כפיית גט על בעל שברח לחו"ל באמצעות קנס יומי והעברת התשלום לידי האשה
הרב יעקב עובדיה חפץ
הרב גאופטמן אברהם צ.
תיק 1310222/5
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רבקה שיר לביא זינאתי)
נגד
הנתבע: פלוני
נימוקים להחלטה מיום ז' בתשרי תשפ"ה (9.9.24)
בתאריך ז' בתשרי תשפ"ה ניתנה ההחלטה הבאה:
"בנוגע לקנס לכפיית ציות, ביה"ד נעתר לבקשת ב"כ האישה וקונס את הבעל סך 250 ש"ח ליום, אשר יועברו לחשבון האישה, על כל יום שלא נותן גט, החל מתאריך י' בתמוז תשפ"ד, שאז לא הופיע לקיים את פסק הדין לחיוב בגט ולא ציית לפסק הדין."
החלטה זו מושתתת על הנימוקים שניתנו זה מכבר בתאריך כ' באייר תשפ"ד (28 במאי 24').
כעת, ברצוננו להרחיב במתן נימוקים בנוגע לקנס לכפיית ציות, כדלהלן:
בפנינו בקשה לחייב את הבעל בתשלום יומי על סך 250 ש"ח.
הבקשה שבפנינו מושתתת על הוראות החוק, תיקון מספר 9 (התשפ"ד- 2024) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה. מצ"ב לשון החוק הנוגעת לענייננו:
"צו הגבלה – תשלומי כפיית ציות
3ב. בית הדין רשאי, בצו הגבלה, להטיל על מי שניתן נגדו הצו, תשלומי כפיית ציות לטובת מי שפסק הדין ניתן לזכותו, בדרך של תשלומים עיתיים או בדרך אחרת, במטרה להביא לקיום פסק הדין לגירושין ובשים לב למצבו הכלכלי של מי שניתן נגדו הצו; קוים פסק הדין, יעמוד התשלום בתוקפו, אלא אם כן קבע בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש לבטל תשלום, כולו או חלקו, שטרם נגבה; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע ממזונות מעוכבת גט."
אולם, אין בהענקת יכולת חוקית לקבוע האם תשלומים אלו עומדים בקנה אחד עם דרישות ההלכה בנידון הספציפי, ועל כך יש לבית הדין לתת את דעתו טרם פסיקת חיוב התשלומים. השאלה העומדת בפנינו היא האם ניתן בנדון דידן לכוף על הבעל את מתן הגט באמצעות חיוב ממוני.
אונס ממון בגיטין
באשר לכפייה באמצעות ממון, מצינו בגמרא שהדבר מוגדר כאונס. כך עולה מהסוגיה בבבא בתרא (מ, ע"א-ע"ב):
"אמרי נהרדעי: כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא, לאו מודעא היא. מודעא דמאי? אי דגיטא ודמתנתא, גלויי מילתא בעלמא היא. ואי דזביני, והאמר רבא: לא כתבינן מודעא אזביני. לעולם דזביני, מודי רבא היכא דאניס, וכמעשה דפרדיסא. דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין, בתר דאכלה תלת שני חזקה, אמר: אי מזבנת לי - מוטב, ואי לא - כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, כה"ג כתבינן מודעא".
הגמרא עוסקת באופן כתיבת מודעא. דהיינו, מי שאנסוהו למכור או לתת קרקע שלו בעל כרחו, אזי כדי שיוכל אחר כלות האונס לבטל את המכירה או המתנה, קודם שיכתוב שטר מכר או מתנה, עליו להודיע לשני עדים שהוא אנוס במכירה או בנתינה. לדעת נהרדעי, על העדים לכתוב בשטר המודעא שהם מכירים באונסו של פלוני. הדוגמה שהגמרא נוקטת ביחס לאונס העומד בפני המוכר היא אונס ממון, בו האנס מאיים שאם בעל השדה יסרב למוכרה לו, אזי יכבוש את שטר המשכנתא שבאמצעותו ירד לשדה ויטען שהוא שלו.
רואים מכאן שאף איום בהפסד ממון נחשב כאונס. וכן כתב בחדושי הרשב"א (שם), בשם רבינו חננאל, וז"ל:
"ורבינו חננאל ז"ל כתב, דמהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למעבדיה, כגון הפסדת ממון או הכאה, כל שכן הכאת נפשו, דאומר לו אי לא מזבנית לי כך וכך דאית לך, עבידנא לך כך וכך, דאית להו לסהדי למכתב ליה מודעא בהאי, ולפרושי בה ידענא ביה באונסיה דפלניא, ואף על גב דלא עביד מאי דאמר ומדחיל ליה, אלא כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד, היינו אונסיה דמוכר, וכל כהאי גוונא כתבינן, ע"כ לשון הרב ז"ל".
וכן פסק הרמ"א (שולחן ערוך חושן משפט רה, ז), וז"ל:
"אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, הגה: בין אונס הגוף בין אונס ממון, בין בידי עובד כוכבים בין בידי ישראל, הרי זה אונס".
ועיין בביאור הגר"א (שם, סקי"ח) שהביא ראיה נוספת לכך שאיום בהפסד ממון נחשב אונס מהגמרא בבבא בתרא (מז, ע"ב), בענין "דאי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור". עי"ש, ואכמ"ל.
אולם בשו"ת התשב"ץ (ח"א, א), הסתפק אם גם בגיטין יש להתייחס להפסד ממון כאל אונס, וז"ל:
"ויש אונס אחר אף על פי שהוא אונסא דאחריני, אינו אונס בגופו, כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה, ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו, או מפחידתו להפסידו ממון, והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא, ואף על גב דבמכר כהאי גוונא הוי אונס, ואי מסר מודעא דבעינן דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא, וכדאמרינן התם (בבא בתרא מז ע"א) אי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור, וכן נמי ההוא מעשה דפרדיסא, דאיתיה בפרק איזהו נשך (עב ע"א), דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, ומשום האי אונסא זבנה נהליה ואמרינן דהוי אונסא. ואיכא מרבוותא ז"ל דאמרי דאפילו מודעא לא צריך, דשאני התם דבדין הוא דאונס ממון מיקרי אונס, שהרי גם האונס לא תבע ממנו אלא מכירה, ונוח לו למכור משיפסיד אותו ממון, הילכך אנן סהדי שאלמלא אותו אונס לא מכר ולא גמר בלבו לזבוני, כיון שמסר מודעא. אבל אונס ממון בגט, אי מסר מודעא לית דין ולית דיין דודאי הויא מודעא, אפילו בשקרא, כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה, כל שכן באונס ממון, אבל אי לא מסר מודעא, וידוע מילתא דמחמת אותו עשוי גירש, מספקא לי אי הוי עישוי או לא. וקרוב אני לומר דכיון שלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה כלל, ואגב אונסיה גמר ומגרש... כן נראה דעת רבי פרץ זלה"ה שכתב שאם נתן ערבון וגרש שאין זה אונס..."
לכאורה היה מקום לבאר את הספק על פי דברי הגמרא בברכות (סא ע"ב):
"תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך, למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך".
אם כן, עלינו להסתפק שמא המגרש הוא מאותם שממונם חביב עליהם מנפשם, ואז כאשר מגרש מחמת אונס ממון, נחשב הדבר ככפייה על הגט, או שמא המגרש הוא מאותם שנפשם חביבה עליהם מממונם, ואין די באיום ממוני כדי להביאו לידי גירושין מאשתו כגופו, בעל כרחו, אלא נחשב הדבר כנותן את הגט מרצונו.
אמנם מלשון התשב"ץ משמע שעיקר החילוק בין אונס ממון כדי לזכות בממון, לבין אונס ממון כדי לזכות בגט, הוא שכאשר מדובר על ממון, גם האונס וגם הדבר שבשלו אונסים את האדם, שניהם ענייני ממון, ואם כן אנן סהדי שוויתורו בענין ממון, נעשה אך ורק כדי לא להפסיד עוד ממון. מה שאין כן כאשר האונס הוא ממוני והמבוקש הוא גט, שמדובר בשני עניינים שונים, מנין לנו שהסכמתו בענין הגט נובעת אך ורק עקב האונס הממוני, ולא בשל רצונו האמיתי לגרש את אשתו?
