כי קוטרא ובית הכסא דמו לי".
הגמרא מספרת על רב יוסף שהיה בחצרו דקלים. ובאו אומנים של מקיזי דם בסמוך אליו בקרקע השייכת להם ועובדים בהקזת דם. בשל שאריות הדם שהיה במקום היו מתאספים עורבים ועולים על הדקלים ומפסידים את התמרים. כאשר ראה זאת רב יוסף אמר להם "אפיקו לי קורקור מהכא". שאל אביי: "והרי זה לא נזק ישיר מאותם מקיזי דם אלא רק גרמא?" ותירץ רב יוסף שאמנם גרמא בנזיקין פטור מדין תשלומין אבל אסור לעשות כן לכתחילה.
הקשתה הגמרא: "הרי יש להם חזקה לעשות כן שהם כבר עוסקים במלאכה זו ולא מיחה בהם רב יוסף בהתחלה, וכיצד יוכל להוציאם?" ותירצה הגמרא שאין חזקה לנזיקין כבדים, שכן יכול להיות שחשב שיכול לסבול זאת ולכן שתק בתחילה, אבל לאחר מכן הבין שאינו יכול לסובלו ולכן יכול למחות. לאחר מכן ביררה הגמרא שזה לא רק בנזקים של עשן וריח בית הכסא, אלא גם באדם הניזוק שהוא אסטניס ורגיש לנזקים קלים – לגביו הנזק שגרמו מקיזי הדם ע"י העורבים נחשב כנזק גדול כקוטרא ובית הכסא.
נמצא אם כן שכאשר אדם רגיש, זו דווקא סיבה גדולה להוציא את הנזק. התוספות שם ד"ה כקוטרא מביאים בתירוץ הראשון שרב יוסף היה רגיש לקול צפצוף העורבים, ובתירוץ השני ביארו "שהעורבים היו אוכלים את הדם ומקנחים בפירות" וכ"כ ר' גרשום. והנה הרמב"ם (שכנים יא, ה) הביא את שתי האפשרויות, וזה לשונו:
"מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה".
כלומר לפי דעת הרמב"ם אדם שרגיש לרעש יכול למחות לעולם, וכן לעניין הטינוף. וכך מבאר המגיד משנה (שם) ששני הפירושים נכונים לדינא לדעת הרמב"ם, ואין חזקת נזיקין כלפי אדם שרגיש לאלו הדברים כדין קוטרא ובית הכסא לאדם רגיל.
וכך פסק בשו"ע (חו"מ קנה, לט) כלשון הרמב"ם. והרמ"א שם הוסיף וזה לשונו: "שהוא הדין כל נזק גדול שאין אדם יכול לסובלו", ומקורו מדברי הרא"ש שהביא הטור. אך הרחיב את דבריו – שהרא"ש כתב כל נזק שהמערער אינו יכול לסובלו, והרמ"א הגדיר זאת כנזק גדול שאין אדם יכול לסובלו.
והנה כאן הנתבע טען והודה בעצמו שהתובע הוא אדם רגיש לרעש, מעניינים שהיו ביניהם בעבר. כלומר לדברי הנתבע עצמו אין לו חזקה לרעש זה ועליו לסלק את הנזק. לכן טענה זו של הנתבע נדחית ואף משמשת כראיה נגדו להוצאת הכלב.
ג. זקנים וחולים בשכונה כעילה להרחקת כלב שנובח
מובא בשו"ת הריב"ש סימן קצו:
"ואף על פי ששנינו במשנה (שם) אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים ואפילו בחנות שבחצר כ"ש בזה שהוא בחצר אחרת זהו בשאר בני אדם הבריאים. אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה והוה ליה כקוטרא ובית הכסא וכדאמר רב יוסף (כ"ג) הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוו לדידי' כקוטרא ובית הכסא כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג".
בתשובה זו הריב"ש מביא יסוד שאפילו אם אדם פועל לפרנסתו בתוך ביתו בשעות המקובלות ועושה רעש שכעיקרון אין יכולת למנוע זאת ממנו – אך כאשר השכנים חולים זה ממש מזיק, ואין לדבר זה חזקה אפילו שהתרגל לעשות כן. צריך להסיר או להפסיק את ההיזק כדין קוטרא ובית הכסא שאין להם חזקה.
הרמ"א בסי' קנו, ב פסק את דברי הריב"ש, וזה לשונו:
"ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות".
כלומר אפילו לשיטת הרמ"א שחולק על מרן, וסובר שאדם יכול לעשות בביתו אפילו לכתחילה (ולא רק אם החזיק) שלא כדעת מרן שצריך חזקה כאמור לעיל – אפילו הכי, אם מדובר באנשים חולים אין חזקה לדבר וצריך להסיר את הרעש.
וכתב בכסף קודשים (ס' קנו סעיף ב) על הדין של השו"ע שיכול למחות בו על קול הנכנסים והיוצאים שדין זה הוא אפילו ביום, כי יש אנשים שישנים צהריים גם ביום חול. וכתב החת"ס חו"מ ח"ה ס' צב: "אבל פשוט דשינה הוא לאו דוקא בלילה אפילו ביום אין לו מנוח מחמת בלבול הקול ואיכא ינוקא דגני ביממא ואיכא נמי קלא דפועלים המשכימים למלאכתם ונכנסים לחנות וכדומה ע"כ נ"ל דאין זו סמיכה".
היינו שגם שעות היום מהוות הפרעה לתינוקות שישנים ביום. והרי ידוע שקטנים (רמ"א או"ח שכח, יז) הם כחולים כמבואר לכמה עניינים שבתורה, וכן זקנים כאשר הם חלושים מאוד (ע' אורחות שבת פ"כ ס' קטו, שו"ת אור שמח ח"ב ס' כא) ובמיוחד אם הם ממש חולים, ולכן אין חזקה על החזקת רעש כלפיהם וצריך להסיר את נזקו.
בנוסף, הנתבעים הודו כי לעיתים הכלב נובח בלילה, והם משתדלים להכניסו לביתם אם מתקשרים אליהם. בעניין זה כתבו האחרונים כי לא רק חולים יכולים למחות על הרעש, אלא גם בריאים; שהרי תוצאות הרעש בלילה גורמות לחוסר ריכוז ולכאבי ראש.
כך כתב הרמ"א (סימן קנ"ה, סעיף ט"ו) בשמו של הריב"ש:
"אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו, צריך להרחיק עצמו".
שם מדובר על אדם שכותש ריפות ומזיק באמצעות הרעד שהוא יוצר; הרמ"א פוסק שאפילו אם אינו מזיק ברעד, אלא שיש לבעל החצר "חולי הראש" שהרעש מזיק לו – הדבר אסור.
לכן למדו מכאן האחרונים כי מאחר שחוסר שינה גורם לכאבי ראש עזים ולעייפות, ובזמננו הכל נחשבים כ"חולים" בכל הנוגע לשינה, הרי שהמרעיש נידון כמי שצריך להרחיק את נזקו אף אם הוא פועל בתוך ביתו. דבר זה מבואר בספר "עמק המשפט" (חלק ז', סימן ל"ג, אות ב'). כך כתוב גם בספר "דרכי חושן" (חלק א', עמוד רל"ז) ובספר "ראש אליהו" (חושן משפט, סימן י"ג, אות ג'). נמצא שיש בזה את דינו של הריב"ש שלגבי חולים אין חזקה. ולעניין שינה אפילו בריאים נחשבים בשעות הלילה כחולים, וכפי שכתבנו לעיל – יש להרחיק את הנזק.
ד. החזקת כלב גדול בישוב
מובא במשנה ב"ק עט: "לא יגדל אדם את הכלב – אלא אם כן היה קשור בשלשלת". רש"י פירש שהטעם מפני שנושך ומנבח ומפיל אימה על בני אדם. יוצא מדבריו שההיזק בכלב הוא שנובח ומטיל אימה. והמאירי בבית הבחירה פירש: "כן אין מגדלין כלב רע מפני שהזיקו מצוי אלא אם כן היה שומרו וקו9שרו10 בשלשלת". היה אולי מקום לומר שישנו הבדל בין פירוש רש"י לפירוש המאירי, שכן לדעת רש"י כמעט כל כלב אסור שכן יכול לנבוח ולהבעיט אדם, אילו לדעת המאירי רק כלב שהזיקו מצוי – כלומר זה תלוי ברמת ההיזק שיכול לגרום ובזה לא כל כלב שווה.
לכאורה שיטת רש"י מקורה במקרה שמביאה הגמ' ב"ק פג.:
"תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים... תרגמה: נהרדעא. דריש ר' דוסתאי דמן בירי... ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא, נבח בה כלבא, אמר לה מריה: לא תיסתפי מיניה, שקולי ניביה (אין לו שיניים). אמרה ליה: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד".
היינו שאפילו שלכלב אין שיניים, כלומר שאינו יכול להזיק בנשיכה אלא רק בהפחדה – גם הוא גרם שתסתלק שכינה מישראל והוא בכלל האיסור. ואפשר לומר לדעת המאירי שהכוונה שהיזקו מצוי היינו ע"י שיכול להפחיד וממילא הוא יותר מצוי, ונמצא שאין מחלוקת בין רש"י לבין המאירי – כל שיכול להפחיד הוא נקרא כלב שאסור לגדלו.
כלומר יוצא מגמרא זו שאפילו הכלב לא הזיק בפועל אלא יש פוטנציאל להפחיד אנשים – הוא בכלל האיסור. כל שיש לו יכולת להפחיד בני אדם הוא15 אסור. ואמנם יש הבדל אם כבר הזיק בפועל כמבואר בב"ק טו: כתובות מא.:
"האי כלבא דאכל אימרי... משמתינן ליה דאמרינן ליה סליק הזיקך17, מדרבי נתן; דתניא, ר' נתן אומר: מ18נין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו... שנאמר: ולא תשים דמים בביתך".
כלומר כאשר כלב הזיק, משמטינן למזיק עד שיסלק היזקו. והגמרא לומדת דין זה מדברי ר' נתן לגבי גידול כלב רע בתוך ביתו. כלומר אם הזיק בפועל חייבים מיד לסלקו. ופירש רש"י שסילוק ההיזק הוא להרוג את הכלב. וכ"פ הנימוקי יוסף, הר' יונתן מלוניל, הראב"ן ור' ירוחם. היינו שפירשו הפסוק "לא תשים דמים בביתך" – אם הוא כבר הזיק אסור להניחו בביתו כלל והוא איסור תורה. ולדעת הנימוקי יוסף (בבא קמא ו: מדפי הרי"ף) אפילו אם לא הזיק, בכלב רע שפוגע ללא סיבה יש לסלקו. וזה לשונו: "בין אזיק בין לא אזיק היכא דידיעא מילתא דכלבא בישא הוא: משמתינן ליה. עד דמסליק היזקא שיהרגנו שנאמר לא תשים דמים בביתך".
והנה אם לא הזיק בפועל יש איסור מדרבנן להניחו בביתו כמו שמשמע ברמב"ם בהלכות נזקי ממון ה, ט וזה לשונו:
"וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת... ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי".
כלומר להחזיק כלב שאינו קשור בשלשלת הוא איסור דרבנן לדעת הרמב"ם. והנה הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, ד) כתב:
"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה... ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".
כלומר שאם אדם מניח לנזק שיכול אדם להיכשל בו ומניחו – עובר על לאו של "לא תשים דמים בביתך". ומעיר הכסף משנה שהמקור לכך הוא הגמרא מב"ק טו: שלא יגדל אדם כלב רע וסולם רעוע. נמצא שלדעת הרמב"ם בהיזק שעלול להביא לידי סכנה יש בו איסור תורה אם אינו מסלקו, ובכלב שעלול להזיק שלא בסכנת נפשות הוא איסור דרבנן.
ויש לתמוה מדוע הרמב"ם לא הביא את הדוגמא שכתובה בגמרא של כלב רע וסולם רעוע בעוד שפסק בהלכות ת"ת ו, יד: "מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין עד שיסור הזיקו". ואפשר שהוא כמו שאמר הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק טו, יז: "חתול רע שהורג את הקטנים אסור לקיימו" – היינו שהרג בפועל. וכן כאן, דווקא כלב שהזיק בפועל אסור לקיימו, וכיוון שאינו מוחלט בכל כלב לא פירט בהלכה של "לא תשים דמים", אבל באמת אם כבר הזיק בפועל ובין אם עלול להזיק בנפשות – בוודאי יש בו איסור תורה להחזיקו.
אמנם לשיטת החינוך (מצוה תקמז) משמע ש"לא תשים בביתך" הוא אפילו בחשש היזק. היינו כלב העלול להזיק אחרים אפילו מבלי לסכן נפשות הוא איסור תורה. נמצא שהוא מחלוקת ראשונים ויש לכתחילה להחמיר בדאורייתא. אולם גם לרמב"ם גידול כלב שאינו קשור הוא איסור דרבנן והוא בקללת ארור.
ופסק מרן בשו"ע חו"מ (תט, ג):
"אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה".
מרן בבית יוסף מביא את דברי רש"י שהוא כלב שעלול להפחיד, ונמצא שכלב רע לדעת מרן הוא לא כלב שעלול להרוג אלא אפילו כלב שעלול להפחיד. וזו טעות ביד אנשים שחושבים שכל מה שאסור לגדל כלב הוא כלב מסוכן מאוד; אך אין הדבר כך אלא כל כלב שעלול להפחיד אסור לגדלו אלא אם כן קשור בשרשרת ברזל.
הטור הוא זה שכתב לשון זו של "כלב רע". וההבנה הפשוטה שכלב רע לטור הוא כל כלב שעלול להפחיד ולגרום היזק. וכך למעשה הבין הבית יוסף – למרות שמביא את לשון הטור מציין לדברי רש"י בלבד, היינו שהבין שכלב רע הוא כלב שעלול להפחיד ולא רק להרוג. וכן פירש המהרש"ל (ב"ק פ"ז ס' מה) שכלב רע היינו כלב שמנבח ומפחיד בני אדם. והגע בעצמך שהגמרא הביאה את המעשה של ההיא איתתא שהפילה ולד, היינו שעיקר נזקו הוא בנביחתו.
והנה הגמרא אמרה שאם הוא קשור בשלשלת מותר להחזיק כלב שעלול להפחיד. ההבנה היא שקשירת הכלב מועילה לסילוק הפחד. כלומר כאשר הכלב קשור אז האדם אינו מפחד, כי יודע שאינו יכול להזיקו. אם נשים לב שמרן כתב שהוא דווקא בשרשרת ברזל. מרן בבית יוסף אומר שיש לומר שלשלאות של ברזל בדווקא. מה מוסיף דיוק זה? שרשרת ברזל היא לאו דווקא עניין של חוזק אלא גם עניין של השמעת קול הברזל בהילוך הכלב – השרשרת משמיעה קול ובכך העוברים ושבים יודעים שהוא שמור וממילא אינו יכול להפחיד.
כך מבואר בכתובות כז. גבי עיר שכבשוה כרכום, ופירש רש"י: "שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם". הרי נוכחת לדעת שעניין השרשראות ברזל הוא עניין של קול. ולענייננו צריך שרשרת ברזל כדי שישמיעו לעוברים ושבים שהכלב קשור. וכתב הסמ"ע (תט ס"ק ה): "...כיון שיודעים שהוא קשור לא מתיראין ממנו". כלומר צריך ידיעה שהוא קשור ולא מספיק שהוא קשור. וכן כתב שו"ע הרב שם. ומעתה מובן שרק ע"י שרשרות של ברזל ידעו ע"י שמיעה שהוא קשור, אך מבלעדי זה אין היתר לגדל כלב שעלול להפחיד.
לצערינו,אבל בימינו יש הרבה אנשים שמחזיקים כלב שעלול להפחיד ולא קושרים אותו בשרשרת ברזל, ועוברים על איסור דרבנן. וזה שהוא נמצא נעול בחצר אינו מועיל כי אפשר שיבואו אנשים אחרים לביתם והוא יפחידם בנביחה, ולכן אסור להחזיקו אלא אם כן קשור בשרשרות של ברזל בלבד, שאז יודעים שאינו יכול להזיקם ואינם נבהלים. .
בנוסף צריך שיהיה קשור כל היום כמו שכתב מרן שרק בעיר ספר מותר להתירו בלילה. נמצא שבמשך כל היום צריך להיות קשור בשלשלאות של ברזל. ולמעשה דבר זה כמעט לא ניתן לעשותו ששום בעל כלב לא יקשור את כלבו כל היום בשלשלאות של ברזל בחצרו או שיהיה בביתו כל היום והלילה, ולכן עדיף מבחינה הלכתית שלא להחזיק כלב.
קיימת טענה כי היישוב נחשב כ"עיר הסמוכה לספר", ולפיכך הכלב יכול להיות קשור ביום ומותר להתירו בלילה. את טעם הדין כתב רבינו יהונתן מלוניל (בבא קמא, סוף פרק "מרובה"), וזה לשונו:
"ספר בין ישראל לגויים וצריכים שימור בלילה, שלא יתנפלו עליהם פתאום. וכשהכלבים הסובבים חוץ לעיר מריחים אותם מרחוק וצועקים – בני העיר מתעוררים משנתם ועולים על החומות".
נמצא שהטעם להיתר הוא כדי שבני העיר יתעוררו מחמת נביחות הכלבים במקרה של התקפת פתע. אנו לומדים מכאן שהכלבים המותרים בשחרור בלילה הם רק אלו הנמצאים מחוץ לעיר ובסביבתה, ולא בתוך מקום היישוב עצמו. בנוסף, הכלבים משמשים כמעין "אזעקה" כדי להעיר את התושבים; אולם ביישוב שלנו ישנם שומרים בשכר ובסיס צבאי הצמוד ליישוב.
יתרה מכך, כיום קיימות כיתות כוננות שאינן מקבלות התרעה מנביחות כלבים, אלא באמצעות הודעות ואמצעי תקשורת אחרים. כמו כן, קיימים אמצעי שמירה נוספים כגון גדר, מצלמות ומערכת התרעה בנגיעה, כך שאין צורך אמיתי בכלבים אלו ואין היתר לשחררם בלילה.
בנוסף לכך, ההיתר להתיר את הכלבים בלילה חל רק כאשר בני האדם הולכים לישון, כמבואר בדברי המהרש"ל ובשולחן ערוך הרב. בימינו, כאשר קיימת תאורה, אנשים הולכים לישון בשעה מאוחרת יותר ונמצאים ברחובות גם בשעות הלילה; לכן, גם במקומות שבהם נצרך הכלב לשמירה, לא ניתן לומר שמותר להתירו מיד בתחילת הלילה, אלא רק בשעות הקטנות של הלילה ובאופן שלא יפחיד את תושבי היישוב. אך כאמור, ביישוב שבו קיימים שמירה מוסדרת וגדר ביטחון – אין היתר זה קיים כלל.
אמנם יש כלבים שמותר להחזיקם ואפשר שאפילו מבלי לקשרם כמבואר בגמ' ב"ק דף פ:: "...מגדלין כלבים כופרין... מפני שעשויין לנקר את הבית". ופירש רש"י "כלבים כופרים" – היינו כלבים ננסים. ניתן להבין זאת שכלבים כופרים אינם מזיקים לבני אדם ומועילים לבית לכן הוא מותר. הרמב"ם, הטור והשו"ע השמיטו דין זה של כלבים כופרים, ואפשר שהסתפקו בכך שכתבו "כלב רע" שאסור לגדלו – היינו כלב שיכול להזיק בני אדם, וממילא כלב שאינו מזיק אינו אסור. וכך המהרש"ל: "לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים כופרים... או לנוי בבית. אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך... משום שהוא מנבח". לכן אין היתר להחזיק כלב שעלול להפחיד ע"י נביחה או נשיכה גם בישובי בנימין שיש בהם שמירה אא"כ הכלב קשור יום ולילה בשרשרות ברזל דווקא.
סיכום
העולה מכל האמור כי אין מניעה להחזיק כלב בבית ובתנאי שיעמוד בכללי ההלכה. ובכללם שלא יהיה מזיק את הסביבה. ובמקרה שלנו, לאחר שהנתבע הודה כי כלבו אכן מרעיש במידה מסוימת, הרי שאין לו "חזקה" על הרעש, שכן התובע מחה בו בזמן. אנו פוסקים כשיטת מרן (המחבר), שאם אין חזקה לרעש – על המזיק להסיר את נזקו; ואף לשיטת הרמ"א, על פי ביאורי האחרונים, אין זה נחשב לרעש המותר.
דבר זה מקבל משנה תוקף בפרט כאשר התובע שוקל לעזוב את ביתו; במקרה כזה אין מדובר רק ב"נזקי שכנים" גרידא, אלא ב"גירוש שכנים", והדבר חמור בהרבה.
זאת ועוד: לטענת הנתבע עצמו, התובע רגיש לרעש. על פי ההלכה, כאשר מדובר באדם הרגיש לרעש (איסטניס), מוטלת החובה להסיר את ההיזק מפניו. בנוסף, בשכונה מתגוררים זקנים וחולים, שגם לגביהם לא תועיל טענת "חזקה", ואפילו אם החזיק – אין חזקתו מועילה בנזקים מעין אלו. כיוון שהכלב נובח לעיתים בלילה, והרי הכל נחשבים כ"חולים" לעניין השינה, הרי שבמקרה שלפנינו על המזיק להרחיק את הכלב.
מעבר לכך, קיים איסור הלכתי מדרבנן להחזיק כלב שעלול להבהיל בני אדם. אם מדובר בכלב שעלול אף לפגוע בנפש, הרי שזהו איסור מן התורה של "לא תשים דמים בביתך", אלא אם כן הכלב קשור בשלשלאות של ברזל ביום ובלילה וניכר לכל שהוא שמור. כפי שצוין, ביישוב שקיימת בו מערכת שמירה ואבטחה מוסדרת, אין הוא נחשב כ"עיר ספר" המקנה היתר לשחרר את הכלב בלילה.
סיכום הלכות החזקת כלב ודיני נזקי שכנים העולות מפסק זה :
א. איסור גידול כלב רע - אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו או בחצרו, אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות של ברזל בכל עת. הגדרת "כלב רע" אינה רק כלב הנושך, אלא כל כלב שדרכו לנבוח ולהפחיד בני אדם, ואפילו אם אין לו שיניים, כיוון שנביחתו עלולה להבעית את העוברים ושבים ולגרום לנזק.
ב. דין הנביחות כהיזק רעש - רעש נביחות הכלב נחשב להיזק המפריע למנוחת השכנים ולשינתם. אין לבעל הכלב "חזקה" להמשיך ברעש זה, גם אם השכנים שתקו בתחילה, כיוון שנביחות הן רעש שאינו קבוע ואינו צפוי, ובנזק מעין זה יכול הניזוק למחות בכל עת ולדרוש את סילוק המפגע.
ג. הגנה על חולים ואיסטניסים - מי שהוא "איסטניס" (רגיש לרעש יותר מן הממוצע), או שיש בביתו חולים, זקנים או קטנים ששנתם נודדת מקול הנביחות – חובת בעל הכלב להרחיקו גדולה יותר. לגבי חולים וקטנים (שדינם כחולים לעניין זה), אין שום חזקה המתירה להרעיש להם, ועל המזיק לסלק את הכלב או להשתיקו לחלוטין.
ד. מניעת "גירוש שכנים"- אם רעש הכלב חמור כל כך עד שהשכנים שוקלים לעזוב את דירתם ולעבור מקום מגורים, אין זה נחשב רק כ"נזקי שכנים" אלא כ"גירוש שכנים". במצב זה, אפילו לשיטות המקילות בדרך כלל ברעש, חובה גמורה על בעל הכלב להסיר את הנזק מיד, שכן אין לאדם רשות לעשות בתוך שלו דבר הגורם לחברו לעקור מביתו.
ה. דין יישובים וערים בימינו- אף במקומות הנחשבים כ"עיר ספר" (יישובים סמוכי גבול), אין היתר לשחרר כלבים בלילה לצורך שמירה אם קיימים אמצעי ביטחון אחרים כגון גדר, מצלמות, שומרים בשכר או כיתת כוננות. כיוון שהכלב אינו משמש כאמצעי ההתרעה העיקרי, חוזר האיסור לגידולו ללא קשירה למקומו.
ו. חובת הקשירה והשמירה - כדי להתיר החזקת כלב שאינו ננס ("כופרין"), עליו להיות:
קשור בשלשלאות ברזל המשמיעות קול, כדי שידעו הכל שהוא שמור ולא יפחדו ממנו.
מוחזק באופן שאינו משמיע רעש המפריע לשכנים, בין ביום ובין בלילה.
ז. כלבים המותרים בגידול - מותר לגדל "כלבים כופרין" (כלבים קטנים וננסים) שאינם נובחים בקול חזק ואין דרכם להפחיד בני אדם, ובהם אין חובת קשירה בשרשרת ברזל, ובלבד שאינם גורמים למטרד רעש המונע שינה מהשכנים.
החלטה
בנוגע לסכסוך הנדון, להלן קביעת בית הדין:
איסור שהייה ללא השגחה: על הנתבע חל איסור מוחלט להשאיר את כלבו בחצר ללא השגחה רציפה, וזאת בכל שעות היממה (יום ולילה כאחד). חצר הבית תיחשב כשטח שבו נדרשת נוכחות פיזית של המגדל לצד הכלב.
שיתוף פעולה קהילתי: הנתבע יסייע לתובע בהקמת קבוצת מסרונים (WhatsApp) ייעודית לבעלי הכלבים בשכונה/בבניין, וזאת לצורך הסדרת התקשורת והשמירה על השקט הציבורי.
שימוש באמצעי עזר: על הנתבע לרכוש ולהשתמש בקולר/רצועה מקצועית ייעודית למניעת נביחות בתוך 21 ימי עסקים ממועד מתן החלטה זו. השימוש באמצעי זה יהיה חובה בכל זמן שהכלב שוהה מחוץ לבית (גם תחת השגחה).
שמירה על זכות הפנייה: ככל שלא יישמר השקט ויימשכו המטרדים, עומדת לתובע הזכות לפנות לבית הדין בשנית לצורך נקיטת צעדים מחמירים יותר.
החזקת בעלי חיים על פי ההלכה: בית הדין מורה וממליץ כי החזקת הכלב תיעשה אך ורק על פי הדרכת ההלכה וגדריה, כפי שפורטו לעיל, מתוך הקפדה על מניעת צער ונזק לשכנים.
והאמת והשלום אהבו.
באנו על החתום, יום כח' שבט ה'תשפ"ו
______________ ______________ _______________
הרב הדיין אהרון כהן הרב אב"ד אבישי חבר טוב הרב הדיין שלום גוזלן
