תביעת חוב ונזקים שנגרמו מחמת אי הפרעון
הרב כהן אהרון
הרב פלהיימר בנימין
תיאור המקרה
התובע הלווה כסף לנתבע, ותובע את פירעון ההלוואה, ואת הנזקים שנגרמו מחמת אי הפירעון.
טענות התובע
אני עובד כיועץ משכנתאות. לפני כתשע שנים הנתבע נקלע לחוב על המשכנתא של דירתו והבנק רצה לעקל לו את הנכס. הוא פנה אלי שאוכל לעזור לו. לאחר בירור בבנק ראיתי שאין שום אפשרות לעזור ולדחות את העיקול. החלטתי לעזור לו באופן זה שאני אוכל לקחת הלוואה לכל מטרה בשעבוד נכס של אחי שגר בצרפת ויש לו דירה בירושלים. חתמנו חוזה על הלוואה בתאריך 28.1.14 בסך 100,000 ₪ כך שהוא חייב להחזיר לי את הלוואה תוך שמונה חודשים בתאריך 31.8.14. הביטחונות של ההלוואה הוא מכירת הנכס של הנתבע. עד היום הוא לא מכר את הדירה שלו ולא החזיר לי את הלוואה. אני משלם מידי חודש על הלוואה לבנק מזה תשע שנים את הקרן והריבית, נשארו עוד עשר שנים להלוואה. אני ניסיתי במהלך התשע שנים האחרונות לא ללחוץ את הנתבע אלא רק פעמיים בשנה הייתי שואל אותו אם מחזיר את הלוואה בצורה יפה. כעת זכותי לפירעון הלוואה ולכן אני תובע את סכום הלוואה ואם אפשר מבחינה הלכתית גם את הריבית ששילמתי בגלל איחור התשלום שלו עד היום סך של 153,000 ₪.
טענות הנתבע
אני מודה שלקחתי הלוואה ממר ב. ואני מודה לו על כך שהציל אותי מעיקול הדירה. הבנק רצה על הדירה כ 400 אלף ומר ב. הציל אותי ממכירה כזאת. לאחר מתן הלוואה אני פרסמתי את הנכס למכירה והגיעו ארבעה אנשים משום מה הם ידעו על כל הסיפור ועל כך שאני צריך להחזיר את הלוואה, ולכן לא נתנו לי את הערך האמיתי של הדירה שהיה שווה בזמנו מיליון שקל אלא רצו ערך מאוד נמוך של שש מאות אלף שקל. לא הייתי יכול להסכים לדבר זה שכן זהו הפסד מרובה מאוד. כמו כן זה היה פוגע בזוגיות שלי. אני ניסיתי במהלך השנים אחרונות להציע לו החזר של אלף ₪ כל חודש וגם אני הייתי מוכן לשלם אף את הריבית בצורה זו אם זה מותר. אך הוא סירב, הוא רצה את כל הסכום וזה לא מתאפשר לי. היו לי כמה נקודות ציון במהלך השנים שחשבתי שאקבל כסף מירושה ובסוף נושלתי מן הירושה. יש כסף מירושה שאני אמור לקבל במהלך התקופה הקרובה ניתן אולי להמתין ואז יכנס סכום יפה ואוכל לפרוע לכבודו את הלוואה, ואף את הריבית לפי מה שהדיינים יורו אם זה מותר.
תגובת התובע
אני מסרב להמתין שכן המתנתי מספיק זמן ובשביל זה באתי לבי"ד אני לא יודע אם אפשרות זו של הירושה אכן תתממש, אני לא אמור לחכות יותר, זמן הפירעון היה לפני תשע שנים. והיה ביננו הסכם שימכור את הבית. הפירעון בבנק כבר מכביד ואני רוצה לסלק חוב זה.
תגובת הנתבע :
אין לי שום יכולת להחזיר סכום כזה בצורה מיידית איני עושה טיפולים רפואיים הכרחיים בגלל מצבי הכלכלי, המקסימום שאני אוכל לתת הם 1000 ₪ מידי חודש ולא יותר. אין לי חשבון בנק פעיל מלבד חשבון בבנק הדואר ולכן אין ביכולתי לקבל הלוואות מגופים שונים. איני יכול למכור את הדירה זה יערער את המצב המשפחתי שלי.
דיון:
בית הדין ראה את המסמכים הרלוונטיים הקשורים להלוואה. בחוזה הלוואה לא מוזכר עניין לקיחת הלוואה מהבנק. בחוזה מוזכר שישנה הלוואה לזמן של כשמונה חודשים והלווה מתחייב למכור הדירה כדי לפרוע החוב.
הוסבר לנתבע על חובת מצוות פירעון הלוואה שהיא בכלל כל מצוות התורה שבי"ד כופה עליה. וכאשר יש שטר של הלוואה הוא נגבה מנכסים משועבדים היינו מן הקרקעות וזה כלי הגביה של בי"ד. לאחר דין ודברים עם הנתבע הוסכם על פסק ביניים.
פסק דין
בפסק דין ביניים ניתן זמן לנתבע לפרוע את קרן החוב. אולם לא עמד בכך, והנתבע לא פרע את הקרן אלא פרע פעמיים סך של 700 ₪. שכאמור ינוקה מסך הקרן.
בפסק שלפנינו נדון בעניין תשלום הריבית וההצמדה. התובע טען שכדי לתת לנתבע את הלוואה הוא לווה מהבנק את הסכום. במשך התקופה שהנתבע לא שילם הוא נצרך לשלם לבנק את הריביות. עד היום שילם לבנק 99,492 ₪ ונשאר לסילוק 53,600 ₪. נמצא שכדי לסלק את החוב הבנק סה"כ ישלם התובע 53,092 ₪ נוספים. התובע עיגל את התביעה ל 53,000₪ וזאת תביעתו את הריבית.
השאלות לדיון
האם הנתבע חייב או רשאי לשלם את הריבית מדין מזיק או מדין אחר ?
האם ניתן לחייב את הנתבע מדין מבטל כיסו של חברו ?
האם יש מקום לחייב את הנתבע הצמדה למדד ?
דין היזק
בבית הדין נשאל הנתבע האם ידע על כך שהתובע לווה כסף מהבנק לטובת ההלוואה. הנתבע השיב שלא ידע על כך בשעת הלוואה אלא רק לאחר מכן. אמנם הייתה הכחשה בדברים משום שהתובע טען שהנתבע ידע על כך. בשטר הלוואה שהוצג לדיינים לא היה אזכור להלוואה אחרת מהבנק, אלא רק הלוואה של 100,000 ₪ ישירה מהתובע לנתבע.
החיוב על היזק כזה אינו יכול להיות נידון כדין היזק ממש שהרי אין כאן מעשה היזק ישיר, אלא יכול להיות גרמא או גרמי.
חיוב גרמי או גרמא
הסוגיא היא בב"ק (צח,א.), שם מובאים הרבה מקרים של היזק שנגרם בוודאי ע"י אדם אך בלי מגע ישיר, וביניהם: "אמר רבא השורף שטר חוב של חבירו פטור". בהמשך, הגמרא תולה זאת במחלוקת אם דנים דינא דגרמי, ולבסוף מסופר: "הוה עובדא וכפיה רפרם לרב אשי ואגבי כשורא לצלמי".
הרי"ף פוסק שיש דינא דגרמי משום שכך עשה רב אשי מעשה.
הרא"ש הביא ג' חילוקים בדין גרמא דנזיקין:
א. דבר שהוא בעיקר ממון, ועתה מחמת מה שעשה אינו שווה ממון לניזק. כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח, ששווה לגזלן ממון שיכול להשיבו בעינו אך אינו שווה לנגזל.
ב. גרמא בנזיקין שפטור, כגון: סם לפני בהמתו (ב"ק מז,ב), שולח בעירו ביד חש"ו (ב"ק נו,ב), פורץ גדר, כופף קמתו בפני הדליקה.
ג. דינא דגרמי – דפליגי ר"מ ורבנן בפ' המניח (שם ד' לג) ופסקינן כר"מ כדברי הרי"ף לעיל שחייב.
בהגדרת החילוק בין דינא דגרמי לגרמא נחלקו הראשונים:
הר"י (בתוספות ב"ב כב,ב ד"ה ז"א) והרא"ש דלעיל מביאים שתי דעות: א. גרמי היינו כשהוא בעצמו עושה היזק לחבירו, וברי היזקא. היינו שבוודאי יהיה הנזק כמו שורף או מוחל שטר חוב, שעושה בעצמו ובוודאי שלא יוכל לגבות חובו. ב. גרמי היינו כשנעשה היזק בשעת המעשה.
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי מבאר שברי היזקא היינו שאינו תלוי ביד אחרים.
הריצב"א (מובא בתוספות שם), לעומתם, סובר שדינא דגרמי מדאורייתא פטור והוי רק קנס מדרבנן, וקנסו בכל דבר היזק המצוי והרגיל לבוא. הטעם שקנסו הוא כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין.
"זה הטעם לכל אלו, כלל גדול יהיה בידיך כל הגורם ומחמתו בא היזק, ואינו תלוי באותו היזק בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שעתיד לבוא".
בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. הסמ"ע (שפו, א) סובר שאין לדעתו שום חילוק בין גרמי לגרמא ובשניהם חייב, וכל מקום שמוזכר בש"ס שפטור בגרמא זה רק לדעת חכמים החולקים על ר"מ, ואין הלכה כמותם.
הקצות שם מקשה שהרי מצינו ברמב"ם גרמא דפטור, כמו בעירה ביד חש"ו, שיסה בו כלב ועוד. וא"כ ודאי שגם לרמב"ם יש חילוק בין גרמי לגרמא.
המאירי (ב"ק נה,ב) והגר"א (שצו,ח) סוברים בדעת הרמב"ם שהחילוק הוא, דבגרמי יש כוונה להזיק ובגרמא אין כוונה להזיק. וצ"ל שזה אינו הקריטריון היחידי, שהרי הרמב"ם פסק שהמשסה כלב בחבירו פטור (נזקי ממון ב, יט) כלומר למרות שיש כוונה להזיק פטור. וכן פטר בכופף קמתו לפני בהמת חבירו ובמניח סם לפני בהמת חבירו. לכן צריך לפרש שכוונתם לומר שכדי לחייב צריך גם כוונה, ואילו בשוגג פטור.
בשו"ע (ס' שפו) נראה שפסק כמו הרמב"ם, כיון שפסק בכל ההלכות כפי שפסק הרמב"ם. אמנם הרמ"א (שפו,ג) חלק על השו"ע וכתב שהדוחף מטבע או פיחת צורתה הוי גרמא ופטור. ומביא בשם י"א את שיטת הריצב"א דכל גרמא אם רגיל ושכיח חייב לשלם משום קנס. ומשמע שפסק כריצב"א.
הש"ך הכריע כדעת הריצב"א דהוי משום קנס, ובהגדרת דבר השכיח שחייב משום קנס נחלק על הרמ"א. הרמ"א סובר שבודקים כל מקרה אם הוא שכיח בימינו וקונסים. אולם הש"ך סובר שרק במקרים המוזכרים בגמרא הם בגדר "שכיח", ואין לנו להוסיף בימינו כי לא ניתן לשער מה שכיח ומה לא שכיח.