ביתר הרחבה, ביאר את הענין הפתחי תשובה (אבן העזר קלד ס"ק יא):
"נראה ליישב דמשום הכי מספקא ליה, דאפשר לחלק דהא דאונס ממון הוי אונס, היינו דוקא לענין דבר שבממון כיוצא בו, אבל לענין דבר גדול גירושי אשה, אפשר לא הוי אונס, דהא חזינן בדבר שבממון מהני אם קיבל מעות, דהוי תלוהו וזבין, וכאן בגט אף אם קיבל מעות עבור הגט, לא הוי כתלוהו וזבין, משום דאין דמים לאשה, הכי נמי משום אונס קטן כזה, לא הוי ליה לגרש, ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש, ומסתמא ברצונו הוא מגרש. והגע עצמך, גם בענין דבר שבממון, אם היה אונס ממון על סך מועט, בודאי דלא חשיב אונס, הוא הדין הכא בגירושין, אף שגזלה ממון הרבה, נחשב כסך מועט לענין זה. ומכל מקום, מספקא ליה דאולי מכל מקום הוי אונס, דמאן יימר דאשתו זאת חביבא ליה מהממון, אולי הממון חביב עליו יותר, דודאי הא דכתבו הפוסקים דאפילו קיבל מעות לא מהני משום דאין דמים לאשה, היינו משום ספיקא, אבל ודאי דאיכא להיפך, שהממון חביב עליו יותר, שהרי אמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו מכל שכן מאשתו, ואם כן שפיר מספקא ליה להרשב"ץ".
הפתחי תשובה מבאר שספקו של התשב"ץ הוא מאחר שכפיית ממון נחשבת כאונס קטן ביחס לגירושי אשה, ומוטב לאדם להפסיד ממון מלגרש את אשתו, לכן אם בכל זאת מגרש, יש מקום לומר שעושה זאת מרצונו. מאידך גיסא, עדיין יש מקום להסתפק שמא הממון חביב עליו מאוד, והוא מגרש מחמת האונס.
כעין סברה זו מצינו בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אבן העזר סימן רס"ב), וז"ל:
"... לענין לגרש אשתו שהוא דבר גדול ביותר, שאין אדם עושה אותו בנקל... יש לומר אין אונס ממון אונס... ומכל מקום, הסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס גבי גט גם כן. והיינו דוקא ממון חשוב לפי ערך המגרש, דממון מועט לא חמור מהרחקה דרבינו תם, דאינו חשוב אונס".
ועיין בפתחי תשובה (שם) שהביא ביאור אחר מהתורת גיטין, שספקו של התשב"ץ הוא במקום שאין מזכירים לבעל במפורש את ענין הגט, כגון שהאשה מאיימת על הבעל שיפסיד ממון, אך אינה מזכירה את ענין הגט, והבעל מבין שאם יתן את הגט לא יפסיד את הממון. באופן כזה יש מקום להסתפק אם נחשב הדבר לגט מעושה או לא. אך היכן שמזכירים במפורש את ענין הגט, פשוט שיש בכך משום גט מעושה.
אמנם הך מילתא דמספקא ליה לתשב"ץ, מפשט פשיטא ליה לרבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כד חלק א דף רג טור א), וז"ל:
"ואירע מעשה לפני באיש אחד שנתקוטט עם אשתו, ותפשה היא שטרי חובות ממנו, ונתן לה גט כדי שתתן לו שלו ונתנה לו שלו אחר שקבלה הגט, והיו טוענין בשבילו כי הגט אינו גט, כי הוא גט מוטעה ופסול, כי לא נתן לה אלא כדי לגבות שלו. וראיתי כמה גדולים שנחלקו על זה לפי סוגית הגמרא, ולפי עניות דעתי כי אין ראיה מכאן, והגט גט".
חזינן מפורש בדבריו שאונס ממון אינו נחשב אונס בגיטין, על כל פנים, אם לא מסר מודעא.
מכל מקום, מדברי שאר רבותינו, ראשונים ואחרונים, עולה שאונס ממון הוי אונס אף בגיטין, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הצמח צדק, שהסכמת כל הפוסקים, דאונס ממון נחשב אונס בגט, כאשר מדובר בהפסד משמעותי.
ונזכיר את דברי המאירי (בית הבחירה גיטין פח ע"ב), וז"ל:
"ועשוי זה שהוזכר במשנתנו לא סוף דבר שחבטוהו והכוהו על כך, אלא כל אונס במשמע אפילו אונס ממון, כגון שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש, או הטילו עליו קנס על ידי גוים, ואפילו קבלה מעצמו, כל שנתחרט וכופין אותו לקיים מצד הקנס, אונס גמור הוא".
ועיין בספר גט מעושה (עמ' מג) שהביא חבל ראשונים ואחרונים הסוברים כן.
גם בדברי התשב"ץ, יש שדייקו מהמשך דבריו שסובר למסקנה שאונס ממון נחשב אונס בגט. ולענ"ד לא משמע כן מהמשך דבריו, אלא שדחה את הראיה שהביא מהגמרא, אך לא חזר בו מספיקו. אך מדבריו בתשובה נוספת (ח"א, צג) נראה שאכן נקט לדינא דאונס ממון בגיטין, הוי אונס, דז"ל:
"שאלת, אלקנה היה נשוי חנה ולא היו לו בנים ממנה, ולקיים מצות פריה ורביה נשא עליה פנינה, וכראות חנה צרתה בבית בעלה, תפסה נכסיו והבריחתם ממנו, ולא רצתה להחזירם עד שיגרש לפנינה ויאסור אותה עולמית עליו, ואלקנה כדי שתשיב לו חנה נכסיו הודה לה לעשות כן, אבל מתוך אונס ממונו שיחזור לו, הוא מודה כן, ובדעתו הוא שישוב לאשתו פנינה אחר שתשיב לו חנה נכסיו ולא יעכבהו האיסור, אם אפשר כן על פי הדין. ועתה אנחנו רוצים שתודיעונו היאך אפשר להיות ממשפטי הדת, שאחר האיסור יחזירה בהיתר, ולא יעכבה האיסור הנזכר.
תשובה: איסור זה כאונס הוא שאלמלא ממונו לא נתרצה לגרש אשתו שנשא לש"ש, לקיים מצוה פריה ורביה ולאוסרה עליו עולמית".
לכאורה עולה מדבריו שאונס ממון הוי אונס בגט, אם כי יש מקום לומר שהתשב"ץ עסק רק באיסור שאסר הבעל על עצמו להחזיר את פנינה, ולא בשאלת כשרות הגט, ואכמ"ל.
על ההבנה שאונס ממון נחשב אונס, יש להעיר מ"מזונות מעוכבת מחמתו" שנהגו להטיל על הבעל במקרה שחויב בגט, ואם אכן הטלת חיוב ממוני נחשבת ככפייה על הגט, מדוע אין לחשוש בכך משום "גט מעושה".
ועיין בפסק דין שכתבנו בתיק מס' 1273888/9 בענין מזונות מעוכבת, שם הבאנו כי ישנן שתי דרכים עיקריות בהבנת חיוב זה. דרך אחת בביאור החיוב היא שתשלום המזונות הוא כעין קנס המוטל על הבעל, מאחר שהאשה מעוכבת מחמתו (עיין בתוס' ד"ה לאתויי, כתובות צז, ע"ב). דרך שנייה היא שתשלום המזונות מהווה המשך חיוב המזונות מכח האישות ביניהם (עיין ברשב"ם, בבא בתרא מז, ע"ב). לכאורה לפי הדרך השנייה, אין חשש גט מעושה בהטלת "מזונות מעוכבת", מפני שמדובר בהמשך החיוב המקורי החל על הבעל, מתוקף התחייבותו בזמן נישואיו. אולם לפי הדרך הראשונה, שמדובר בקנס, יש מקום לדון אם אין בכך חשש "גט מעושה". והנראה לומר בזה הוא שכל עוד גובה התשלום המוטל על הבעל הינו סביר, אין לראות בכך אונס ממון וכפייה על הגט, וכעין שהבאנו לעיל מדברי הצמח צדק, מה שאין כן אם יוטלו עליו "מזונות מעוכבת" בגובה חריג.
וכעין זה כתב בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן א, ו), וזו לשונו:
"ועוד יש לנו להתבונן שע"כ אין כל הטלת סכום כסף אונס גמור, ובכגון זה אין אנו אומרים דין פרוטה כדין מאה. ואין גט מעושה אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכחו לסבול, או שקשה לו יותר מדי לסבול, כגון יסורי הגוף או סכום עצום המהרס אותו, אבל לא סכום שאינו פוגע בו במדה חמורה".
היוצא מדברינו הוא שחיוב הבעל בקנס יומי, המצטבר לסך נכבד של כ-7,500 ש"ח לחודש, וכ-90,000 ש"ח לשנה, כל עוד הוא מסרב לתת גט לאשתו, בנוסף לדמי המזונות בהם הוא מחויב, יש בו חשש כפייה על הגט, ובפרט באופן בו צוינה זיקה ישירה בין חיובו בקנס לבין אי מתן הגט.
כפיית גט בבעל שברח לחו"ל
בנדון דידן עסקינן בזוג שנישא כדמו"י בשנת תשע"ח, ונולדו להם שני ילדים משותפים.
הבעל שעזב את הארץ בחשאי לפני כשנתיים, אינו מעדכן על מקום הימצאו, ולדבריו שרוי בדיכאון. הצדדים היו שרויים בפירוד במשך כשנה וחצי עוד קודם לעזיבת הבעל את הארץ. מלבד הדיון הראשון בו נכחו הצדדים, התקיימו כל הדיונים בלא נוכחותו של הבעל, כאשר בחלקם הקטן הצליח ביה"ד ליצור קשר עם הבעל באמצעות הטלפון, אך הבעל נמנע מלשתף פעולה בענין סידור הגט, למרות עמדתה הנחרצת של האשה להתגרש.
בנימוקים שניתנו בתאריך כ' אייר תשפ"ד (28 במאי 24'), הובאו דברים שנכתבו בפסק דין מנומק שניתן ע"י מותב זה בתיק 1273888/4. מפאת שייכותם לנדון דידן, נזכיר את הדברים שוב:
כתב הטור (אבן העזר סימן קנד), בשם תשובת הרא"ש (כלל מג, סימן יג):
"וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך. תשובה: אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך. וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות. תשובה: דבר זה תלוי בחקירת הדיינין, אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנישאת מפני סכנת נפשות, אין לך טענה גדולה מזו, כיון שאינו רשאי לישאר אצלה, והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת, וכופין אותו לגרשה. ואם רשאי להיות בעיר, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציאה".
כלומר, הרא"ש סובר כי כאשר ידוע על אדם העומד ללכת לארץ אחרת ולעגן בכך את אשתו, ניתן לכופו לתת גט לזמן, דהיינו שאם לא יחזור עד זמן מסוים, תהיה האשה מגורשת ממנו. וכן אם צריך לברוח מחשש המלכות ואינו רשאי לעמוד בעירו מחמת סכנת נפשות כופין אותו לגרשה.
כן נפסק בשולחן ערוך (קנד, ח-ט):
"אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן. אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו)".
יש לבאר מה טעמו של הרא"ש שניתן לכפות גט על מי שעזב לארץ אחרת, הרי לדעתו (יבמות פ"ו סי"א) יש להחמיר ואין לכוף אלא באותם שאמרו בתלמוד במפורש שכופין.
בשו"ת הריב"ש (סימן קכז) ביאר את דברי הרא"ש אגב עסקו בדין בעל שפרש מאשתו, עי"ש, וז"ל:
"...שהיו יכולין לעכבו שלא יצא מן העיר בזולת רשותה, בעד מצות עונה שהוא מחוייב בה מן התורה. ואם לא רצה לשוב במצות הב"ד, מנדין אותו, כמו שמנדין מן הדין לגברא דלא ציית דינא, וכל שכן שעובר על ד"ת. אף על פי שאין לוקין על לאו של עונתה לא יגרע, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו, מ"מ מנדין אותו, או מכין אותו, עד שיקבל עליו לקיימו. ואם הוא מעצמו, כדי להנצל מזה, יגרש, אין זה מעושה, שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל, אלא לקיים מצות עונה כפי יכולתו, כמו שחובה עליו מן הדין... וכתב בס' אה"ע, שנשאל הרא"ש ז"ל, באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת, ושואלת שיגרשנה, או שישבע לה שלא ילך. והשיב: אם ידוע שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך. ע"כ. הנה, שכיון שאומרים לו: או תעשה המוטל עליך מן הדין, או תגרשנה, אין זה כפיה על הגט במוחלט, אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין, ואם יגרשנה יפטר. עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר, שלעולם אין כופין על הגט, אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש, כמ"ש בסמוך".
חזינן אפוא שהכפייה כלל אינה על הגט אלא בדרך ברירה על חיובו במצוות עונה, ואם אינו רוצה לקיים חיובו, ומעדיף לגרש, אין בכך עישוי על הגט.
גם בביאור הגר"א (שם, ס"ק מח) ביאר באופן זה עפ"י הריב"ש, וציין לדברי הרמ"א (קנד, כא):
"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)... אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז)".
אמנם מדברי הגהות על הטור מהתוספות יום טוב, משמע שביאר אחרת את טעם הרא"ש, וז"ל:
"כיון שיש חשש עיגון, לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל, כדלעיל".
מדבריו עולה כי הכפייה אינה בדרך ברירה על חיוב עונה, אלא שבמקום עיגון כופין על הגט, אף שלא בדרך ברירה.
לביאור זה בדברי הרא"ש מצינו סמך בראשונים, וכדלקמן.
הרשב"ש (סימן שפג) תלה את דברי הרא"ש בכך שסובר כדעת רב, לפיה "האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה" (כתובות סג, ע"א), ואף הפוסקים כשמואל, שעד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון, מכל מקום, יודו שכאשר מבטל כל ענייני האישות, עונה ומזונות, יש לכופו לגרש, וז"ל:
"והסכמתם של בעלי סברא זו היא שבשביל מזונות בלבד לא כייפינן בשוטים, וכן גבי בטול עונה בלחוד לא כייפינן בשוטים, אבל בהתחבר שניהם כאחד בטול עונה ובטול מזונות, כגון זה שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, שהרי מנע ממנה כל ענייני אישות, כופין אותו. וכן אני אומר שמי שרוצה ללכת לארץ רחוקה ולעגן אשתו, אפילו מניח ביתו מלא, מונע ממנה כל ענייני אישות שמי נודע כמה יהיה מהלכו, אם כן, הרי הוא מונע ממנה כל ענייני אישות, וכופין אותו לגרש. וזכינו למצוא עיקר דין זה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו, והוא מוסכם מהכל".
כן מצינו בתוספות בכתובות (ע ע"א) לגבי כפייה על יבם, וז"ל:
"וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור, היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות, בין תשמיש המטה בין מזונות, אבל משום תשמיש המטה לחודיה, או משום מזונות לא".
וכן הוא בתוספות ביבמות (סד, ע"א).
הדברים נתבארו באר היטב בלשונו הזהב של הזקן אהרן (הלוי, סימן קמט):
"אבל כשאין הבעל עם האשה כלל אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד אשה בלתי בעל, כי לא תהו בראה לשבת יצרה לעמוד בלי שאר כסות ועונה ואין צורך שימנו אותו עם המומין כי אין היקש בין ההעדר ובין המציאות אף על פי שאינו מציאות שלים, על דרך שאמרו טב למתב טנדו מלמתב ארמלו... וכן מי שהניח אשתו עגונא באלמנות חיות ואינו זן ומפרנס ובא עליה כדרך כל הארץ, כופין אותו לגרש..."
דהיינו כל אותם מקרים בהם יש לדון אם כופין או לא, הם במקום בו יש מציאות של בעל, אך יש בה חסרון. אולם במצב עיגון, בו אין כלל מציאות של בעל, אין כל צורך במשנת כופין.
כן מצינו גם בשו"ת חכם צבי (סימן א)
"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצות כופין, מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין. אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש".
חזינן דאף הוא נקט בנפרד כפייה במצב עיגון של האשה וכפייה באותם שמנו חכמים.
לסיכום, מצינו בדעת הרא"ש, שנפסקה להלכה בשו"ע, כי מי שעוזב את אשתו והולך לארץ אחרת, כופין אותו לגרש. יש שביארו שכוונתו לכפייה על חיובו בעונה, וממילא אם מגרש מכח זה, אין בדבר עישוי על הגט. לעומתם, יש שביארו שהכפייה היא על הגט, מפני שמונע מהאשה כל ענייני האישות."
עכ"ל פסה"ד הנ"ל.
נוסיף שבמקרה שלפנינו ישנן טענות נוספות, כפי שעולה מסיכומי האשה, שאם היו מתבררות כראוי וכדין, היו יכולות להצטרף לחייב את הבעל בגט ובנדון דידן אף לכופו כנ"ל, והן: טענות האשה לאלימות פיזית ונפשית, מצבו הנפשי של הבעל, עובר על דת, ו"מאיס עלי". אולם, מכיון שהבעל לא נכח בדיונים, והדיון התמקד על עצם היעלמותו של הבעל מהארץ, טענות אלו לא נחקרו ולא התבררו בפן עובדתי במידה מספקת כדי שיהא אפשר לבסס עליהן את החיוב לגט.
אמנם יש מקום להעיר, שלכאורה דין הכפייה בבעל שברח לחו"ל, אינו תקף במקום שבו האשה עזבה אותו לפני כן, שהרי במצב כזה, אין הוא המונע ממנה את כל ענייני האישות, אלא היא מונעת מעצמה, ועזיבתו לחו"ל נבעה בשל התנהלותה, שהרי מצידו היה מעדיף להישאר עמה בארץ, וכמשפט הבנות יעשה לה. וכעין זה מצינו במשנה למלך (פ"ב מהלכות גירושין ה"כ), עיין בדברינו בפס"ד הנ"ל.
וכן כתב המהר"א אלפאנדארי זצ"ל בספרו סדר אליהו רבא וזוטא (סימן יג, הובאו דבריו בספר (אלו שכופין להוציא, עמ' קפו, בהערה), שהביא את תשובת הרא"ש הנ"ל, וזו לשונו:
"ומדקאמר דראוי לכופו ליתן גט לזמן, נראה בהדיא שאותו הבעל היה רוצה לילך למרחקים, ועל כן צוה עליו לכופו לתת גט לזמן, ולכאורה קשיא לי על זה, דאם איתא שהבעל היה יוצא לדרך, למה לי שתתן אמתלה ולחקור אם יש ממש בדבריה, הא בכל אשה דעלמא דינא הכי, וכמו שכתב איהו ז"ל גופיה בכלל זה עצמו (סימן יג), אמנם אשר נראה לעניות דעתי, דעם היות אמת דמי שהולך למקום אחר, כופין אותו לתת גט זמן לאשתו שלא תשאר עגונה, היינו דוקא במי שאשתו עמו בשלום ובמישור כמשפט הבנות, והוא רוצה ליסע ממקומו מחמת הכרח אשר לו, הנה בכי האי, ודאי כופין אותו לגרש לזמן, דכל הדרכים בחזקת סכנה, או שמא יתעכב שם במקום שהוא הולך ותשאר אשתו עגונה. אבל באשה שמרדה בבעלה ומחמת מרידותה חפץ הבעל לילך למרחקים, הנה בהא ודאי אין נזקקין לו לכופו לתת גט לזמן ולחוש על עיגונה, כיון דהיא הגורמת במרידתה, ולכן כתב הרא"ש ז"ל דבנותנת אמתלאה למרידתה ויש ממש בדבריה, ראוי לחוש לעיגונה וכופין אותו לתת גט לזמן".
אמנם בנדון דידן, אף שעזיבת האשה קדמה לעזיבת הבעל לחו"ל, הרי שעזיבתה היתה למקלט לנשים נפגעות אלימות בשל התנהלותו של הבעל, לדבריה. אם הבעל חפץ היה לנסות להוכיח כי הוא נקי כפיים, ועזיבתה של האשה נעשתה שלא כדין, היה עליו להופיע לדיונים ולהציג את עמדתו, כפי שבית הדין איפשר לו מספר רב של פעמים, הן בהגעה לבית הדין, הן באמצעות אמצעי תקשורת שונים שהועמדו לרשותו בזמן שהותו בחו"ל. לפיכך, יש מקום לדונו כדינו של בעל הבורח לחו"ל ומעגן את אשתו.
בהקשר לכך יש לציין אף את שיטתו הידועה של רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג ח"ח), וז"ל:
"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש."
גם בנדוננו מדובר במרידה הדדית, ואף אם הבעל ביקש בתחילה שלום בית, הרי שמעשיו והיעלמותו הממושכת אין בהם כדי לקדם שאיפה זו, ובכך דיבוריו על שלום בית הינם חסרי כל משמעות. עיין בפסה"ד הנ"ל.
מאחר שהסקנו שעזיבתו של הבעל את הארץ והיעלמותו למשך למעלה משנתיים, יש בה כדי לכוף עליו לתת גט לאשתו, הרי שאין כל מניעה מלהחיל לגביו את תיקון מספר 9 (התשפ"ד- 2024) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ולחייבו בקנס יומי בסך של 250 ש"ח ליום על אי מתן הגט.
ביה"ד שב ומבהיר כי דלתו פתוחה בפני הבעל להתעשת ולהביא לסיומו של הענין בדרכי נעם.
סמכות בית הדין בהטלת קנס לשם כפיית ציות
לאחרונה התקבל תיקון מספר 9 (התשפ"ד-2024) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה, לפיו:
"בית הדין רשאי, בצו הגבלה, להטיל על מי שניתן נגדו הצו, תשלומי כפיית ציות לטובת מי שפסק הדין ניתן לזכותו, בדרך של תשלומים עיתיים או בדרך אחרת, במטרה להביא לקיום פסק הדין לגירושין".
נבאר קמעא מהו התוקף ההלכתי המאפשר להטיל על הבעל תשלומי כפיית ציות ולהעבירם לידי האשה.
לגבי סמכותו של בית הדין להעניש שלא מן הדין, אלא לצורך השעה או כאמצעי כפייה, מצינו בגמרא בסנהדרין (מו ע"א):
"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".
הרמב"ם (פכ"ד מהלכות סנהדרין ה"ד), הביא את הדברים להלכה, בזה"ל:
"יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם, הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות..."
הוסיף הרמב"ם (שם, ה"ז) שהוא הדין לענין הטלת חיוב ממוני, וז"ל:
"וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה, והרי הוא אומר בעזרא 'וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו' - מכאן שהפקר בית דין הפקר".
נרחיב קמעא את היריעה. הגר"א וולדינברג זצ"ל בספרו "הלכות מדינה" (חלק ראשון, שער ו, פרק א) מבאר:
"דין המכין ועונשין, הן עונשי גוף והן עונשי ממון, מכח תוקף ממשלתי, זאת אומרת לא רק מכח בית דין יפה בתוקף סמכותם המשפטית תורנית, כי אם גם מכח נבחרי עדה ומדינה, בקבלם בכך תוקף סמכותי משטרתי וממשלתי".
כמקור לסמכותו של בית הדין להפקיע ממון, הזכיר הרמב"ם (בהלכה הנ"ל) את דברי הגמרא בגיטין (לו ע"ב):
"אמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנאמר: 'וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה'. רבי אליעזר אמר, מהכא: 'אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו'', וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו".
בביאור ענין "הפקר בית דין", מצינו ב"דבר אברהם" (חלק א, סימן א, ענף ב, אות ה) שכתב (בדעת רבנו יונה) שהלכה זו לא נאמרה בתור בית דין, אלא בתור שררה וממשלה. וראיה לדבר מכך שבפסוק בעזרא הוזכרו "השרים והזקנים". וכן מפורש בגמרא בסנהדרין (ה ע"א):
"תניא 'לא יסור שבט מיהודה' - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט".
ופירש רש"י (שם):
"שבט - לשון שררה, ויש להן רשות להפקיר, דהפקר בית דין הפקר..."
ועיין בתוס' (שם).
יוצא אפוא, שדין הפקר בית דין, נובע מכח השלטון והשררה.
נעמוד בקצרה על השאלה האם הסמכות להפקיר ממון נתונה לכל בית דין. כמו כן, האם בית הדין רשאים לקנוס בזמן הזה, שבו אין דנים דיני קנסות.
מצינו בגמרא בגיטין (שם) שהסמכות להפקיר ממון אינה נתונה לכל בית דין, וז"ל:
"אמר שמואל: לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא, ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין, בשאר בי דינא נמי לכתבו! דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא".
הוסיף הרא"ש בתשובותיו (כלל עז סימן ו):
"הא דנקט גמרא (גיטין לו, ע"ב) בי דינא דסורא ונהרדעא ובי דינא דרב אמי ורב אסי, לאו דוקא הני, אלא אורחא דגמרא דאמוראי דשקלי וטרו בשמעתא מתירין דבר ההוה בימיהם, דאלו היו ראשי ישיבות בדורם. והוא הדין בכל דור ודור, המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול".
אם כן, מאחר שהסמכות להפקיר ממון נתונה לבית הדין המיוחד בדורו, מנין לנו שיש בסמכותו של כל בית דין אזורי להטיל קנס לצורך כפיית ציות להוראותיו?
וכבר מצינו שעמד על כך בשו"ת הריב"ש (סימן שצט), שדן בענין תקנת הקהל שלא תהיה רשות ביד שום אדם לקדש אשה, כי אם בידיעת נאמני הקהל, ובפניהם, ובפני עשרה, ואם יעבור על כך ויקדש שלא כנזכר, יהיו קידושיו מופקעים ובטלים. זו לשונו:
"ואם תאמר והא אמרינן בגיטין פרק השולח (ל"ו, ע"ב) גבי פרוזבול, דלמא כי תיקן הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא. אבל בי דינא אחרינא לא. דאלמא אין כל בית דין יכולין להפקיע ממון. אף אם נאמר כן, לא קשיא לנדון זה. דהתם הוא כגון פרוזבול, להפקיע ממון של זה שלא כדין, לכתוב עליו פרוזבול. אבל מה שעושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם, הרי הם כבי דינא דרב אמי ורב אסי, ועדיפי מינייהו. ועוד שכתב ר"ת ז"ל דלאו כבי דינא דרב אמי ורב אסי, דוקא קאמר. אלא בי דינא רבה באתריה. ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ולא אתא לאפוקי אלא כגון רבנן דבי רב אשי, דלא הוו בי דינא רבה. דהא הוי רב אשי באתרייהו, דאלים מינייהו. אבל כל בית דין קבוע בעירו יכול להפקיע ממון, וכל שכן הקהל".
עולה מדברי הריב"ש שיש לחלק בין הפקעת ממון בענייני הרשות, כגון פרוזבול, שהסמכות לכך נתונה רק לבית הדין המופלג שבכל מדינה ומדינה, כדוגמת ביה"ד של רב אמי ורב אסי, לבין הפקעה לצורך תקנת הקהל, שאין צורך דווקא בבית דין מופלג.
הריב"ש מנמק זאת בכך שכוחם של בני העיר בתקנותיהם עדיף מכח בית דינם של רב אמי ורב אסי. עוד כותב הריב"ש שבית דין קבוע בעירו, יכול להפקיע ממון.
לפיכך בנדון דידן, שמדובר בהפקעת ממון לצורך תקנת הקהל ומניעת מקרי עיגון, הדבר מצוי בסמכותו של בית הדין, ובפרט כאשר מדובר בהוראת חוק המאפשרת לבית הדין לקנוס לצורך כפיית ציות, שוודאי אין כוחה פחות מתקנותיהם של בני העיר. כמו כן, מאחר שלדברי הריב"ש בית דין הקבוע בעירו יכול להפקיע ממון, ממילא הוא הדין בבית דין אזורי, שהוא בית הדין הקבוע בעיר.
עוד כתב הריב"ש (שם), בענין כוחו של בית דין לקנוס בזמן הזה:
"ולפי זה עלה בידינו שהקהל יכולים לקנוס בתקנותיהם כפי אשר יראה בעיניהן, ואפילו בחוצה לארץ, דהא עובדא דהנהו טבחי דאתא לקמיה דרבא, בחוצה לארץ הוה. ולא קשיא מדאמרינן דאין דנין דיני קנסות בבבל. שהדבר שהסכימו עליו בני העיר, הרי הוא כאלו קבלוהו כל אחד על עצמו ונתחייבו בו. ועוד כיון שעשו כן מפני שראו שיש גדר ותקנה בדבר, הוה ליה כהודאות והלואות ושליחותייהו קא עבדי. וגובין הקנסות ששמו בתקנתן".
עולה מדבריו שההגבלה שלא לדון דיני קנסות בזמן הזה, אינה נוגעת לקנס שהוסכם על ידי הציבור, כדוגמת חוק שנחקק על ידי נבחרי העם, שנחשב הדבר כאילו כל אחד קבל את הדבר על עצמו.
וכן מצינו בדברי התשב"ץ (ח"ב, סימן ה) וזו לשונו:
"שהרי הציבור יכולים להפקיר ממון של כל אחד מבני קהלם, ובכל דור ודור יש לכל בית דין כח להפקיר ממון שיש לו בעלים, דיפתח בדורו כשמואל בדורו... ואם היא הסכמה קדומה, הרי הוא כאילו כל אחד קבל על עצמו כן".
עוד כתב הריב"ש שכאשר הקנס נעשה לצורך שעה, למגדר מילתא, ניתן לעשות כן אף בזמן הזה.
כעין זה מצינו ב"דברי יוסף" (לג"ר יוסף כהן זצ"ל, חושן משפט, קונטרס הפקר בית דין, עמ' רג) בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל.
הג"ר יוסף כהן זצ"ל עמד על דברי הרמב"ם, שכלל יחד את ענין בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, עם ההלכה של הפקר בית דין. הרמב"ם אף הדגיש שיש לדיין להפקיר ממון על מנת "לגדור פרצות הדת", משמע מדבריו שאין כח הפקר בית דין אלא בדרך מגדר מילתא, ולא בתקנה בעלמא. וצריך עיון מכמה מקומות בש"ס שמצינו שהפקר בי"ד נעשה אף שלא על מנת לגדור פרצות הדור.
[וכן ראה בנמוקי יוסף (יבמות כח, ע"ב בעמודי הרי"ף) שציין שבניגוד לעונשי גוף, הרי שבעונשי ממון, סמכותם של ביה"ד אינה מוגבלת לצורך שעה, אלא "אפילו לעולם יש בידם יכולת, דהפקר בי"ד הפקר"].
וביאר הג"ר יוסף כהן זצ"ל, שהרמב"ם הנ"ל עוסק בדין הפקר בית דין מתורת קנס, ולא בהפקר בית דין מכח התקנה. יש לדייק כן מכך שהרמב"ם כולל דין זה עם ההלכה ש"בית דין מכין ועונשין". והנה כאשר בית דין באים להפקיר מכח קנס, אין כחם עדיף מדיני קנסות שחייבה התורה, שאין דנים אותם בזמן הזה, שאין לנו דיינים סמוכים, מה שאין כן כאשר בית דין באים לקנוס בתור מיגדר מילתא והוראת שעה. לכן הדגיש הרמב"ם שהפקר בית דין מתורת קנס בזמן הזה, אפשרי רק כתקנת שעה לגדור ולחזק חומות הדת וכדו' (עיין עוד בקונטרס הנ"ל, וכן מאמר הגר"ב בארי שליט"א, "הפקר בי"ד הפקר כיום וסמכותם של טובי העיר", כתב העת 'שערי צדק' יד, תשע"ד עמ' 37 ואילך).
ובענין השאלה אם הטלת קנס כהוראת שעה למיגדר מילתא, אפשרית רק כשיש רפיון ציבורי בענין מסוים, ויש צורך לגדור את פרצת הדור, או שהדבר אפשרי גם ביחס ליחידים הפרוצים במעשי עוולה, עיין בסמ"ע (חושן משפט סימן ב, סק"ג) שכתב "דאף דאין כל העם פרוצים, אלא יחיד מהם, יכולים לענוש אותו היחיד ולקנסו שלא מן הדין, כפי ראות עיניהם", וכ"כ הש"ך (שם, סק"ב) והנתיבות (חידושים סק"א), ועין בענין זה בשו"ת שחר אורך (ח"א, סימן כא).
כוחו של בית הדין להקנות את הקנס לטובת מי שפסק הדין ניתן לזכותו
מצינו בדברי הראשונים והאחרונים שדנו אם כוחו של בית הדין הוא רק להפקיע ממון, או שכוחם אף להקנות את הממון המופקע לאדם אחר.
בחידושי הרשב"א (גיטין, שם) כתב בפירוש שכוחו של בית הדין הוא אף להקנות לאחר, וז"ל:
"ומינה שמעינן דכח בית דין יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה, אפילו קודם שבא לידו. וכן מוכח מקרא ד'אלה הנחלות אשר נחלו', דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה בו מיד, ואף קודם שבא לידו, אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו, ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון, וזוכה בו שמעון מעתה".
הדברים מפורשים אף בדברי הרמב"ם הנ"ל, שכתב "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה..."
עיין בים של שלמה (יבמות פ"י סימן יט), קרבן נתנאל (גיטין פרק ד, אות יד), חתם סופר (גיטין, שם), בתשובת הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בשם בנו הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל (מהדורא קמא רכ"א סק"ו), שמהם עולה שהדבר תלוי בשני המקורות שהובאו בגמרא בגיטין להפקר בית דין, וז"ל הגר"ש איגר (שם):
"כיון דהפקר ב"ד למדנו בגיטין (דף ל"ו) מקרא ד'כל אשר לא יבא יוחרם רכושו', אם כן, לא מצינו רק דיש כח לחז"ל לסלק רשות בעלים ממנו, כמו שם, דעשאוהו חרם, אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר לא מצינו, והרי לפנינו דבכל מקום קיל יותר סילוק מלהקנות, דסילוק אין צריך קנין ובדיבור בעלמא עושה חפצו הפקר ולהקנות חפצו לחבירו צריך מעשה קנין..."
אמנם מדברי הרמב"ם נראה שאין נפקא מינה בין המקורות השונים לענין זה, שהרי כתב במפורש שהדיין נותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת וכו', או לקנוס אלם זה. כמקור לכך ציין את הפסוק בעזרא. ועיין עוד בספר "משפטיך ליעקב" (חלק ג, סימן לג).
והנה מצינו כמה דוגמאות בש"ס שבהם חכמים הפקירו ממונו של אדם והקנוהו לאחר. בחלק גדול מהמקרים מדובר בהפקר שאינו מתורת קנס, אלא בתור תקנת חז"ל, שבמסגרתה חכמים מקנים את הממון שהפקירו מאדם אחד לטובת אדם אחר, וזאת כדי למלא את ייעודה של ההפקרה.
כך למשל בפרוזבול, שבאמצעותו השביעית אינה משמטת את החוב. הדבר נעשה על ידי הפקרת ממון הלווה לטובת המלווה, כדי שלא יימנעו העם מלהלוות זה את זה (גיטין לו, ע"ב). דוגמא נוספת היא הקניית הגט לבעל, במקום שבו גוף הגט שייך לאשה (ראה בגמרא וברש"י גיטין כ, ע"א). גם שם מטרת ההפקעה מהאשה לטובת הבעל נועדה כדי שהבעל יוכל לגרש בגט.
שונה הדבר כאשר ההפקרה נעשית בתור קנס, שאז לכאורה אין מקום להקנות לאדם אחר, שהרי במעשה ההפקרה כבר הושגה מטרת הקנס, אף מבלי להקנות את הממון לאדם אחר. למרות זאת, מצינו כמה דוגמאות של הפקר בית דין בתור קנס, שבו הממון שהופקע ניתן לאדם אחר.
למשל, הגמרא ביבמות (פו, ע"ב) מביאה שעזרא קנס את הלויים על כך שלא עלו בימיו לארץ ישראל, ותיקן שמעשר ראשון יינתן לכהנים ולא ללויים.
מדברי הריטב"א (שם) אנו למדים שהדבר נעשה בתורת הפקר בית דין, וזו לשונו:
"ואם תאמר כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא דוקא ללוי, היאך אפשר לקנוס עזרא שיתנו לכהן כלל, שהרי לא יצאו ישראל ידי נתינה? ויש לומר דכיון דממונא הוא, הפקר בית דין הפקר, ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים, ואוקמינהו ברשות כהנים, ועשאום כשלוחים של לוים".
כלומר, לשיטת רבי עקיבא שמעיקרא מעשר ראשון שייך רק ללויים, ולא לכהנים, יש להקשות כיצד ישראל יוצאים ידי חובה בנתינתו לכהנים? מבאר הריטב"א שעזרא הפקיר את ממון הלויים לטובת הכהנים, ועשאם כשלוחי הלויים.
דוגמא נוספת של הפקר מתורת קנס שחכמים הפקירו ממון מאחד והקנוהו לאחר, מצינו במשנה בבבא בתרא (קנו ע"א – ע"ב), שדנה בשיטתו של רבי אלעזר הסובר שדברי שכיב מרע אינם ככתובים וכמסורים, אלא עליו להקנות בקנין. המשנה מביאה את קושייתם של חכמים לרבי אלעזר, ואת תשובתו:
"אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כבינתי (סיכת מתכת) לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה. אמר להן: בני רוכל תקברם אמן".
פירש רשב"ם (שם, ד"ה אמר להן):
"דרשעים היו והלואי שתקברם אמם, כדמפרש טעמא בגמרא, וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה בלא קנין".
כלומר, בשל רשעותם של בני רוכל, הפקיעו חכמים את ממונם והקנו את סיכת אימם לאחותם.
[ועיין בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת ה, אות ג) שעמד על השאלה כיצד יכלו חכמים לפסוק לבני רוכל שלא כדין, הרי אסור להטות דינו של רשע, כפי שכתוב "לא תטה משפט אביונך בריבו", ומצינו במכילתא: רשע וכשר עומדים בדין לפניך, לא תאמר הואיל ורשע הוא אטה דינו, תלמוד לומר "לא תטה משפט אביונך בריבו", אביון הוא במצוות. כלומר אף על פי שאביון הוא במצוות, לא תטה דינו. עכ"ל. וכתב לבאר שחכמים לא עשו כן בתורת דין, אלא בתור קנס, מכח הפקר בית דין, שמפקיעים מזה ומקנים לזה. בכגון זה וודאי שצריכים להודיע לעושי הרשעה, שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם. ואם כן, ודאי שאין משם ראיה שמותר להטות הדין, שלא בדרך קנס. עי"ש בהרחבה].
כעין זה מצינו גם בגמרא בראש השנה (כב ע"ב):
"תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין".
פירש רש"י (שם), וזו לשונו:
"מאתים זוז נתונים לך במתנה - ותהא רשאי לעכבן, ואף על פי שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך, דיש רשות לבית דין לקנוס ממון ולעשותו הפקר, כדאמרינן ביבמות (פט, ב): מנין שהפקר בית דין הפקר - שנאמר 'וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו'' (עזרא י)".
כלומר, חכמים הפקירו את ממונם של הבייתוסים ששכרו את עדי השקר, והותירו בידי העד את מאתים הזוזים שקיבל, אף שלא עשה את שליחותם של הבייתוסים. [במשפטיך ליעקב ח"ג, עמ' תיז, כתב שאין כל כך ראיה משם שבכוחם של חכמים אף להקנות את הממון המופקר לאחר, מפני ששם כבר היו המאתיים זוז צרורים בסדינו, ואם כן אף אם לחכמים יש כח רק להפקיר, הרי מיד כשהפקירו זכה העד במאתים זוז. עכ"ד. אמנם מפשט לשון הגמרא "מאתים זוז נתונין לך במתנה", משמע שחכמים הקנו לו, ולא זכה בהן בעצמו מתורת הפקר, אך אפשר שמלשון רש"י ניתן לדייק אחרת, ואכמ"ל].
ובשו"ת שבות יעקב (ח"א, סימן קמה) הקשה מדוע קנסו חכמים את השוכר, והקנו את הקנס לעד, למרות שיתכן שעלה בדעתו בתחילה להעיד עדות שקר, הרי אפשר לקנוס את השוכר ולחלק לעניים, או לשאר דבר מצוה.
בתשובתו הזכיר את דברי הגמ' בבבא קמא (לח, ע"ב - לט, ע"א) שדנה בהפקעת ממונם של הכותים. הגמרא הקשתה על רבי מאיר שקנס את הכותים, וחייב נזק שלם בשור של כותי שנגח שור של ישראל. וקשה לפי זה, מדוע סובר רבי מאיר שהאונס נערה כותית משלם קנס, ולא הפקיע תשלום זה מהכותים?! ותירצה הגמרא, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. שאלה הגמרא, שהיה לנו לתת את הממון לעניים, ותירצה בשם רב מרי, "משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים". ופירש רש"י (שם) שאם הקנס ילך לעניים, מי מהעניים יתבענו, הרי אם יתבענו עני, יאמר לו לעני אחר אתננו.
ונראה ללמוד מדבריו, שגם בזמננו כשבית הדין רואה שיש מקום לגדור גדר כנגד עושי עוול, ועל פי החוק יש שתי אפשרות: או להטיל קנס שישולם על ידי העבריין לאוצר המדינה או שהקנס ישולם לבעל דינו של העבריין, הרי שיש יתרון מסוים באפשרות שהקנס ישולם לבעל דין.
מלבד העובדה הפשוטה, שכאשר בעל דין מחויב לשלם קנס לצד שכנגד, הדבר עשוי להשפיע עליו יותר, מאשר אם ייקבע שעליו לשלם לגורם שלישי, שאינו צד לסכסוך, כגון אוצר המדינה, והדברים נטועים בטבע האנושי, ואינם צריכים לראיה. יש להוסיף ביאור על פי מ"ש השיטה מקובצת (שם) בביאור דברי הגמרא שאין לתקן שהקנס ישולם לעניים, משום שזהו ממון שאין לו תובעים, וזו לשונו:
"פירוש ואין להוציא ממון ממנו בלא תובע. וקשה דהא אנן יד עניי אנן ויתבעו בבית דין כדאמרינן בריש פרקין. ויש לומר דהכי קאמר, כיון שאין לו תובעים, אין מי שיטרח להביא עדים שאנסה או שפיתה, לא האשה ולא העניים ולא בית דין, ואין מי שיפשפש אחר המעשה, ואם כן נמצא חוטא נשכר. תלמיד הר"פ".
השיטה מקובצת מקשה על דברי הגמרא האומרת דהוי ממון שאין לו תובעים, שלכאורה זהו ממון שיש לו תובעים, מפני שבית הדין יתבעו עבורם, ותירץ שכאשר אין מי שיתבע את הממון, ממילא הענין לא יתברר, שאין מי שיפשפש אחר המעשה בהבאת עדים, ראיות וכיו"ב.
ניתן להביא ליסוד זה מהגמרא בסנהדרין (יז ע"ב), וזו לשונה:
"וכמה יהא בעיר ויהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים וכו'. מאה ועשרים מאי עבידתייהו? - עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, ושלש שורות של עשרים ושלשה - הרי תשעים ותרתי. ועשרה בטלנין של בית הכנסת - הרי מאה ותרי. ושני סופרים, ושני חזנין, ושני בעלי דינין ושני עדים, ושני זוממין, ושני זוממי זוממין - הרי מאה וארביסר".
הקשו האחרונים (עיין למשל דבר משה, שם), הרי מדובר בבית דין של עשרים ושלשה, ויש לא מעט אופנים שבהם אין צורך בתובע ונתבע כדי שבית הדין ידון דיני נפשות, כגון חילול שבת או באדם שהרג את הנפש, אם כן מפני מה יש צורך בשני אנשים נוספים בעיר, כדי שבפני בית הדין יופיעו תובע ונתבע. ויש שכתבו שבדרך כלל בית הדין אינו תר ומחפש אחר עוברי עבירה כדי לדונם, וכדי שהליך תביעה יתבצע באופן המיטבי, יש צורך בשני בעלי דינים.
לכן, גם בזמננו יש מקום לשקול לפי הענין לזכות את הקנס לבעל דינו של העבריין ולא רק לאוצר המדינה, ובכך ניתן להבטיח שיהיה מי שייתבע את הקנס, ויטפל במיצוי ההליכים שיביאו להטלת הקנס.
מסקנה
לאחר שבית הדין הגיע למסקנה כי בנדון דידן יש מקום לכוף על הגט, אזי בית הדין מורה שעל הבעל לשלם לאשתו 250 ש"ח על כל יום שבו אינו נותן לה את גיטה.
סיכום
מצינו בגמרא שכפייה באמצעות ממון, נחשבת כפייה. וכן פסק הרמ"א.
התשב"ץ הסתפק לגבי אשה הכופה את בעלה לגרשה באמצעות כפיית ממון, אם נחשב הדבר לכפייה ולגט מעושה.
הפתחי תשובה מבאר שספקו של התשב"ץ הוא שמאחר שכפיית ממון נחשבת כאונס קטן ביחס לגירושי אשה, ומוטב לאדם להפסיד ממון מלגרש את אשתו, לכן אם בכל זאת מגרש, יש מקום לומר שעושה זאת מרצונו. מאידך גיסא, עדיין יש מקום להסתפק שמא הממון חביב עליו מאוד, והוא מגרש מחמת האונס.
התורת גיטין מבאר שספקו של התשב"ץ הוא במקום שאין מזכירים לבעל במפורש את ענין הגט, כגון שהאשה מאיימת על הבעל שיפסיד ממון, אך אינה מזכירה את ענין הגט, והבעל מבין שאם יתן את הגט לא יפסיד את הממון. באופן כזה יש מקום להסתפק אם נחשב הדבר לגט מעושה או לא. אך היכן שמזכירים במפורש את ענין הגט, פשוט שיש בכך משום גט מעושה.
רבנו ירוחם סובר שאונס ממון אינו נחשב אונס בגיטין. אולם מדברי שאר רבותינו, ראשונים ואחרונים, עולה שאונס ממון הוי אונס אף בגיטין, וכן כתב הצמח צדק, שהסכמת כל הפוסקים, דאונס ממון נחשב אונס בגט, כאשר מדובר בהפסד משמעותי. יש שדייקו מהמשך דברי התשב"ץ שאף הוא סובר שאונס ממון בגט הוי אונס. אולם לכאורה אין דיוקם מוכרח.
חיוב הבעל בקנס יומי, המצטבר לסך נכבד של כ-7,500 ש"ח לחודש, כל עוד הוא מסרב לתת גט לאשתו, בנוסף לדמי המזונות בהם הוא מחויב, נחשב ככפייה על הגט, ובפרט באופן בו צוינה זיקה ישירה בין חיובו בקנס לבין אי מתן הגט.
פסקו הטור ושו"ע עפ"י תשובת הרא"ש שאם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן.
הריב"ש ביאר בדעת הרא"ש שהכפייה כלל אינה על הגט אלא בדרך ברירה על חיובו במצוות עונה, ואם אינו רוצה לקיים חיובו, ומעדיף לגרש, אין בכך עישוי על הגט.
ראשונים אחרים ביארו שהכפייה היא על הגט, ואף שהרא"ש סובר שאין לכוף אלא באותם שאמרו בתלמוד במפורש שכופין, מכל מקום כאשר מבטל כל ענייני האישות, עונה ומזונות, יש לכופו לגרש. הדברים תומצתו בלשונו של הזקן אהרן: "כשאין הבעל עם האשה כלל אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד אשה בלתי בעל, כי לא תהו בראה לשבת יצרה לעמוד בלי שאר כסות ועונה ואין צורך שימנו אותו עם המומין כי אין היקש בין ההעדר ובין המציאות אף על פי שאינו מציאות שלים".
לכאורה דין הכפייה בבעל שברח לחו"ל, אינו תקף במקום שבו האשה עזבה אותו לפני כן, שהרי במצב כזה, אין הוא המונע ממנה את כל ענייני האישות, אלא היא מונעת מעצמה. כעין זה מצינו בדברי המהר"א אלפאנדארי זצ"ל, שכתב בדעת הרא"ש שאשה שמרדה בבעלה ומחמת מרידותה חפץ הבעל לילך למרחקים, הנה בהא ודאי אין נזקקין לו לכופו לתת גט לזמן ולחוש על עיגונה, כיון דהיא הגורמת במרידתה.
בנדון דידן, אף שעזיבת האשה את הבית קדמה לעזיבת הבעל לחו"ל, הרי שעזיבתה היתה למקלט לנשים נפגעות אלימות בשל התנהלותו של הבעל, לדבריה. אם הבעל חפץ היה לנסות להוכיח כי הוא נקי כפיים, ועזיבתה של האשה נעשתה שלא כדין, היה עליו להופיע לדיונים ולהציג את עמדתו, כפי שבית הדין איפשר לו מספר רב של פעמים, הן בהגעה לבית הדין, הן באמצעות אמצעי תקשורת שונים שהועמדו לרשותו בזמן שהותו בחו"ל. לפיכך, יש מקום לדונו כדינו של בעל הבורח לחו"ל ומעגן את אשתו, ולכופו לתת גט. ממילא ניתן יהיה להטיל עליו קנס יומי, כל עוד הוא נמנע ממתן הגט.
יש להוסיף שבמקום שבו הבעל יצא לארץ אחרת לתקופה ארוכה, אזי אף שהאשה החלה במרידה, מאחר שכעת המרידה היא הדדית, יש מקום לכופו בגט, ובהתבסס על שיטתו הידועה של רבינו ירוחם.
לבית הדין יש סמכות להעניש שלא מן הדין, אלא לצורך השעה או כאמצעי כפייה.
פסק הרמב"ם שיש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה, והרי הוא אומר בעזרא 'וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו' - מכאן שהפקר בית דין הפקר.
כתב הגר"א וולדינברג זצ"ל שדין ה"מכין ועונשין", הן עונשי גוף והן עונשי ממון, הוא מכח תוקף ממשלתי, זאת אומרת לא רק מכח בית דין יפה בתוקף סמכותם המשפטית תורנית, כי אם גם מכח נבחרי עדה ומדינה, בקבלם בכך תוקף סמכותי משטרתי וממשלתי.
מצינו בגמרא שהסמכות להפקיר ממון אינה נתונה לכל בית דין, אלא כגון בית דינם של רבי אמי ורבי אסי. כתב הרא"ש שהוא הדין בכל דור ודור, הסמכות נתונה לבית הדין המופלג שבכל מדינה ומדינה.
מדברי הריב"ש עולה שיש לחלק בין הפקעת ממון בענייני הרשות, כגון פרוזבול, שהסמכות לכך נתונה רק לבית הדין המופלג שבכל מדינה ומדינה, כדוגמת ביה"ד של רב אמי ורב אסי, לבין הפקעה לצורך תקנת הקהל, שאין צורך דווקא בבית דין מופלג. עוד כותב הריב"ש שבית דין קבוע בעירו, יכול להפקיע ממון.
בנדון דידן, שמדובר בהפקעת ממון לצורך תקנת הקהל ומניעת מקרי עיגון, הדבר מצוי בסמכותו של בית הדין, ובפרט כאשר מדובר בהוראת חוק המאפשרת לבית הדין לקנוס לצורך כפיית ציות, שוודאי אין כוחה פחות מתקנותיהם של בני העיר. כמו כן, מאחר שלדברי הריב"ש בית דין הקבוע בעירו יכול להפקיע ממון, ממילא הוא הדין בבית דין אזורי, שהוא בית הדין הקבוע בעיר.
כתב הריב"ש שההגבלה שלא לדון דיני קנסות בזמן הזה, אינה נוגעת לקנס שהוסכם על ידי הציבור, כדוגמת חוק שנחקק על ידי נבחרי העם, שנחשב הדבר כאילו כל אחד קבל את הדבר על עצמו, וכן כתב התשב"ץ. עוד כתב הריב"ש שכאשר הקנס נעשה לצורך שעה, למגדר מילתא, ניתן לעשות כן אף בזמן הזה.
יש לדון אם הטלת קנס כהוראת שעה למיגדר מילתא, אפשרית רק כשיש רפיון ציבורי בענין מסוים, ויש צורך לגדור את פרצת הדור, או שהדבר אפשרי גם ביחס ליחידים הפרוצים במעשי עוולה. לדעת הסמ"ע, אף שאין כל העם פרוצים, אלא יחיד מהם, יכולים לענוש אותו היחיד ולקנסו שלא מן הדין, כפי ראות עיניהם, וכ"כ הש"ך והנתיבות.
מצינו בדברי הראשונים והאחרונים שדנו אם כוחו של בית הדין הוא רק להפקיר ממונו של אדם, או שיש בכוחם אף להקנות הממון לאחר. לדעת הרשב"א כוחו של בית הדין הוא אף להקנות לאחר. כך עולה גם מדברי הרמב"ם. כמה מהאחרונים תלו ענין זה בשני הפסוקים השונים שהובאו כמקור לכך שהפקר בית דין הפקר.
מצינו כמה דוגמאות בש"ס שבהם חכמים הפקירו ממונו של אדם והקנוהו לאחר. בחלק גדול מהמקרים מדובר בהפקר שאינו מתורת קנס, אלא בתור תקנת חז"ל, שבמסגרתה חכמים מקנים את הממון שהפקירו מאדם אחד לטובת אדם אחר, זאת כדי למלא את ייעודה של ההפקרה. כך למשל פרוזבול ובהקניית הגט לבעל כדי שיוכל לגרש בו את אשתו.
שונה הדבר כאשר ההפקרה נעשית בתור קנס, שאז לכאורה אין מקום להקנות לאדם אחר, שהרי במעשה ההפקרה כבר הושגה מטרת הקנס, אף מבלי להקנות את הממון לאדם אחר. למרות זאת, מצינו כמה דוגמאות של הפקר בית דין בתור קנס, שבו הממון שהופקע ניתן לאדם אחר.
הגמרא ביבמות מביאה שעזרא קנס את הלויים על כך שלא עלו בימיו לארץ ישראל, ותיקן שמעשר ראשון יינתן לכהנים ולא ללויים. הריטב"א פירש שההפקעה נעשתה מדין הפקר בית דין.
חכמים הפקירו את ממונם של הבייתוסים ששכרו עדי השקר להעיד על מולד הלבנה, והותירו בידי העד את מאתים הזוזים שקיבל, אף שלא עשה את שליחותם של הבייתוסים.
השבות יעקב הקשה מדוע קנסו חכמים את השוכר, והקנו את הקנס לעד, למרות שיתכן שעלה בדעתו בתחילה להעיד עדות שקר, הרי אפשר לקנוס את השוכר ולחלק לעניים, או לשאר דבר מצוה. ותירץ על פי הגמרא בבא קמא שכתבה בענין אי הקניית קנס לעניים, "משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים".
נראה ללמוד מדבריו, שגם בזמננו כשבית הדין רואה שיש מקום לגדור גדר כנגד עושי עוול, ועל פי החוק יש שתי אפשרות: או להטיל קנס שישולם על ידי העבריין לאוצר המדינה או שהקנס ישולם לבעל דינו של העבריין, הרי שיש יתרון מסוים באפשרות שהקנס ישולם לבעל דין.
השיטה מקובצת מקשה על דברי הגמרא בבבא קמא האומרת דהוי ממון שאין לו תובעים, שלכאורה זהו ממון שיש לו תובעים, מפני שבית הדין יתבעו עבור העניים, ותירץ שכאשר אין מי שיתבע את הממון, ממילא הענין לא יתברר, שאין מי שיפשפש אחר המעשה בהבאת עדים, ראיות וכיו"ב.
גם בזמננו יש מקום לשקול לפי הענין לזכות את הקנס לבעל דינו של העבריין ולא רק לאוצר המדינה, ובכך ניתן להבטיח שהקנס אכן ימומש, משום שיהיה מי שייתבע את הקנס, ויטפל במיצוי ההליכים שיביאו להטלת הקנס.
ביה"ד מתיר לפרסם נימוקים אלו, בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.
ניתן ביום כ"ט בשבט התשפ"ה (27/02/2025).
הרב אהרן דרשביץ – אב"ד הרב עובדיה חפץ יעקב הרב אברהם צבי גאופטמן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
