איזון מניות הרשומות ע''ש צד א' ששוויין צנח בסמוך לאחר מועד הקרע

תיק 1512705/1 

המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד בתיה אשורי)

נגד

המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שרון ליכט-פטרן)

פסק דין

א. לפנינו ערעור האיש (להלן המערער) על פסיקתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב, המהווה חלק מפסק דינו מיום ט"ז במרחשוון התשפ"ה (17.11.24) בעניין חלוקת רכושם של הצדדים, ושעל פיה יש לאזן את שווי תיק המניות שהיו בבעלותה של המשיבה ונסחרו בארה"ב על פי שוויו של התיק חודשיים לאחר מועד הקרע ולא על פי השווי במועד הקרע. 

ערכו של תיק המניות המדובר ירד פלאות בחודשיים אלה – על כך אין חולק – מכ־107,000 דולר במועד הקרע עד למעט יותר מ־3,000 דולר בלבד. ירידת הערך נבעה מסיבות שאינן תלויות באיש מן הצדדים ואובדנו היה למוחלט, היינו כי אפסה תקוות הצדדים כי בעתיד יעלה ערך המניות, משכפה הבנק על הצדדים את מכירת המניות בשל הלוואה משותפת שהמניות היו משועבדות לה.

מן הדין לציין כי בדיון בבית הדין קמא הייתה עמדת המשיבה לכתחילה כי המערער לא זכאי לדבר בגין מניות אלה שלשיטתה אף לא היו ברות איזון. בעניין זה דחה בית הדין קמא את עמדתה של המשיבה, אך עם זאת בית הדין קמא קיבל את טענתה החילופית לגבי המועד שבו יש לאזן את המניות על פי שוויין, אם ייקבע כי אכן יש לאזנן, ועל קביעתו בעניין זה משיג המערער.

ב. אם נבקש לתמצת את עמדת המערער נאמר כך: המניות היו בבעלותה הבלעדית של המשיבה, אך בדומה לכל נכס אחר של אחד מבני הזוג, שלא הוחרג בהסכם שביניהם או בהוראות המחוקק, היו הן ברות איזון; המועד הקובע לאיזון המשאבים כולם, לרבות המניות, הוא מועד הקרע. במועד זה קמה למערער הזכות לקבל מן המשיבה את מחצית שוויין דאז של המניות – לא את המניות עצמן. זכות זו לא פקעה ולא השתנתה, ולא הייתה סיבה שתשתנה, גם משירד שוויין של המניות לאחר מכן באורח קיצוני, כשם שהיא לא הייתה משתנה לכיוון ההפוך אילו ערכן היה עולה באותה תקופה.

באמתחת המשיבה כמה טענות חלופיות שדי בכל אחת מהן, אם תתקבל, כדי לדחות את הערעור. לא על כל הטענות נעמוד להלן שכן דיינו כאמור בקבלת אחת מהן כדי לדחות את הערעור. לפיכך, אין אנו מוצאים לנכון להאריך בדיון בטענות האחרות, אשר אינן בהכרח מקובלות עלינו. אריכות כזו לא תביא תוצר משפטי מעשי כלשהו בעניינם של הצדדים ותהווה 'נטל' במקום 'נכס' שכן היא עלולה לגרום לעיכוב מיותר במתן פסק הדין.

כך, למשל, נציין בקצרה בלבד כי אף שהמשיבה מציינת פסיקות שעל פיהן גם כאשר מדובר בנכס בר איזון גרידא ולא בנכס משותף, יש להעריך את שוויו לצורך האיזון, במקרים מסוימים, על פי ערכו במועד מימושו ולא על פי ערכו במועד הקרע, ולשיטת המשיבה יש לאמץ בענייננו את הגישה המובעת באותן פסיקות - לא קיבלנו טיעון זה. אנו סבורים כי אם אכן נקבעת הזכות לאיזון במועד מסוים, וכל עוד לא נקבע כי האיזון יהיה באמצעות העברת בעלות של נכס מסוים בעין, אין מקום לקבוע לאחר זמן למפרע כי ערכו של נכס זה יחושב לפי שוויו במועד מאוחר יותר, קביעה שמשמעותה היא כביכול למפרע נקבע כי האיזון יהיה באמצעות העברת הנכס בעינו. (עם זאת, כפי שנאמר בהמשך, ייתכן שנוכל לקבוע כי המניות יאוזנו לפי שוויין במועד המאוחר שבנידון, על בסיס קביעה שהמועד המאוחר הוא אכן מועד האיזון לגביהן, ולא רק מועד מימושה של זכות האיזון.)

גם את הגישה המצדיקה נקיטת ערך זה אך משום שהשינוי בערכו של הנכס לא נבע ממעשיו או ממחדליו של אחד הצדדים, ובענייננו כי המשיבה אינה 'אשמה' בירידת הערך – אין אנו נוקטים כשלעצמה. הקביעה כי מועד מסוים, מועד הקרע, יהיה המועד הקובע – משמעותה כי ממועד זה ואילך חדלה להתקיים השותפות הרעיונית שבין הצדדים, העומדת בבסיס הוראות חוק יחסי ממון ומעניקה לכל אחד מהם זכות אובליגטורית בנכסי משנהו. הזכויות ההדדיות 'קופאות' באותו מועד ומאז ואילך אין האחד מן הצדדים זכאי לדבר בגין עליית ערך נכסי חברו ואינו אמור מאידך גיסא לספוג את ירידת ערכם. אין כאן שאלה של 'אשמה' ואין מדובר ב'עונש' למי שערך נכסיו ירד שלא באשמתו או ב'פרס' למי שערך נכסיו עלה שלא בזכות כישוריו ופועלו. אין אנו עוסקים, בדוננו בחוק יחסי ממון, לא בכך ולא בכך אלא בשמאות 'קרה' ו'יבשה'.

ג. אלא שעם זאת טיעון אחד, מרכזי, מטיעוני המשיבה אנו מקבלים, וכאמור, די בטיעון זה.

הטיעון המדובר הוא שלפיו יש לקבוע בעניינן של המניות המדוברות כי לא התקיימה לגביהן זכות לאיזון בלבד, אלא שותפות מלאה, גם אם לא כזו שברישום. לגבי שותפות זו, מעצם היותה שותפות, נושאים הצדדים באחריות שווה להפסד ובזכות שווה לרווח, עד לחלוקת השותפות בפועל, וכך – מאחר שמדובר בשותפות – אף לאחר מועד הקרע, עד למימוש החלוקה כאמור.

נציין כי אכן בהקשר זה, ולטעמנו רק בהקשר זה, היה מקום להזכיר בענייננו את העדר האשם של המשיבה באשר להפסדים, שכן כששותף פועל באופן העולה כדי רשלנות של ממש בנכסי השותפות יש שהתוצאה תהיה כי עליו לבדו לשאת בהפסדים ובנזקים שנגרמו בשל כך. נציין כי בעניין זה אכן יכולה הייתה להיות משמעות לרישום הבעלות במניות על שם המשיבה בלבד. שכן, ייתכן שלו אכן היה מדובר בהפסד שנגרם בגין התנהלותה, ניתן היה לקבוע כי המערער אינו נושא באחריות לו בשל אי מניעתו, כיון שכמי שלא היה הבעלים הרשום של המניות, לא היה בידו למנוע את פעולותיה של המשיבה ולהורות על פעולות שונות. 

אלא שבענייננו, לא בכך מדובר. זה אכן ההקשר שלגביו היה צריך לומר כי ההפסדים לא נגרמו באשמת המשיבה, ועל כן, נוכח ראיית הצדדים כשותפים במניות עצמן ובהעדר אחריות של המשיבה להפסד – הרי ששני הצדדים נדרשים לשאת בהפסד במידה שווה. 

(לא נאריך כאן שלא לצורך בניתוח רמת הרשלנות הנדרשת כדי לקבוע במקרים אחרים כי על השותף האחראי להפסדים לשאת בהם לבדו. הדבר תלוי בהגדרות ההלכתיות, ובמקבילות שבחוק, לעניין טיב האחריות של כל שותף ב'דיני שומרים', לעניין טיב הפעולות שהביאו להפסד כפעולות של 'מזיק' בידיים או בגרמא או בפעולות שמהוות רק 'פשיעה בשמירה' או דומות, בדיני שומרים ל'גנבה ואבדה' וכו'. כיוון שהוברר בענייננו כי ההפסדים נגרמו בשל נסיבות שאינן תלויות בצדדים – אין דיון זה נצרך לענייננו.) 

ד. נעיר כי לטעמנו אכן לקה גם פסק דינו של בית דין במידה מסוימת ב'עירוב פרשיות' שכן בעוד מחלקים מסוימים שלו אפשר אכן להסיק כי גרס כי הצדדים היו שותפים במניות ולכן קבע את שקבע, הרי כי מחלקים אחרים – ורבים יותר – שלו משמע כי לא גרס את החלוקה כתוצר של השותפות אלא של איזון המשאבים בלבד. 

בכך אפשר שהביא בית הדין קמא את המערער לידי טעות שהניבה את הערעור שלפנינו, שכן כלפי האפשרות של מסקנה כמסקנתו של בית הדין קמא המושתתת רק על איזון משאבים – אכן יש מקום לטענותיו של המערער.

מטעם זה לא נחייב את המערער בהוצאות משפט, שכן ניסוחם של הדברים בפסק דינו של בית הדין קמא הניח לו מקום לטעות כי אכן אין כאן אלא משום איזון משאבים, ולפי הנחה זו אכן העלה ערעורו שאלות שגם אם לא בהכרח לקבל לגביהן את עמדתו ולדחות את דברי בית הדין קמא – אפשרות לא מבוטלת הייתה כי עמדה זו תתקבל וערעור שביקש להעלות שאלות אלה על שולחן בית הדין הגדול היה ראוי וודאי לא היה ערעור סרק או קרוב לכך.

ה. מכל מקום לגופו של עניין ביסס בית הדין קמא על דברי המערער עצמו את הקביעה כי הצדדים נהגו בתיק המניות עצמו כבנכס משותף. 

ואכן המערער עצמו אף טען בכתבי טענותיו לקיומה של כוונת שיתוף ספציפי בתיק המניות, ומשטען כך בעצמו נראה כי מושתק הוא מלטעון עתה את ההפך. ואומנם מנגד, כפי שטען המערער לפנינו, המשיבה מצידה טענה "לאורך כל הדרך" כי המניות שלה הן בלבד, ואפשר היה לטעון לפיכך שהיא מושתקת מלטעון כי המערער היה שותף בהן, אלא שלא כך הדבר: 

ראשית, טענת המשיבה הייתה לא רק כי המניות שלה הן, אלא כי הוסכם בין הצדדים כי היו וייוותרו שלה ללא שתהיה למערער זכות לאיזונן. את טענתה זו אפשר לקבל או לדחות (כפי שאכן עשה בית הדין קמא), אך אין עילה לקבלה לחצאין. אף באשר להשתק המונע ממנה להעלות טענה סותרת, או במינוח ההלכתי להיות 'טוען וחוזר וטוען', הרי שקיימת הבחנה בעניינו של 'טוען וחוזר וטוען' בין מי שחוזר בו מטענה שלו המשיך להחזיק בה היה מחויב בדין וממיר אותה בטענה שלפיה יש לפוטרו לבין מי שמחליף את טענותיו 'מפטור לפטור' או מטענת פטור מלא לטענת פטור חלקית. בענייננו הטענה המקורית של המשיבה הייתה טענת פטור מלא (המערער אינו שותף ולא זכאי לאיזון) והטענה הנוכחית שלה היא טענה לפטור חלקי (המערער שותף ולכן זכאי אומנם לחלק מהמניות אך רק לחלק מערכן הפחות, לאחר ההפסדים, ולא למחצית שוויין במועד הקרע). 

לעומת זאת החלפת הטענות של המערער היא החלפת טענות גרועה שאינה יכולה להתקבל שכן מבקש הוא עתה להמיר את הטענה לשותפות במניות שבה החזיק בתחילת הדרך לטענה לזכות איזון ללא שותפות, שתוצאותיה בנסיבות העניין מטיבות עימו יותר מטענתו המקורית. מהחלפת טענות כזו מנוע ומושתק הוא.

שנית, לו ראינו את ההשתק כחל על שני הצדדים במידה זהה הייתה התוצאה כי טענתו של המערער, היינו טענתו המקורית לשותפות במניות, היא בבחינת 'הודאת בעל דין' המשרתת את המשיבה, וטענת המשיבה כי המערער לא היה שותף במניות היא 'הודאת בעל דין' המשרתת את המערער. אליבא דאמת ספק אם אפשר היה לראות בטענת המשיבה 'הודאת בעל דין' כזו שעה שלשיטתה במסגרת אותה טענה עצמה אין המערער זכאי גם לאיזון, אולם אף אם היינו דנים זאת כ'מתחייב מתוך טענתו' (היינו מתוך קבלה של הטענה שהמערער אינו שותף תוך דחיית הטענה שגם זכות איזון אין לו) הנחשב 'מודה', עדיין היינו ניצבים בפני שתי 'הודאות בעל דין' סותרות כשהודאתו של כל אחד מבעלי הדין משרתת את משנהו. במצב כזה הדין הוא שאין להוציא ממון מן המוחזק, למרות 'הודאתו' כביכול, וממילא בענייננו אין מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער מאומה מלבד הסכום שלגביו משתוות שתי ההודאות הסותרות היינו הסכום שזכאי לו המערער בין שייראה כשותף במניות ובין שייראה כבעל זכות לאיזון בלבד – היינו הנמוך שבשני הסכומים, ובענייננו הסכום הנובע מתפיסתו כשותף הנושא, מכוח שותפותו, גם בהפסדים שנוצרו לאחר מועד הקרע.

ו. לא זו אף זו, מעבר להזדקקות לטענות הצדדים בהיבטי 'הודאת בעל דין', העובדות המוכחות או שאינן שנויות במחלוקת – הן אלה שהועלו בבית הדין קמא הן אלה שהועלו לפנינו – מחזקות את ההתרשמות ששני הצדדים ראו את המערער כשותף במניות והתקיימה בעניין כוונת שיתוף ספציפי: 

כך נוכח השקעת המערער עצמו מכספיו ברכישת המניות. 

כך נוכח שעבוד המניות מאידך גיסא להלוואה שנטלו הצדדים ושאין חולק כי משותפת הייתה (שעבוד שהביא לבסוף למכירתן בעל כורחם של הצדדים במחיר הפסד).

 כך גם נוכח מאמציו של המערער להציל את המניות מן המכירה שבמחיר הפסד, אף שהיה זה כבר במועד שבו כבר נוצר הקרע בין הצדדים במישור האישי והכלכלי גם יחד, כדברי המערער עצמו בדיון לפנינו "כשגיליתי את הבגידה והפרדנו חשבונות". תשובתו של המערער כי נהג כך למרות הקרע המתואר כדי "לעזור לה כדי שאם ילדי לא תיפגע" אינה משכנעת בנסיבות שבהן מדובר במועד סמוך ל'גילוי הבגידה', כשלטענת המערער בעקבות הקרע אף ניסתה המשיבה (שבניגוד לו ראתה את עצמה כבעלת המניות היחידה) למנוע ממנו את הדיבידנדים. הפרשנות הסבירה של התנהלות המערער בעת שניסה למנוע את ההפסדים היא כי דאג לאבי ילדיו (היינו לו עצמו) מתוך תפיסתו כשותף במניות ולא לאם ילדיו... וכך ודאי שעה שאינדיקציות קודמות מובילות כאמור למסקנה ששני הצדדים ראו את עצמם קודם לכן כשותפים במניות.

ז. לכל האמור יש להוסיף שגם לולי ראינו את המערער כשותף במניות: שעה שאין חולק כאמור שאובדנן של הללו נבע ממכירתן הכפויה שבאה לצורך פירעון הלוואה משותפת, הרי ששורת הדין היא לקבוע כי גם אם מדובר בזכות לאיזון בלבד יש לקבוע לגביה את מועד האיזון כמועד שונה ממועד הקרע הנוגע לכלל יחסי הממון של הצדדים, משום שעצם השעבוד להלוואה המשותפת שהמשיך להתקיים יצר – או המשיך לקיים – שותפות אובליגטורית במניות אלה גם לאחר הקרע.

ואומנם המחוקק התיר במפורש (בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון) "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע" ולא אמר כי אפשר לקבוע לגבי חלק מהנכסים גם "מועד מאוחר יותר", אך לדעתנו פרשנות תכליתית של החוק מאפשרת גם את זאת. 

לבד מכך: ראיית איזון המניות לפי שוויין במועד המאוחר שבנידוננו כקביעת "מועד מאוחר" אינה אלא 'טעות אופטית': "מועד איזון המשאבים" הקבוע בחוק הוא מועד פקיעת הנישואין ולא "מועד הקרע", קביעת מועד הקרע היא הקדמה של המועד שעל פי שווי הנכסים בו יאוזנו הנכסים, בהתאם להוראות החוק המאפשרות את ההקדמה, וה'איחור' בנוגע למניות שבנדוננו אינו אלא החרגתן מאותה הקדמה תוך שלגבי איזונן נקבע מועד אחר – מוקדם אף הוא ל"מועד איזון המשאבים" שבחוק (שהרי גירושי הצדדים היו כעשרה חודשים לאחר המועד ששווי תיק המניות בו הוא השווי שנקבע לחלוקה או לאיזון). 

ח. נציין כי גם לו היינו מבקשים לקבל את עמדת המערער לעניין איזון המניות, שעה שניצבת מנגד עובדת אובדנן לאחר מועד הקרע בשל הלוואה משותפת, ושעה שאומנם כלפי צד ג' – הנושה – אין לבוא בטענות על מימוש השעבוד אך במישור יחסי הצדדים עצמם ודאי הוא כי אין הצדקה כי נכס השייך למשיבה בלבד (לו ראינו כך את המניות) ישמש לפירעון חובו של המערער (היינו חלקו בהלוואה המשותפת) לאחר מועד הקרע, הרי המתבקש היה לקבוע בצד האיזון כי המערער יידרש להשיב למשיבה את שהפסידה בגין פירעון חובו ממניותיה. ואומנם ייתכן שהתוצאה הסופית בדרך זו הייתה שונה שכן אובדן ערך המניות אינו מורכב רק מעובדת מכירתן הכפויה אלא אף מירידת ערכן קודם לה (ולאחר מועד הקרע), אך מנגד – לולי המכירה הכפויה היה האובדן שבשל ירידת הערך הפיך, וממילא יש מקום לראות את החוב כגורם עקיף גם לאובדן זה. 

מכל מקום אין אנו זקוקים לדון בשאלה אם ובאיזה היקף נדרש היה המערער לפצות את המשיבה בשל אובדן זה לו קיבלנו את עמדתו לעניין ראיית המניות כשייכות למשיבה בלבד תוך ראייתו שלו כבעל זכות לאיזון שוויין לפי מועד הקרע, שכן כאמור לא קיבלנו עמדה זו.

ט.        נימוק נוסף מהיבט שונה לדחיית הערעור. ההנחה לקביעה כי מניה היא נכס ולפיכך יש לאזן את שווין במועד מסוים, היא הנחה שניתן לחלוק עליה, מפני שבניגוד לכל נכס שהמנהג בקרב בני אדם להתייחס אליו כדבר בעל שווי (כפי שמגדירה הגמ' בב"מ בפרק הזהב שנכס ביחס למטבע נחשב ל"פירות") ולכן יש מקום לקבוע את מועד האיזון לפי שוויו במועד מסוים. אולם ביחס למניה יש המתייחסים אליה כמטבע העובר לסוחר ולכן יש לומר שמטבעה ומטיבה של המניה, אין לקבוע שהמניה היא דבר שהוא בעל ערך הדורש איזון של ערכו ושוויו אלא אופן האיזון של מניות הם חלוקתם בעין.

שהרי בניגוד לכל נכס שאינו בר השגה לרכישה ע"י כל אחד שיש בידו מעות, מניות הן ברי השגה לכל אחד שיש לו מעות והוא יכול לרוכשם. לפיכך האיש שהוא הרוצה להוציא במקרה זה מהאישה ממון אינו יכול להוציא, מפני שהאישה יכולה לבוא בטענה כנגדו שאולי האיש לא רצה כלל באיזון שווי המניה אלא במניה עצמה וכפי שביארנו שמניות הן חשובות כמטבע וייתכן שהאיש רצה בחלוקתם בעין ולא בשווים ולכן הוא צריך לספוג את ירידת ערך המניה, ובוודאי שאינו יכול להוציא מהאישה שהיא המוחזקת.

י. סוף דבר:

לא מצאנו טענות בפסק דינו של בית הדין קמא (אם כי קיימת בו חוסר בהירות מסוימת שאפשר שהיא שהביאה את המערער לידי טעות ולידי ערעור, ולפיכך כאמור לא יושתו עליו הוצאות משפט). לפיכך אנו קובעים ומורים כדלהלן:

1. הערעור נדחה.

2. בנסיבות העניין ומן הנימוקים דלעיל, אין צו להוצאות. הערובה להוצאות שהפקיד המערער בקופת בית הדין תושב לו לפי הנהלים.

3. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי תעודות הזהות של הצדדים. 

ניתן ביום א' בניסן התשפ"ה (30/03/2025).

הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי הרב מרדכי רלב"ג

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה