טבעת שנמצאה בחנות ע"י עובדת ועובדת אחרת בטעות זרקה אותה

טענות התובע 

אני עובדת בירושלים פעם אחת בשבוע. נפתחה מאפיה נחמדה קרובה לעבודה ופעם אחת שהלכתי לשם נטלתי ידיים ושמתי את הטבעות על הכיור. לאחר שיצאתי מהחנות נזכרתי ששכחתי את הטבעות והתקשרתי לנתבעת שהיא עובדת בחנות. הנתבעת אמרה לי שמצאה את הטבעת. אמרתי לה שאני לא אהיה בירושלים בשבועיים הבאים כי יש בחירות והיא אמרה לי שתשים את הטבעות בחדר של המנהל. לאחר שבועיים וחצי פגשתי אותה ואמרה לי שחשבה שכבר לקחתי ואמרה לי שבאמת שמה את זה במגירה על יד הקופה ולא בחדר המנהל. עברתי עם בעלי על המצלמות של החנות וראינו שלמעשה הנתבעת הניחה את הטבעות במפית מכווצת ושלאחר יומים עובדת אחרת של החנות ראתה את המפית המכווצת וזרקה אותה לפח האשפה במחשבה שאין כאן אלא טישו מלוכלך. 

טענות הנתבעת 

אכן לקוח אמר לי שראה טבעות ליד הכיור ואני לקחתי אותם משם. הייתי לבד במשמרת, היה עומס מטורף, והנחתי בתוך מפית דקה והבת של בוס הגיעה ולא היה לי זמן ואמרתי שאח"כ אניח במגירה של מנהל לא היה זמן. חשבתי שאבוא למחרת ואשים אצל המנהל אבל בסוף זאת לא הייתה המשמרת שלי וזאת קצת בעיה שלא התקשרתי להודיע למאפיה על הטבעות. חשבתי הטבעות האלו שוות 40 או 50 אלף.   

לשאלת הבהרה מצד בית הדין מה מניחים במגירה זו בדרך כלל, השיבה הנתבעת שבמגירה שמים טבלט כלי כתיבה פליירים יומן של החנות לפעמים שמים אשראי שם. אך הבהירה שבסמוך לדיון נודע לה מצד הנהלת החנות שאין להניח שם אשראי של לקוחות. 

עוד נשאלה הנתבעת : האם  היית שמה את הטבעות שלך שם? והשיבה: אני לא כזאת  מסודרת ואכן הייתי מניחה שם את הטבעות שלי. 

הנתבעת אשרה את העובדה שהתובעת אמרה לה שלא תבוא לחנות לפני שבוע וחצי.

סיכום התביעה:

לשאלת בית הדין לתובעת על השווי של הטבעות השיבה התובעת: קנינו אצל "מכר" מצפת והוא מוכר בחצי מחיר. אנחנו לא רוצים לתבוע את שווי הטבעות במחיר השוק, רק מה ששלמנו עליהם בפועל במחיר מוזל מאוד. היו שם ג' טבעות: טבעת נישואין עם יהלום בשווי 4000 ₪. טבעת אירוסין בשווי 500 ₪ ועוד טבעת פשוטה בשווי 150 ₪. סה"כ 4650 ש"ח.

דיון:

דינה של הנתבעת כשומר אבידה: 

מאחר והנתבעת קבלה לידה את הטבעות האבודות של התובעת, הרי שנעשית עליהם שומרת אבידה. וז"ל השו"ע בסימן רסז סעיף טז:

"כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר. הגה: וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש). ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף ב' כיצד נקטינן לענין משכון, והוא הדין כאן."

בסימן עב סעיף ב הרמ"א פסק להלכה ששומר על המשכון נחשב לשומר חינם שפטור בגניבה ואבידה אך חייב בפשיעה וה"ה לשומר אבידה שדין שניהם שווה. ועיין בספר יביע אומר חלק ז חו"מ סימן ב שדעת חכמי הספרדים ששני ספרדים הבאים לדין אינם יכולים לומר קים לי כנגד מר"ן השו"ע. ואכמ"ל.

יש להבהיר שלדעת השו"ע שומר אבידה נידון כשומר שכר אף באבידה שאינה דורשת טיפול מיוחד לשמירתה. כך עולה ממה שסתם ששומר אבידה נחשב לשומר שכר למרות שבסעיף יט הוא כתב להדיא שכלי זהב אינם צריכים טיפול כלל. והיינו דס"ל לשו"ע שמה ששומר אבידה נחשב לשומר שכר הוא מצד עצם קיום מצוות השבת האבידה ולאו דווקא מצד הטיפול בגופה של האבידה. 

