משכיר שהוציא את ספרי השוכר מהבית מאחר והשוכר לא לקח אותם
הרב כהן אהרון
הרב אבינר משה מאיר
תיאור המקרה:
התובע שכר יחידת דיור אצל הנתבע. פרצה שריפה בביתו של השוכר והתפשטה גם לבית המשכיר. הבתים נשרפו כליל. ישנו דין ודברים על תשלום נזק בגין הספריה ועל עגמת נפש שנגרמה לתובע עקב תביעת הביטוח.
טענות התובע
אני שכרתי את הדירה מהנתבע. במשך שלוש שנים הייתי איתו ביחסים טובים כיבדתי אותו ואת משפחתו ושילמתי לו שכירות בזמן. לאחר שנשרף הבית היה לי קשה נפשית להגיע אליו, פעם אחת הגעתי ולקחתי מספר דברים. ישנם דברים שלא נפגעו בשריפה, הספרייה בה היו ספרים רבים שקבלתי מאבי בגיל ארבע עשרה שאני מאוד קשור אליהם מאוד, וכן הייתה מנורת ברונזה. לאחר מספר חודשים כאשר באתי לקחת את הספרים אמר לי הנתבע שהוא הביא פועלים לפנות את הבית לקראת הבנייה, והם הוציאו את הספרים וכעת הוא לא יודע היכן הם. טענתי היא שהנתבע היה צריך להודיע לי לפני שהוא מוציא את הספרים, ולהניחם באופן שמור בתוך ארון, כך שלא יתקלקלו או יאבדו. ערכם של הספרים בשבילי הוא גדול מאוד (ערך סנטימנטלי) אני דורש פיצוי על עוגמת הנפש המרובה שיש לי מחמת איבוד הספרים. לי אישית הם שווים כמאה אלף שקלים אך אני לא תובע סכום כזה.
עוד טענה שיש לי על התנהלות הנתבע, לאחר השריפה הכיבוי אש שלח דיווח שהשריפה פרצה מהדירה שלי וחברת הביטוח של הנתבע טענה שהשריפה נבעה מרשלנות שלי ותבעו אותי ב 400,000 ₪. ביקשתי מהנתבע שיעזור לי, וידבר עם חברת הביטוח שלו שיעזבו אותי, והנתבע לא עזר לי, התקשרתי אליו והוא ניתק לי את הטלפון בפנים, אני תובע פיצוי על זלזול ועוגמת נפש.
אני סוחב איתי את הכאב כבר מספר שנים, כעת באתי לפני ראש השנה לבית הדין כדי שאני יוכל להסיר מליבי את הכעס על הנתבע.
לשאלת בי"ד מה פירוט התביעה? התובע ענה שהוא תובע 5,000 ₪ על הספרים ו- 5,000 ₪ על היחס המזלזל בבקשה שיעזור לו מול חברת הביטוח.
לשאלת בי"ד איזה ספרים היו? ענה התובע: רמב"ם מעם לועז משניות כף החיים וזוהר. ספריה שלמה. בזוהר הייתה הכריכה חרוכה מעט.
לשאלת בי"ד מדוע לא הגיע לקחת את הספרים במשך שישה עד שמונה חודשים?
הוא אמר לי ששם את זה בחוץ. אני ציפיתי שישים את בארון בחוץ ולא שיפקיר את זה בחוץ.
לשאלת בי"ד הרי המקום היה פתוח וחשוף לא חששת שיהרסו הספרים בזמן כל כך ארוך?
ענה התובע: הספריה הייתה סגורה עם זכוכית ולא חששתי שיהרסו.
טענות הנתבע
לאחר שנשרף הבית ויצאנו מביתנו באמצע הלילה חסרי כל, לא יכולתי לטפל יותר מידי בשום דבר חוץ ממשפחתי.
הספרים היו מונחים בבית מספר חדשים עד שהתחלנו לפנות את שאריות השריפה להכין את המקום לבנייה. אני זוכר שהשתדלתי לתפוס את התובע ולהודיע לו שאנו מפנים את הספרים, איני זוכר האם הצלחתי לתפוס אותו, אבל ודאי הודעתי לבת של התובע. (בעת הדיון הנתבע התקשר לאשתו וגם היא אמרה כך). הוצאנו את הספרים בצורה מסודרת בתוך הארון לצד הרחוב, ולאחר זמן שהספרים היו מונחים שם הם נעלמו משם.
