בקשה לעיקול נכסים לצורך הבטחת תשלום כתובה

תיק: 1545211/1 

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אלעד אמסלם)

נגד

המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אמנון בן דרור)

הנדון: רק בנסיבות מיוחדות יש לקבל בקשה לעיקול נכסים לצורך הבטחת תשלום כתובה

החלטה

בפני ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי אשדוד, בראשות כבוד אבה"ד הרה"ג עידו שחר שליט"א, מיום 26.6.25, הקובעת שלא יוטל עיקול על חלק המשיב מתמורת מכירת הדירה, ע"מ להבטיח את תשלום הכתובה בסכום של 180,000 ש"ח, חיוב שעדיין לא נפסק בעניינו.

בניגוד לאמור בכתב הערעור, הרי שהחלטה זו מצריכה רשות ערעור. 

החלטה זו אינה עומדת בגדרי תקנה קלב (1) לתקנות הדיון. מדובר ב"החלטה הטפלה לפסק דין", כשהיא עוסקת בסעד נלווה, וככזו היא נחשבת משפטית כ"החלטה אחרת", המצריכה רשות ערעור, גם אם בעניין אותו הסעד לא תינתן עוד החלטה. שהרי נושא העיקול טפל לנושא חיוב הכתובה. הבקשה הינה סעד בנושא, והואיל ובנושא הכתובה עוד יינתן פסק דין, הרי שהחלטה העוסקת בסוגיה טפלה כמו עיקול וכל סעד אחר, מצריכה רשות ערעור.

אפנה בעניין לבג"ץ 4032/24, ולבג"ץ 5201/24, שעסקו בנושא דחיית בקשה לעיון חוזר מחמת טענות חדשות, ובהחלטת בג"ץ נכתב בין השאר (הדגש לא במקור):

"החלטה בבקשה לסתירת דין, היא החלטה הניתנת מטבע הדברים לאחר שניתן פסק הדין. אומנם, החלטה הדוחה בקשה להליך סתירת הדין מביאה לסיום המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו ולא צפויה לאחריה התדיינות נוספת בהליך. עם זאת, אין המדובר בהחלטה שניתנת לגוף המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אלא היא עוסקת בשאלת תוקפו של פסק הדין. לכן, מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לפיה המדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין וככזו יש לסווגה, באופן דומה לסיווג בבתי המשפט האזרחיים, כ"החלטה אחרת" (ראו והשוו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקאות 45-44 (30.2.2011). באותו עניין נפסק ביחס לערכאות האזרחיות כי החלטות בבקשה לביטול פסק דין (שאף הן החלטות שניתנות לאחר פסק הדין, ושאין אחריהן דיון נוסף) – הן "החלטה אחרת" ולא פסק דין). משכך גם מקובלת עליי עמדתו כי בהתאם לכללי הדיון בבתי הדין הרבניים, ניתן היה לקבל החלטה הדוחה בקשה לסתירת הדין – אשר משמעה הלכה למעשה הותרת פסק הדין על כנו – במותב של דן יחיד (וזאת מבלי להכריע במותב אשר מוסמך לק

בל בקשה לסתירת הדין)" (בג"ץ 4032/24 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פס' 11 (25.7.2024))." 

הדברים ברורים ופשוטים, שערעור על החלטה העוסקת בעיקול מצריכה רשות, וממילא ההחלטה תינתן בדיין יחיד בהתאם לתקנות הדיון.

הצדדים נישאו בתאריך 29.7.2021, ולהם בן בשם א' (כבן שנה). 

בתאריך 8.12.2024 הצדדים חתמו על הסכם גירושין שנערך בסיוע כבוד ביה"ד הרבני באשדוד. ההסכם קבל תוקף של פס"ד, ובו ביום הצדדים התגרשו כדמו"י. וכך נכתב בהסכם הגירושין (הקטעים הרלוונטיים):

2. תביעת האישה לכתובה תדון לאחר הגט.

[...]

7. ניתן בזאת צו פירוק שיתוף לדירת הצדדים. הדירה תימכר ותתחלק בשווה בין הצדדים לאחר תשלום חוב המשכנתא. האישה תמשיך להתגורר בנכס עד מכירתו, ללא תשלום דמי שימוש, תוך קביעת זמן פינוי סביר שיאפשר לאישה למצוא מדור לה ולקטין.

8. הצדדים ממנים בזאת את באי כוחם – עו"ד ד"ר אמנון בן דרור, ועו"ד אייל שלמה וויל, וכן טו"ר אלעד אמסלם, לכונסי נכסים לדירת הצדדים. עם זאת, יוכלו הצדדים למכור את הנכס בעצמם לשוק החופשי, וזאת במשך 3 חודשים ממועד חתימת ההסכם. במידה ובחלוף 3 חודשים הנכס לא נמכר, מינוי הכונסים ייכנס לתוקפו. שכ"ט כונסי הנכסים – 2% + מע"ד לכל צד.

יש לציין מספר עובדות רלוונטיות: 

א. סכום הכתובה עומד ע"ס של 180,000 ש"ח. 

ב. לצדדים דירה ברחוב כ'. שווי הדירה הוערך ע"י השמאי גוטמן חנניה בסכום של 1,720,000 ש"ח. לפני כחודש נמצא קונה לדירה בסכום של 1,600,000 ש"ח. מהחומר שבתיק לא ברור אם כונסי הנכסים חתמו על חוזה מכר עם הקונה.

כחודש לפני הגירושין, הגישה המערערת בקשה לצו עיקול ולאיסור דיספוזיציה בחלקו של המערער בדירה הנ"ל. בי"ד קמא נענה למבוקש, והוציא צו כמבוקש. עם הגירושין, בוטל הצו בהסכמה.

בתאריך 11.6.25 הגישה המערערת לבי"ד קמא בקשה לעיקול על תמורת חלק המשיב בדירה, עד לסכום של 180,000 ש"ח. בתאריך 15.6.25 דחה בי"ד קמא את בקשת המערערת להטלת העיקול, וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא:

"לפנינו בקשה להטלת עיקול על חלקו של האיש בתמורת הדירה בסכום השווה לכתובתה של האישה. 

עיקול שהוטל על חלקו של האיש בדירה, בוטל בהחלטת ביה"ד שניתנה במועד שבו אושר הסכם הגירושין בין הצדדים. על אף שנקבע שסוגיית הכתובה תידון לאחר הגירושין. זאת ככל הנראה מפני שהושגה הסכמה בין הצדדים לבטל את העיקול הזה (שלא בוטל עד כה מפני שאף צד לא טרח לפתוח תיק מתאים כנדרש לפי ההחלטה).

בהינתן הסכמה לביטול עיקול, לא ניתן לבקש עיקול חדש, כי האישה ויתרה על הזכות להבטיח את תביעת הכתובה – ככל שהיא זכאית לה.

הבקשה נדחית."