והנה מלשון השו"ע בסעיף טז:  "כל זמן שהאבידה אצלו" משמע שכל זמן שהאבידה לא הגיע לידי הבעלים נחשב לש"ש אף לאחר שהודיע לבעלים על מציאת האבידה. וכן עולה מדברי השו"ע בסימן עב סעיף מג:

"המלוה את חבירו על המשכון, ופרעו, וא"ל: תן לי משכוני, א"ל: לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך, ונגנב המשכון, אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבא בשבילו, חייב המלוה. ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו, פטור. וכו'."

הרי שששומר המשכון [שדינו מבחינת ההלכה כשומר אבידה] חייב בשמירה של שומר שכר אף לאחר פירעון החוב כל עוד לא קצב ללווה זמן לבא לקחת את שלו. וממלא הוא הדין לעניין שומר אבידה, שהוא נידון כשומר שכר כל עוד לא קצב לבעל האבידה זמן לבא לקחת את אבידתו. ועיין עוד מזה בספר משפטי התורה חלק ג פרק ג הלכה י. 

וז"ל השו"ע חו"מ סימן שג סעיף ב:

"שומר שכר חייב בגניבה ואבידה. וי"א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה, חייב. ואפילו הקיפו חומה של ברזל. ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל, חייב בגניבה ואבידה, אלא אם כן היה שם ולא היה יכול להציל."

וע"ש באחרונים אי קי"ל לדינא כדברי היש אומרים או כסתמא דדינא.

יש כאן פשיעה בשמירה:

ואולם בנידון דידן נראה דגם השו"ע וגם הרמ"א יודו שהנתבעת חייבת בתשלומים משום שאין כאן אונס כלל אלא פשיעה גמורה שגם שומר חינם חייב בה. וזאת מכמה סיבות.

בשו"ע חו"מ סימן רצא סעיף טו מובא:

"הכספים והדינרים ולשונות של זהב ושל כסף ואבנים טובות, אין להם שמירה אלא בקרקע, ויתן עליהם טפח עפר, או יטמינם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לקורה. אפילו לא יתנם באמצע עובי הכותל, רק שיכנס טפח בתוכו, אבל לא באמצע הכותל, שמא יחפרו הגנבים ויגנבו. אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה, או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו, הרי זה פושע וחייב לשלם."

ובסעיף יח הוסיף:

"במה דברים אמורים שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, בשעה שגנבים מצויים ואנשים רמאים, שמחפשים אחריהם. אבל במקום דליכא כל הני, א"צ לכסותם בקרקע, אלא מניחם במקום שמניח מעותיו. (ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד)."

הרי שחובת השומר חינם לשמור את חפצי המפקיד לכל הפחות באותה רמת השמירה ששומר על שלו. ובוודאי שגם היום אין דרך להניח טבעת יהלום אלא במקום המשתמר היטב ובפרט כשמעריכים ששויו בסביבות ארבעים אלף שקל. 

מתוך האמור נראה שהמגירה הזו שבצד הקופה אינה בגדר מקום המשתמר לטבעת יהלום. אכן, אף שלדברי הנתבעת דרכה להניח שם כרטיסי אשראי שנשכחו בחנות, הלא היא אמרה בעצמה שאמרו לה שלא נכון לעשות כן. דבר זה מראה שאין זה מקום המשתמר אדעתא דאינשי. המקום הראוי להניח בו חפצי ערך היא הקופה עצמה איפה ששם נמצאים השטרות והמטבעות או חדר המנהל ששם ישנה כספת. ואף שלא ידעה הנתבעת שאין זה מקום הראוי לשמירה, ורק בעקבות הדיון נתבררה לה נקודה זו מפי המנהל של המאפיה, אין זה משנה את העובדה שאין זה בגדר מקום הראוי לאדם הבינוני. ואכן לשאלת בית הדין אם היתה מניחה שם דבר ערך של עצמה, הנתבעת ענתה שהיא אשה פחות קפדנית מרובא דאנשי ומסתמא לא היתה מקפדת אבל היא משערת שהתובעת לא היתה נוהגת כן, הרי שמודה היא שהשמירה שבמקום הזה אינה בגדר שמירה של אדם על חפציו לרובא דאנשי. 

במקרה דנן יש כאן ריעותא נוספת והיא הסתרת הטבעות במפית המכווצת. וודאי שכוונת הנתבעת היתה לטובה להגן על הטבעות לבל תינזקנה, אך למעשה הנחה זו גרמה לכך שמי שרואה את המפית אינו מעלה על ליבו שיש כאן חפץ בר ערך. בית הדין שראה את ההסרטה של זריקת הטבעות הטמונות במפית התרשם שהיה נראה הדבר כנייר טישו משומש שאין מקומו אלא בפח האשפה. ונמצא שמה שהסתרת הטבעות במפית הועילה לעניין שמירת הטבעות מפני סריטה וכיוצ"ב, הרי היא גרעה בהרבה לעניין אבידה. נקודה זאת מתחדדת עוד יותר לאור שאלת בית הדין לנתבעת האם העלתה על דעתה שיכולה להיות כאן תקלה, והיא בשלה השיבה שידעה שיש כאן עובדת אחת שתמיד עושה ניקיון וחששה מזה, רק חשבה שלא תבא בימים הקרובים. הרי שידעה והבינה שההסתרה הזו אינה אלא מגרעת השמירה. ולפום קושטא לא רק עובדת זו המקפדת על נקיון חשודה לעשות כן, אלא כל אדם הרואה נייר מקופל באופן זה היה עלול לפעול באופן דומה. דין זה נלמד ממה שמצאנו בחו"מ סימן רצא סעיף ד ז"ל:

"אפילו כשקבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם הפסידו בידים, משלם של זהב."