לגבי הביטוח, הבית לא היה שלי אלא של חמי ז"ל אני הייתי המתווך. אני תבעתי את הביטוח על הבית שלי שנשרף, והביטוח תבע את התובע בגלל הדו"ח של מכבה אש שאמרו שהשריפה פרצה מבטרייה של טלפון בדירת התובע. אני לא אמרתי להם לתבוע. אני כן התקשרתי לסוכן ביטוח, וביקשתי שיסירו את התביעה מהתובע, כיוון שהוא לא אשם בשריפה והוא אמר לי שהתביעה לא קשורה אלי, לא ידעתי כיצד לעזור יותר.
הייתה תקופה שהתובע לא הפסיק להתקשר אלי והיה מדבר איתי כל שיחה כחצי שעה, לא יכולתי יותר ולכן הפסקתי לענות.
מהלך הדיון
בית הדין שמע את טענות הצדדים באריכות, התרשמות בית הדין היא ששני הצדדים הם אנשים ישרים, שהמאורעות שפגעו בהם הביאו אותם למתחים. בית הדין מעריך את הרצון של התובע לסגור את הסיפור ולהשלים עם הנתבע למרות תחושתו שהנתבע פגע בו.
פסק הדין
השאלות לבירור
האם ניתן לחייב פיצוי על עוגמת נפש באי עזרה ביחס לביטוח ?
האם התנהלות התובע שלא לקחת הספרים היא כאבידה מדעת ?
האם הנתבע מתחייב בכך שהוציא את הספרים לחוץ ?
תביעת פיצוי אי עזרה בייחס לביטוח
התובע טען שהנתבע לא סייע לו לסלק מעליו את תביעת הביטוח. ותבע על כך פיצוי של 5,000 ₪ עוגמת נפש.
הנתבע טען שניסה לעזור והובהר לו שהוא לא צד, וגם אם לדבריו התובע אינו אשם בשריפה, הם יתבעו אותו.
גם בלי להיכנס לשאלה האם בית הדין מחייב פיצוי על עוגמת נפש, בית הדין לא ראה פגם בהתנהלותו, לפי דבריו הוא ניסה לעזור, ורק לאחר שהבין שלא יוכל לעזור, והתובע המשיך ללחוץ עליו הוא הפסיק לענות לו.
על עצם התביעה בגין עוגמת נפש, קשה לחייב ממון כפי שכתבו בפד"ר (חלק יט עמוד 20):
"פיצויים וצער על עוגמת נפש קשה לחייב ממון כידוע, שאין זה אלא לכל היותר גרמא. ביה"ד לא רואה מקום לחייב על תביעה זו".
וכך כתב ביה"ד כוכב יעקב בפסקי דין קודמים (בפסק 1535) :
"בהלכה אין פסיקת חיוב ממון על גרימת עוגמת נפש, אלא רק פיוס של המתבייש (ביכורי אביב סי' קי)":
ורק במקומות בהם פשע במזיד יש מקום לחייב מדין פשרה על עוגמת נפש.
האם יש מקום לבקש מהנתבע לפצות את התובע?
לגבי עוגמת נפש, בגמ' (שבת נא:) משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו. ופיוס הוא גם בממון, וכן כתבו בפסקי דין - ירושלים (ה' פס"ד המתחיל בעמוד קעד).
במהלך הדיון ביה"ד שאל את הנתבע האם יסכים לפצות את התובע לפנים משורת הדין, כדי להשקיט מריבות, ויחזור השלום ביניהם. ביה"ד הציע פיצוי של 2,000 ₪ והנתבע הסכים לכך.
ביה"ד פנה לתובע ושאל אותו, אם יתברר שהנתבע פטור מתשלום מעיקר הדין, ובכל זאת הוא יתרצה לשלם לך 2,000 ₪ כדי להחזיר את השלום, האם תתרצה בכך? התובע דחה את ההצעה ואמר שלא יסכים לקבל סכום זה, ובאם זה מה יפסוק ביה"ד הוא יפנה לערכאות. ביה"ד מוחה בתוקף באמירה זו אשר יש בה הרמת יד בתורת משה, וזלזול בביה"ד.
ביה"ד מצפה מהתובע לקבל את הדין ולהבין שלנתבע לא הייתה כל כוונה לגרום לו עוגמת נפש.
אבידה מדעת
במסכת בבא מציעא מובאים מספר סוגיות בהם מובא המושג אבידה מדעת. האחרונים הוכיחו שיש מצבים בהם אבידה מדעת פוטרת את המוצא מחיוב השבת אבידה, ויש מצבים בהם החפץ מופקר וכל הרוצה יטלו. ויש מצבים בהם יש מחלוקת ראשונים האם רק נפטר מהשבה או שהחפץ מופקר.