וא"כ לנידון דידן, אם נאמר שהשו"ע פסק כדעת הרמב"ם לפי הסבר הסמ"ע, אז באמת יש לומר שחייב הניזק, שכן גרם לו להיזק ואין הבדל בין גרמא לגרמי. אמנם, כפי אשר הקשה הקצות הרי יש דין גרמא לפי מרן השו"ע, ולכן קשה לומר כן. ולכן לפי הסבר הגר"א והמאירי בדעת הרמב"ם ומרן, בגרמי יש כוונה להזיק ופעולת היזק, וא"כ כאן אי אפשר לדון כדין גרמי שהרי לא הייתה כוונה להזיק בכך שלא שילם, אלא מסיבות אישיות ופיננסיות. ולכן אין לחייבו משום גרמי, ובפרט לשיטת הרמ"א והש"ך. ולכן אינו חייב מדין גרמי בדיני אדם.
אלא אפשר שנדון דין זה כדין גרמא, ויתחייב הנתבע בדיני שמיים. משום שבמקרה שלנו אין הכחשה על עצם העניין שהתובע לקח הלוואה מהבנק בשביל להלוות לנתבע, אלא יש הכחשה אם ידע מכך מתחילה או לא. כאן מדובר בנזק שמבוסס על כך שעצם לקיחת החוב יצרה חיוב קבוע של הבנק על המלווה, וכאשר איננו פורע אותו הרי הוא גורם לו נזק ודאי. לא מדובר כאן בנזק שיתעורר ונגרם לאחר אי פירעון ההלוואה, אלא נזק שמבוסס מתחילה על עצם לקיחת הלוואה, וברגע שהלווה ידע מזה ולא פרע הרי יש כאן דין גרמא. ולכן יש מקום לומר שאם רוצה הנתבע לצאת ידי שמיים צריך לשלם לתובע את תוספת הריבית מרגע שידע על החוב שלקח מהבנק המלווה לצורך הלוואתו ואם ידע מתחילה צריך לשלם סכום של 53,000 ₪ כדי לצאת מדין שמים.
אמנם, אין הדבר מוכרע שהוא מדין גרמא. כיון שניתן לדחות ולומר שלמעשה אין כאן מעשה היזק ברור של הלווה. הואיל ולא הוא לקח את הלוואה מהבנק וגם לא פעל כן המלווה לפי צוויו או בקשתו, אלא לפי טענתו ללא ידיעתו מתחילה. וכל נתינת הכסף ללווה הייתה בהיתר גמור לפי הסכמת המלווה, נמצא שיתכן ואין כאן מעשה היזק ברור של הלווה. בנוסף עוד ניתן לפקפק ולומר שאין כאן חפץ ממשי שאותו הזיק הלווה כמו בכסף של פקדון שהוא שייך ממש למפקיד. כאן עניין הנזק נוצר מאי פירעון ההלוואה וקשה להגדיר את תשלום הריבית של המלווה לבנק כנזק. מקור הדברים מדברי הרמ"א יו"ד קע,א:
ואם עבר ונעשה ערב בעדו, צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת הרבית שנותן בשבילו, דאין אומרים ליתן רבית.
ביאור הדברים הוא, שאדם שנכנס כערב בהלוואה של גוי לישראל בריבית, והלך הגוי ופרע מן הערב, הדין הוא, שאומנם צריך הלווה לשלם לערב היזקות, אך פטור מתשלום הריבית. הט"ז (יו"ד קע ס"ק ג) הוציא דין מכך שאפי' אם התנה עמו שכל נזק שיגיע לו מאי החזרת הלוואה ישלם לו אין צריך לשלם לו רווחים שחולק עם אחרים בגין ההלוואה וז"ל:
מכאן נ"ל במי שעושה התקשרות עם חבירו באם לא ישלם לו חובו לזמן המוגבל שישלם לו כל הזיקות שלו, והמלוה לוה ממקום אחר המעות בהיתר על ריוח, שאין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים. דהא גם הלוה כאן חייב בהיזקות הערב, ואפ"ה א"צ ליתן לו רבית אף על פי שערב נותנו בהיתר, דהא לעובד כוכבים נותנו, כן נ"ל פשוט. ואפילו אם התנה עמו בפירוש שיקח מעות על ריוח בהיתר והוא ישלם אותן, יש בזה איסור. ואפילו אם נתן לו מפקינן מיניה, כן נראה לע"ד פשוט.
כלומר הט"ז מדייק מהדין של הרמ"א שאפי' התנה עם חבירו שישלם לו כל נזקים שיגרמו מאי פרעון ההלוואה, עדיין אם המלווה לקח הלוואה אחרת שחולק את הרווחים עם המלווים, אין צריך הלווה לשלם לו את הרווחים. הרי לך שכספים נוספים ששילם המלווה על הלוואה אינו נקרא נזק שצריך לשלמו הלווה, כיוון שהמלווה הכניס עצמו לכך אין חייב הלווה, אפי' שהתנה עמו ישלם לו כל הנזקים. אמנם, אין המקרים שווים לגמרי, אך נלמד מכאן עקרון שכספים נוספים ששילם המלווה מעצמו אינם בגדר נזק.