והיינו שאם המפקיד מטעה את השומר על דבר מהות השמירה אין כאן חיוב שמירה, והכא נמי, כשהשאירה את הטבעות במגירה לשמירת שאר העבודות שבחנות, אם היו הטבעות גלויות, היה מקום לומר שיש כאן העברת אחריות, אבל עתה שכסתה אותם בטישו, הרי שהסתירה מעיניהם שיש כאן דבר ערך שצריך שמירה והיא גרעה בזה את השמירה על החפץ. [זאת הסיבה ג"כ שהעובדת שזרקה בפועל את הטבעות אינה אשמה בשום צד משום שלא עלתה כלל על דעתה האפשרות שיש כאן דבר ערך. לא מבעיא לשיטת התוס' הסוברים בעלמא שאין אדם המזיק חייב באונס, אלא גם לדעת הרמב"ן שאדם המזיק חייב באונס, הני מילי כשאין פשיעה של אדם אחר, אבל כשיש פשיעה של משהו אחר כגון הבא לישן לצד חברו הישן וההוא הזיקו בשינה, שהוא פטור משום שחברו פשע].

זאת ועוד, הנתבעת אמרה לתובעת שתשים את הטבעות בחדר המנהל, דהיינו היא הודיעה שתשמור על זה שמירה מעולה ומשום כך לא דאגה התובעת לחזור מיד לקחת את שלה. לפום קושטא לא היתה חייבת הנתבעת להציע זאת, והיתה יכולה לומר שתחזור התובעת לחנות עד לסוף המשמרת, ולא, הרי היא מסלקת את עצמה מחובת השמירה, שאין חובתו של שומר אבידה אלא להודיע לבעל האבידה על מציאת האבידה ולתת לבעל האבידה פרק זמן סביר לקבל את שלו. אך למעשה הנתבעת לא עמדה על קו הדין ורצתה להטיב והיא אמרה שתעביר את הטבעות לחדר המנהל ובכך קבעה שרמת השמירה תהיה כזו. [ראה חו"מ סימן רצ"א סעיף כז: "במה דברים אמורים שאין ש"ח חייב אלא בפשיעה, בסתם שומר. אבל אם התנה שיתחייב אף באונסים, חייב אף בדברים בלא קנין."] ואם היתה עושה כן ומעבירה את הטבעות לחדר המנהל הרי שאחריות השמירה הייתה עוברת למנהל. אך משלא פעלה כן, נשארה האחריות אצלה. למעשה נתבעת הודתה בפה מלא שהיתה כאן טעות מצידה, שכן מלכתחילה התכנון שלה היה שלמחורת תעביר את הדברים לחדר המנהל, רק שלמחורת לא עבדה והיא שכחה לעדכן את שאר העובדים ואת המנהל. ומעין זה מצאנו בחו"מ סימן רצא סעיף טז:

"המפקיד אצל חבירו כספים ערב שבת סמוך לבין השמשות, אינו חייב לטרוח ולקבור אותם עד מוצאי שבת, ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקברם, ולא קברם, ונגנבו או נאנסו, חייב; ואם תלמיד חכם הוא המפקיד, אינו חייב עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקברן. (וי"א דה"ה אם הנפקד ת"ח) (טור בשם הראב"ד)."

הרי שאף שהיה כאן "לחץ" בעבודה ולא היה פנאי במיידי לחזר אחרי המנהל כדי להפקיד אצלו את הטבעת, פשיטא שהיתה צריכה לדאוג לכך למחורת, ומשלא עשתה כן פשעה.

תבנא לדינא שלמרות הרצון הטוב של הנתבעת לעזור ולסייע, בפועל היא לא נהגה באחריות הנדרשת כלפי חפצים שהיא בעצמה העריכה בערך רב מאוד. 

פסק:

הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 4650 ₪.

התובעת הביעה רצונה לעזור לנתבעת באופן פירעון החוב, על כן שני הצדדים הסכימו שיסדירו ביניהם את אופי את סדר ואת גובה התשלום.

ניתן ביום שני ח' שבט תשפ"ג (30.1.23)

              ______________                        ______________                                     ______________ 

            הרב אבישי חבר טוב                      הרב אריאל אלקובי, אב"ד                                הרב כפיר אלון