המערערת הגישה בקשה לעיון חוזר, ובהחלטה נוספת מיום 26.6.25, דחה בי"ד קמא את בקשת המערערת:

"הטלת עיקולים נעשתה רווחת מאד בבתי הדין, על אף שיסודה ההלכתי רעוע. ולא בזמננו אנו אלא גם בזמן האחרונים, כמובא ברמ"א שם. בפסקי הדין יש אריכות רבה בסוגיא זו. בעיקר בפסק דינו של ביה"ד ת"א בראשות הגר"א גולדשמידט זצ"ל (פורסם בפד"ר ב' עמ' 65 ואילך) שמנתח סוגיא זו על כל צדדיה. מכל מקום, מדובר בזכות ממונית שבעל דין יכול לוותר עליה. ובמקרה זה, האישה ויתרה ביודעין על הזכות להטיל עיקול להבטחת הכתובה. על אף שבאותה עת טרם הוגשה תביעה, הן האישה טוענת בנימוקי בקשה שעצם קיומה של הכתובה ושיעבוד הנכסים שבה מצדיקים הטלת עיקול. ויובהר, שהסכמת האישה אינה נוגעת לעצם שיעבוד הנכסים שעודו בתוקפו מתוקף שטר הכתובה ותקנת חז"ל. ואין כאן ויתור על זכות קניינית, אלא ויתור על טענה בעניין שמסור כל כולו לשיקול דעת בית הדין. 

הבקשה כאמור נדחית."

ומכאן הבקשה לר"ע שבפנינו, להטיל עיקול על תמורת חלק המשיב, בגובה הכתובה. 

לאחר העיון לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת בי"ד קמא המכיר את עניין הצדדים, והוא זה הראוי שישקול אם יש להטיל עיקול אם לאו ביחס לתביעת הכתובה או לכל תביעות אחרות. ואביא מה שכבר כתבתי בעניין זה בעבר.

פעמים רבות אנו נדרשים ע"י נשים התובעות כתובתן, שנעקל נכס או כספים או רכוש אחר, להבטחת גביית הכתובה, מחשש שלא תמצא אח"כ לגבות כתובתה, כשביה"ד יחייב את הבעל בתשלום כתובה. ויש לשקול במתן הצו, האם בהתאם לחומר שבתיק לכאורה האישה זכאית לכתובה, הן מצד הטענה העניינית באישה התובעת גירושין, והן אם יש תביעת רכוש שמגיע לאישה בהתאם לחוק ולא ע"פ ההלכה, והרכוש הוא פחות או יותר כסכום הכתובה. בנוסף, מה מידת הסיכון שלא תוכל לגבות את כתובתה מנכסי הבעל, האם הוטלו עיקול על נכסים במסגרת תביעת הרכוש בביה"ד או בביהמ"ש, ואם כל הבקשה לעיקול נועדה אכן להבטחת זכויות או לצרכים תודעתיים - פסיכולוגיים.

שיקולים אלה אמורים להיעשות ע"י בי"ד קמא ולא ע"י בי"ד דנן. בי"ד קמא הוא זה שמכיר את נתוני התיק ומכלול הצדדים הנ"ל, והוא זה שצריך לקבל את ההחלטה, ואין מקום שבי"ד דנן יתערב בהחלטתו, אלא במקרים קיצונים ונדירים, שאינם בנדו"ד.

א. מחלוקת ראשונים בעיקול נכסים

בעניין עיקול נכסים בכלל, כתבתי במשפטיך ליעקב ח"א סי' כ, ואביא גם מקצת מהכתוב שם, הנוגע לנדו"ד. 

נחלקו הראשונים אם מעקלים נכסים כשלא הגיע זמן הפירעון. אמנם בנדו"ד בעל התובע גירושין, או אישה התובעת גירושין ורוצה שיחייבו את בעלה בגט וכתובה, ואף שהוא סמוך ונראה לזמן הפירעון, מ"מ לשיטת הראשונים שאין מעקלים אלא בהגעת זמן הפירעון, גם בנדו"ד לא יעקלו. ואף לסברת היש"ש (ב"ק א,כ, יובא להלן), סברא זו היא רק לדעת הסוברים שמעקלים, ומסביר טעמם, אך לא לראשונים החולקים.

הרא"ש ב"ק א,ה, כתב וז"ל: 

"וכן מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני, ומצאתי לנכסיו במקום ידוע, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי, ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו. וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע עדיין זמנו ובא בתוך הזמן וטען כזאת, הכל לפי העניין, ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע, או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע זמנו, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר. וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב, דתקנתא דרבנן הוא באיניש מפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן, אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל, דלא מצי למימר אחוי טרפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו, הא לאו הכי יכול לחזור בו, דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך". 

מדברי הרא"ש עולה, שאם יש לאדם טענות ותביעה כנגד פלוני, ומפחד שלא יוכל לגבות חובו, או שיש לו שטר חוב וטרם הגיע הזמן פירעון וחושש שלא יוכל לגבות חובו בזמנו, ומבקש מביה"ד שיעכבו נכסי החייב עד לזמן הפירעון, אם הדיין רואה אמתלא בדברי הטוען, כגון שרואה שיש רגליים לחוב, וכן יש רגליים לטענתו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן פירעון, יכול הדיין לעכב נכסי החייב. אי בעית אימא תקנה, שכך תקנו במי שמפסיד נכסיו, משום השבת אבידה, שהבע"ח לא יפסיד. אי בעית אימא דינא, וכך סובר הרא"ש, שחייב הדיין להציל עשוק מיד עשקו. וציין הרא"ש דכן מצא בתשובת הרי"ף.

הרי"ף (בתשובה סי' קיג) נשאל בשמעון שמכר חצר ליהודה, ויהודה כבר שילם לשמעון עבור החצר, ויצאו עליה עוררין, ורוצה יהודה ששמעון יקנה קרקע, שאם יתברר שהערעור נכון ושמעון צריך להחזיר לו הכסף, יהיה לו ממה לגבות. והשיב הרי"ף: 

"זה שאמר יהודה חושש אני שמא תאבד ממוני ולכשמוציאין חצר זו מידי לא אמצא לך כלום, טענה יפה היא, וזה שאמרו רבותינו ז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, דאמר אחווי טרפך ואשלם לך, לכשיש לו ממון שישלם, אבל אם אין לו ממון שישלם לו, מצינו רבותינו ז"ל שמקפידים וחסים על בני אדם שלא יאבדו ממונם אצל אחרים". 

גם לפי הרי"ף בודקים את טענת הקונה, אם אכן יש ממש בטענה שלא ימצא ממון שיחזיר לו המוכר דמי הקרקע, אם יתברר שהעוררין צודקים בטענתם, על המוכר לקנות קרקע, ושמא דרך אחרת, שיוכל הקונה לגבות כספו. וכדעת הרי"ף כתב בנימוק"י ס"פ יש נוחלין (סה,א מעמוה"ר):

 "וכן לוה שמבזבז נכסיו או שרוצה ללכת מן העיר תוך זמן החוב, מעכבין בהם. וכן כתב הרי"ף בתשובה מבזבז נכסיו או רוצה ללכת, יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פירעון". 

ועיין בתומים עג,יג מש"כ בדעת הנימוק"י.