עם כל זאת, יהיה מותר לנתבע לשלם את הריבית של הבנק כדי לסלק את התרעומת שיש לתובע כלפיו, ואין בזה משום ריבית. כי תשלום זה הוא לא עבור זמן המתנת מעות, אלא כפיצוי על אי התשלום ועל התרעומת שיש לתובע כלפי הנתבע ששילם רעה תחת טובה. כ"כ הרב שלמה זלמן אויירבך בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כז:
גם חושבני שאם הלוה התנהג שלא כדין ובא לפרוע חובו רק לאחר זמן, כיון דודאי חייב הלוה לפייס את המלוה שלא יהא עליו תרעומת על זה שמשלם רעה תחת טובה ולא פרע את החוב בזמנו, לכן אף שאין המלוה יכול לתובעו ממון בדין אבל מסתבר שהלוה עצמו אם רוצה לצאת ידי שמים שפיר מותר לו ליתן ממון למלוה ולבטל את התרעומת שיש לו עליו, שהרי לא אסרה תורה רבית אלא בהלואה שהלוה נותן למלוה מרצונו הטוב אבל לא על עיכוב פירעון של הלוה נגד רצון המלוה. וכיון שכן אפשר דשפיר מותר לפייסו בממון אפי' אם הפיוס הוא לפי חישוב של רבית, שהרי גם בעדים זוממין תנן במס' מכות דף ג' ע"א "אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים" וגם מבואר בשו"ע דאיכא שבועת היסת בכה"ג שיש כפירה בזמן, וה"נ גם כאן אפשר שיכול המלוה לומר לו שיש לו תרעומות על איחור הפרעון ולא יתפייס אלא בדמים וצ"ע.
ועל כן מותר לנתבע לשלם מדין סילוק התרעומת ואין בזה איסור ריבית.
דין מבטל כיסו של חברו
בדין זה אין לנו תביעה על השקעה ספציפית שנמנע מהתובע לעשות בגין אי פרעון הלווה, אמנם אנו יודעים שערך הכסף בעולם הכלכלי שבו אנו חיים אינו דבר יציב. הוא נתון לתנודות של עלית המחירים. ולכן ערכו יורד משנה לשנה כלומר ניתן לקנות בו פחות דברים. כדי לשמר את ערך הכסף ביחס למחירים על האדם להשקיע את כספו בהשקעות שמניבות לו תשואה לאורך זמן ובכך הוא שומר על ערך הכסף ביחס למחירים. יש לדון האם אי תשלום חוב נחשב למבטל כיסו של חברו שכן כעת הוא מקבל את אותו הסכום שלווה, יכול היה להשקיעו באפיקים שונים ולשמור על ערכו. וכעת ערכו ירד ביחס למחירים שקיימים בשוק.
שנינו במשנה בב"מ קד.
המקבל שדה מחבירו והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.
כלומר כאשר התנה עמו שאם לא יעבוד בשדה ויבטל אותה מרווחיה ישלם במיטב, אם הובירה צריך לשלם במיטב. אך יוצא מזה שכאשר אין תנאי מפורש אם הובירה פטור.
וכך מבואר בירושלמי בבא מציעא פ' ט הלכה ג :
א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינתו וחנותו מהו:
כלומר הירושלמי פוסק שלגבי מבטל כיסו הוא פטור, אך הירושלמי מסתפק בביטול רווחים של ספינה וחנות.
וביאר הרא"ש בב"ק ב,ו שהוא מטעם גרמא, ואפי' גירש חבירו מביתו ונעל בפניו. אמנם, כאמור הירושלמי מתלבט מה הדין כאשר יש הפסד כמו מבטל ספינתו וחנותו, האם הוא נחשב כהפסד ברור כמו שדה, או שמי יימר שהיה מרוויח בהם שגם הם קרובים להפסד. נמצא שאם ביטל רווחי חנות וספינה דינו הוא ספק, אף שלא כתב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.
וביאר בנמוקי יוסף (ב"מ סא: מדפי הרי"ף) שבשדה בגלל שרגילים לכתוב את התנאי שאם יבטל את השדה ישלם אפי' אם לא כתב מתחייב, כי כך רגילים העולם. ולכן הספק של הירושלמי הוא האם הדין של חנות וספינה דומה לדין של שדה שאפי' שלא כתב חייב.
בהקשר לענייננו הראבי"ה (ס' תתקנ"ז) דן אם ניתן לגבות רווחים מכספים שעוקבו ולא הוחזרו וז"ל:
ואם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו מיכן ולהבא, שהרי זה מזומן להלוותו ולקבל עליו הפסד וריוח וקרוב לשכר ולהפסד דכיון דבידו הוא חייב, שיש דבר שאדם מכניס עצמו לספק כדי להרויח שאין ביד שלוחו לעשות.
ודכוותה תנן בפ"ק דמכות (ג.) מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד עשר שנים. והיינו טעמא דחייבים, שאין זה דומה למבטל כיסו שאין לו עליו אלא תרעומת, דכיון דעומד וצווח אתם מפסידים לי שאתם מוציאים ממני בעל כרחי ובידי להכניס עצמי לכמה עניינים כדי להרויח חייבים.
כלומר אומר הראבי"ה אם ברור שהיה מרוויח באותם כספים, צריך לתת לו את ההפסדים מהמעות. ומביא ראיה ממסכת מכות (ג.) לגבי עדים זוממים שרצו להעיד בשקר, שהלוואה הייתה קצרה, ובאמת ההלוואה היא לטווח יותר ארוך, והזימו עדים את דבריהם ונמצאו משקרים, הדין שהם צריכים לשלם מדין כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו. התשלום נעשה באופן שמעריכים כמה אדם היה רוצה לשלם כדי שיהיה בידו הלוואה לטווח ארוך כזה מאשר לטווח קצר. ומבאר הראבי"ה ששם לא אומרים שהוא כמבטל כיסו שפטור כיון שאומר שאתם התכוונתם להוציא ממני בעל כרחי כסף שהיה בידי ויכול הייתי להרוויח בהם.
כלומר לפי הראבי"ה כאשר המעות יוצאים מהתובע בעל כורחו אין כאן את הדין של מבטל כיסו, ולכן גם בפיקדון אם היה ברור שהיה יכול להרוויח, כותב בעל הראבי"ה שצריך לשלם לו.
