עסקא בריבית גבוהה
פסק דין - בנידון: חיוב עיסקא על סך 10%
רקע:
הצדדים ניהלו בפניי דיון בטלפון והשלימו במיילים, בשטר נחתם סעיף
בוררות כדלקמן:
חילוקי דעות בין הצדדים (שבעז"ה
לא יהיו) בכל הקשור להסכם זה או הנובע ממנו יוכרעו אך ורק ע"י הרב משה
פרקוביץ - דיין בירושלים. החתימה על הסכם זה הינה כחתימה על הסכם בוררות. הבורר
ידון על פי דין תורה ויהיה רשאי ליתן צווי עשה וצווי לא תעשה, וכל סעד – זמני או
קבוע – כפי שיראה לנכון. הבורר לא יהא כפוף לדיני הראיות ויהא מוסמך לקבוע את סדר
הדין כפי שיראה לנכון. הבורר ינמק כל פסק, החלטה וצו מכל סוג שינתן על ידו. הבורר
ישית את הוצאות הבוררות כפי שיראה לנכון. הבורר יהא מוסמך לקבוע בכל שאלה הנוגעת
לחוזה זה ולכל הקשור אליו, לרבות היקף סמכותו.
תורף השטר הוא הסכם של 'שטר עיסקא' ביניהם, נוסח שטר העיסקא הוצג
בפניי בהסכמת הצדדים שזהו הנוסח המחייב, ובו נאמר:
ואחזיר סכום הנ"ל למפקיד עם
תוספת רווח של 10% (עשר אחוז) מהסכום הנ"ל (להלן "הרווח") עד עוד 7
ימים דהיינו עד ליום שני ה- 4 ל-חודש אוגוסט 2025, י' אב תשפה, בשעה 10:30 בבוקר.
הוסכם שאין לי אפשרות לאחר את החזר ההפקדה והרווח, וכן הוסכם שבאם לא החזרתי את כל
הקרן והרווח עד לשעה 10:30 , משעה 10:31 בבוקר של ה- 4 ל-חודש אוגוסט 2025, י' אב
תשפה, עלי להוסיף עוד תוספת של 10% על הקרן - ולשלם להמפקיד סך הכל ... למרות
שהוסכם שאסור לי לאחר את התאריך ושעה הנ"ל, באם בכל זאת אעבור על המוסכם
לעיל, מיום ג' י"א אב תשפ"ה, בעבור כל יום של איחור נוסף בהחזרת הסכום
או חלק מהסכומים המוזכרים לעיל (אפילו איחור של חלק מהסכום) שאני חייב להחזיר/לשלם
למפקיד, אשלם למפקיד תוספת רווח של 1.5% ליום על כל הקרן ועל כל התוספת רווח
במצטבר, של כל הימים הקודמים. ... אני מצהיר בזאת שאני מודע לאחוזים המאד גבוהים
של הרווח, אך מכיון שהפקדה זו מאד דחופה לי זה בכל זאת משתלם לי לשלם כאלו ריביות
גבוהות לצורך העסקים שלי (שאחרת יגרם לי
הפסדים יותר גדול או אפסיד רווחים יותר גדולים).
בפועל איחר המקבל להחזיר את הכסף ונתן אותו למפקיד רק בשעה 13:15 ועל
כך הדיון שלפנינו.
טענות המקבל – הנתבע:
שהטעם שהתחייבו הצדדים לתשלום זה הוא משום קנס כדי שישלם בזמן ובפועל
היה לו אונס שהשליח שהכסף היה אצלו לא הרגיש טוב ואמר לו שלא יוכל להחזיר את הכסף
בדיוק בזמן ובגלל שלא הרגיש טוב גם לא היתה לו אפשרות שהנפקד יבא אצלו לקחת את
הכסף ולכן בלילה קודם התאריך הודיע למפקיד שהכסף ישנו וכי הוא רוצה לשלמו אך זה
יגיע באיחור מעט במשך היום, כמו כן הוא טען לריבית על תשלום סכום גבוה כזה על
איחור של מספר דקות.
טענות המפקיד – התובע:
א. הוא אינו זוכר שדובר על כך שסכום זה הוא קנס, אך בהחלט סכום זה נכתב
לאור נסיון רע ומר שהיה לו עם המקבל בפעמים אחרות בו איחר את התשלום ו/או ניסה
ללחוץ לחץ גדול בכדי לגרום דחיית התשלום ו/או אופן התשלום שהוסכם עליו מראש ולכן
למרות שבהמשך ישנה עליה בסכום מ 1.43% ליום ל 1.5% כיון שבפעמים קודמות זה לא עזר
עליית הסכומים האלה וחשוב היה לו לקבל את הכסף בחזרה על כן סוכם סכום זה כדי לממן
הפסד עיסקאות אחרות ועבור הכאב ראש והפסיד הזמן ויצויין שרק בגלל שהנתבע שמע שאני
מפסיד עיסקא אחרת לכן הסכים להזדרז לתת לי את הכסף והיה לחוץ שבאמת לא אפסיד את
העיסקא הנוספת ולא יצטרך לשלם 10%.
ב. כמו כן הוצעה לו עיסקה אחרת שבה יכל להרויח כ- 8% - 7 ובגלל שהכסף לא
חזר בזמן הקשה הדבר עליו לקיים את העיסקה.
ג. עוד נאמר לו הבוקר (או אתמול בלילה)
על ידי המקבל שהבין שעל פי ההסכם שמותר לו לאחר (ולשלם את מה שהוסכם). כמו
כן, עד שהוא לא שמע ממני שאני הולך להפסיד עסקא היום, הוא אמר לי שהוא
"מקווה" שישלם את הקרן ורווח עוד היום ושלא ידחה למחר -דבר שהוסיף לי
הרבה אי וודאות ביכולת לבנות על הכסף. (גם אתמול בלילה הוא רק אמר שישלם במשך היום
-דבר שלא ידעתי אם יקרה או לא. בפעם הקודמת לאחר מסע לחצים רבים קיבלתי את הכסף
בשעה 0:50...).
ד.
בנוסף ציין לאמור בשטר כדלהלן:
הצדדים מודים כי כל ההתחייבויות שבהסכם זה נעשו בקניין גמור אגב סודר
כדין ובכל קנין הנצרך, באופן היותר מועיל ובפני בית דין חשוב, ובגלוי ולא בסתר. הצדדים
מודים כי כל ההתחייבויות שבהסכם זה הם מעכשיו, וכתנאי בני גד ובני ראובן, וכל
משפטי התנאים, ונעשו בעניין שאין בהם אסמכתא או פגם אחר, ודלא כטופסי דשטרי.
הצדדים מוותרים על כל טענת אסמכתא או כל טענת קים לי או טענת 'דבר שאינו קצוב',
וכן על כל טענה של גוזמה וכדו', או כל טענה או מענה מכל סוג שהוא המערערת חיוב
ותוקף הסכם זה. ההודאות האמורות בהסכם זה, הינן הודאות גמורות ונאמרו ברצינות
גמורה, ולא נבעו מחמת שום כורח או אונס או דבר דומה. כמו כן, הצדדים מודים שכל
האמור בהסכם נעשה על ידם מתוך רצונם החופשי. תוקף הסכם זה יהיה ככל שטרות העשויות
ע"פ תורתנו הקדושה ולהבדיל, ע"פ חוקי המדינה. הצדדים מבטלים כל מודעות
ומודעי מודעות ופוסלים כל עדים שיעידו על מודעה ו/או אונס וכו'. ומודים בכך שכל
לשונות הסכם זה יתפרשו תמיד באופן המקיים את תוקף השטר, אפילו על פי דעת מיעוט או
יחיד, וחתימת הצדדים על הסכם זה מהווה הודאה בכל האמור בו. והכל שריר ובריר וקיים.
ה.
משכך טען התובע שאין להעלות טענת אונס על פי האמור בשטר, לעצם טענת
האונס כתב שקשה לו להאמין משום שהוא שומע יותר מדאי טענות אונס.
תגובת הנתבע – המקבל:
א.
מוכחש לא אמרתי שאני מקווה אלא שאני אתן, אלא הסברתי שאם בכל מקרה אני
משלם את הקנס כבר אין לי תמריץ לתת את הכסף בזמן.
ב.
מוכחש מעולם לא תליתי את זה בעיסקא אחרת אלא רק בשיחה הראשונה לא
הייתי בטוח בדיוק באיזה שעה זה יגיע ואחרי רבע שעה כבר הודעתי לו בוודאות שהכסף
יגיע.
דיון והכרעה:
תחילה לענין הסמכות כשהצדדים קבלו ע"ע בשטר שהדיון יתנהל בפניי לפי דין תורה והנה כתב בשו"ע (חו"מ סי' יב ס"כ):
צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.
וכתב שם בביהגר"א (ס"ק ל) את מקור הדברים:
ירו' פ"א ר' יוסי בן חלפתא אתון תרין בני נשא מידון קומוי אמרו לו על מנת שתדונינו דין תורה אמר להם איני יודע דין תורה, בימי רשב"י בטלו דיני ממונות אמר רשב"י בריך רחמנא דליכא חכים מידן (ע"כ).
משכך הודעתי לצדדים שאינני רוצה לדון בדין זה והצדדים הסכימו גם לפשרה
הקרובה לדין.
וכעת נבא לעיקר הדין טענת התובע היא שיש כאן סכום של כסף שהוא 'קנס' והקנס לא מוצדק כיון שהוא היה אנוס, והנה בפועל כאמור לא כתוב כאן קנס אלא שבשו"ע (חו"מ סי' סא סט"ז) נפסק:
יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.
והנה כאן מצורת ההסכם בין הצדדים נראה שזה באמת קנס שהרי בתחילה הוא
מקבל ריבית של 10% לשבוע ולאחמ"כ 1.5% ליום ועל איחור הזמן הוא משלם 10%
וברור הדבר שהכוונה לקנס וכפי שהסביר הנתבע שכמה פעמים איחרו לו ולכן רצה את הקנס
הזה כדי שזה לא יקרה, ואמנם זה רשום בצורה של ריבית וע"כ אין כאן בעיה מצד
זה, אך אין זה משנה כי אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה, ואמנם אם נבא לדון מצד אסמכתא אין כאן חשש שהרי
בחוזה יש גם 'מעכשיו' שמועיל לפי דעת הרמב"ם (מכירה פי"א ה"ז),
וגם בפני בי"ד חשוב שמועיל לדעת שאר הראשונים וכדעת הרמ"א (חו"מ סי'
רז סי"ד), בנוסף נאמר ג"כ כי הצדדים מוותרים על כל טענת
אסמכתא וא"כ בכל מקרה המקבל לא יכול היה להעלות טענה זו, ואמנם עיקר טענתו
היתה שהיה לו אונס ויש לדון אם דבר זה נכלל כחלק מההתחייבות שלו בשטר כדלקמן:
הצדדים מוותרים על כל טענת אסמכתא או
כל טענת קים לי או טענת 'דבר שאינו קצוב', וכן על כל טענה של גוזמה וכדו', או כל
טענה או מענה מכל סוג שהוא המערערת חיוב ותוקף הסכם זה.
ואמנם לא נזכר פה שזה כולל גם טענת אונס אך מאידך מוזכר שזה כולל כל טענה שמערערת חיוב ותוקף הסכם זה ובזה יש לדון האם זה כולל גם טענות אונס או שנאמר שטענת אונס איננה מערערת את החיוב ותוקף ההסכם אלא שבמקרה מסוים שלא נזכר בו פטור הוא פטור, ובפשטות הכוונה לדבר שמבטל את השטר בעצמו ודומה למש"כ בשו"ע (חו"מ סי' פב ס"א):
והוא הדין לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר, כגון אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי, או על תנאי נעשה ולא נתקיים התנאי, (או, שאמר: קטן הייתי כשנכתב השטר נאמן) (נ"י פ' מי שמת).
הרי לנו הדוגמאות של הדברים שמבטלים את כח השטר או כלשון השטר שלפנינו חיוב ותוקף הסכם זה שזה הולך על כל ההסכם ולא על טענת פטור מסוימת, ולכן טענות אונס יכולה להתקבל עם זאת למרות שטענת אונס יכולה להתקבל הגביל השטר את טענת האונס באופן אחר וכדלקמן:
הצדדים מבטלים כל מודעות ומודעי מודעות ופוסלים כל עדים שיעידו על מודעה ו/או אונס וכו'.
וא"כ גם אם ירצה המקבל להביא עדים שאכן היה 'אונס' לא יוכל כיון
שקיבל ע"ע שהוא פוסל את עידי טענת האונס, אמנם טענת האונס בפנ"ע נשארה
ולא נסתרה ואדרבה המפקיד מעיד ששמע פעמים רבות טענת אונס [שבזה יש לדון שאצל המקבל
הרף של האונס נמוך מאד] אך למרות זאת לא כתב שלא ניתן להעלות טענת אונס וא"כ
ברור הדבר שיש לדון בטענה זו, אך א"א להזמין את ה'שליח' שאצלו אירע האונס
לעדות כיון שבכל מקרה הצדדים הסכימו שהם פוסלים את העדים, ותחילה יש לדעת בטענה של
פטור צריך לדעת מי המוחזק שהרי 'המוציא מחברו עליו הראיה' ואם המפקיד הוא המוחזק
הרי לא תועיל טענת פטור כדי להפטר מהחיוב ואכן המפקיד כדי להיות מוחזק הגיע להסכמה
עם הנפקד שיתן לו צ'קים מראש להבטחת התחייבותיו כדלקמן:
לצורך הבטחת כל הבטחותי הנ"ל
למפקיד, הפקדתי צ'קים לרשותו של המפקיד ולשימושו כראות עיניו -גם שלי פרטי וגם של
עסקים שלי (חברות שאני שותף בהם). כמו כן אני נותן רשות מלא למפקיד להפקיד את
השיקים שנתתי לו משעה 10:31 בבוקר של ה- 4 ל-חודש אוגוסט 2025, י' אב תשפ"ה
ואילך בכל רגע שירצה ולא תהיה לי כל טענה על כך.
כתב הבית שמואל (אה"ע [סי' נ ס"ק טו], וסי' נג ס"ק ט \ יג, וסי' עז ס"ק לג) באב שנתן לחתנו ממרנ"י:
ובט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבים מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצ' דהאב נקר' המוצי' מחתנו.
וכן הכריע בפשיטות כהט"ז בקצוה"ח (סי' נ ס"ק ב) ע"ש. אמנם בפת"ש שם (ס"ק ז) הביא משו"ת פנים מאירות ומשו"ת שבות יעקב שחולקים על הט"ז בזה. וא"כ יש לנו מחלוקת מי הוא המוחזק ובזה כתב הכנה"ג (חו"מ סי' כה הגהב"י כללי הקים לי אות מ) בשם המהריב"ל והרש"ך והר"ש חיון ומהרח"ש ופליטת בית יהודה שבמקום שיש מחלוקת מי הוא המוחזק אין לומר קים לי, ומסיק הר"ש חיון שכיון שאינו יכול לומר קים לי אזלינן בתר רוב הפוסקים וכ"כ הרח"ש, אבל הש"ך (חו"מ סי' קנג ס"ק יא) הכריע שכיון שזה נחשב שאינו מוחזק הרי הדין כל דאלים גבר וכמש"כ בשו"ע (שם סי' קלט ס"ד), וכתב שם הרמ"א שאם יש מחלוקת הפוסקים ואפשר לחלוק חולקים ורק אם אי אפשר לחלוק אז עושים כד"ג. אלא שלמעשה כבר פשטה הוראה שמחזיק צ'ק נחשב למוחזק וא"כ המפקיד במקרה דנן היה נחשב למוחזק ולא ניתן היה להעלות טענת 'אונס' ללא הבאת ראיות והרי הצדדים פסלו את העדים ולא ניתן בטענה בעלמא להוציא ממוחזק, אלא שמבירור שערכתי הרי שאין מדובר בצ'ק הדומה לממרנ"י עליו מדבר הט"ז וכותב שהוא נחשב למוחזק אלא בצ'ק למוטב בלבד שמילאו בו את שם המוטב והרי כל הטעם שצ'ק נחשב למוחזק כתב שם הב"ש בשם הט"ז:
אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבים מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצ' דהאב נקר' המוצי' מחתנו.
הרי דכל הטעם משום שיכול להעביר את
הצ'ק ואם זה צ'ק למוטב בלבד וכבר מילאו את השם אין כאן שום סיבה להיות מוחזק,
וא"כ המצב הפוך שהמוחזק הוא המקבל וא"כ צריך לדון בטענת האונס שלו אף
שאינו יכול להביא לה ראיות ולטענתו השליח היה עם חום גבוה ולא יכול היה להביא את
הכסף בזמן ואפי' ליצור איתו קשר כדי לקחת ממנו את הכסף לא היה ניתן והנה כאן מדובר
על הפקדה שיש טענת אונס על כך שלא הושבה בזמן שעצם ההפקדה הושבה ואפי' בהפקדה
שהושבה בזמן הדין הוא שבמקום שאין עדים ניתן לטעון טענת אונס בלי עדים כמש"כ
בשו"ע (חו"מ סי' שה ס"א):
שומר שכר ... ואם השומר טוען שנאנסה, אם במקום שעדים מצויים, יביא עדים ויפטר, או ישלם; ואם אין מצויים, ישבע שהיא כדבריו, ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו, ואם טען: נגנבה, או אפילו שאומר: פשעתי בה והריני משלם, משביעין אותו שאינה ברשותו.
וא"כ יש לנו חיוב שבועה על הנפקד שאכן היה כדבריו, והנה נהגו
בדורות האחרונים שאין משביעים כמו שכתב הפת"ש (חו"מ סי' סא ס"ק ד)
מתשובת שבות יעקב (ח"ג סי' קפב) שנהגו לפדות את השבועה בשליש והגם
ששם איירי בשבועה חמורה ולא בשבועת היסת, הרי בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי'
קלג) האריך להוכיח שאין פודין שבועה בכלל אלא הכל לפי טענותיהן
ופודין את הסיפור ולא את השבועה, וכיון שלפי הטענות כאן קשה להכריע עם מי האמת ויש
ראיות לכאן ולכאן כמו שהארכנו ולמעשה המנהג היום שפודים בשליש וע"כ יותר
משליש מהחיוב דהינו 3.3333% לא ניתן לחייב.
טענה נוספת שהעלה הנפקד שאחוזים גבוהים כאלה יש בהם חשש ריבית וכוונתו
לדעת הלבוש המפורסמת לפיה אם לא ניתן להרוויח אחוזים כאלה ב'עיסקא' רגילה א"כ
מוכח שזה 'ריבית' ולא 'עיסקא' ואמנם זה הכל באם מתכוון לעשות עיסקא רגילה אך אם
הוא עוסק בדבר שיש בו אחוזי רווח גבוהים ניתן לבקש אחוזים גבוהים וכפי שכתב
הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בנוסח היתר עיסקא שהציע (אגר"מ יו"ד ח"ג סי'
מא) שזה תלוי באותה עיסקא ספציפית שמתעסק עמה ולא בעיסקאות באופן
כללי בשוק וז"ל:
העסק שמקבל הכסף צריך לעסוק יהיה עסק
טוב לפי האומדנא שירויח לא פחות משני פעמים כפי סך האחוזים שצריך ליתן להבנק כדי שיהיה מחצה שכר להבנק ומחצה למקבל הכסף לעיסקא, ואם יהיה ריוח
יותר יהיה שייך למקבל הכסף המתעסק בהעיסקא לבדו.
דהיינו צריך שהעסק עצמו יהיה עסק טוב שירויח פי שתים כדי שילך חצי
למקבל וחצי למפקיד, ועל כך הוספנו שאם עסק גדול עם רווחים גדולים תלוי בהלוואה
קטנה שיכולה לחרוץ את רווחי כל העסק לטוב או למוטב א"כ ודאי שווה למתעסק
להבטיח לזה גם אחוזים גבוהים שהרי לא לבד את הרווחים מהכסף הזה הוא מרויח אלא
מרויח את כל רווחי העיסקה ולכן הוסיפו הצדדים בשטר זה את המילים כדלקמן:
אני מצהיר בזאת שאני מודע לאחוזים
המאד גבוהים של הרווח, אך מכיון שהפקדה זו מאד דחופה לי זה בכל זאת משתלם לי לשלם
כאלו ריביות גבוהות לצורך העסקים שלי
(שאחרת יגרם לי הפסדים יותר גדול או אפסיד רווחים יותר גדולים).
ולכן לא ניתן לטעון מחמת ריבית ונשארה רק טענת אונס במקום שאין עדים
מצויים (כי נפסלו) שהיה צריך להיות על זה שבועה ואפשר לחייבו על פי המקובל רק
בשליש.
לגבי תשלום הוצאות הבוררות טען המפקיד שהם על הנפקד שהרי בשטר נכתב:
אני מקבל עלי לשלם כל הוצאה במלואה
למפקיד בגין קושי או טרחה או הוצאה בגביית החוב הנ"ל.
והנה בפועל ההוצאות לא היו על 'גביית' החוב אלא על 'בירור' אם יש חוב
או לא, ולא על החוב אלא על ההתחייבות ועל כן הוצאות הבוררות יחולו על שני הצדדים.