בעה"ת (שער טז, ג,א) הביא שאלה זו אם מעקלים להבטחת גביית החוב, בטרם הגיע זמן פירעון, מצד אחד יגרם למלוה הפסד, אך מאידך - כיון דמלוה להוצאה ניתנה, אדעתא דהכי הלוה לו, שאם ימצא לגבות מהלוה בזמנו – יגבה, ואם לא ימצא נכסים בזמן הפירעון לא יגבה. וכך מצא בתשובה לרב יהודאי גאון, שאין לעקל תוך הזמן: 

"וכן מצוי בתשובה לרב יהודאי גאון ז"ל, שהמלוה שבקש ללכת למדינת הים ולא הגיע זמן פירעון אין לו לתבעו ואין לומר לו תן לי ערב, או דילמא אמטלטלי נמי חיישינן דילמא שמיט ואכיל להו לוה, וכי מטיה זמניה ליכא לאשתלומי מיניה". 

והואיל ובעה"ת מצא ברי"ף בתשובה שמעקלים, שאל את הרמב"ן כיצד לנהוג לדינא. והשיב הרמב"ן שלא מצאנו בתלמוד להעמיד ממון בבי"ד למי שעדיין לא חייב, ועל דעת כן הלווהו, שאם הלווה למי שאין לו קרקע, רצה ליזוק בנכסיו, ואין בי"ד מעקלים ממון הלוה, אולם מוכר קרקע שיצאו עליה עוררין, כנידון הגמ' ב"ק ט,א וכנדון הרי"ף, כתב הרמב"ן דאפשר ומעקלים, כיון שהוא קרוב למקח טעות, וכל שכן היכא שהממון שנתן הלוקח למוכר, בעין ביד המוכר. וז"ל הרמב"ן, כפי שמובא בבעה"ת:

"אף על פי שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו, אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בב"ד משום חששא זו, שמא יזכו אחרים בממונו. ומה שהביא ראיה מאדרכתא, התם מעשה ב"ד הוא ואין ב"ד מוציאין מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, שאינו בדין שיזיקו הם לאחרים, ואי שמיט ואכיל וליכא לאשתלומי מיניה, ב"ד הוא שהפסידו ממונו והזיקו נכסיו בגרמא שלהם, לפיכך אין כותבין עד שיהא מעשה ברור שלא יבוא על ידם תקלה לאחרים שלא כדין. אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח ממי שאין לו קרקע אחר, הוא רוצה ליזוק בנכסיו, מה נעשה לו, לכשיבא זמן חובו הרי הדין ביניהם. ותימה על עצמך, אם כדעת רבינו ז"ל, אפילו אית ליה למלוה מקרקעי, ניחוש דילמא מכספן כדחיישינן גבי אדרכתא, ויעמיד ממון בב"ד. אלא שאין הנדון דומה לראיה, ולא מצינו דבר זה אלא בדיני נפשות, דתניא ונקה המכה, מלמד שחובשין אותו, אבל בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו. וסוף דבר, גבי מלוה ולוה אין ב"ד נזקקין להם עד שיגיע זמנם, אבל גבי מוכר, שמא יש לדון כדברי רבינו ז"ל, מפני שהוא קרוב למקח טעות, וכ"ש היכא דאתנהו לזוזי דיהיב ליה, כדאמרינן עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ועוד נתישב בדבר".

מדברי הרמב"ן עולה שלא נמצא בגמ' מקור לעקל ממון של חייב בטרם הגיע זמן הפירעון, ואינו דומה לאדרכתא, שביה"ד מודיעים שלא יפסידו אחרים עקב מעשה ביה"ד, אבל מלווה שהלווה ללווה עד זמן מסוים, הוא הזיק בנכסיו, ואין לו לבוא ולגבות או לעקל תוך הזמן. אך כל זה במלווה ולווה, אבל במוכר קרקע ויצאו עליה עוררין, אין את הסברא הנ"ל, וכיון שקרוב למקח טעות, ובפרט אם מעות המקח בעין, אפשר שיש מקום לעקל.

ומדברי הרשב"א בכמה תשובות, נראה שסובר כדעת הרמב"ן. הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' קע) נשאל בלווה תוך זמנו, ומבזבז נכסיו או רוצה לילך למדינת הים, אם מחייבים אותו להעמיד הממון ביד שליש או ביד בי"ד. והביא הרשב"א את מה שהשיב הרמב"ן, כמובא בבעה"ת, ונראה שזו דעתו. וכן הוא בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תתקח): 

"דבר פשוט בעיני ,שכל זמן שנתן המלוה מעות אף על פי שהוא מבזבז נכסיו תוך זמן המלוה, אין המלוה יכול להוציא מיד הלוה בתוך זמנו, דדילמא למחר ירויח הלוה וימצא מה שיגבה המלוה ממנו. ואין צריך לומר בזמן שיש לו נכסים שיש להם אחריות והוא מבזבז למכרן או ליתנן, שאינו יכול המלוה לעכב תוך זמן, ואפילו עשאן אפותיקי". 

ואפילו בעני המבזבז נכסיו אינו יכול לעקל אא"כ הגיע כספו ליד המלוה. וכן כתב הריב"ש (סי' קט), שאין לראובן לעכב הירושה שנפלה לשמעון על חוב שלא הגיע זמן פרעונו, והביא ראיה מכתובות קי,א, בדין שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, שנחלקו רב נחמן ורב ששת, ר"נ אמר זה גובה וזה גובה, ור"ש אמר הפוכי מטרתא למה לי, אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ומבואר שאם זה לוה לעשר שנים וזה לחמש, אפילו רב ששת מודה דזה גובה וזה גובה כל אחד בזמנו, ואין מי שלא הגיע זמנו יכול לומר למי שהגיע זמנו אעכב חובך אצלי בעד חובי. אמנם לכאורה יש להבין ראית הריב"ש, שהרי שם אין בעל החמש טוען שלא ימצא לגבות חובו כשיגיע זמן העשר שנים, משא"כ בטוען המלוה שהלוה מבזבז נכסיו או נכסיו מתמוטטין.

ב. להלכה מעקלים

בתרומת הדשן (סי' שה) כתב בעניין שמעון שיש לו תביעה על ראובן, ולראובן יש פקדון ביד לוי המתגורר בעירה אחרת מראובן, ורוצה שמעון לעקל את הפקדון של ראובן שביד לוי. והביא את דברי המרדכי בב"מ (אות תז) שכתב שיש חרם הקדמונים שלא לעקל ולעכב פקדון שהפקידו אצלו מחמת תביעה אחרת. אך תה"ד ס"ל דמוכח התם דמקומות מקומות יש, ונהרא נהרא ופשטיה. ועוד דהמרדכי עצמו הביא שיטת הגאון הסובר במפורש שיכול לעכב הפקדון שבידו, ומ"מ כמדומה בוודאי שמנהג פשוט באוסטרייך ואגפיה לעכב פקדונות והלואות, בין שבידו ובין שביד אחרים, בכח ב"ד, בשביל תביעות וטענות שיש על בעל הממון. ואחר שהביא את דברי הרא"ש בב"ק (הנ"ל), כתב וז"ל: 

"ונ"ל דאיכא לאוקמי דברי האשר"י הללו אפילו במקום דאיתא לתקנת העיקול, משום די"ל דלכי האי גוונא לא תיקנו רבותינו הקדמונים. ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים (אמתלא מבוררת), עד שנתפשט לעכב ולצוות אפילו היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל". 