עוד מעין זה מובא במהר"ם בתשובה (ח"ד ס' רצח' ) :
ולא דמי לההוא דמכות (ג' ע"א) מעידנו באיש פלוני שחייב לפלוני אלף זוז עד ל' יום והוא אומר עד י' שנים והוזמו אומדי' כמה אדם רוצה לתן ויהי' בידו י' שנים לא דמי למבטל כיסו דהתם היו המעות תחת ידו להרויח בהם והיו רוצים להוציא מידו ומפסידי' [אותו בידים] אבל במבטל כיסו לא היו בידו של מלוה ואם אכלה או הוציאה נעשה גזלן עליה' וחייב באחריות' ואם יתן לו שום דבר זהו רבית.
כלומר כאשר המעות קיימים אז נחשב הפסד ברור ומשלם על הפסד אך כאשר המעות אינם בידיו אז נחשב מבטל כיסו שפטור.
כמו כן החת"ס מוכיח מדברי הריטב"א ב"מ עג: שאם ההפסד ברור לכו"ע חייב. אומנם מסיים ואומר שכיון שלא מצא כן בפוסקים אחרים יש לעשות פשרה בדין.
נמצא אם כן שרק בהפסד ברור ניתן לחייב אך כאשר אין כאן הפסד ברור פטור. ועוד שלפי שו"ת חוות יאיר (בסימן קנ"א) במעות אין לחייב משום שמעות צריכים התחכמות והתעסקות ומי אמר שיהיה מרוויח ורק בבית או ספינה שדרכם להשכיר ודרך העולם שאינם עומדים פנויים ניתן לחייב במבטל כיסו של חברו אך לא במעות.
נחזור לנידון דידן: המעות לא הגיעו לנתבע בעל כורחו אלא בהלוואה, לכן, אפי' אם היה ברור שהוא מרוויח אין כאן דין של מבטל כיסו ברווח ברור. ועוד שמדובר כאן במעות שבהם צריך התעסקות התחכמות ואין כאן רווח ברור, לכן אין נראה מן הדין הזה לחייב בגין מבטל כיסו של חברו, אלא אין לו עליו אלא תרעומת.
חיוב הצמדה למדד
ערך הכסף של ימינו נמדד לפי כוח הקנייה שלו בשווקים שונים. המדד הוא כלי פיננסי שמעריך את שווי הכסף כלפי כלל השווקים הקיימים, ובכך הוא מודד אם ערך הכסף עלה ביחס לשווקים או ירד. בעולם הכללי מודדים חיובים שונים שנמשכו לתקופה ארוכה לפי מדד זה, ולכן אדם לא ישלם את אותו הסכום שיתחייב בתחילה הזמן, אלא את סכום הקרן בצמוד לאותו מדד שבוחן את הערך הכסף לפי השווקים. השאלה האם ניתן עפ"י התורה לחייב לפי מדד זה בנידון דידן.
כיום אין ערך למטבע עצמו שכן עשויים ממתכת פשוטה, וכן השטר אינו אלא נייר, אלא ערכם נקבע לפי כוחה הכלכלי של המדינה. אם המטבע כיום נחשב כדין 'מטבע' הלכתי, זה אומר שצריך להחזיר בדיוק אותו סכום מטבע שלוה. אך אם דין המטבע כיום הוא לפי השוק היינו שהוא מוגדר כפירות ולכן צריך להחזיר כפי שוויו בשוק כעת ולא כפי שנקנה בזמנו. יחס העולם באופן כללי למטבע הוא כפירות ולכן כל החזר מעות כיום נעשה בצמוד למדד.
כעיקרון ההבדל היסודי בין מטבע לבין פירות הוא, שפירות ערכם עולה ויורד כדברי רש"י (בב"מ מד. ד"ה סאה בסאה) שהיוקר והזול תלוי בפירות. היינו, המטבע הוא קבוע ולכן מותר להלוות מטבע ולהחזיר את אותו מטבע, אך בפירות הדבר אסור כיון שיש בהם יוקר וזול.
בזמני קדם, המטבע עצמו היה בגופו בעל שווי, של כסף או זהב או נחושת. אך כיום, הערך של המטבע ניתן מאת המלכות והערך שלו נקבע לפי ערך השווקים.
לפי דעת החת"ס ( ח"ב יו"ד ס' קלד) המטבע גם כיום דינו כמטבע, מדין גזירת המלך. וזה לשונו:
אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות. ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו נ"ד ע"ב והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר, ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו, דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכי' למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם.
כלומר לפי דעת החת"ס למרות שאין למטבעות ערך בפני עצמן, דינם כדין מטבע מגזירת המלכות. ולכן גופם נחשב ממון. לפי זה גם אם הערך של כסף ירד צריך לתת לו רק המטבע עצמו. אמנם, דעת העונג יו"ט (ס' קב) שאין למטבע בימינו דין שגופו ממון וכ"כ האגרות משה (יו"ד ס' קיד). וממילא ניתן להבין מכך שערך המטבע נידון לפי כוח הקניה שלו בשוק. אך דעת החזו"א (ביו"ד ס' עד' סק"ח) שהעיקר שהמטבע חשוב כקצוץ ולא מתייחס אליו דין של יוקר וזול ולכן אם לווה רובל מחזיר רובל, שלמרות שהסיבה היא יוקר והזול של המטבע, בדיני תורה מתייחסים למטבע כקצוץ שאינו משתנה. אמנם מעיר על דבריו הרב דייכוסבקי (בפסקי דין בוררות מג'/589) שכאשר ניכר מאוד פיחות הכסף לא יחשב כהלוואה של מטבע אלא הלוואה של פירות.
לכן כאן יש מקום לומר ג"כ, שכאשר עבר זמן רב של כתשע שנים ודאי שניכר שערך הכסף ירד והריהו הוא כדין פירות ויש מקום לחייבו בהצמדה למדד.
זאת ועוד, בשו"ת המהרשד"ם (חו"מ ס' עה) דן בירידת ערך המטבע ע"י שינוי המטבע. וזה לשונו:
ועתה אני אומר שידוע לכל שאנו הולכים לעולם בתר אומדן דעתא…ועל כן אני אומר שאפילו שכ' בשטר שחייב ליתן לו ק' גרושוש שיש לנו לילך בתר אומד הדעת שלא התנה כן אלא לתועלת ותוספת טובתו ואיך אפשר יהפך לו אור לחושך ויתן לו פ' בעד ק' אלא ודאי לעולם יש לו ליתן שיעור ק'..."
לפי המהרשד"ם, כאשר שינתה המלכות את ערך המטבע, יתן לו לפי ערך המטבע שהיה בשעת הלוואה ולא לפי הערך הפחות. ואומר שיש לאמוד את דעת הלוה והמלווה שהתכוונו לערך המטבע, ולכן אם ירד המטבע באופן משמעותי אפי' שלא התנו נחשב כאלו התנו כיון שהוא לא שכיח. נמצא לפי שיטתו, בירידה מאוד גדולה או שינוי מאת המלכות במטבע נוכל לחייב לתת לפי ערך המטבע בשעת הלוואה. וכ"כ האור שמח (מלוה ולוה ד,יב). לעומתו המחנה אפרים (מלוה ולוה ס' כה) חולק על המהרשד"ם וסובר שיש בזה ריבית. והחוות דעת (יו"ד קסה,א) כתב שכל דברי המהרשד"ם אמורים כשנפסל המטבע לגמרי דעתם שישלם לפי הערך העכשווי, אבל כאשר הוא אותו מטבע וערכו ירד, יש לשלם לפי סכום הלוואה הראשוני שעדין שם מטבע עליו. בחזו"א (יו"ד עד,ח) כתב שאם המלך הוריד את ערכו של המטבע נחשב נפסל וצריך להוסיף את החלק שפסלה המלכות.
אמנם כל זה כשבא לשלם לו בזמנו. אך בנידון דידן הלווה לא פרע זמן רב את הלוואה. וכל הלוואה הייתה מבוססת בחוזה על התנאי שימכור הלווה את ביתו ויפרע את הלוואה.
וכ' בספר ברית יהודה (כ,יט):
"הלווה סתם והופחת המטבע, יש להסתפק אם חייב להשלים לו הפרש הפיחות. ואם רוצה מעצמו להשלים לו אפשר שאין בו איסור עכ"פ בגבול יוקר הפירות מחמת הפיחות, וכל שכן כשלא שילם בזמנו ואח"כ היה פיחות שאפשר שיש גם מקום לחייבו בהפרש הפיחות."
במקרה שלנו לא היה אמנם פיחות של מלכות אלא פיחות טבעי של ירידת הערך של מטבע. דהיינו זמן פירעון הלוואה היה לשמונה חודשים בלבד, והיה תנאי שימכור את הבית ויפרע את הלוואה. ואילו הלווה עדיין לא פרע במשך כתשע שנים מעבר לזמן הפרעון. ומובן בין הצדדים שאין המלווה צריך לספוג את ירידת הערך של מטבע של כתשע שנים. לכן אפשר לומר כאן לפי סברת המהרשד"ם, שכאשר מובן בין הצדדים שהתכוונו לערך המטבע מסוים צריך הלווה להשלים את הערך. וכאן הרי ערך המטבע שבחוזה הלוואה היה לשמונה חודשים ולא לערך שלאחר תשע שנים ומובן בין הצדדים שלירידת ערך כזה לא התכוון המלוה להלוות. כמו כן החוות דעת והמחנה אפרים לא דיברו כאשר פורע לאחר זמן מרובה אלא דיברו על פרעון בזמנו.
אמנם עדיין קשה יהיה להוציא ממון עפ"י סברות אלו.
בנוסף יש לבחון חיוב ההצמדה מדין איסור ריבית והתחייבות של הנתבע לשלם את הריבית אם יהיה מותר עפ"י הדין.
תחילה יש לדון את עניין תוספת ההצמדה מצד הריבית שבדבר, שהרי נמצא שמוסיף על הלוואה המקורית. מתחילה נאמר שיש לדון את הוספה זאת מדין ריבית דרבנן. מכיוון שריבית זו היא ריבית שאינה קצוצה, כלומר שנקבעה מראש. אמנם יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד בדין ריבית שנוספה במשך זמן הלוואה. למשל הגיע זמן החיוב ואמר לו דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך. לדעת הרמב"ם (מלוה ולוה ו,ג) יש לו דין של אבק ריבית ואילו לדעת הראב"ד הרשב"א והרמב"ן (מובא במגיד משנה) דינו כריבית קצוצה. בביאור הגר"א ביאר את סיבת מחלוקתם, שלדעת הרמב"ם לא על דעת זו של ריבית הלווה לו בתחילה, ולכן אינו ריבית קצוצה. ואילו לשיטת הראב"ד ודעימיה כיוון שמרוויח לו זמן, נחשב כהלוואה חדשה, ויש בה ריבית, לכן היא כריבית קצוצה.
מרן בס' קס"ו הביא בשם י"א קמא שהוא אבק ריבית כדעת הרמב"ם, וי"א בתרא את דעת הראב"ד שהוא ריבית קצוצה. נמצא שעפ"י כללי הפסיקה במרן פסק כדעת ראב"ד ודעימיה שהוא כריבית קצוצה. וכ"פ הש"ך שהוא הסכמת כל הפוסקים. עפ"י הכלל שריבית קצוצה יוצאת בדיינים, אם גבה ריבית קצוצה בי"ד יכולים להוציא. אך באבק ריבית אינה יוצאה בדיינים.
במקרה שלנו מדובר בהוצאת ריבית מן הלווה שלא קצצו אותה בתחילה וכן לא הרוויח לו זמן על כך אלא הדיון הוא על הוספת הצמדה משום ירידת ערך הכסף. לכן לכו"ע אין כאן דין ריבית דאורייתא. ולכל היותר אנו נדון זאת כדין של ריבית מדרבנן.
עתה נדון האם מותר לשלם ריבית דרבנן כזו. השו"ע פוסק בחו"מ (סי' פא,לב) שאם ראובן טוען ששמעון הבטיח לו במהלך הלוואה את הרווח של החוב ושמעון מכחיש, שמעון פטור אפי' משבועה, כיוון שלא היה דבר זה בשעת החיוב. הסמ"ע (ס"ק סה) מקשה: הרמ"א (בס' רצב,ז) הרי פסק שאם תבע ראובן את שמעון על פקדון, ואמר שהוא רוצה להרוויח בהם, ושמעון לא החזיר לו, שחייב מכאן והלאה לתת לראובן הרווח. ומה ההבדל בין זה לזה ? ותירץ שבס' פא לא הגיע זמן הפרעון. אך כאשר הגיע זמן הפירעון חייב לתת לו את רווח. ותירוץ נוסף, ששם לא תבע את מעותיו כאשר הבטיח לו את הרווחים.
משמע מדברי הסמ"ע שכאשר תבע את מעותיו צריך לשלם לו את הרווח, ואין כאן בעיה של ריבית. ובשו"ת שבות יעקב (ח"א ס' סד) דחה את תירוץ הסמ"ע, ואמר שהוא וודאי שכר הרווחת הזמן והוא ריבית. ובאמת הש"ך (בס' פא ס"ק פא) כ' בתירוץ השני שבס' רצ"ב מדובר בפיקדון, לכן אין דין ריבית, אך סי' פ"א מדובר בהלוואה ויש בו איסור ריבית. והשבו"י תמה עליהם, שבוודאי שזה החילוק הנכון ורק בפיקדון ניתן לקחת את הרווחים מעת התביעה. אך בהלוואה הוא ריבית, וכיצד הש"ך כתב זאת רק כתירוץ נוסף ולא כחילוק העיקרי.
וכדברי הסמ"ע, כתב הש"ך (סי' קעז' ס"ק יט) בשם המהרש"ל (פרק החובל ס' ע') שהלוואה שתבע ואמר לו שיהיה למחצית שכר והרוויח, הכל שלו ואין בזה ריבית, כיוון שלא התנה מתחילה. אך בחוות דעת חלק על הש"ך וכתב שהוא כריבית מאוחרת שאסור. וכ"כ הט"ז (ביו"ד ס' קע ס"ק ג), שאם התנה המלוה שאם לא ישלם חובו ישלם לו את כל הזיקות, והמלווה לווה מאחרים באופן שנגרם לו היזק אין צריך הלוה לשלם לו על כך ואפי' אם שילם מוציאים מן המלוה. ואפי' נתן מוציאים ממנו. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג ס'ע) שאין הלווה משלם למלוה את ההפסד שהגיע לו מפני שלא שילם לו בזמן. כלומר יש מחלוקת הפוסקים גדולה כאשר בהלוואה דרש ממנו את הכסף ולא נתן לו, אם יכול לתבוע אותו על הרווחים שהפסיד, או שאסור שיש בזה ריבית.
והנה במקרה דידן, פעמיים במהלך הדיון אמר הלווה שהוא מוכן לשלם את הריבית, אם יהיה מותר עפ"י דין ריבית. נמצא שהוא חייב את עצמו בבית הדין לשלם את הריבית אם יהיה מותר. וא"כ את כל הריבית של הבנק לא ניתן לחייב לשלם מצד שגובל הוא באיסור ריבית. אך את ההצמדה, כיון שהוא נמצא שהוא ריבית דרבנן ויש פוסקים המתירים לשלמו, נמצא שחייב לשלם את ההצמדה כולה.
אמנם יש לפקפק בדבר כיון שאפשר שהתחייבות זו ניתנה רק כאמצעי לדחות את התשלום המיידי, ולא נעשה כאדם המחייב עצמו מדינא. ואין כאן הודאה אלא שנעשה כאומר אם תשהו את התשלום עד שאקבל ירושה או שתפצלו את התשלום לתשלומים רבים אז אהיה מוכן לשלם את הלוואה וגם את הריבית. בנוסף יש לדחות ולומר שאף אם הייתה התחייבות, הכוונה להתחייבות כזו שאם יהיה חיוב מהדין מהצד הממוני אז אהיה מוכן לשלם, ולא רק שיהיה מותר מצד איסורי שבו. ועוד יש לומר שאולי האיסור עומד בעינו ולא ניתן להוציא ממון. לכן אין הדבר מוכרע לחייבו לשלם הצמדה.
ברם, נראה שמדרך אחרת יש לחייב. בשו"ת להורות נתן (ח"ג ס' נד) מביא בשם ס' בית הלל שיש מקום לחייב בדורות הללו השלמת הגרעון האמיתי ולא רק מצד מניעת רווח או אגר נטר, אלא מדין מזיק מצד תקנה ולכן אין בזה ריבית. וז"ל :
עיין בס' בית הלל ליו"ד (סי' ק"ע) שבדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא ואין פוצה פה ומצפצף כדין הפקר ב"ד הפקר עכ"ד, והביאו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ס"ד). ואף שבשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' צ') הביא משו"ת זית רענן (ח"ב יו"ד סי' י"ז) שלא נתפשטה תקנה זו ואין לפסוק כן בזה"ז עיין שם. וגם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' א' אות י"ב) הסתפק אם פסקינן כתקנת הבית הלל עיין שם. ובשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קמ"ט אות ב') כתב דנהי דבהלוואה אין להורות כן משום איסור ריבית אבל בפקדון היכי דליכא איסור ריבית וחייב לצאת יד"ש מורין כהב"ה עיין שם. אולם נראה דבזמן הזה שערך הממון יורד בתמידות, ואם מעכב את ממונו של חבירו לזמן רב גורם לו היזק גמור, ולא רק מניעת ריווח שהוא פסידא דשוקא אלא היזק ממש, יש מקום לומר דמה שהוא מוסיף אינו אגר נטר כלל ואינו תרבית אלא השלמת הגרעון שנפחת אצלו ואיננו בגדר ריוח כלל - ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קצ"ב) צדד לצרף סברא זו לענין ריבית דרבנן בדרך מקח וממכר עיין שם - ובודאי דבכה"ג מן היושר לדון כמנהג ועד הארצות המובא בס' בית הלל הנ"ל.
נמצא א"כ לפי שיטה זו שיש לחייב כאשר עקב את התשלום למשך זמן מרובה בהצמדה למדד בגלל ירידת הערך ואינו עניין לריבית, כי רק משלים לו את הגרעון של השווקים. על פי ספר בית הלל הוא משום תקנה של מנהג הארצות כמו דין של הפקר בין הפקר ולמרות שהביא חולקים על זה שלא התקבלה תקנה זו, אומר שו"ת להורות נתן שבזמן הזה הערך יורד בתמידות ועל כן מן היושר לנהוג את מנהג ועד הארצות.
בנוסף מובא בכתב עת ישורון תשנז' דעת הרב אלישיב שבריבית דרבנן ניתן להצמיד למדד כמקח ושכירות.
זאת ועוד דעת הרב שאול ישראלי לחייב הצמדה מדינא, הוא דן זאת כפסילת מטבע.
אמנם ישנו מנהג שרק כאשר ההתקשרות הייתה שלא בדרך הלוואה אז נוהגים לפשר ולתת חצי מהפיחות או ההצמדה כמבואר בכנה"ג בהגהת הטור (חו"מ ס' עד ס"ק טז') וכן בשו"ת ויאמר יצחק ס' קיב' שהביא שכך הורו עוד הרבה אחרונים והוסיף וז"ל :
שכן מצינו לבעלי התקנות שמשנת 'אחישנה' ליצירה תקנה קבועה לדורות להתחלק כל העודף שמפאת יוקר המטבעות שעלה מיום הוצאתם ועד יום הפירעון בין התובע לנתבע לחצאין בין רב למעט.
והנה אצלנו מדובר בדרך הלוואה כך שקשה לחייב לתת את ההצמדה, כי יש פוסקים שאומרים שהוא ריבית. אמנם בנידון דידן המצב הוא מעט שונה, מכיוון שכאן היה סיכום שימכור את הבית והרי הבית עומד וקיים. ועפ"י חוזה הלוואה הבית נרשם אף ברשם המשכונות. ולאחר זמן הפירעון אמור היה הלווה לפי ההסכם לפרוע לו מן הבית. וזה דומה מעט למעות קיימים כמו שכתב המהר"ם בתשובה (ח"ד ס' רחצ') שהממון קיים תחת ידו ויכול לפרעו אלא שהלווה מונע זאת מסיבותיו האישיות ולכן הוא אינו דרך הלוואה גמורה אלא בין הלוואה לבין פקדון. וא"כ נוכל להחיל בו את המנהג של חצי ההצמדה. ובנוסף נוסיף לכך עוד סניף של הפוסקים שמתירים לגבות הצמדה, ועוד סניף שהיה מקום לומר שנתבע הודה בבית דין ואין כאן בעיה ממונית של הוצאת ממון, וגם אין כאן בעיה איסורית שהיא ריבית דרבנן וניתן להקל בה. לכן אנו מכוח סמכותינו לפשר אנו קובעים חיוב של חצי ההצמדה.
לסיכום,
בית הדין מחייב חצי הצמדה מהנימוקים הבאים: א. חיוב הצמדה במקרה דידן הוא ריבית דרבנן. ב. אפשר שהלווה חייב עצמו. ג. הלווה לא פרע זמן מרובה והייתה ירידת ערך לכסף בצורה משמעותית אפשר לראות בכך כפירות ד. לפי סברת המהרשד"ם שלא היתה כוונה בין הצדדים לשלם ערך פחות. ה. לפי שו"ת להורות נתן שכאשר הלווה לא פרע בזמן הוא היזק גמור. ו. ולמרות שמנהג לפשר בחוב שאינו בדרך הלוואה, עדיין כאן כאשר היה סיכום בניהם לפרוע מן הבית. הרי שהממון קיים לפרעו ומעתה הוא אינו דרך הלוואה גמורה ואפשר להחיל עליו את המנהג לפשר ולגבות חצי מההצמדה.
החישוב נעשה לפי מחשבון הצמדה מתאריך הפירעון המסוכם. ועד זמן מתן הפסק. בהפחתה של 1400 ₪ מהקרן שאותו פרע הלווה בזמן הארכה של הפסק ביניים. ועפ"י מנהג בתי הדין לחייב חצי הצמדה חצינו את סכום ההצמדה.
החלטה
התובע ישלם לנתבע סך של 98,600 ₪ ובתוספת של חצי מערך ההצמדה למדד של התקופה שלא פרע שעולה לסך 5,484 ₪ סה"כ 104,084 ₪ . סכום זה נכון להיום ויתעדכן לפי שער המדד ביום התשלום.
הלווה רשאי לפרוע למלווה את הריבית שגובה הבנק בסך של 53,000 ₪, נכון ליום הדיון, כדי לסלק את התרעומת ממנו או לצאת מחשש חיוב בידי שמים, ואין בזה איסור ריבית.
התשלום יתבצע בתוך 14 יום. בתום זמן זה, התובע רשאי לפנות להוצאה לפועל.
ניתן ביום כב' שבט תשפ"ד 1.2.24
___________ ______________ ______________
