סמכות ביה"ד לדון בצוואות מחיים; אפשרות חזרה מצוואה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה; מי המוחזק בספיקות בצוואות
ב"ה | תיק 1496393/1 |
הנדון: סמכות בית הדין לדון בצוואות מחיים; אפשרות חזרה מצוואה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה; מי המוחזק בספיקות בצוואותפסק דיןלפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 26.6.24 אשר קבע, כי חלק ממגרש המצוי בראש העין הינו הקדש דתי, ואף נתן הוראות לניהול ההקדש, כשהנאמנים בהקדש הם עמותת ד.ק (להלן המערערת). תקציר העובדותהערעור שהוגש בפנינו נשען על צוואה/מתנה קודמת, ולפיה (לטענת המערערת) יש להורות על כך, שכלל המגרש יהיה בבעלות המערערת כנכסי הקדש, ואין מקום לצמצום נכסי ההקדש על סמך הצוואה השנייה, וככל שיבואר להלן בהצגת עמדת המערערת. העובדות הצריכות לנו בקצרה:
זהו תקציר העובדות הנצרכות ואלו הם תמצית הטענות. סמכות בית הדיןבטרם שנדון לגופם של דברים ולתוכנם של הטענות, למעשה יש לקבוע כי לצערנו ועל זה דווה ליבנו - טענות הערעור, ברובן אינן בסמכות בית הדין כלל, וכדלהלן. סמכותו של בית הדין לדון בצוואה הראשונה ובתוקפה אינה קיימת, בין אם נתייחס אליה כ'מתנה' מחיים ובין אם נתייחס אליה כ'צוואה'. כ'מתנה' מחיים הדברים פשוטים, שאם המערערת מבקשת לאכוף מתנה כל שהיא, הדבר פשוט שהפורום המשפטי הוא לא בית הדין הרבני, אבל אף באשר ליכולתו של בית הדין לדון באכיפתה מכוח היותה צוואה, על פי סעיף 155 לחוק הירושה, הסמכות בכך מוגבלת למקרה בו הצדדים הביעו את הסכמתם בכתב לסמכות בית הדין. במקרה שלפנינו הבקשה שהופנתה לבית הדין על ידי המשיב, ובכך דן בית הדין, הייתה למתן פרשנות לשאלה אחת, שהיא, האם התקיים התנאי שנכתב בצוואה השנייה שאושרה על ידי בית הדין, קרי-האם קיימה העמותה את התנאי, שלפיו היה עליה לבנות ישיבה, ובמידה ולא, מבוקש מבית הדין לקובע שהנכס יועבר לר.ש. כאמור בצוואה מפורשות, זו הייתה הבקשה ותו לא. הצו לקיום הצוואה השנייה ניתן משכבר על ידי הרשמת לענייני ירושה, וצו זה אינו מתייחס כלל לצוואה הראשונה. ובכן, תביעת המערערת לקבוע כי הנכס שאליו מתייחסת הצוואה השנייה ניתן במתנה שנים רבות קודם לכן, אינה בסמכותו של בית הדין, שאינו יכול כאמור, לא להכריע בתביעה רכושית זו, ואף לא לערער על הפסיקה של הרשמת בגדרי דיני הירושות. בפועל בית הדין האזורי ביסס את פסק דינו על כך, שהייתה יצירת הקדש דתי במסגרת הצוואה השנייה ואישורה, שזהו עניין שנתון לסמכותו על פי חוק הנאמנות. מכל מקום, בעניין זה של נטילת הסמכות הזו, לא הוגש ערעור בפנינו, ואף שהמשיב העלה טענות כלפי קביעה זו במסגרת תשובתו לערעור, אולם ערעור או ערעור שכנגד לא הוגש במועדים שנקבעו בתקנות, ומשכך אין צורך לדון גם בעניין זה. לכאורה, ניתן היה לטעון בערעור, שהאישור של הצוואה מחיים של הרב בוארון ניתן שלא כדין, מאחר והרב בוארון לא יכול היה לאשר את הצוואה השנייה, הואיל ומבחינה הלכתית, לטענת המערערת, מדובר בנכס שלא היה בבעלות המנוחה באותו הזמן. אולם, ערעור שכזה כנגד האישור של הצוואה מחיים משנת 1998 עבר זמנו וחלף לו זה מכבר, ולכן התמקדה המערערת בטענה בפנינו, שיש לקבוע שהצוואה הראשונה הינה מתנה שלא ניתנת לחזרה, ובכך בדרך עקיפה לבטל את תוקפה של הצוואה השנייה בטענה שהיא התייחסה לנכסים שלא היו ברשותה של המנוחה, וממילא אינה יכולה לצוות עליהם. אבל כאמור, לבית הדין אין את הסמכות לדון בתוקפה של הצוואה/המתנה הראשונה גם בשאלה האם יכלה המנוחה לחזור ממנה. ומכל שכן, לאחר שיש לפנינו צו לקיום הצוואה האזרחית השנייה, שבה המנוחה מבטלת את הצוואה הראשונה, כך שהתועלת בדיון ההלכתי התיאורטי לא קיים לכאורה, שהרי בכל מקרה הצו לקיום צוואה יעמוד בעינו. האם ניתן לחזור מצוואהאולם, משהגיעה בפנינו שאלה זו, האם יכלה המנוחה לחזור בה מצוואתה הראשונה לאחר שכתבה בה שמתנתה היא 'גוף מהיום ופירות לאחר מיתה', נדון בה, מאחר ויש בה צדדים לכאן ולכאן, וככל שיתקיים פורום משפטי שידון בשאלה זו, יהיו הדברים לפניו. הגרי"ש אלישיב כתב בזה הלשון:
היוצא מדבריו הוא, שהשארת יכולת החזרה מצוואה על ידי כל מצווה היא מקובלת, יסודית ועקרונית כל כך עד כדי כך שניתן לומר, שגם אם המצווה לא כתב את זה מפורשות, הרי זה כאילו התנה על כך להדיא. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בנדון שלפנינו לאור כוונתה של המנוחה כי הצוואה תהיה חוקית גם לפי החוק האזרחי, כשחוק הירושה האזרחי (סעיף 8א) קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים". כלומר צוואה שבה אין אפשרות למצווה לחזור בו - הצוואה בטלה. לכן, צוואה שייכתב בה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה על מנת שלא יכול המצווה לחזור בו - צוואה שכזו כ'צוואה' לא תהיה תקפה לפי החוק. אמנם, בנדון שבפנינו שיש גם הסכם שחתמו המנוחה והעמותה בזמן כתיבת הצוואה הראשונה, ובהסכם זה נטלה עליה העמותה טיפול במנוחה ואף כתיבת ספר תורה על שם בנה המנוח, היה מקום לראות את כל הצוואה וההסכם הנלווה אליה, כהסכם עסקי כללי, ולא כאל 'צוואה' כמשמעה, לא על פי החוק ולא על פי ההלכה, רק כדי לאפשר לעצמה זכויות מגורים עד אחרית ימיה מבלי שהמקבלים יוציאו אותה מחלקתה ונחלתה קראה לזה 'צוואה', כאומרת שיש חלק שיחול רק לאחר פטירתה, אבל לעולם מדובר בהסכם מתנה, ולכן, אין הכרח לומר שהתכוונה לאפשר לעצמה זכות חזרה. לפי זה, ייתכן שהנסיבות אינם בכלל האמור שאפשרות החזרה הוא לשון שנהגו לכתוב, שזה מדבר על 'צוואה' ולפנינו ישנו מעין 'הסכם מתנה הדדי'. ומצד שני אם הכוונה הייתה ליתן מתנה מעתה ללא אפשרות חזרה, מדוע לא נתנה המנוחה את הנכס בצורה מיידית, ומדוע הכותרת של המסמך הוא 'צוואה', והלשון העולה מהמסמך היא כשל צוואה. מתוך הדברים האמורים מתעורר ספק גדול שמא גם אם כוונתה הייתה לשם מתנה גרידא, שמא השאירה לעצמה את אפשרות החזרה, וכבכל צוואה. ובכן, ניתן לומר שבמענה לשאלה, האם כוונת המנוחה בצוואתה הראשונה הייתה לאפשר לעצמה את אפשרות החזרה, מידי ספק רבתי לא יצאנו. כשיש ספק האם המצווה השאיר לעצמו אפשרות חזרההשאלה הגדולה היא כיצד מכריעים בספק שכזה, ושני צדדים יש למענה לשאלה זו. מצד אחד כלל גדול בדין הוא שמי שבא להוציא - עליו הראיה, ולכן מי שבא לשלול את אפשרות החזרה מהנותן עליו הראיה, ובהעדר ראיה - קמה לה חזקת 'מרא קמא', שהמנוחה יכלה חזור בה, אבל מצד שני, מאחר וכבר מרגע הנתינה הוחזקה המערערת בנכסים (עוד לפני שחזרה בה המצווה) ושמא המערערת היא זו המוחזקת בנכסים, וממילא חובת הראיה היא על מי שבא לחזור, ועל מי שבא בנעליה. בקיצור, שאלה עקרונית היא זו, מה הדין במי שנתן מתנה ויש לנו ספק האם הוטל תנאי במתנה, שמאפשר את ביטול המתנה. דיון מעין זה מצאנו בראשונים ובאחרונים סביב מתנת שכיב מרע, באופנים שונים, כשיש ספק האם הוא יכול לחזור בו ככל מתנת שכיב מרע, בשאלה כיצד מכריעים. בבבא בתרא קמח ע"ב הגמרא דנה בשכיב מרע שהקדיש, הפקיר או חילק לעניים את נכסיו, האם הוא יכול לחזור בו מהמתנה, ועלו הדברים ב'תיקו' ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק. דעת רוב הראשונים לפסוק שמאחר ועלו הדברים בספק הרי ש'המוציא מחברו עליו הראיה' ומעמידים את הנכסים בחזקת הנותן, וכך כתב ביד רמה שם, וז"ל:
כך מבואר גם בדעת הרמב"ן (ב"ב קעד ע"ב ד"ה חזקה) וברשב"א ( שו"ת ח"א סוף סימן תרנו, וח"ג סימן רצה) ובמאירי (על אתר ד"ה שכיב מרע), ובחידוש הר"ן ובנימו"י, וכך דעת הריב"ש (שו"ת סימן קס), וכן פסק בתרומת הדשן (פסקים סוף סימן עג). כך היא דעת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה הי"ט), וכפי שביאר המגיד משנה את טעמו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אולם, אין כן דעת הר"י מיגאש (על אתר), והרא"ש (בבא בתרא פ"ט סימן כג), ולדעתם בספק שכזה - מותירים את הנכסים ביד המקבלים (ואי דווקא בהקדש נאמרו הדברים או גם בשאר הספיקות יעויין שם היטב), ובטעמו של הרא"ש נאמרו מספר פירושים והגיונות. בפרישה (חו"מ סימן רנ סק"ד, ובסמ"ע שם ס"ק י) ובמחנה אפרים (הלכות צדקה סימן ד) ביארו בדעת הרא"ש, שכל שהמתנה חלה לאלתר אלא שמכוח האומדנא (שלא על מנת שיחיה נתן), באים אנו לבטל את המתנה, הרי שאם יש לנו ספק, אי אפשר מכח הספק לבטל מתנה שכבר חלה. ובקצות החושן (שם ס"ק ה) כתב בדומה לזה, שכל האומדנא, שלא על מנת שיחיה נתן את כל נכסיו היא לכאורה 'דברים שבלב' שבדרך כלל איננו מתחשבים בהם, וכל הסיבה שאעפ"כ נשענים על אומדנה זו לביטול מתנת שכיב מרע היא רק כיוון שהיא 'דברים שבליבו ובלב כל אדם', וכשיש ספק באומדנה חזרה אומדנה זו להיות ככל 'דברים שבלב שאינם דברים' ואי אפשר להישען עליה כלל. ועיין בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות תקלג) שכתב עיקרון וביאור נוסף, שכל שהיה מעשה נתינה, ואנו באים לבטל את חלותו של המעשה מחמת תנאי, הרי שאם יש ספק אם היה תנאי - אין בכח הספק לבטל מעשה וודאי, יעויי"ש. השולחן ערוך והרמ"א (סימן רנ ס"ג) פסקו להלכה כדעת הרמב"ם הנ"ל שבספק אם יש בנתינה (כל נכסיו) אפשרות חזרה, כלל גדול בדין הוא המוציא חבירו עליו הראיה, והעמד ממון בחזקת הנותן. מכל מקום, לכאורה, למחלוקת ראשונים זו ולהכרעה בה, יש לכאורה השלכה לשאלתנו העקרונית שהוצגה לעיל, האם כשיש ספק ב'צוואה' או 'מתנה' כל שהיא, האם אם היא ניתנת לחזרה מכוח תנאי סמוי שאולי היה בה. כשהנכסים כבר ברשות המקבלויש להוסיף על האמור את הדברים הבאים. כל הדיון שלעיל הוא באופן שהנכסים עדיין לא יצאו מרשות הנותן, והספק הוא, האם המתנה חלה ויש להוציא ממנו, אבל באופן שהנותן כבר נתן למקבל את מתנתו, רק שטוען כעת שזה היה מלכתחילה על דעת מתנת שכיב מרע, דעת הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תתקעב הובאה בקצות החושן ובנתיבות המשפט סימן רנ"א ס"ק א) שבכה"ג, אין להוציא מיד המקבל, ואפילו אם מדובר בקרקע, שבדרך כלל אזלינן בה בתר מאריה קמא, הכא שאני שירד אליה ברשות הנותן עצמו, והמקבל הוא המוחזק. וז"ל הרשב"א:
במה שהונח לפנינו, יש לבחון האם הנסיבות הם שהמנוחה הורידה את העמותה לנכסיה בפועל כבר בחייה, ובסמוך לצוואה הראשונה (וכך נראה על פניו), ואם כן, לכאורה, לכל הדעות, כשיש ספק בכוונתה המקורית, האם השאירה לעצמה את הזכות לחזור בה, יש לכאורה להעמיד את הנכסים בחזקת העמותה, שהיא המוחזקת, ומכל שכן אם ההחזקה בפועל הייתה למעלה מג' שנים (מה שמחשיב את המחזיק כמוחזק גם בקרקע). עדים פסולים בצוואהעוד יש לעיין בתוקפה של הצוואה הראשונה מחמת זה, שאחד מהעדים החתומה על הצוואה הוא אישה. ויעיין בתשובת חת"ס, ח"מ סימן מ' (הובא בפ"ת חו"מ סימן לג אות ו) שדן בשטר צוואה במתנת בריא שחתמו עליו פסולים, והביא שם צדדים שונים שחלקם נוגעים גם לענייננו. וגם הם ראוי שיעלו לפני מי שידון, ככל שידון, בתוקפה של צוואה הראשונה. 'נדר' ו'אמירה לגבוה'עוד יש לדון מצד מה שכתוב בצוואה הראשונה שהמנוחה 'מקדישה' את הנכס, האם חל הדבר באופן שלא ניתן לחזרה, והאם זה דומה להקדש לבדק הבית, ש'אמירתו לגבוה כמסירת להדיוט דמי' או שמא כמתנות עניים נינהו, ונחלקו הפוסקים במתנות עניים, האם איתא להאי כללא של 'אמירתו ל'גבוה' כמסירתו להדיוט דמי', עיין בשו"ע יורה דעה סימן ריב בפתחי תשובה סק"ט, שלרוב הפוסקים אין אומרים כן. ומלבד זה יעויין ביד מלאכי כללי הדינים כלל צ שכתב בהאי לישנא:
ועוד יש לדון ולעיין, האם ניתן להתייחס לדבריה של המנוחה כאל נדר 'לתת את הנכס לתורה ולתעודה', שלא ניתן בחזרה (כל שלא פירשה להדיא שתוכל לחזור בה), והאם נדר שכזה מחייב את היורשים הבאים אחריה, והאם יש תוקף לנדר שרק נכתב בכתב ולא נאמר בפה, ויעויין בשו"ת רעק"א (סימן כט-לג) ובחת"ס (סימן רמ וסימן רמו) ובפת"ש (יו"ד סימן רלו). ולא נקטנו עמדה חד משמעית בכל השאלות שהועלו לעיל, בהעדר תועלת בשלב זה, ויש לעיין שוב בכל הנ"ל, בטרם תינתן הכרעה למעשה, ככל שתבוא בעתיד שאלת קיומה של הצוואה הראשונה לפני כל יודעי דת ודין. ויהיו הדברים כמראה מקום, וד"ל. שבנו לאמור בתחילת דברנו, שבית הדין הרבני משולל סמכות לדון בתוקפה של הצוואה הראשונה לא על בסיס דיני הירושה בהעדר הסמכת הצדדים, ולא על בסיס התביעה הממונית -רכושית שנובעת ממנה. מכל מקום, לדעתנו לדיון שהעלתה המערערת באשר לתוקפה של הצוואה הראשונה יש מקום בדיני תורה, אולם אין לזה השלכה לדיון בפנינו בהעדר סמכות וככל המבואר לעיל. מסקנותאשר על כן, בהתאם לכל האמור לעיל, קובע בית הדין כדלהלן:
ראוי לציין שאף נוסח ההחלטה נשואת הערעור אינו אומר שבית הדין קובע שהיא 'בטילה' אלא שהיא 'בוטלה' (כנראה על ידי המנוחה בצוואתה השנייה) וראה סעיף ג' שם.
פסק הדין מותר בפרסום בהתאם לנהלים. ניתן ביום ל' באב התשפ"ה (24/08/2025)
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה | |||||||||||||||||||