וזו היא מסקנת תה"ד לעכב ולעקל כשנראה לדיין צורך בכך, אלא דבנידון דידיה לעניין דיון בב"ד שבמקום הנתבע, סייג תה"ד את דינו, עיי"ש.

גם מהרי"ק (שורש קט) מסיק, דבתביעה בעלמא אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע, הרי הוא מצווה לעכב את ממון הנתבע, וז"ל: 

"והרי לך דבתביעה בעלמא, אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע שמצווה הדיין לעכב ממון הנתבע, ואע"ג דאפשר שנתפשט המנהג גם בלא ראיית אמתלא, מכל מקום קרוב הוא הרבה לההיא דרבינו אשר מאשר הוא לדברי ספר האגודה, וזה פשוט". 

ועל פסקו סמך היש"ש (ב"ק א,כ) לפסוק כדעת הרא"ש, וכ"נ דעת המבי"ט (ח"ב סי' לג) דמעקלין היכא שנראה לב"ד שיש ממש בתביעתו, וכ"נ דעתו שם (סי' קלג), וכך היא דעת מהרשד"ם (חחו"מ סי' שפו וסי' תח), רק שבסי' תח לא עיקל בגלל שהטענה היתה בלתי מבוררת לחלוטין. וכך היא דעת המהרש"ך (ח"ג סי' נח).

וכך נראה מדעת הרדב"ז בתשובה (סי' אלף שנד, ח"ד סי' רפג), לאחר שהביא דעת הרא"ש ותה"ד, כתב: 

"ובנדון דידן אני יודע ששלח יהודה כמה הרשאות ומינה שליח ועמדו לפני, ולא היה יכול להשיג דין עמו, לא מפני שהוא אלם, אלא מפני שאין לו ויש עליו חובות הרבה. מכל הני טעמי הוה משמע דיכולים בית דין לעכב ממון ראובן וליתנו ליהודה, דהא כמה פעמים תבע אותו בפני והודה לו ויש בשטרו כמה חזוקים, כי אני ראיתי הטופס שלו". 

אמנם שם בנדון דידיה הסתפק, כיון שיתכן כבר זכתה אשתו של ראובן בכסף למזונותיה, עיי"ש. גם בתשובה אחרת (סי' ס) מבואר דדעת הרדב"ז כדעת הרי"ף והרא"ש, ופירש דברי הגאון באופן שונה, דמי שהוא עני ואין לו נכסים, גם הגאון מודה שמעכבים: 

"ובר מן דין נ"ל דלא אמרה הגאון ז"ל אלא במי שהוא אמיד בנכסים, או שיש לו הכא קרקעות או נכסים, אבל בנ"ד שהוא עני ויורד מנכסיו ורוצה ללכת למדינת הים, מודה הוא ז"ל שמעכבין עליו עד שיתן ערב, והכל חוזר אל הכלל שהכל תלוי בראות הדיינים, ובלבד שיהיה לבו לשמים". 

ועיין עוד בתשובת מהר"מ גלאנטי (סי' מה), שהביא את מחלוקת הראשונים, ונראה דעתו שיכול לעכב, אפילו כשיש ביד המלוה שטר בכתב יד הלוה, ואין צריך דוקא שטר בעדים כדי לעכב, עיי"ש.

אמנם מהריב"ל בתשובה (ח"א סי' קג) נקט להלכה שיכול הנתבע המוחזק לומר קים לי כדעת הרמב"ן והרשב"א. ועיין במהרי"ו (סי' לד), שאף שכתב לא לעכב ממון של אדם בשום מקום אם הנתבע מרוצה לעמוד לדין במקומו, מ"מ כל זה בעניין שאין ודאות לחוב, אך במקרה שהלוה ודאי חייב, מעקלים כדעת הרא"ש. 

העולה מהאמור לעיל שנחלקו הראשונים בדין מלוה שלא הגיע עדיין זמן גבייתו, אם יכול לעקל את נכסי הלוה מחשש שבזמן הפירעון לא יוכל לגבות חובו. דעת הרי"ף, הרא"ש ותה"ד שיכול לעקל, ואילו דעת רב יהודאי גאון והרמב"ן, וכוותיהו פסקו הרשב"א והריב"ש, שאינו יכול לעקל, אלא אם כן הגיע זמן הפירעון, או במכירת שדה שיצאו עליה עוררין דדמי למקח טעות, או כשתפס המלוה ומדין תפיסה לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים. 

הב"י בחו"מ סי' עג כתב דלעניין הלכה, כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעה אחת ומסתברא טעמייהו, הכי נקטינן. וכ"פ בשו"ע עג,י, וז"ל:

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו". 

תחילת דברי השו"ע עוסק במלוה בשטר והמלוה מעלה חשש להברחה בעתיד, וב"ד רואה אמתלא בדבריו. ואילו הסיפא מדברת במלוה ללא שטר והלוה מבזבז נכסיו או שרוצה ללכת למדינת הים, ותובע המלוה לגבות קודם זמנו או שיתן הלוה ערבות, הן ערבות ממש והן ע"י שיקנה בכספו קרקע והיא תהיה ערבה לחובו. במקרה שיש למלוה שטר, אין צריך חשש בהווה בנכסים אלא מספיק בחשש עתידי המתקבל על דעת הדיין, משא"כ במלוה ע"פ, רק במקרה שהלוה כעת מזיק בנכסיו או שרוצה ללכת למדינת הים, ורואים אנו בפעולתו בהווה מעשה הגורם לאי אפשרות גבייה, ב"ד מעקלים נכסיו. והמעיין בנו"כ יבחין שלא ניתן לחלק את דברי השו"ע לשנים. מדברי הסמ"ע (ס"ק ל') והש"ך (ס"ק לג) מוכח שכל נושא העיקול יתכן אך ורק במלוה בשטר, ומהטעם שהוזכר לעיל, ומדברי הש"ך בס"ק לד מוכח שבכ"ע דוקא במבזבז נכסיו סובר המחבר שמעקלים. ונראה דברישא כתב המחבר כלשון הרא"ש, וסיפא של דבריו מתייחסים לספיקו של בעה"ת בשער טז הנ"ל, והוא ממש לשון בעה"ת. ומש"כ בעניין מי שבקש ללכת למדינת הים, מקורו מתש' רב יהודאי גאון המובאת בבעה"ת שם, אלא דהמחבר לא ס"ל כוותיה לדינא. (ועיין בפד"ר ח"ב (עמ' 71-75).

גם בשו"ע חו"מ קיא,יג כתב לפרש את דברי הרשב"א באופן שונה. תחילה הביא את דברי הרשב"א בתשובה בלוה שבא למכור קרקעותיו לעובד כוכבים, שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו, ובא המלוה למחות במכירה, דאינו יכול למחות, כפי שאינו יכול למחות כשמוכר מטלטלין שלו. מיהו המוכר לא טוב עושה, שמזיק שעבודו של חבירו. ע"כ מדברי הרשב"א. וכתב ע"ז הרמ"א: 

"וי"ל דאם נראה לבית דין שלא יהיה מקום לגבות חובו אחר כך, יכול למחות". 

