פעילות שהתבטלה בעקבות מזג אויר קיצוני
פסק דין בין ד' - התובע,
והרב א'
- הנתבע
פעילות שהתבטלה בעקבות מזג אויר חם מאוד
בחורים
הגיעו לארץ לטיול, שכרו עבורם את ד' שיארגן להם סנפליג. עקב החום הרב ששר בארץ,
הסנפלינג היה אמור להתבצע בשעות מאוחרות, אך הבחורים, ששהו במקום מאוד חם במשך
היום, לא כל כך הרגישו טוב וביטלו את הסנפליג בשעת ההזמנה.
המארגן
תובע את כספו והתשלום למדריכים האחרים.
רקע
לתביעה.
ד' תבע
את הרב א', שהוא מנהל ישיבה בארה"ב, לדין תורה עקב אירוע שהיה עם קבוצת
בחורים של הישיבה של הרב א' שטיילו בארץ בקיץ האחרון. ברם, הרב א' אינו בארץ וגם
לא היה עם הקבוצה ולכן אינו מכיר הנעשה אז. בהתיעצות עם ד', הרב א' פנה אלי לטפל בתביעה.
שלחתי
להרב א' תמצית התביעה של ד' ושאלתי אם הוא מוכן שהפסק ינתן על סמך העובדות שד'
הציג? הרב א' השיב שהואיל והוא לא היה באירוע הוא אינו יכול להתיחס לגופם של דברים
ולכן מקבל הרצאת הדברים מפי ד' עם הסתייגות שהפסק יקח בחשבון שאולי לא היה תיאום
בין הבחורים ומארגן הטיולים בקשר להתאמה של האתר לטיול.
לאור
הנ"ל ניתן את הפסק בע"ה.
מעשה
שהיה כך היה לפי דברי ד' .
בבין
הזמנים בקיץ האחרון פנה אל ד', מארגן הטיול של הקבוצה הנ"ל, לארגן לקבוצה סנפלינג.
היו ימים מאד מאד חמים, עד כדי סגירת מסלולי סנפלינג באתרי החברה להגנת הטבע, ולכן
ד' אמר להם שהוא איננו יכול לעשות פעילות במשך היום אבל בשעות המאוחרות של הצהרים
יש לו מסלול מתאים במנרה, שהוא בגובה 900 מטר מעל פני הים ובשעות המאוחרת של היום
המסלול כולו בצל ויש בריזה וכו'.
ביום
שקבעו, הקבוצה טיילו בעמק החולה, ובשעה 17:00 התקשרו להודיע שהם מאחרים קצת אבל עד
17:30 הם יגיעו לאתר הסנפלינג.
אחרי
כמה דקות התקשרו שוב לומר שהם לא מרגישים טוב עקב השהיה בשמש בשעות היום וביטלו
ההזמנה. ד' הסביר להם שמזג האויר במנרה הוא נעים ואפשר לעמוד בזה. הקבוצה לא
השתכנעה ולא הגיעה.
ד' ו2
מדריכים נוספים הגיעו לאתר מוקדם יותר ביום הנ"ל, ובשעה 17:00 הכל היה מוכן
לקלוט הקבוצה כמו שסיכמו.
עקב
הביטול ד' תובע 5700 שח מהרב א':
הוא
תובע 1900 שח *2 לשתי המדריכים שהוא שכר, והיה נאלץ לשלם להם אז מכיסו, ועוד 1900
שח משכורת של עצמו.
הרב א'
העיר בתגובה לתביעה הנ"ל שהבחורים היו מאד עייפים ואולי לא הוסבר להם שהאתר
היה מוצל וכו. ד' עומד על כך שהוסבר להם היטב כמה פעמים שמזג האויר באתר היה נעים
ומתאים לפעילות.
פסק
הדין
לפי
טענת הנתבע הבחורים לא היו יכולים להגיע לסנפלינג בגלל אילוץ, היינו שלא הרגישו
טוב מחמת החום. במילים אחרות הנתבע טוען שהיה אונס שגרם לביטול ההזמנה וזה פוטר
אותו מההתחייבות שלו.
ואכן
מצאנו בהלכות שכירת פועלים חו"מ סימן שלג,ב וסימן שלד שאם מעביד מזמין פועל
לעבוד אצלו, ונאלץ לבטל מחמת אונס, שהוא פטור מלשלם לפועל את המשכורת שלו. וכך
סיכם הרמ"א שם שלד,א:
"וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא בין ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע ופועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית".
מבואר
שבמקום אונס המעסיק פטור לשלם לפועל שלו על הפסד יום עבודה הואיל והמעסיק אינו אשם
בכך.
ויש
לבחון אם דברי הרמ"א הנ"ל חלים על נידון דידן:
1. בנידון דידן מדובר בנוסף להפסד יום עבודה של ד',
גם בהפסד כספי שיש לד' שנאלץ לשלם ל2 המדריכים הנוספים את משכורתם במלואה. יש
לעיין אם טענת אונס של המעסיק פוטרת אותו גם במקרה שיש לפועל הפסד ממוני של ממש
מעבר להפסד של יום עבודה?
2. האם האונס בנידון דידן הוא אונס הפוטר? יש לעיין
בשני פנים:
א.
מדובר
באונס שהבחורים הביאו על עצמם בזה שבילו ביום בחום הכבד ששרר אז בעמק החולה וכך
גרמו לעצמם חולשה לקראת הערב.
ב.
האם זה
שהבחורים לא הרגישו טוב נחשב לאונס? הבחורים לא אושפזו ח"ו ונראה שלא היו
בסיכון כלשהו אלא היו עייפים מאד. האם מצב זה נחשב כאונס?
3.
יש
לעיין אם השולחן ערוך מסכים לרמ"א שיש פטור אונס למעסיק בכל סוגי אונס או שיש
לחלק בין סוגי אונס.
בע"ה
נעיין בהנ"ל.
1.
האם
עומד למעסיק פטור אונס גם כאשר הפועל הפסיד הפסד כספי של ממש מעבר להפסד יום
עבודה?
נראה
שהמעסיק פטור אם הוא מבטל הזמנת עבודה אם הוא היה אנוס, גם אם זה גורם לפועל הפסד
ממוני של ממש. כך אפשר להסיק מדברי השו"ע חו"מ שלג,ח:
"אמר
לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנה ממך, ועשאו האומן ואחר כך אינו רוצה לקחתו
והוא דבר שאם לא יקחנו מיד נפסד, חייב".
נאמר
שמזמין העבודה חייב לשלם על הפסד לפועל אם הוא "אינו רוצה לקחתו". כתוב
שהמזמין חייב אם הוא "אינו רוצה לקחתו". אפשר ללמוד מכאן שאם
המזמין נאלץ לבטל ההזמנה מטעם אונס, המזמין פטור לשלם הפסד הפועל.
וכך
מבואר ממקור השו"ע, משו"ת הרא"ש קד,ו:
"תשובה: על מעשה האומן, חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי, מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם, שעל ידו הפסידו מלאכת היום, והכא נמי ע"פ דבורו הפסיד".
הרא"ש
בדבריו מציין להנאמר בברייתא בב"מ עו: "...במה דברים אמורים אם לא הלכו,
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להם שכרן
משלם". וכך נפסק בחו"מ שלג,א "במה דברים אמורים בשלא הלכו, אבל
הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרם להשקות השדה
ומצאוהו שנתמלא מים... נותן להם שכרן כפועל בטל...". ומשוה את הנידון שלו
היינו ביטול הזמנת פריט אחרי שהוא כבר הוכן ועתיד להפסד, למקרה של החמרין.
ברם במקרה
של החמרין בעל הבית פטור לשלם להם את משכורתם אם הביטול היה עקב אונס.
כך
כתוב בדברי השולחן ערוך הנ"ל על פי הגמרא ב"מ עו: הנ"ל: "במה
דברים אמורים בשלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא
לחה או ששרכם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב
ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות? ואם לא ביקר נותן
להם שכרן כפועל בטל...". אם כן במקרה של השולחן ערוך, המזמין פטור אם הוא
חוזר בו מחמת אונס.
זאת
ועוד, על אף שבמקרה של ביטול החמרין, לא נגרם לחמרין הפסד ממוני ממשי על ידי
הביטול אלא מניעת רווח של המשכורת היומית, במקרה של ביטול ההזמנה שעליה דן
הרא"ש, יש לפועל הפסד ממשי. הוא הכין מוצר שיתקלקל, ובכל זאת הרא"ש
השווה בין המקרים וחייב המזמין בשני המקרים מאותו דין היינו "דינא
דגרמי".
יוצאנו
למידין שגם במקרה של הפסד ממשי לפועל, בעל הבית פטור אם הביטול הוא עקב אונס.
מיהו
בסוף הפסק הבאנו דברי הש"ך שיא,ב שפסק להלכה דברי תוס' ב"מ עט. ד"ה
אלא, שפסקו שבמקרה שיש לפועל הפסד, מחייבים המעסיק בכל משכורתו. לפי זה גם בנידון
דידן הנתבע חייב בכל המשכורת של ד' הואיל והיה לו הפסד בכך ששילם המשכורת של
המדריכים שהביא.
מיהו
לדברי הרא"ש מקור השו"ע, במקום אונס המעסיק פטור גם אם יש לפועל הפסד של
ממש כמו שהוכחנו למעלה, וזה רא"ש לשיטתו ראה דיון בזה בסוף הפסק וביתר פירוט
במאמר של כותב שורות אלו באתר פסקים מספר
סידורי 12884.
סיכום
פרק זה:
בעל הבית שחוזר בו מהזמנת פועלים או מהזמנת פריט מחמת אונס פטור לשלם על מניעת הרווח של הפועל ופטור גם אם לפועל היה הפסד של ממש. מיהו לפי הש"ך חייב. יש לומר קים ליה כשיטת הרא"ש שנפסק בשו"ע הנ"ל.
חיוב
שנוצר על ידי דינא דגרמי בדיבור בלבד, פטור באונס.
אמנם
יש לעיין בפטור זה, שהרי נקוט בידינו שאדם מועד לעולם בין באונס ובין ברצון, אם כן
למה יש בנידון דידן פטור של אונס?
ונראה
שהטעם הוא שחיוב מדינא דגרמי שנוצר על ידי דיבור בלבד, שפטור באונס.
דין זה
מבואר בב"ק קיז.:
"דתניא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב"
וכך
נפסק בשו"ע חו"מ שפח,ב
"במה דברים אמורים בשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גוים או ישראל אנס להראות והראה, הרי זה פטור מתשלומין...ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם...".
רואים
שחיוב שבא על ידי דינא דגרמי בדיבור בלבד, פטור באונס, מה שאין כן חיוב שבא על ידי
מזיק בידים, חייב גם באונס.
אם כן בנידון דידן שהחיוב הוא על ידי גרמי בדיבור בלבד, בעל הבית פטור במקום אונס.
סתירה
להנ"ל מסימן שלה,ג, - מתי נותן לו כל שכרו
בסימן
שלה,ג נפסק:
"שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא, ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר טול מה שעשית בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה".
כאן
רואים שהמעסיק חייב לשלם לעובד שלו גם במקום אונס על אף שהחיוב נוצר בדיבור בלבד!
ומה ההבדל בין דין זה להנאמר למעלה שבמקום אונס אין לחייב המעסיק גם אם יש לפועל
הפסד בגלל שהחיוב נוצר בדיבור בלבד?
מקור
הדין הנ"ל הוא מהתוספתא שנפסק רמב"ם שכירות ט,ח. ה"ה על הרמב"ם
שם הקשה ותירץ שאלה זו:
"ופירוש פשוט הוא, שאינו דומה להלכו חמרין ולא מצאו תבואה הנזכר למעלה (שפטור במקום אונס), לפי ששם לא היה שכרן לאותו מהלך בלבד אלא ליום אחד, ונתבטלו כל היום! אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נותן שכרו משלם (אפילו אם המעסיק אנוס)".
ה"ה
תירץ שפטור אונס במקרה של החמרין הוא כאשר המעסיק ביטל החמרין לפני שהתחילו
לעבוד, החיוב על המעסיק הוא עקב ביטול זמנה בלבד, שזה חיוב גרמי שנוצר בדיבור בלבד
שפטור במקום אונס כאמור. הדין שונה כאשר הפועל כבר עבד, בזה אין פטור מחמת האונס
בגלל שבזה החיוב אינו מדינא דגרמי אלא החיוב הוא חיוב לשלם לפועל על עבודתו. בחיוב
זה אין פטור אונס.
מכאן
שאם החיוב של המעסיק הוא בגלל דיבור שהזמין הפועל לבא למחרת, המעסיק פטור במקום
אונס אבל אם החיוב הוא על עבודה שהפועל עשה בפועל כגון זה שהשליח הביא התפוחים כבר
לפנינו, שם אין פטור אונס בגלל שהחיוב אינו על דיבור של המעסיק בלבד אלא על עבודה
שהפועל עשה בפועל.
ומכאן
עוד ראיה שאין הבדל בין פועל שהפסיד או פועל שנמנע ממנו רווח של יום עבודה במקום
אונס.
ה"ה
הנ"ל חילק בין פועל שהלך למרחקים וקנה תפוחים והביא אותם, שיש בזה הפסד ממשי
לפועל, לבין חמרין שנמנע מהם יום עבודה, בזה שחמרין יש חיוב מגרמי שנוצר על ידי
דיבור ובמקרה של הבאת תפוחים יש חיוב ממשי לעבודה שנעשה. ה"ה לא חילק בין
גרימת הפסד לבין מניעת רווח! משמעות הדבר שאין הבדל בין הפסד ממשי לבין מניעת רווח
בשניהם יש פטור של אונס אם החיוב הוא על ידי דיבור בלבד.[1]
אמנם
יש לעיין עוד שנראה שדברי ה"ה סותרים את ההלכה שנפסקה בסימן שלג,ח הנ"ל.
עיון נוסף
בסימן שלג,ח.
בסימן
שלג,ח הנ"ל נפסק:
"אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן ואחר כך אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד נפסד, חייב".
והוכחנו
למעלה שאם המזמין ביטל ההזמנה מחמת אונס, הוא פטור.
ונשאלת
השאלה מה ההבדל בין ביטול ההזמנה הנ"ל שפטור במקום אונס לבין מקרה של הבאת
תפוחים שחייב במקום אונס? בשניהם נעשת העבודה בפועל ואם כן אין החיוב מחמת דיבור
בלבד אלא החיוב הוא מחמת עשית המלאכה בפועל?
במקרה של אומן, האומן כבר עשה עבודתו. הוא יצר את הדבר שהוזמן, ורק אחר כך המזמין ביטל ובכל זאת יש פטור של אונס! מה ההבדל בין זה לבין: "שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר טול מה שעשית בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה" שיש פטור אונס?
הבדל
בין עובד לבין קבלן.
נראה
שההבדל בין המקרים נעוץ במעמד העובד.
במקרה
של קנית התוצר של האומן בסימן שלה,ג הנ"ל, האומן איננו עובד של המזמין. הוא
קבלן והמזמין התחייב לקנות התוצר. כך כתוב שם:
"אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך". אין יחסי עובד ומעסיק בין האומן והמזמין. יש התחייבות לקנות התוצר בלבד! בזה יש פטור אונס בגלל שמדובר בחיוב בדינא דגרמי שנוצר בדיבור בלבד היינו ההתחייבות לקנות התוצר. ולכן דינו כחמרין כמו שהרא"ש כתב בשו"ת הנ"ל.
במקרה
של הבאת התפוחים, השליח הוא עובד של המשלח. המשלח לא התחייב לקנות התפוחים. המשלח
העסיק השליח ללכת ולקנות התפוחים ולכן יש יחסי עובד ומעסיק בין המשלח לשליח בכל
פעולות השליח. ההתחייבות לשלם לשליח אינה התחייבות בדיבור בלבד היינו לקנות
התפוחים שנאמר שיש בזה פטור אונס, אלא התחייבות היא תשלום על עבודה בפועל. בזה אין
פטור אונס.
ועיין
ב"ק קטז: שהגמרא אומרת על המקרה של הבאת התפוחים: "עביד שליח
שליחותו", שמשמעותו שהשליח הוא אכן העובד של המשלח ולא קבלן שהמזמין התחייב
לקנות התפוחים שיבואו.
סיכום:
1. אם המעסיק מבטל הזמנת עבודה עקב אונס, המעסיק
פטור לשלם המשכורת של הפועל וגם פטור לשלם כל נזק שנגרם לפועל גם נזק ממוני ממש.
2. במה דברים אמורים?
כאשר
העובד לא עבד בפועל ומדובר בביטול הזמנת עבודה בלבד. אבל אם העובד כבר ביצע
העבודה, על המעסיק לשלם לו על עבודתו גם במקום אונס.
3.
אם
התחייב לקנות תוצר שהאומן ייצר, ואין יחסי עובד-מעביד בין האומן למזמין, המזמין
פטור לקנות התוצר הסופי אם הוא אנוס.
מסקנה
מפרק זה:
אם היה
מדובר בנידון דידן באונס, הרב א' היה פטור לשלם המשכורת של ד' וגם של 2 המדריכים
אפילו אם ד' כבר שילם להם והיה לו הפסד ממוני ממשי על ידי ביטול האירוע.
כעת
ניגש לשאלה 2 למעלה היינו אם הביטול בגלל שהבחורים היו מאד עייפים, נחשב כאונס?
2.
האם זה
שהבחורים לא הרגישו טוב נחשב כאונס בנידון דידן?
נידון
כאן ב2 שאלות:
1. האם האונס
בנידון דידן נגרם בפשיעה של בחורים?
2. האם חזרה כאשר יש אפשרות לקיים ההזמנה על ידי
הדחק, נחשב לחזרה במקום אונס?
א.
האם
האונס בנידון דידן הוא בפשיעת הבחורים ואם זה אכן כך האם דינו כאונס לפטור המזמין?
השולחן
ערוך שלג,ב כתב:
"...וכל אלו הדינים (שבעל הבית חייב לשלם לפועלים שהגיעו לעבודה ומצאו שאינם נצרכים) בשלא ביקר בעל הבית את מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו, אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אונס ונפטר כמו שביארנו".
השולחן
ערוך הנ"ל כתב שבעל הבית פטור בטענת אונס אך ורק אם הוא לא פשע כלל. אבל אם
פשע פשיעה כל דהוא, כגון הנידון שם שבעל הבית הזמין פועלים לעשות עבודה אצלו בשדה
והפועלים באו ומצאו שאין בהם צורך, "אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא
שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות?... ".
אונס
נחשב לאונס אך ורק אם מתקיים אצל המעסיק טענת "מה בידו לעשות?" כלשון
השולחן ערוך הנ"ל. אם בעל הבית לא עשה המירב, לא עומד לו טענת אונס.
נראה
שבנידון דידן לא הגענו לרף של: "מה בידו לעשות?" כדי להיחשב אונס.
הבחורים
ו/או המארגנים ידעו שיש להם פעילות בערב והם ידעו שהיום מאד מאד חם והם ידעו שהם
נמצאים בעמק החולה שזה מהמקומות החמים בארץ. אם כן הם היו אמורים להשגיח במעשיהם
כדי שבערב הם היו כשירים לפעילות שהזמינו. כמו שראינו בהלכה הנ"ל שכבר בערב
בעל הבית צריך לוודא שכל בתנאים נמצאים לעבודה בערב. כך האחראים היו צריכים לוודא
בבוקר שמצב הבחורים יהיה טוב בערב כדי שד' והצוות יהיו יכולים לעשות עבודתם, היינו
הדרכת הסנפלינג.
סיכום
פרק זה:
זה שהבחורים
לא הרגישו טוב בערב ולכן ביטלו את הפעילות אינו יכול להיחשב לאונס, בגלל שהם ידעו
מראש על הפעילות בערב והיו צריכים לכלכל צעדיהם כך שבערב יהיו במצב שיכולים לעשות את
הפעילות, כמו שמצופה מבעל הבית לבקר שדהו בערב לוודא שהוא מתאים לעבודה בבוקר.
ב.
האם
מצב שהבחורים היו יכולים לעשות הפעילות בדוחק נקרא אונס?
בנידון
דידן נראה שלא היה סיכון לבחורים להשתתף בסנפלינג אבל היה קשה עליהם. היו מאד
עייפים והרגישו לא טוב אבל לא היה בזה סיכון, ובפרט שהאתר היה בצל עם בריזה וכו'
כמו שד' הציג הדברים והרב א' קיבל. כך נראה מכך שהתקשרו והודיעו שהם בדרך. משמעות
הדבר שמצבם לא היה קשה!
במקרה כזה
אין הביטול נחשב כביטול מחמת אונס בגלל שהביטול היה בבחירה. לא היה כאן אילוץ שלא
היו יכולים להתעלם ממנו. היתה כאן בחירה! ונראה שאם יש בחירה על אף שהתנאים היו
קשים והיו מעייפים וכו', אין בזה אונס.
ראיה
מכך נראה מהנפסק באה"ע נ,ג
"ואם היה מנהג המדינה שעושה כל אדם סעודה... ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בו, משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון ...".
בנידון
של כלה שחוזרת בה, ברור שיש לה סיבות טובות לכך וחוששת שהנישואין לא יעלו יפה וכו'
ואם היתה באה ומתיעצת אתנו היינו אומרים לה לחזור בה, מכל מקום הואיל וסוף סוף זה
דבר שבבחירה ואין בזה פטור אונס, וחייבת על ההפסדים של החתן. ונראה שהוא הדין והוא
הטעם בנידון דידן אע"פ שהבחורים היו עייפים הואיל וסוף סוף מדובר בדבר שבבחירה
ולא דבר שהוא בהכרח, אינו אונס.
אמנם
עיין שם (אה"ע) נ,ה:
"ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו השטרות ואחר כך אירע שהמירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו, ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר... והוא הדין אם נשתטית המשודכת... וכן אם קלקל המשודך מעשיו יכולה המשודכת לחזור בה...".
משמע
מהנ"ל שגם דברים של בחירה דין אונס עליהם?
מקור
הדברים משו"ת הרא"ש לד,א שכתב:
"...כיון שאונס כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד לעשות לא היה משדך בנו לבתו הוי כאלו התנה מעיקרא בשעת מעשה...".
נראה
שאין קשר בין הנאמר בסעיף הנ"ל למה שכתבנו שדבר שהוא בחירי אינו בגדר קנס.
יסוד
הפטור של הרא"ש הנ"ל הוא מדיני אומדנא, ולא מדיני אונס. לכן אין להשליך
מהנאמר שם לגדרי אונס.
זאת
ועוד, בפסק של הרא"ש מדובר בפטור מקנסות וכו' שהן התחייבויות של הצדדים. בזה
יש לפטור מכח אומדנא שעל מנת כן לא התחייב. אבל בדיני פטור מחיוב נזיקין, שם הפטור
בנוי על אונס. ונראה שחזרה שהיא בחירי אינה אונס.
ואכן
יש להסתפק אם יש פטור מהפסדים של החתן אם הכלה חוזרת בה בגלל אומדנא מאומדנות
המובאים בשו"ת הרא"ש הנ"ל?
נראה
שעל אף שהשולחן ערוך הנ"ל פטר החתן/כלה מהתחייבויותיהם על פי אומדנא, הם לא
היו פוטרים הכלה מהפסדים שהיה לחתן מחמת חזרתה, שבזה לא מספיק אומדנא, צריך אונס,
ואין אונס בבחירה וצע"ע בזה.
סיכום
פרק זה:
לא
נראה שהחזרה של הבחורים מפאת עייפות וחולשה נחשבת אונס, הואיל ומקום הסנפלינג היה
מותאם למזג אויר החם ולכן החזרה היא בחירי, וכל דבר שהוא בחירי אפילו אם קשה
לקיימו אין דינו כאונס.
לפי הנ"ל הנתבע חייב לשלם התביעה.
3.
האם יש
משקל לטענת הנתבע לקחת בחשבון שאולי הבחורים והמארגן לא היו מתואמים?
אמנם יש לעיין בדברי הנתבע בקבלת דברי ד', כיסוד הפסק.
יש לנו
כלל שברי ושמא אין ברי עדיף, ולכן היה יכול להיות משקל לכך שהנתבע אינו יודע מה
שקרה ויכול היה להיות מצב של ברי ושמא והוא היה פטור.
מיהו הרב
א' כתב שהוא מרשה לפסוק על פי הטענות של ד' עם הסתייגות לקחת בחשבון אי הבנה בין
המארגן והבחורים.
יש כאן
אם כן קבלת הדברים של ד' עם הסתייגות אחת, שאולי היתה אי הבנה בין הבחורים והמארגן
ואולי לא הבינו שהאתר מתאים לפעילות ואינו חם. אין כאן הטלת ספק בדברי ד' כולם אלא
אדרבא יש כאן קבלת דברי ד' עם ההסתייגות הנ"ל.
אין
בהסתייגות הנ"ל כדי לערער על עיקר הפסק הנ"ל, בגלל שסיבות החיוב הוא
שאין לפנינו אונס כדי לפטור את הנתבע: 1. בגלל שהיתה פשיעה בזה שהגיעו למצב עייפות
כזה ולא לקחו בחשבון ההזמנה להמשך היום. 2. הביטול היה בבחירה ולא מחמת מצב בלתי
אפשרי.
טענת
האי הבנה, יכולה להשפיע על מספר 2 אבל לא על מספר 1. ולכן החיוב במקומו עומד.
ועוד,
אפילו אם היתה אי הבנה בין הבחורים והמארגן, והבחורים חשבו שאתר הסנפלינג היה מאד
חם וחשבו שלא יוכלו לעמוד בזה ולכן חזרו בהם, מכל מקום אין בזה כדי לפטור הנתבע
בגלל שאין בטעות הבחורים להפסיד את ד'.
טעות אינה
נחשבת אונס ואינה פשיעה אלא היא כעין גניבה ואבידה.
בב"מ
מב. יש מעשה, שנפסק בחו"מ רצא,כג:
"מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו ולא טמנה אותם ונגנבו, ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד, ואע"פ שלא אמר לה פקדון הם, יש לו לטעון, כל שכן שהיתה נזהרת בהם אם היתה סבורה שהם שלי. וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהם פקדון (ובגמרא שם: "אמרה, לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו")...."
רואים כאן
רצף של טעויות "חשבתי ש..." "לא ידעתי ש...", ועל סמך הטעויות
האלו פוטרים הנפקד.
מכאן
שטעויות כאלו אינן פשיעה.
מיהו
עיין ש"ך שם לג בשם הנ"י שאם היה שומר שכר היה חייב "דהו"ל
לפרש שהוא פקדון". מכאן שטעות "חשבתי ש...." אינו אונס אלא כעין
גניבה ואבידה ולכן שומר שכר חייב בהן.
האם רק
אונס גמור פוטר בעל הבית או גם אונס כעין גניבה ואבידה פוטר?
כעת
צריכים לעיין בשאלה אם רק אונס גמור פוטר בעל הבית אבל אונס כעין גניבה ואבידה
אינו פוטר, ולכן טענת טעות לא יתקבל לפטור בעל הבית או דילמא גם אונס כעין גניבה
ואבידה פוטר בעל הבית ואם כן יתקבל טענת טעות לפטור בעל הבית?
ויש
משמעויות שונות בלשון השולחן ערוך בענין זה.
בשלג,א
השו"ע כתב:
"אם ביקר בעל הבית את מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות?".
מלשון
זה משמע שרק אונס גמור פוטר.
מאידך
בשלג,ב השו"ע כתב:
"וכל אלו הדינים בשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אונס ונפטר כמו שנתבאר".
מכאן
שאם אינו פשיעה, בעל הבית פטור. ואם כן גם כעין גניבה ואבידה פטור שאין בהם פשיעה.
יחד אם
הנאמר למעלה, ברור שגם אם נאמר שכעין גניבה ואבידה פוטר, זה רק אם בעל הבית בירר
הענין עד היכן שידו מגעת כעין הדין שביקר מלאכתו מבערב הנאמר למעלה. לא מתקבלת
טענת בעל הבית שחשב שהשדה היה תקין אם לא ביקר בשדה בערב.
אם כן
נראה שאפילו אם הבחורים חשבו שהאתר חם, הם היו צריכים לוודא את זה מול המארגן או ד'
ואין להם להסתמך על מה שחשבו.
כל זה
לרווחא דמילתא, כיון שכבר כתבנו שדי בהנאמר למעלה שאין כאן אונס בגלל שהיתה כאן
פשיעה, כדי לחייב.
סיכום
פרק זה:
טעות
דינו כעין גניבה ואבידה.
יש
להסתפק אם אונס כעין גניבה ואבידה פוטר בעל הבית ממשכורת הפועל או רק אונס גמור.
גם אם
אונס כעין גניבה ואבידה פוטר את בעל הבית, טעות פוטרת רק אחרי שבעל הבית בדק לאן
שידו מגעת כעין הנאמר שביקר שדהו בערב כדי לבדוק ולא להסתמך על מה שחשב.
סיכום חלק
זה:
אין
בהסתייגות של הנתבע כדי לשנות הדין והחיוב לשלם המשכורת במקומו עומד.
עד כאן
פסקנו לפי הרמ"א בסימן שלג-שלד שמעסיק פטור במקום כל אונס.
מיהו
דעת השולחן ערוך והש"ך לחייב את בעל הבית גם באונסים מסויימים ולפי דבריהם
הנתבע חייב בנידון דידן גם אם היה מדובר באונס גמור.
נעיין בדבריהם בע"ה.
4.
שיטת
השו"ע והש"ך באונס - "יין זה וספינה סתם".
עיין באריכות
במאמר (המוזכר לעיל) של כותב שורות אלו (אתר פסקים מספר
סידורי 12884) שכתבנו שלפי השולחן ערוך יש להבדיל בין שני
סוגי אונס, כדברי רבינו יואל מרדכי ב"מ שנו מובא בראש ב"מ ו,ג ובשו"ע
שלד,ד, שאם מת התלמיד ולכן המלמד אינו יכול ללמד, על האבא לשלם למלמד כל משכורתו
בגלל שזה דומה ל"יין זה וספינה סתם" ב"מ עז., נפסק בשולחן ערוך
שיא,ג שעל בעל היין לשלם לספן כל משכורתו בגלל שהספן אומר שהוא מוכן לקיים תנאו
ולהביא ספינה חלופית, ובעל היין לא יכול לקיים תנאו בגלל ששכר הספינה ליין זה,
שאיננו.
ואונס
זה שונה מכל האונסים המוזכרים בסימנים שלג-שלד, שבהם המעסיק פטור, בגלל שבמת הילד,
המעסיק אינו יכול לקיים תנאו כלל וכלל. אבל בדוגמאות שבסימנים שלג-שלד השדה קיים
ולכן המעסיק יכול לקיים תנאו בגלל שהשדה קיים לפנינו, ואונס צדדי הוא המונע מהפועל
לעבוד, כגון שהנהר נפסק או ירד גשם שמייתר עבודת ההשקיה של הפועל או מונע מהפועל
לעבוד בשדה. בדוגמאות אלו, המעסיק פטור. והוא הדין אם חלה הילד המעסיק פטור בגלל
שהילד קיים ללמד אותו ואונס חיצוני מונע מהמלמד ללמד, ולכן יש להסתפק מזל של מי
גרם. אבל מת הילד שונה, ובזה המעסיק חייב כל השכירות.
ואכן
השולחן ערוך שלד,ד פסק, שאם חלה הילד בעל הבית פטור. וזה כדעת רבינו יואל
הנ"ל, שרק אם חלה התלמיד בעל הבית פטור אבל במת התלמיד בעל הבית חייב. וכך
הב"י פסק שיב,יז שבמת השוכר, על היורשים לשלם כל השכירות וכן פסק שיא,ג
ש"ספינה סתם ויין זה" חייב לשלם הכל.
בנידון
דידן שהבחורים לא הגיעו כלל לאתר, נראה דומה למת התלמיד ולכן לפי השולחן ערוך בעל
הבית חייב הכל אפילו אם היה מדובר באונס גמור.
וזה
דלא כדעת הרמ"א שדימה כל האונסים,
כמו שראינו שבסימן שלד,ד הנ"ל הרמ"א הוסיף על דברי השולחן ערוך
הנ"ל שלא רק אם חלה התלמיד, בעל הבית פטור אלא גם אם מת התלמיד, בעל הבית
פטור. וכן בסימן שיא,ג הרמ"א פסק כדברי הרא"ש שהשוה דין "ספינה סתם
ויין זה" לדיני אונסים בסימן שלג-שלד וכתב שבספינה סתם ויין זה הספן רק מקבל תשלום
על העבודה שהוא בצע בפועל, היינו כמה שהספינה שטה בפועל, ולא כל המשכורת. וזה דלא
כשולחן ערוך שפסק כרמב"ם ורבינו יואל הנ"ל, שהספן מקבל משכורת של כל
הדרך.
מיהו
עיין ש"ך שיא,ב שפסק כרמ"א בכל הנ"ל, אבל נראה שיחייב הנתבע לשלם
כל המשכורת של העובד בנידון דידן אפילו במקום אונס גמור.
הש"ך
פסק שם להלכה את דברי תוס' ב"מ עט. ד"ה אלא, שפסקו שבפועל אין לחלק בין
סוגי האונסים ובכל ענין בעל הבית פטור, ברם ב"ספינה סתם ויין זה", בעל
היין חייב לשלם כל משכורת הספן, בגלל שבפועל מדובר רק במניעת רווח ולכן בעל הבית
פטור אבל בספינה ששקעה, הואיל והספן הפסיד הספינה שלו, מגיע לו כל המשכורת שלו,
הואיל והוא מוכן לקיים תנאו.
לפי הש"ך
בנידון דידן הנתבע יהיה חייב לשלם כל המשכורת של ד' הואיל והיה לו הפסד שהוא שילם
למדריכים את משכורתם! ולכן גם אם היה מדובר בנידון דידן באונסים גמורים, הנתבע
חייב.
למעלה
כתבנו פסק השו"ע חו"מ שלג,ח:
"אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנה ממך, ועשאו האומן ואחר כך אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד נפסד, חייב".
הוכחנו
שלפי הרא"ש מקור השו"ע, אם בעל הבית היה אנוס הוא יהיה פטור אם ביטל
ההזמנה למרות שיש לפועל הפסד על ידי ביטול זה. ברם לפי הש"ך הנ"ל נראה
שבעל הבית יהיה חייב לשלם המשכורת של הפועל כאשר יש לו ביטול. ואכן פסיקת
הרא"ש הזה הוא המשך לפסיקות הרא"ש שהרמ"א פסק כמותם בסימן שלד,ד
ושיא,ג.
אם כן
הרא"ש ורמ"א לשיטתו והש"ך לשיטתו.. עיין כל זה באריכות במאמר
הנ"ל באתר
פסקים מספר סידורי 12884.
סיכום:
לפי השולחן
ערוך והש"ך בנידון דידן הנתבע חייב לשלם את כל המשכורת של התובע אפילו אם
מדובר באונס גמור. לפי הרמ"א הנתבע פטור אם מדובר באונס גמור, וקשה להוציא
נגד דברי הרמ"א. מיהו כבר כתבנו שהאונסים בנידון דידן אין דיים לפטור את
הנתבע גם לשיטת הרמ"א..
האם
לשלם בנידון דידן כל המשכורת או רק כפועל בטל?
נראה
שבנידון דידן יש לשלם כל המשכורת של ד' ואין לשלם כפועל בטל בגלל שד' והמדריכים
שלו הגיעו למקום הרבה לפני הזמן עם הציוד כדי להתכונן לאירוע, וחיכו לקבוצה
והתאכזבו כאשר לא הגיעו ולכן אין לומר שהוקל להם כאשר הקבוצה לא הגיע ולקזז להם
ממשכורתם כפועל בטל.
החלטה:
על הרב
א' לשלם לד' את כל המשכורת שלו על סך 5700 שח בתוך 30 יום מתאריך על פסק דין זה.
על
החתום:
הרב
ברוך פז.
מצפה
יריחו.
יח שבט
תשפ"ו. (4 ינואר 2026).