בשולחן ערוך (חו"מ רסא סעיף ד) מובאת מחלוקת הרמב"ם והטור לגבי אדם שזרק ארנקו לרשות הרבים:
"השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד (דברים כב, ג), פרט למאבד לדעתו".
וכתב על כך הרמ"א:
"וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה (טור)".
בנידון דידן היה מקום לומר כי התובע השאיר את הספרים בבית השרוף שהיה ללא קורת גג, מספר חודשים, ולא בא לקחתם גם אחרי שהתחיל החורף. גם אם ישנם סיבות למה התובע לא הגיע (מרחק, קושי נפשי) היה מצופה ממנו להתקשר למכרים ביישוב או לנתבע בעצמו ולבקש מהם לדאוג לספרים. התנהלות זו לכאורה הרי היא כמי שזורק ארנקו למקום שאינו משתמר שלדעת הרמב"ם הרי זה פוטר את הרואה ממצוות השבת אבידה, ולדעת הטור הרי זו אומדנא שהבעלים הפקיר את ממונו וכל הקודם יכול לזכות בו.
אמנם יש לחלק ולומר שאין הדברים דומים. מכיוון שכאן לא עשה התובע מעשה בידיים אלא השאיר זאת שם. ועוד המקום שהשאיר את הספרים במקום מגוריו ברשות היחיד מוקף במחיצות בקומה שניה, אפשר להבין שמרגיש שמקום זה שמור לדעתו. באשר לכך שלא היה גג למקום וחשוף לפגעי הטבע ענה התובע לשאלת בי"ד שהספרים היו בתוך ספריה עם דלתות זכוכית. כך שאנו מבינים שלפי דעתו הוא מקום שמור, וקשה לייחס למקרה זה דין של אבידה מדעת.
בנוסף יש לצרף את דעת הב"ח חו"מ ס' רעג' שמדייק מדברי הרמב"ם (נדרים ב,יא) שכ' מהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר. שהפקר צריך דיבור ברור של הפקר. ואפי' השליך כיסו ברשות הרבים לא הוי הפקר עד שיאמר במפורש. והקשה מהסוגיה של פירות מפוזרין (ב"מ כא.) והגמ' העמידה קב בארבע אמות במכנשתא דבי דרי היינו בעת אסיפת הגרנות ואמרה על כך הגמ' (ב"מ כא:) שהוא אבידה מדעת. ונמצא שאפי' לא אמר שזה הפקר במפורש הוא הפקר ותירץ ששם היה מעשה שמוכיח שהוא הפקר שלקח את כל הפירות והשאיר זאת או שהיה שם טורח גדול אבל בסתם אין אומרים שהוא הפקר אא"כ אומר זאת במפורש. לכן בנידון דידן שלא הייתה אמירה מפורשת של הפקר ולא היה מעשה בפועל שמוכיח כן, אין לראות בכך אבידה מדעת.
הוצאת הספרים
הגמרא בבבא מציעא (קא:) מביאה מעשה, אדם חיפש מחסן להכניס אליו חביות ולא מצא. שאל אישה אחת שהיה לה מחסן האם יוכל להכניסם אצלה? ואמרה לו: לא. הלך וקידש אותה, והיא נתנה לו להכניסם למחסן. לאחר שהכניס, חזר לביתו וכתב לה גט. הלכה האשה שכרה סבלים ושילמה להם בחביות, והוציאו את החביות לשביל. על כך אומרת הגמ':
"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא [לא רק בחצר שאינה עומדת לשכירות, אלא אפילו בחצר העומדת לשכירות אומרת לו לכולם נוח לי להשכיר ולך לא נוח לי להשכיר, כי אתה דומה עלי כאריה אורב]".
השולחן ערוך הביא דין זה בחו"מ סימן שיט, א:
"מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומידת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן".
והרמ"א כתב:
"ויש אומרים דצריך להודיעו תחילה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור (הרא"ש וטור)".
השו"ע פסק כרמב"ם ומשמע שאם הכניס בלא רשות יכול בעל הבית אף למכור מאותם פירות וליתן מהם שכר לפועלים שמוצאים אותם. ואינו צריך להודיע לו כלל וממידת חסידות להודיע לבית הדין. והרמ"א פסק כדעת הרא"ש ומן הדין צריך להודיע לו תחילה.
היה נראה לכאורה שכל זמן שהשוכר שילם דמי שכירות הוא היה ברשות, אך לאחר שנשרף הבית והתובע הפסיק לשלם דמי שכירות, היה מוטל עליו לפנות את הספרים. ומה שהוא השאיר את הספרים תקופה כל כך ארוכה היה שלא ברשות. אמנם קשה הדבר להלמו שהרי לא הכניס את הספרים במעשה אקטיבי שלא ברשות, ועוד שיצא משם באונס של שריפה לא נראה שנאמר עליו האמירה בגמ' 'מכיוון שעשה שלא כהוגן'. זאת ועוד, שהרי במשך זמן זה הדירה לא הייתה כלל ראויה לשכירות ולכן בזה שלא פינה אותם אף זמן רב אין לומר בזה שעשה שלא כהוגן.
בנוסף בפירוש השו"ע והרמ"א ודעות הראשונים בנושא ישנם פירושים שונים לגבי הצורך בהודעה.
לדעת הסמ"ע אין מחלוקת שאין צריך להודיע לפני הפינוי כאשר היה שלא ברשות. רק שלרמב"ם ממידת חסידות צריך להודיע לבי"ד. אך לאחר פינוי החפצים יש צורך להודיע ועל זה כוונת הרא"ש שצריך להודיע, וכן כתב גם בספרו הפרישה על הטור. במקרה שלנו בעל הבית לא טען שהודיע לשוכר לביתו. ואילו השוכר אכן הודה שהמשכיר הודיע לו לאחר הוצאת הספרים, אך לא הבין שהוא הוציא את ספריו אל מחוץ לביתו אל הרחוב. ומפיו אנו חיים לכן אין לראות בכך כהודעה טובה שהרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר וגם לדבריו אין כאן הודעה. ולכן נמצא שלפי הסמ"ע חייב כאן כאשר לא הייתה הודעה.
עוד יש להעיר בדברי הסמ"ע שכתב שכל הסיבה שאין צריך להודיעו לפני שמוציא את הספרים כי כיוון שעשה שלא כהוגן חושש שיכנס לביתו ולכן צריך להודיע רק לאחר פינוי החפצים. נמצא בעניינו שטעם זה אינו שייך שלא חשש המשכיר שיבוא ויפנה את חפציו ואף רצה בכך. וא"כ כאשר לא הודיעו והוציא הספרים למרות זאת מתחייב.
אמנם הסמ"ע בספרו דרישה על הטור (חו"מ ס' שיט ד"ה וכתב הרמב"ם) הביא ביאור נוסף במחלוקת והיא שכאשר בעל החפצים אינו נמצא בעיר, אין בעל הבית צריך להודיעו. ורק לרמב"ם ממידת חסידות צריך להודיע לבי"ד. ולדעת הרא"ש צריך להודיע כאשר הוא בעיר. א"כ גם אצלנו לא היה צריך להודיעו. נראה שכוונתו היא שאין יכולת לבעל הבית להשיגו אינו צריך להודיעו. ובימיהם לא היה אמצעי תקשורת ודרכי הגעה היו יותר קשים, ולכן אם אינו בעיר לא מוטל עליו להודיעו. אבל בימינו שדרכי ההתקשרות הם קלים וגם דרכי ההגעה נעשו יותר נגישים יש מקום לומר שהוא כבעיר. אך בנידון דידן בעל הבית טען שניסה פעמים רבות להשיגו ולא הצליח ואפשר שנדון כאינו בעיר לדעת הסמ"ע בביאורו בדרישה פטור.
לדעת הב"ח אין מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש, ולדברי שניהם צריך להודיע לאחר שהוציא הספרים, שאם לא הוציא את החפצים ולא הודיע לו הרי הוא כמזיק בידיים. ומה שכתב הרמב"ם שממידת חסידות להודיע לבית הדין לפני שמוציא הוא כדי שלא יהיה מצב שיינזקו חפציו עד שיודיע לו. ובפרט כאשר בעל החפצים איננו נמצא בעיר ואיננו יכול לראות שהוציאו חפציו אזי חייב מעיקר הדין להודיע לבית הדין על הוצאת חפציו, ואם לא כן הוא כמזיק בידיים. הרי שבמעשה שלנו לא היה נמצא בעיר והיה חייב לדעת הב''ח לפחות להודיע לבית הדין וכאשר הוציא את ספרים לרחוב ללא הודעה ברורה הוא מזיק בידיים לפי דעת הב"ח.
מעין זה פסק האגרות משה (חו"מ ח"ב ס' נו') לגבי שניים שעמדו בקשרי מסחר, ואחד לא פינה את הסחורה שלו. והעלה האגרות משה בביאור הרמב"ם, שדברי הרמב"ם שאין צריך להודיע נאמרו כאשר בעל החפצים נמצא בעיר. ולכן הרי הוא כהודיעו, אך אם לא נמצא בעיר מחובתו להודיע לבית הדין על הוצאת הספרים.
לדעת הט"ז כאשר הבעלים צריך המקום הרי לדעת הרמב"ם אין צריך להודיעו כלל. אמנם כל זה דווקא אם הכניס בדרך עורמה או שהכניס את החפצים שלא מדעתו כיון שעשה שלא כהוגן. אמנם אין לומר דבר זה בעניינו כיון שכל התקופה שהבית היה עומד ללא השיפוץ נחשב כלא צריך את המקום. וגם כאשר התחיל השיפוץ הרי לא נחשב שהניח שלא מדעתו והיה צריך להודיעו.
הפתחי חושן (הלכות שאלה ופקדון פרק ז הלכה ו) לומד בדברי השו"ע שכל דברי השו"ע שאינו צריך להודיעו הוא רק כאשר הכניס בדרך עורמה או שלא מדעתו, אבל אדם ששכר דירה ולא פינה אותה אין נחשב הדבר כאינו ברשות וצריך להודיע גם לדעת השו"ע.
אמנם לדעת המאירי (ב"מ קא: ד"ה כל ששאל) שכתב שאם צריך לצאת ולא רצה לצאת יכול להוציאו. היינו דווקא ע"י שקובל אותו בבי"ד והם ישכרו לו מקום מתוך דמי החפצים שהשאיר. ומובן מדבריו שבכל אופן אסור לו להוציא את חפציו על דעת עצמו.
בדומה לזה משמע בשו"ת חוות יאיר (סי' קסה') שם מדובר בזמן מלחמת צרפת היו בני הכפרים מבריחים לבני הכרכים ליודעיהם ומכריהם או בשכירות לזמן כדי להניח את חפציהם אצל בני הכרכים. ומעשה היה שאחד הניח בחדריו של אחד מבני הכרכים ללא ידיעתו, ולאחר שלא גילה מי זה שהניח אצלו זרקו לחצרו. וכשיצא קול שזרקם בא בעל החבילה, ומצא שחלק גדול נגנב והבגדים והכרים ניזוקו מחמת הגשמים, ותבע אותו לבית הדין. היה דיין שפטר את בעל החצר והגיע לפשרה מסויימת בין הצדדים. והנה בעל החוות יאיר יצא נגד הפסק שלו שתלה את הפטור בגמ' בבא מציעא הנ"ל ודימה אותו שעשה שלא כהוגן אך החוות יאיר חלק עליו וכתב וז"ל:
"אף על פי דלאו שפיר עביד שלא הודיעו לבעל הבית מכל מקום בשביל כך אין לבעל הבית רשות לזרקו ולהפסידו אם לא אחר כמה התראות בעדים. ולא דמי לההוא עובדא מטעם כי שם בעל היין התל באשה ונהג עמה מנהג רמאות דנסבה ושלח לה בתר הכי גט ולכך שפיר אמר רב הונא שם כאשר עשה וכו' לא מיבעי' וכו' דדמיית עלי כאריא ארבא אפילו בחצר דקיימא לאגרא מה שאין כן בנדון דידן אף אם זה הכניס חבילתו שלא ברשות בעל הבית להציל ממונו מה רעה עשה לו דנימא כאשר עשה וכו' ודדמי עלי כאריא"
כלומר החוות יאיר סתר את דימוי זה, באומרו שאין היתר להוציא חפציו לחוץ ולהזיקו, אם לא אחרי כמה התראות בעדים. ואין לדמות למקרה בגמ', ששם עשה מעשה עורמה גדול שכן נשא אותה לאישה ואח"כ גירש אותה, וכאן איזה רעה עשה לו שיהיה מותר להזיקו.
עוד ממשיך ואומר ששם בגמ' לא הניחה האישה במקום של היזק אלא רק בשביל הדרך, וכמות גדולה כזו של יין וודאי עושה קול שיבוא ויקח את החביות למעשה לא ינזק. אבל במקרה הזה שהוציא חפציו לחצר שאינו משתמר לעניין זה, וגם שלא יכול היה לדעת מזה לבוא להציל את חפציו, הרי הוא כמזיק בידיים. עוד כותב שאפי' אחרי ההתראה צריך עיון אם מותר להוציאם למקום שאינו משתמר. עוד מוסיף ואומר, שאפי' שמקום שאי אפשר להתרות כמו במקרה זה שלא ידע מי הוא בעל החבילה, עדיין כל עוד אין לו פסידא ולא הזיקו אינו יכול להוציאו לחוץ, ואין זה דומה לדין של ב"ק כח שעביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו] שמילא חצר חבירו כדים ואינו יכול ללכת וגם שם לא התירו לו להזיק בכוונה ולשבר בידיים אם יש לו מקום ללכת.
אם נקבל את יסודות הדין ונשליך על המקרה שלנו נמצא שהתובע לא נהג בעורמה ואין כאן דין של עשה שלא כהוגן. כמו כן הבעל הבית אינו רשאי להוציא את ספריו לחוץ ללא התראה והודאה מפורשת לו או לבית הדין. והרי שעשה כן ונאבדו הספרים הרי הוא חייב מדין גרמי.
אמנם אומר החוות יאיר שאינו צריך להוציא הוצאות על הצלת ממון חברו. והנה בנידון דידן יכול היה להניח באיזה מקום בחצרו ולא להוציאם לחוץ. וכאשר הוציא לחוץ למקום שאינו משתמר יש כאן חיוב של גרמי ואינו גרמא.
ההגדרה של גרמי עפ"י הר"י (בתוספות ב"ב כב,ב ד"ה ז"א) והרא"ש (בפ' הגוזל ס' יג) שגרמא הוא מעשה בידיים וברי היזקא כלומר היזק ברור. ומביאים גם דעה שגרמי הוא שההיזק הוא בשעת המעשה. בנוסף יש גם את דעת הריצב"א (מובא בתוס' שם) שגרמי הוא פטור מהתורה אך רבנן קנסו על כל דבר שהוא שכיח. והטעם לתקנה זו שלא יהיה כל אחד הולך מזיק ממון חברו בעין. בדעת הרמב"ם ישנה מחלוקת באחרונים לדעת הסמ"ע (שפו,א) לרמב"ם אין חילוק בין גרמי לגרמא ותמיד חייב אך לדעת הקצות (שם) בודאי שגם לרמב"ם יש חילוק בין גרמי לגרמא שהרי פוטר בשולח בעירה ביד קטן וכן במשסה כלב. והמאירי (ב"ק נה,ב) והגר"א (שצו,ח) סוברים בדעת הרמב"ם שהחילוק הוא דבגרמי יש כוונה להזיק ובגרמא אין כוונה להזיק. מרן השו"ע פסק כרמב"ם אמנם הרמ"א חלק על השו"ע וכתב שהדוחף מטבע או פיחת צורתה הוי גרמא ופטור. ומביא בשם י"א את שיטת הריצב"א דכל גרמא אם רגיל ושכיח חייב לשלם משום קנס. ומשמע שפסק כריצב"א. ולדעת הש"ך שם רק מה שחייבו רבנן יש לחייב.
והנה כאשר מוציא למקום שאינו משתמר וגם אין יכולת לאדם לדעת נוצרה מציאות של נזק ישיר ולא עקיף בכך שהוציא ממון אבוד ממנו. נמצא שיש כאן מעשה בידיים וברי היזקא. בנוסף יש כאן גם כוונה להזיק. זהו דבר שכיח בהוצאת דברים לחוץ שקיים בין שוכרים ולכן נראה שלכן הפוסקים לדעיל נקטו שהוא מזיק מדין גרמי וחייב.
לסיכום, על פי פוסקים אלו הסמ"ע שהיה להודיעו שהוציא ממנו לחוץ. ולדעת הב"ח שאם אינו בעיר חייב להודיע לו או לבית הדין וכן על פי הפתחי חושן שכל הדין של השו"ע שאין צריך להודיעו זה רק במכניס שלא ברשות אבל בשכירות רגילה שלא פינה חפציו אינו יכול להוציא לחוץ ללא התראה. וכן עפ"י האגרות משה שלמד כדעת הב"ח. וכן עפ"י החוות יאיר שביאר שרק כאשר עשה שלא כהוגן שעשה מעשה עורמה מותר להוציא לחוץ אבל להוציא למקום בקרוב לוודאי יינזק הרי הוא גרמי ולכן יש לחייב את הנתבע.
האם יש לחייב לפי הערך סנטימנטלי או לפי שווים בשוק?
לגבי החיוב התובע טען כי יש לו ערך סנטימנטלי כלפי הספרים ומבחינתו הם שווים מאה אלף אלא שתובע רק חמשת אלפים.
הנה הקצות בס' שפו ס"ק א הביא את דברי התוס' ב"ק עא: ד"ה וסבר, שהחיוב על מזיק שטרו של חברו לדעת ר"מ המחייב בדינא דגרמי הוא לא בגלל שסובר שדבר שגורם לממון נחשב ממון אלא הוא משום "שראוי השטר לכל באי העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו כל גבי תבואתו של חברו ראויה התבואה לכל העולם" וכן כתב הנתיבות המשפט בס' קמח סק"א לגבי אדם שאבד דרך שדהו ויש ד' שדות של אנשים אחרים שמקיפים אותה. ובא אחד וקנה את כל השדות אין לו עליו דרך ושאלו התוס' ביבמות לז: (ד"ה ואמר ליה) מדוע לא מחזיר לו אותו אחד את דמי הדרך ותירצו התוס' שיכול לומר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה. אך ענה הנתיבות תירוץ אחר משום "שדבר שאינו שווה בעצמו למכרו וליקח בו דמים בעדו, רק שווה לאותו האיש ההוא אין המזיק חייב לשלם"
אמנם הש"ך בס' שפו סק"א אוחז כשיטת הריצב"א שלא כדעת התוס'. והקשה על דברי התוס' בב"ק עא: וכ' "סוף סוף גרם לו נזק ומה לו לזה שלא היה ראוי לשאר העולם"
הרב זלמן נחמיה גולדברג (תחומין ח עמ' 179) הוסיף ביאור לדבריו של התוס' שאין הכוונה שיכול למכרו או לא יכול למכרו אלא אם ראוי לכל אדם או לא ראוי לכל אדם. כלומר דנים נזק אישי אם מצוי שהוא חשוב כך לאחרים. למשל כל אדם משלם על משקפים כשהוא צריך אותם למרות שלאנשים אחרים אינו שווה כלום. ומביא ביאור נוסף שהדוגמא של התוס' של שטר חוב הוא שאין ערך לנייר של השטר חוב ואין גופו ממון, אלא ערכו בזה שיכול לגבות בו ממון. ולכן אם לא היה יכול למכרו לא היה בו דין מזיק בגרמי. לעומת זאת דבר שיש לו ערך בפני עצמו נמצא מזיק את גוף הממון וחייב.
נמצא א"כ שלפי הקצות ונתיבות אין לחייב מעל גובה מחיר השוק. כמו כן אפשר לומה כן בדעת הש"ך שכל מה שהש"ך דיבר הוא רק בשטר שאין גופו ממון, אבל בדבר שגופו ממון ויש לו ערך מסוים אלא שלבעליו הוא חשוב יותר גם כן יודה שאין לשלם את הערך הנוסף. כמו כן לדעת הרב נחמיה גולדברג בביאורו הראשון, אין ערך לכל אדם לספריו של הוריו ששוים אלפי שקלים יותר מערכם, וכן הספרים כאמור היו גופם ממון ועל זה לא דיברו התוס'. ולכן אין לחייב לפי הערך שהציג התובע אלא לפי ערכו בשוק.
ישנו מקור נוסף נוכל ללמוד ממנו והוא בדברי הגמ' בב"מ צט: לגבי אותם סבלים ששברו חביות שישנה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש כיצד משלם. לפי הרמב"ם משלם לפי הערך בשעת ההחזרה. אם שעת החזרה הוא זמן השוק ושויו יקר יותר משלם כשעה זאת, אלא אם כן יש למוכר חביות למכור, שאז משלם כשווי הפחות של כל יום. ואילו לדעת הרא"ש, משלם כשעת השבירה. אם היה בשעת השוק משלם את היקר, ואם היה ביום רגיל משלם את הזול. מרן (חו"מ ס' דש,ה) פסק כרמב"ם, הרמ"א כרא"ש.
כלומר רואים מסוגיה זו שלכל הדעות משלמים כערך שווי השוק. שחפץ זה נמכר רק המחלוקת אם כשעת ההחזרה או כשעת השבירה. הנתיבות בסק"ב אומר שכל הדין הזה הוא רק בפועלים שהרי היתה להם פשיעה בכך ששברו, ולכן צריך לשלם מה שנתייקר אח"כ. ודומה לפועל שחייב לשלם מה שיכל היה להרוויח. אבל שאר מזיק אין הדין כן אלא משלם את מה שהזיק בלבד.
בדומה לכך, ישנה מחלוקת ראשונים בדין מזיק אתרוג של חברו. לדעת המהר"ם מינץ (ס' קיג) המזיק אתרוג מהודר צריך לשלם לו רק את שווי אתרוג כשר בלבד. הוא לומד זאת מגמ' בב"ק עח: לגבי נודר עולה והפריש שור ובא גנב וגנב את שור והכריעה הגמ' שצריך לשלם את הערך המינימלי של עולה. אמנם המשנה למלך (הלכות מעשה הקרבנות פרק טז הלכה ז) דחה את דברי המהר"ם מינץ בטענה שלעולה אין ערך ממשי בשוק אבל כל דבר שיש לו ערך ממשי בשוק נדון לפי ערכו בשוק ולכן אם הזיק אתרוג מהודר ישלם כערכו בשוק. כן כתב החכם צבי (ס' קכ') שהמחיר נידון אם יש לו שווי בשוק וכן כתב השבות יעקב (ח"ב ס' כט) כן כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב ס' קכט) והוסיף שאם אין קונים במחיר היקר ישלם כמחיר הזול. א"כ נמצא לפי כל הדעות כאן צריך לדון לפי ערך שווי השוק ולא כפי הערך האישי והסנטימנטלי שיש לתובע כיוון שזה מחיר השוק ואין קונה שיקנה כאלו ספרים במחיר מופקע.
אמנם הביא בספר אורחות המשפטים (כלל מב ס' לג) את מקור חיים שאלה לג' שחייב את המזיק לשלם כאשר אינו שווה לעולם כלום רק לניזק שווה. וז"ל: "תשובה תבנא לדינא דמזיק לחבירו בדבר שאין שוה כסף רק לו לעצמו אף שוה לכל העולם חייב לשלם", אמנם ניתן לחלק שגם לשיטת המקור חיים אם יש לו שווי בפני עצמו רק לאדם שווה יותר אינו חייב וכל מה שחייב הוא כאשר הזיקו בדבר שווה רק בבעליו. והנה בספר אורחות המשפטים הנ"ל הביא כנגדו כידו הטובה עליו עוד פוסקים שאמרו שאם אינו שווה רק לאדם אינו כשווה ממון אלא כטובת הנאה לו לבדו שאינו ממון.
ברם, לדעת החזו"א (ב"ק סי' ו אות ג) שדן בדין מזיק כותל ביתו, האם ממון ששווה רק לבעליו חשיב ממון. והוכיח מרש"י בגיטין נג. וז"ל "שכוהנים שפיגלו חייבים לשלם אפי' בנדבה שאינו חייב להביא אחרים משום שהיה רוצה להביא דורון ולא הביא הרי מה ששוה לו לעצמו חשיב מפסידו". וכן כתב האור לציון (ח"א חו"מ ס' ד') שהוכיח שממון שגם שאינו יכול למכרו אלא רק שווה לבעלים נקרא ממון. הוא הוכיח זאת מקדשים קלים שהמזיק אותם למ"ד כממון הדיוט שצריך לשלם והרי אינו יכול למוכרו, אלא מוכח מכאן שחשיב ממון. וע' שם שתירץ את כל הוכחות הנתיבות. אך יש לומר שגם אם נחוש לשיטות אלו עדיין אינו דומה למקרה שלנו. מכיוון שבמקרה שדן האור לציון הוא מקרה שאינו שווה לשום אדם אך לאדם עצמו שווה ממון, שכן הוא קנה אותם בעבר כמו משקפיים אישיים או חליפה לפי מידה שאינם שווים כעת לכל אדם, אך האדם עצמו בעבר קנה אותם והראה שהם שווים לו ממון, או בדוגמא של החזו"א - כותל שרוצה לתקנו ומוציא עליו ממון. לעומת זאת בנידון דידן הספרים הללו לא באו במבחן המציאות שהתובע נתן עליהם ערך רב. ולהיפך מצאנו, שכן התובע טען שספרים אלו יקרים לליבו מאוד אך למעשה לא בא לדרוש אותם תקופה ארוכה וממושכת, והניח אותם כך במקום חשוף, ואף לא יצר קשר עם שום אדם מהישוב שיבוא לשומרם. לכן טענה זו נדחית ואנו נדון את החיוב בפשרה הקרובה לדין לפי הערכה של שווים בשוק.
לכן בי"ד הדין פנה אל חנות פישר ספרים שבישוב, שמחיריהם סבירים ובירר את מחיר הספרים כחדשים:
רמב"ם – 250 ₪ מעם לועז (הישן) -1350 ₪ , משניות 70 ₪ ,כף החיים- 370 ₪ , זוהר- 380 ₪ סה"כ 2,420 ₪.
נהוג שעל ספרים יד שניה עושים חצי הרי 1210 ₪.
ובהתחשב כי ספרים אלו ישנים מאוד לדברי התובע מגיל הבר מצווה שלו ובהתחשב כי הספרים עברו שריפה שאין ספק כי קלטו עשן אנו רואים לנכון להוריד בערכם כחמש מאות שקלים ולעגל את המחיר כנהוג בספרי יד שניה.
ולכן בי"ד מחייב מצד פשרה הקרובה לדין סך של 700 ₪.
החלטה
מתוך דברי הדיינים הוחלט : הנתבע יפצה את התובע בסך של 700 ₪.
באנו על החתום, יום כו' במר חשון תשפ"ה
______________ ______________ _____________