הרי דיש לחלק בין חשש בעלמא של המלוה, לבין אם בי"ד מתרשמים שאח"כ לא יוכל לגבות.

ובתרומת הדשן (סי' שה) כתב:

"דאפשר ע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרברב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפילו היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל"

הביאו להלכה מהרי"ק בשורש קט והרמ"א בחו"מ עג,י. 

ומש"כ הסמ"ע יד,יז דאין כן משמעות דברי הרמ"א בסי' עג, הדברים מתיחסים למה שלמד המהרי"ק מדברי תה"ד שאף במקום שעיקלו בלי אמתלא, על הנתבע לדון בעיר התובע, וע"ז כתב הסמ"ע דמשמעות הרמ"א שם אינה כן. דהרמ"א בסי' עג לאחר שהביא את דברי תה"ד הנ"ל כתב לעניין לדון בעירו, דבמקום שהנתבע צאיית דינא, עליו לדון בעיר הנתבע, וא"כ כשאין צורך בעיקול, לא מועיל העיקול לעניין שצריך הנתבע ללכת אחרי התובע, וזה דלא כמהרי"ק, אולם דברי תה"ד לעניין עצם העיקול במקום שאין בו צורך כולי האי, הובאו להלכה ברמ"א ונשארו על כנם. 

גם הש"ך שם (סי' עג ס"ק לא, וכן ס"ק לג-לד) כתב שדינים אלו תלויים במנהג המקומות. ונראה דמנהג המקומות שכתב הש"ך מתיחס לעניין גוף האמתלא, אם לעקל ע"ס כתב יד או תביעה ע"פ וכד', אבל במבזבז נכסיו, כיון שבכה"ג אי אפשר להגדיר את הלוה כעושק, אפשר שהדבר מהוה חסרון בעצם כח הב"ד לעקל. וכ"נ מדברי הש"ך שכתב; "ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מ"מ אין לך בו אלא חידושו". נראה שסברת "אין לך בו אלא חידושו" מהני נמי נגד מנהג לעקל כשאינו מבזבז. (וע"ע במש"כ בתשובת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ז').

והרמ"א בחו"מ (קיא,יג) הביא להלכה את תשו' הרשב"א, בלוה שרוצה למכור קרקעותיו לעכו"ם: "ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ, יכול למחות". ובפתחי תשובה שם (ס"ק ו') הביא תש' מו"ה משה רוטנבורג (חחו"מ סי' יט) שהסתפק אם סובר הרמ"א לעקל אם לא נשארה לו קרקע אחרת, ואף אם יש לו מטלטלין שייך הברחה, או אפילו הוא עני ביותר שלא נשאר לו מאומה. ומסיק דזה וזה אינם מעכבים מכירתו, שאין חוששים מה שאין לו כעת, דשמא יהיה לו בזמן הפירעון, אלא הכוונה שאם יודעים שמכר כדי להבריח או שרוצה ללכת למדינת הים וכה"ג, מעקלים. הרי שהרב משה מרוטנבורג פירש לדברי הרמ"א דדוקא במבזבז נכסיו או רוצה ללכת למדינת הים מעקלים, ולא בנכסיו מתמוטטין.

והיש"ש (ב"ק א,כ), לאחר שפסק כדברי הרא"ש שמעקלים באמתלא, הוסיף סברא לדברי הרא"ש, דהשעבוד מתחיל מיד בשעת ההלואה, ומה שאינו גובה עד לזמן המוסכם, הוא תנאי בין הלוה למלוה, וכשיש אמתלא, יכול לפחות לעקל. ומצא סברא זו בתשובת חזה התנופה (לתלמיד הרא"ש, מדברי הרא"ש, סי' ז') והטור (חו"מ עג,יח): 

"מי שנשבע לחבירו לפרוע ממון לזמן ידוע, וירא בעל הממון שיעבור החייב על שבועתו ולא יפרע לו בזמנו, ורגלים בדבר שירא, שמן הדין יש לב"ד להטיל קנס ולאיים עליו שיפרע בזמנו ולא יעבור על שבועתו. ואף שכמה גדולים חולקים, כגון הרמב"ן ור"י ברצלוני, כדאיתא בטור סי' עג, וכן הרשב"א בתשובה (סי' תתקח). מ"מ דבריו נכונים, כי אף שכתב זמן בשטר, מ"מ השיעבוד מתחיל משעת הלואה, ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן, והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה, אף שאינו גט אלא לאחר מיתה, מ"מ הגט מתחיל מעת הנתינה, ותנאי הוא דאתניה עד מיתה. הכי נמי כה"ג, בפרט בהאי עניין להציל העשוק. וכמו שאיסור הוא למלוה לנגוש הלוה, כך הוא אסור ללוה לכבוש ממון המלוה, כמו שכתב הרמב"ם (מלוה ולוה א,ג)". 

הרי שהשעבוד מתחיל משעת ההלוואה, ורק התנאי לזמן הפירעון מונע את הגביה, וככל שנכסיו מתמוטטין או מבזבז נכסיו, יכול לעקל מחמת שיש שעבוד משעת ההלוואה, דחלק מתנאי אי הפירעון עד הזמן שנקבע, שגם הלווה לא יגרום שהמלווה לא יוכל לגבות את חובו.

וכשיש ספק במנהג אם לעקל, אם נאמר כדעת הגאון הנז' ברא"ש שמקור העיקול הינו תקנת חכמים, א"כ בכל מקום שיש ספק בתקנה, מעמידים על עיקר הדין ולא מעקלים, עיין במש"כ הגרי"א בספרו נחל יצחק (סו"ס כה). אולם לשיטת הרא"ש שהעיקול הינו מעיקר הדין של "להציל עשוק מיד עושקו", כל היכא דחיישינן לכך מצילינן ליה, וא"כ אפילו בספק מנהג, אם קיים חשש כנ"ל, מעקלים. ומדברי התומים (אורים קכח,יא) מבואר דאין לעקל כל היכא שיש ספק, וז"ל: 

"... כיון דהוא רק ספק אם יבואו הגויים, ובשביל ספק אין לעקל, כי בלא"ה כל עניין העיקול מחמת תקנה, והבו דלא לוסיף עלה". 

הרי דס"ל לתומים דכל היכא דיש ספק, אין מעקלין, כיון שכל העיקול מחמת תקנה. הרי שנקט כשיטת הגאון ולא כרא"ש.

ועיין בתשובת דרכי נעם (חחו"מ סי' לט), לאחר שהביאו את דעות הראשונים והאחרונים, כתב דהכל תלוי במנהג המקומות, ומ"מ מקומות שנהגו לעכב, אין צורך בשטר דוקא אלא יכול להביא ראיות ברורות וחזקות: 

"כלל העולה לעניין דינא, שאם הלוה והמלוה שניהם מבני עיר מצרים ואגפיה, אין לזוז מדברי מוהר"י קאשטרו ז"ל, ולא עבדינן עובדא לעכב כי אם בדבר ברור, כגון בשטר וראיה ברורה. אמנם אם א' מבני עירנו יש לו שום תביעה על אחד מבני עיר שנהגו בה מנהג העיכוב ולא חשו לתקנת העיקול שכתב ר"ת, אז ראוי לדון לעכב ממון שכנגדו בראיות מוכיחות וחזקות, כדכתי' משם הרא"ש ז"ל, שממנו נשרש מנהג זה, ודעתו דוקא בראיות חזקות מוכיחות אע"פ שאין שם שטר חוב, כי למה ילקה א' מבני עירנו שחבירו יעכב ממונו במדינת הים כתקנת מנהגם ע"פ הרא"ש ודעימיה, וזה לא יוכל לעכב, דא"כ לקתה מדת הדין על זה הסדר בארצנו".

והנצי"ב בתשובת משיב דבר (ח"ב סי' צ' אות ג') חקר אם מלוה יכול לעקל נכסים השייכים ליתומים קטנים מחמת חוב האב, ותלה את הדבר במחלוקת הגאון והרא"ש, דלדעת הגאון שאינו אלא מן התקנה, אפשר דלא תקנו ביתמי כמו שלא תקנו להשבע וליטול, אך לשיטת הרא"ש שדין גמור הוא להציל עשוק, גם ביתמי מעקלין. והסיק הנצי"ב: 

"דנקטינן בגוף העניין כרא"ש שדין גמור הוא להציל העושק אף שעוד לא הגיע זמנו, ממילא אפילו ביתמי הכי הוא". 

הרי שנקט כדעת הרא"ש שהאפשרות לעקל היא מעיקר הדין, ולכן אף שהיה לו ספק בגוף הדבר אם מעקלין, מ"מ לא חשיב כספק בתקנה אלא כספק בדין, וע"כ מעקלין אפילו ביתומים קטנים.

וע"ע בדברי מלכיאל (ח"ה סי' רפב) שאין להודיע לנתבע שמעקלים ממנו קודם העיקול אלא רק לאחר העיקול. וכן אם התובע אין בידו שטר וכל התביעה היא ע"פ, כך שהנתבע יוכל להפטר משבועת היסת, וניכר שהתובע אינו בא להקניט ולקנטר אלא באמת ובתמים, והנתבע מתחמק מלהשבע היסת, חובה על ביה"ד לעקל את ממונו עד שישבע. ואף ששמע שהכסף הקדשים כתב שלא לעקל, אם מדובר בתביעה שאין בי"ד יורדים לנכסיו אלא מחייבים שבועת היסת, דעתו שיש לעקל: 

"עכ"פ בנ"ד כיון שמשתמט מלישבע והתובע הוא ת"ח ולא יתבע בשקר, נראה ברור שמוטל על ב"ד לעקל את החוב שיש לו, ושלא להודיע מקודם את הנתבע שרוצים לעקל, כי אולי בין כה וכה יבריח את זה, כי יקח פטור מהאיש הלז או ידרוש שיכתבנו על שם איש שלא יקבל עיקולים. ובפרט דבנ"ד אין חשש הפסד ע"י העיקול, כי האיש הלז הוא עשיר ונכבד וגם הלא האמינו הנתבע עד עתה. אך א"צ לזה וכמש"ל. והעיקר בכגון זה שעל הדיין מוטל לעשות כל טצדקי להציל עשוק מיד עושקו וכמ"ש הרא"ש שהזכרנו. וזהו תכלית מצות דיינים". 

הרי דעתו שיש לעקל אפילו בתביעה בע"פ המחייבת רק שבועה, והכל לפי ראות עיני הדיין, המצווה להציל עשוק מיד עשקו.

ג. בין חוב לכתובה

בניגוד לחוב, שפירעונו בדרך כלל ברור או כמעט ברור, הרי שבקשת עיקול לכתובה שונה. לא ניתנה כתובה לגבות מחיים (כתובות פא,א). וכאשר אישה תובעת גירושין, לא בכל מקרה היא זכאית לכתובה, עיין שו"ע אהע"ז קנד,א ובב"ש ס"ק א' ועוד, ועיין מה שכתבתי בח"ז סי' ה'. וגם כשהאיש תובע גירושין, לעיתים טוען שהאישה הפסידה את כתובתה, ובזה חובת ההוכחה עליו. אך גם ובעיקר, הואיל והאישה תובעת כספים מכח איזון משאבים ע"פ חוק יחסי ממון, כידוע זכויות אלה המגיעות לה ע"פ החוק ולא ע"פ ההלכה, מתקזזות מסכום הכתובה, ובדר"כ הסכום מאיזון המשאבים גבוה מסכום הכתובה. משכך, כל זכות האישה לכתובה תלוי ועומד בשאלות הנ"ל הנצרכות לבירור, בניגוד להלוואה וחוב, שחובת הפירעון ברורה בדרך כלל. משכך, חובתו של ביה"ד לשקול בטרם מתן צו עיקול בתביעת כתובה, אם יש רגליים לזכאות האישה בסכום הכתובה, לאור האמור לעיל. וגם שמא יש כבר עיקול על כספים בגין זכויות פנסיוניות ועוד, במסגרת התביעה הרכושית.

הריב"ש בתשובה (סי' צא) נשאל במי שיש לו אישה ובנים, ורוצה לקחת אישה שניה על אשתו, והאישה הראשונה מוחה בידו: 

"אם תוכל האישה היושבת תחתיו למונעו ולומר לו, אם רצונך לישא אישה עלי, התפיסני כתובתי או מטלטלין כדי שווי נדונייתי, כי יראה אני שמא תפסיד, ואם היום או מחר תמות או תגרשני לא אמצא במה ליפרע, שבעוד שאני לבדי יושבת תחתך איני חוששת". 

הריב"ש משיב שאם יש בידו לזון ולפרנס את שתיהן, אינה יכולה למחות בידו. ומה שמבקשת להתפיס בגין כתובתה, אינה טענה, כיון שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים: 

"והיכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת, הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא, שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגירושין. וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש, אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן, אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה". 

מבואר מהריב"ש, דאף שבאה בטענה שמא לא תוכל לגבות כתובה, לא מתפיסים לה עבור הכתובה, כיון שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ורק אם יגרשנה, תבוא אחר הגירושין לתבוע כתובתה.

בתשובת אמונת שמואל (לרבי שמואל קלעי - סי' פח) נשאל, במי שנשא אישה על אשתו, ועבר להתגורר בעיר של האישה שניה, וטוענת הראשונה שהואיל ולקח כל נכסיו לעיר אשתו השניה, מבקשת שיתן לה ערב הגון על כתובתה, נדוניא, תוספת כתובה ונכסי מלוג, או ישליש את הכסף ביד נאמן. והשיב המשפטי שמואל: 

"ואמנם במה ששאלת אם חייב להבטיחה על כתובתה ונדונייתה ותוספת ונכסי מלוג אחרי שעקר דירתו מלפניה, אע"ג דלכאורה י"ל דאדעתא דהכי נתחברה עמו שיעמדו יחד, מכל מקום לחייבו להבטיח איני רואה בו, דלא עדיפא כתובה דלא נתנה ליגבות מחיים מחוב גמור, דלא חייבו הגדולים ז"ל להבטיחו אפילו קרוב לזמנו אם ירצה ללכת לו, וכן אמר שאפילו שראוהו מבזבז נכסיו אינו יכול להכריחו ללוה להבטיחו, וכל שכן כתובה ונדונייא. ואפילו לדעת הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ה') וסיעתו דאמר דכשרואהו מבזבז ראוי להבטיח, הלא פירש בפירוש ז"ל דדוקא כשיש אמתלא או רגלים לדבר. ועוד דיש חילוק טובא בין חוב דקאי לגוביינא בהגיע הזמן לכתובה ונדוניא, דלא נתנה ליגבות מחיים, וכל שכן למ"ד דאפילו דנדוניא לא הוי דינה כחוב. וכן כתב הריב"ש ז"ל (סימן צא) בפירוש שאינה יכולה לומר או תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין, שלא נתנה כתובה ליגבות אלא לאחר מיתה או בגירושין, עכ"ל עיי"ש. האמנם על כל זה ראוי לבית דין לפקח לתקון האישה הראשונה הזאת, ושלא לעוות דינה להניחה עגונה ונדחה כאשר כותב בשאלה, ולגזור עליו לייחד רוב זמנו עם הראשונה, ואם רוצה לקיים מצות פריה ורביה, הלא יוכל לקיים, ואם לא ישמע לקול הבית דין, יגזרו עליו בגזרה חמורה". 

מבואר מהאמונת שמואל שוודאי לחולקים על הרא"ש אין לחייבו להבטיח את יכולת גביית הכתובה והנדוניא, אלא אפילו לשיטת הרא"ש, יש חילוק בין כתובה לחוב, דכתובה אין לה זמן פירעון, כל עוד לא התגרשה או התאלמנה.

אמנם מדברי הריב"ש י"ל דכאשר אינו יכול למיקם בסיפוקייהו של שתי הנשים, והאישה מעוניינת להתגרש, הרי זה כזמן הגעת הכתובה, ויכולה לדרוש שיתפיס לה עבור כתובתה. כן כתב בתשובת בית יהודה (לרבי יהודה עייאש, חאהע"ז סי' ה'): 

"אבל בדלא אפשר, הרשות בידה בכל עניין בין לתביעת הגט בין לתביעת ייחוד הכתובה, זולתי אם הוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה, דאז לא תוכל לתבוע ייחוד כתובתה. והוזקקתי לבאר זה, משו' דמתש' הרב בעל משפטי שמואל ז"ל בסוף סי' צח משמע דאין הבעל חייב להבטיחה על כתובתה בכל עניין, מדסתם, והא ליתא, דלא מיירי התם אלא בדאיפשר למיקם בסיפוקייהו, כדמוכח ממקצת לשון הריב"ש ז"ל שהעתיק שם, ואותו לשון שהוא לקוח מתש' הריב"ש ז"ל שהעתקנוה בסמוך, לא מיירי אלא בדאיפשר למיקם בסיפוקייהו". 

מבואר מהבית יהודה, שאם רוצה לשאת אישה שניה והאישה מעוניינת בגירושין, הרי זה כהגיע זמן הכתובה לעניין עיקול עבור דמי הכתובה, שיכולה לדרוש שיתפיסו לה עבור כתובתה.

גם ראנ"ח (ח"א סי' כח) כתב לחלק בין חוב לכתובה. לאחר שהביא תש' הרשב"א (עיין תש' הרשב"א החדשות סי' שא), בבעל שמוכר נכסיו לנכרי, במקום שאין בני חורין אחרים, אף שהוא מזיק שעבוד כתובת האישה, משורת הדין אי אפשר לה למחות בידו, שמא לא תבא כלל לידי גביה, ואם תבא לידי גביה, שמא עד אז ימצאו לו נכסים להגבותה. וכתב ראנ"ח, שאף שדעתו הינה שלא כדעת הרא"ש ודעימיה: 

"מכל מקום למדנו מדבריו החילוק מפורש בין היכא שהדבר ודאי שיבא לידי גבוי ובין היכא די"ל דאפשר שלא יבא לידי גבוי לעולם, וזכינו לדין בנדון שלפנינו שאיפשר שלא יבא לידי גבוי לעולם שאין מעכבין על ידה". 

הרי שכתובה שלא ניתנה לגבות מחיים אין מעכבים נכסיו, שאין הכתובה דומה לחוב.

ובתשובת מהר"י לבית הלוי (סי' טז) מצאנו, שאם מעשי הבעל מוכיחים שכוונתו לגירושין, הרי זה כביכול הגיע זמן הגביה. מהר"י נשאל בבעל ואישה שיש ביניהם קטטות, וכפי הנראה כוונת הבעל לעקור חוץ לעירו במקום שלבו חפץ, כדי שעל כרחם של קרובי אשתו יתרצו לקחת גט שלא תשאר עגונה, ויהיו מוכנים להתפשר בעניין הנדוניא ולהסכים למה שירצה ליתן להם. ואף שכמה מהרבנים האריכו שאין לעכב ממונו מפני שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ס"ל למהר"י שמקרה זה שונה: 

"הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואחר כך לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד, וא"כ לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים, דהוה ליה כבעל חוב שרואים בו שהוא מבזבז ממונו וכשיגיע הזמן לא ימצא המלוה לגבות חובו [...] ואין לומר דשאני בעל חוב, דאע"ג דלא מטא זימניה מכל מקום עתיד הוא לבא בהכרח, מה שאין כן זמן גביית הכתובה דאפשר דלא יבוא לעולם, דשמא תמות בחיי בעלה. משום דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה, וכדי שלא יפרע לה נדונייתה חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד, וא"כ הוה ליה כאילו הגיע זמן הפירעון, דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו, וזמן גביית הכתובה הוא בגירושין או במיתת הבעל, ואם כן בנדון דידן הוה ליה כאילו הגיע זמן הגבייה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה". 

והביא מהר"י ראיה מתותרנית (ב"ב קמו,א), דכיון שדעתו היתה לגרשה, אינו יורש אותה, ודעת הרשב"ם שאפילו בנשואה אינו יורשה, וכן דעת הר"י מיגאש, ומ"מ מוכח שאם יש אמתלאות ומעשים מוכיחים שדעתו לגרשה, כ"ע יודו לרשב"ם שלא יורשה. ומוכח ממהר"י לבית הלוי, שאם גילה דעתו שרצונו לגרשה, ועושה כל טצדקי כדי שלא תוכל לגבות ממנו את אשר מגיע לה ע"פ דין, יש לעקל, ואין בזה את הסברא שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, שהרי גילוי דעתו לעניין זה, הינו כגירושין לעניין זה.

ובגינת ורדים (חאהע"ז כלל ד' סי' טז) נשאל באישה שמבקשת שבעלה ייחד לה חפצים ומטלטלין לכתובתה, שמא לא תמצא לגבות באלמנות או גירושין. והגינת ורדים בתחילה כתב לדמות לחוב, שאם רואין בית דין שהבעל מכלה ממון ומאבד ממונו, דשומעין לאישה ויתפיסוה מטלטלין עד כדי סכום כתובתה, שאם ימות או יגרשנה תמצא מקום לגבות כתובתה. הרי שלא חילק בין חוב לכתובה. אולם כתב דיש לחלק ביניהם, דטעם העיקול כתב בתשובת הרי"ף, שלא תנעול דלת בפני לווין, וטעם זה לא שייך בכתובה. עוד כתב, דכיון שדין העיקול נתון במחלוקת ראשונים ואחרונים, אין לך בו אלא חידושו, ואין להוסיף על מה שנאמר בחוב, והיכא דאתמר אתמר, היכא דלא אתמר - לא אתמר, והבו דלא לוסיף עלה. 

גם מהרח"ש (תורת חיים חאהע"ז סי' יז) כתב לחלק, שאם רואים ב"ד שמבזבז ומוכר מנדונייתה, שבי"ד מוציאים מידו הנדוניה ומניחים ביד שליש נאמן עבור שניהם, אולם אם לא ראינו אותו מבזבז נכסי הנדוניא, אין מוציאין מידו. אמנם מי שבגד באשתו ומחפש לברוח, ותפש כל נכסי נדונייתה והוציאם מביתו ממקום הראשון אשר היה בתחילה וכיוון להבריחם, בזה יש להחזירם למקומם הראשון כדי שיהיו משועבדים למזונות האישה ופרנסתה וכו'. אולם כל שלא ראינו שנגע בנכסי נדונייתה אלא שהם מונחים במקומם הראשון אשר היו אחר הנישואין, לא מצאנו שמוציאין מידו. ונראה שכל דבריו אמורים לעניין נדוניא, ולא ביחס לכתובה או תוספת כתובה, דדוקא נדוניא דינה כחוב ולא כתובה ותוספת כתובה, וכמש"כ בבית מאיר (ראה להלן).

גם מהרש"ם בתשובה (ח"ג סי' רפב) כתב שאם רואים שמבזבז נכסיו, בפרט כשכוונתו שיוכל אח"כ להתחמק מתשלום הכתובה, יכולים לעקל ממונו, ואף ניתן לעקל עבור תביעת מזונות, אם נראה שמחמת שמבזבז נכסיו, לא ניתן יהיה לגבות ממנו מזונות שהוא חייב בהם: 

"הנה בכנה"ג ובאה"ט אבה"ע סי' צג, הביאו בשם ר"י הלוי (סי' טז), דאם נראה כוונת הבעל לאכול כל הממון ואח"כ ילך למרחוק כדי שתצטרך לקבל גט בעל כורחה, ניתנה כתובה לגבות מחיים. ומ"ש מתש' הריב"ש להיפוך (ועמ"ש בחיבורי סוסי' קפ"ד בזה), הנה כעת עיינתי בתשובת הריב"ש (סי' צא), ומיירי באיש שרוצה לישא אישה על אשתו, והאישה מעכבת לפי שלא יוכל למיקם בסיפוקיהם, ורוצה לגרש הראשונה, ופסק דאין בידה לתבוע כתובתה עד לאחר גירושין, וא"צ הבעל להבטיח מקודם במיטלטלין וכדומה, וגם הנדוניא א"צ להבטיח מקודם, עיי"ש. והיינו משום דהוא אינו כופה אותה להתגרש אלא שרוצה לישא עוד אחרת, משא"כ היכי דמבזבז נכסיו. ונראה פשוט דכמו דבידה לגבות כתובתה, הוא הדין אם רוצה האישה להבטיח דמי מזונותיה. וכן אם יש לו בנים קטנים שחייב לזונם כפי המבואר באה"ע סי' עא, יש ביד ב"ד לעכב שלא יבזבז נכסיו, כיון שלא יהיה אח"כ בידינו לגבות ממנו דמי המזונות, כמ"ש כה"ג בחו"מ סי' עג סעי' י', וסי' קיא סע' יג בהג"ה בסופו. ויעויין היטב בב"י סי' הנ"ל בשם בעה"ת ובשם תשו' הרשב"א, ובשו"ת מהר"ם מרוטונבורג האחרונים חחו"מ סי' יט באורך. ולכן גם בנ"ד אם לפי ראות עיני ב"ד רוצה לבזבז נכסיו ולילך למדינה רחוקה ולעזוב את בניו הקטנים שחייב לזונם, מהראוי לעכב על ידו במה דאפשר".

מהאמור לעיל עולה, שיש הסוברים שאין לעקל בגין חוב כתובה, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכמש"כ הריב"ש, רבי שמואל קלעי באמונת שמואל, ראנ"ח וגינת ורדים. אמנם יש שכתבו לעקל בתנאים מסוימים, כגון שמבזבז נכסיו, וכן שניכר שעושה כן כדי להפסידה, או שניכר ממעשיו שרוצה לגרשה, וכמש"כ מהר"י לבית הלוי, רבי יהודה עייאש בתשובת בית יהודה, מהרח"ש בתורת חיים ומהרש"ם.

והט"ז (אהע"ז צ,א) הביא את שתי הדעות, ונשאר בצ"ע למעשה: 

"נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו, תוכל האישה למחות בידו, כמו שמצינו בחו"מ סי' עג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו. אלא שיש לחלק, דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה, דשמא תמות היא, וצ"ע למעשה". 

והח"מ צ,מז כתב, דאף שהאישה אינה יכולה למחות בבעלה שלא למכור נכסיו, יכולה למחות שלא למכור לעכו"ם או ממי שלא תוכל לגבות ממנו. ונראה דדברים אלה כדברי הרמ"א חו"מ קיא,יג, וס"ל לח"מ דאין חילוק בזה בין כתובה לחוב, דמבזבז נכסיו או מוכר למי שאינו יכול לגבות ממנו, יכולה למחות. ועיין בבית מאיר (צ,א) שחילק בין נדוניא לכתובה, דאם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות וכיוצ"ב, כמו בלוה ומלוה שיכולים לעקל תוך הזמן ולתבוע תוך הזמן, לעניין נדוניא יכולה ג"כ לעשות כן: 

"ואפילו אינה כלל מורדת ויושבת תחתיו, יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהן נכסי מלוג ע"י עניין בטוח והוא יאכל הפירות, דהא להרבה ענינים נדוניא לחוב לזמן דמי".

לאמור לעיל, יש לבחון את כתב התביעה האם על פניו האישה זכאית לכתובה, וכן לבחון אם הכספים שתקבל במסגרת איזון המשאבים על פי החוק אינם שווי ערך לסכום הכתובה. ובנוסף יש לשקול ולבחון אם אכן יש חשש שבמידה ולא יעקלו נכסי הבעל, לא תוכל האישה לגבות כתובתה, וכאמור לעיל בגוף הדברים.

כאמור לעיל, הבחנות אלה צריכות להיעשות ע"י בי"ד קמא, המכיר את כל הנתונים הנדרשים לשיקול ומתן המשקל הסגולי לכל אחד ממרכיבי הנתונים הנ"ל, ואין מקום שבי"ד דנן יתערב בהחלטתם.

כאמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

משלא התבקשה תגובת המשיב, אין חיוב בהוצאות. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת שמות ומספרי זהות הצדדים.

ניתן ביום י"ח בתמוז התשפ"ה (14/07/2025).

הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה