חלוקת דירה כשקדם לנישואין הסכם ממון
הרב רלב"ג מרדכי
האיש הכניס דירה ולאחר זמן מכרו את הדירה וקנו דירה חלופית. חלק ממימון הדירה נעשה ע"י כספי הדירה שנמכרה, אך יש ויכוח מהיכן נעשה שאר מימון הדירה, האם מכספים שהכניסה האישה או מכספי האיש.
מאז עלה ערך הדירה ויש לברר כיצד יש לחלוק ברווח.
בשאר הדירה הצדדים יחלקו בשווה.
ב"ה
תיק 1461244/2
הנדון: חלוקת דירה כשקדם לנישואין הסכם ממון
פסק דין
בפנינו ערעור המבקשת על פסק דין בית הדין הרבני בפתח תקוה מיום ט' בחשון תשפ"ה (10.11.24).
בפסק הדין נקבע כי המשיב זכאי לשיעור של 33.45% בדירת הצדדים, והנותר יאוזן בחלקים שווים.
תיאור העובדות
הצדדים נישאו כדת ביום ... נישואין שניים לצדדים, ולהם שלושה ילדים משותפים ובוגרים. כשבועיים לפני הנישואין ביום ..... חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר בפני נוטריון, ולפיו כל צד נשאר עם הזכויות שהיו לו ערב הנישואין. (סעיף 4 להסכם).
עוד נקבע בהסכם כי הצדדים יגורו בדירת המשיב, אך אין בכך כדי להקנות למבקשת חלק בדירה, ובמידה ויחליטו למכור את הדירה לצורך רכישת דירה חילופית, 'השווי ממכירת דירתו של הבעל יחשב רכושו בלבד, והסכום המשלים ישמש רכוש משותף'. (סעיפים 12- 15 שם).
בדיון מיום כ"א בטבת תשפ"ד (2.1.24) התברר כי דירת המשיב נמכרה בסך 145,000 $ והצדדים רכשו יחד דירה חילופית בסך 212,000 $ המבקשת טענה כי הכניסה מהוריה 100,000 ₪ לרכישת הדירה אך המשיב טען כי אינו זוכר, ולדעתו כספים אלו שימשו לשיפוץ הדירה שנעשה מאוחר יותר. (שורות 57-62 ושורות 71,84 לפרוטוקול שם).
ב"כ המשיב טען כי תמורת הדירה שקיבל המשיב ממכירת דירתו שווה כעת מיליון ₪, ובהתאם להסכם יש לזקוף זאת לטובת המשיב במכירת הדירה המשותפת, כאשר רק המותר יאוזן בחלקים שווים. ב"כ המבקשת ביקשה שהמשיב יוכיח כי אכן כל תמורת דירת המשיב שימשה לרכישת הדירה המשותפת, אך בית הדין דחה את המבוקש שהרי שני העסקאות נעשו ביום אחד וברור שהתמורה שימשה לצורך רכישת הדירה החילופית, בצירוף המשכנתא שהתקבלה.
בסופו של דבר, הצדדים קבלו בקניין את הצעת בית הדין כי הדירה תימכר, המשיב יקבל מיליון ₪ על פי הסכם הממון, המשיבה תקבל 100,000 ₪ בגין הכתובה שתבעה, ובכל המותר יחלקו יחד. בית הדין הוסיף כי אף אם המבקשת הכניסה כספי ירושה לרכישת הדירה, הרי אלו הוטמעו בדירה המשותפת, והמשיב לא התחייב מעולם להשיבם. (עקרונות ההסכם נקבעו בהחלטה מיום כ"ג בטבת תשפ"ד -4.1.24)
דא עקא, כי אחר הדיון ב"כ המבקשת הציגה סימוכין כי לא כל תמורת דירת המשיב שימשה לרכישת הדירה המשותפת, שהרי המשיב גרר את המשכנתא מדירתו הקודמת, ומשכך יש לקזז את המשכנתא שגרר מתמורת הדירה. בהתאם לאמור בית הדין הקפיא את החלטת העבר והחליט למנות רו"ח לבדיקת מקורות המימון. (החלטה מיום י"א באדר ב תשפ"ד 21.3.24)
רואה החשבון הציג דו"ח מיום כ' באלול תשפ"ד (23.9.24) ממנו עולה כי ביום י' בתמוז תש"ף (2.7.2000) מכר המשיב את דירתו בסך של מאה ארבעים וחמשה אלף דולר שהם 582,920 ₪ (סעיף 3 לדו"ח). בו ביום רכשו הצדדים דירה חילופית בסך מאתיים ושתים עשרה אלף דולר שהם 856,410 ₪ כאשר לצורך כך גרר המשיב את המשכנתא מדירתו הקודמת לדירה זו בסך 296,500 ₪ (סעיפים 6-7 לדו"ח).
אמור מעתה כי הסכום הנזקף לטובת המשיב מתמורת הדירה, בקיזוז המשכנתא שגרר לדירה החילופית הינו 286,420 ₪ בלבד. (582,920-296,500) כאשר יתרת התשלום מורכב מגרירת המשכנתא בסך 296,500 ₪ והשלמת משכנתא אותה נטלו יחד בסך 138,210 ₪ ובסך הכל סך של 721,130 ₪ (סעיף 7 לדו"ח רואה החשבון).
כאמור הדירה החילופית נרכשה בסך 856,410 ₪ שהם כמאה אלף ₪ מעבר למקורות המימון הנזכרים, ולפיכך כתב רואה החשבון במסקנתו, כי אין לשלול את טענת המבקשת שאכן הכניסה מאה אלף ₪ להשלמת הרכישה.
בהחלטה מיום כ"ג באלול תשפ"ד (26.9.24) ביקש בית הדין את עמדת הצדדים לדו"ח. המשיב בתגובתו מיום ג' בחשון תשפ"ה (4.11.24) נאחז בסב'ך וטען לראשונה כי למיטב זכרונו השלמת הרכישה בוצעה מקרן השתלמות שפדה. המבקשת בתגובתה מיום כ"ז באלול תשפ"ד (30.9.24) הסכימה לממצאי הדו"ח, כי כספי הירושה שימשו לרכישה.
בית הדין בהחלטה נשואת הערעור קבע כי מאחר והמשיב הסכים שקיבל כספי ירושה, ורק בעקבות הדו"ח ממנו עולה כי מקורות המימון שברשותם לא הספיקו לרכישת הדירה, נשען כעת בכל כוחו ולראשונה על קרן השתלמות עלומה, ומאחר ורק אינו זוכר מתי התקבלו כספי הירושה - יש לקבל את עמדת המבקשת.
משכך קבע בית הדין, כי בהתאם להסכם הממון היתרה הפנויה של המשיב שעמדה על סך 286,400 ₪ שימשה לרכישת 33.45% בדירה החילופית, וכי יתרת התמורה בסך 66.55% תאוזן בחלקים שווים כאשר לכל אחד 33.45%.
עוד נקבע בפסק הדין, כי תשלומי המשכנתא ששילם המשיב עד מועד הקרע, כמו גם כספי הירושה שקיבלה המבקשת שנטמעו בדירה המשותפת, הינם כספים משותפים שיש לאזנם, ומאחר והמבקשת אינה מחויבת בהחזר מחצית המשכנתא ששילם המשיב מכוח איזון המשאבים, יש לראות בזה כאילו קיבלה את כתובתה בסך מאה אלף ₪ שהרי אין כפל תשלומים.
טענות המבקשת
להלן עיקר טענות המערערת על פסק הדין:
בהתאם להסכם הממון, רק השווי אשר השקיע המשיב בדירה החילופית שייך לו, (286,400 ₪) ואין להצמיד את הסכום לאחוזים בדירה.
יש לזקוף לטובת המבקשת לבדה סך של 135,000 ₪ שהיוו את השלמת הסכום לרכישת הדירה כולל כספי הירושה, ולא כפי שנקבע שחלקה יאוזן בין הצדדים.
יש לחייב את המשיב בכתובת המבקשת בסך 100,000 ₪ מתוך חלקו בדירה.
תגובת המשיב
להלן עיקרי תגובת המשיב:
המשיב זכאי לקבל את השקעתו בדירה החילופית על פי האחוזים בדירה החילופית כפי שקבע בית הדין, ואומדנא ברורה שכך התכוונו הצדדים בהסכם הממון.
המבקשת עצמה הסכימה להצעת בית הדין שהמשיב יקבל מיליון ₪ כנגד דירתו אף שהדירה נמכרה בפחות מכך.
מאחר וכספי הירושה הוטמעו בדירה, ואין המבקשת נושאת במחצית המשכנתא ששולמה - אין לחייבו בכתובה, שהרי אין כפל זכויות.
דיון והכרעה
כאמור, הצדדים רכשו דירה משותפת כאשר המשיב הכניס לדירה זו את כספי דירתו שמכר. ומעתה יש מקום לדון איך יחלקו הצדדים את השקעתם בדירה המשותפת, ודבר זה נפתח בסוגיא בכתובות (צג.) כדלהלן:
אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים - השכר לאמצע. (כלומר, שחולקים בחלקים שווים).
אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה - השכר לאמצע.
ולפי דרכנו למדנו שלדעת שמואל, אף אם ההשקעה הייתה בחלקים שאינם שווים, חלוקת ההשקעה הינה בחלקים שווים וכדבריו, השכר לאמצע.
ופירש הרא"ש מילתא בטעמא (כתובות פרק י סימן י):
שהרי היה לבעל הממון להתנות שיחלקו לפי ההשקעה, ומדלא התנה - אומדנא דמוכח שהסכים לחלוקה שווה, דאפשר שכנגדו חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת [...] ובירושלמי (הלכה ד) מבואר שעל ידי השותפות בא להם ריווח גדול יותר מאשר כל אחד היה עושה לבדו, שמה שקנה כשיש לו יותר מעות לא יכול היה לקנות בפחות מעות, ובלא חלק חברו לא היה מגיע הריווח ולכן חולקים בשווה עכת"ד.
ונחלקו בגמרא רבה ורב המנונא (יש מפרשים שנחלקו בדעת שמואל, ויש מפרשים שנחלקו על שמואל ראה שיטה מקובצת ואכמ"ל) שלדעת רבה הני מילי רק בשור לחרישה ועומד לחרישה, דכיון שאין חלקו של אחד מועיל ללא חברו, לכן השכר לאמצע, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, שאפשר לחלק את השור לאברים - כל אחד יטול כפי השקעתו. אך רב המנונא פליג שגם בשור לחרישה ועומד לשחיטה השכר לאמצע, עיין שם.
ובבית יוסף (חושן משפט סימן קעו) האריך בביאור דעות הראשונים, ולבסוף הכריע כדעת הרי"ף (נב:) והרמב"ם (פרק ד מהלכות שותפין הלכה ג) שאם טבחו את השור - יחלקו לפי מעות, אבל אם מכרוהו חי - חולקין בשווה. וסיים דהוא הדין לכל סחורה הראויה ליחלק, שחולקין לפי מעות, ואם אינה ראויה ליחלק - חולקין בשווה, עיין שם.
וכן פסק בשולחן ערוך (סימן קעו סעיף ה) כדלהלן:
השותפין שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה שלשה מאות, ונתעסקו כולם בממון סתם, ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשווה לפי מניינם, לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה [...] אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע.
ופירש הסמ"ע (סקט"ו) דכל שלבסוף מכרוהו חי, השכר לאמצע, ואף אם לקחוהו על מנת לשוחטו, לא אזלינן בתר תחלת מחשבה אלא בתר סוף מעשה, דמכרוהו חי והשכר לאמצע, והוא הדין לכל הדומה לו, דהיינו סחורה שאינה עומדת ליחלק אלא למוכרה ביחד, דחלק המועט התערב במרובה ושוה לו, עיין שם.
ולפי דרכנו למדנו, שדירת מגורים שרכשו הצדדים היא בכלל 'שור לחרישה ועומד לחרישה', שהרי לא ניתן למכור את חלקה כמו שור לטביחה, ולפיכך השכר לאמצע וכמבואר.
הן אמת שהיה מקום לפקפק שרק כאשר שני השותפין התעסקו בסחורה השכר לאמצע, אבל כאשר שניהם כלל לא התעסקו בסחורה, והשבח ממילא בא כשבח הדירה, אפשר שיחלקו לפי מעות.
וכן נראה לכאורה מלשון הרמב"ם (שם) והשולחן ערוך (שם) שכתבו 'שותפין שהטילו לכיס ונתעסקו כולם בממון השכר בשוה' ומינה כאשר לא התעסקו יחד יחלקו לפי מעות.
ושוב מצאתי כן בנתיבות (ביאורים סק"י) שכתב כדלהלן:
אי אפשר לומר שיהא לאמצע כי אם במקום שהריוח עלה על ידי טירחא דידהו, מטעם שיש לומר כיון דנשתעבד בעל המועט לטרוח כמו בעל המרובה, מה שאין כן הריוח שעלה על מה שהוא בעין בלי שום טירחא דידהו, בודאי היה דעתו שיהיה לפי מעותיהן, כיון דלריוח כזה אין צריך טירחא, דאם היה בביתו היה גם כן הריוח, זה בודאי מגיע להם כפי המעות, דהא קנה כל אחד בשל חבירו לפי מעותיו ע"ש.
ושנה ופירש דבריו שנית (חדושים סקי"ד) כדלהלן:
אם קנו קרקע שאין בה דין חלוקה לעצמם, ואחר כך מכרו והרויחו, הריוח לפי מעותיהן כל שאין הריוח מחמת שותפות שיש בו טורח והתעסקות, דדוקא דכל שהשותפות הוא על דבר שיש בו טורח ונשתעבד בעל המועט לעסוק בשוה עם בעל המרובה, אז הריוח לאמצע ע"ש.
ולפי האמור, כיון ששבח הדירה בא ממילא, היה מקום לומר שיחלקו את שבח הדירה לפי הממון שהשקיעו בה. אכן בנדון דידן זה אינו, שהרי כעת הדירה רשומה על שם שני הצדדים, והרישום המשותף הוא הסכמה לחלוק, לפחות את השבח, בחלקים שווים.
אכן סלע המחלוקת בין הצדדים אודות הקרן שהביא המשיב לדירה ממכירת דירתו, שהרי בהסכם הממון נקבע כי השווי ממכירת הדירה שמכר המשיב יחשב רכושו בלבד, ולטענת המבקשת יש לזקוף לטובת המשיב רק את התמורה שהכניס בפועל לדירה, ולא כפי שקבע בית הדין כי תמורת דירת המשיב תחושב לפי האחוזים שהשקיע בעת רכישת הדירה המשותפת.
והנה, בהסכם נקבע 'כי בעת מכירת הדירה, השווי ממכירת הדירה יחשב רכושו בלבד' ולשון זה סובל שני פירושים, ניתן לפרש השווי הממוני כמות שהוא, וניתן לפרש השווי היחסי ששימש לרכישת הדירה החילופית.
כדי לעמוד על לשון ההסכם יש לבחון את כוונת הצדדים בהסכם, ומה מטרת ההסכם, שכן רוח ההסכם חופפת על חיי הזוג מבחינה כלכלית.
הדבר ברור כי מהותו של הסכם ממון הנערך בטרם הנישואין, הוא כדי להבטיח את הזכויות הממוניות של בעל הממון ועל מנת לחרוג מחוק יחסי ממון והלכת השיתוף, ומשכך הצדדים סיכמו מראש את מעמדם הכלכלי בצורה ברורה מבלי שהדבר יעיב על הנישואין.
ומבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף טז) :
יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה.
גם בבית יוסף הביא תשובת הרשב"א (בספר תולדות אדם לרשב"א סימן רסט) דפעמים שיד בעל השטר על העליונה, והיינו כאשר הלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים, ולפיכך מי שכתב סתם - על דעת משמעות השומעים הוא בוטח, שאילולי כן הוה ליה לפרושי.
וסיים שם הבית יוסף שכן כתב הרשב"א גם בתשובה אחרת (סימן שה) שכל שמשמעותו ניכר לבית דין מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפילו ליפוי כח של בעל השטר, וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיהא בו יפוי כח לבעל השטר, דנין אותו, ואף על פי שאפשר לדונו למשמעות אחר שיהא לגרעון בעל השטר.
ואל השלושה ל'ו בא, (תשובת הרשב"א חלק ג סימן שפו) דכל היכא דאפשר לקיים לשון השטר כולו, מפרשים ומקיימין, ואפילו לעשות בעל השטר על העליונה ע"ש.
וכן פסק הרמ"א (סימן מב סעיף י) כדלהלן:
כל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר, וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים, דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר.
וכן נראה מדברי רע"א (סימן מב סעיף ה) שכתב בשם תשובת הראנ"ח (חלק ב סימן ק) דבלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים - אזלינן בתר אומדנא ע"ש.
ומן הכלל אל הפרט.
בהסכם הודגש, כי במידה והצדדים יחליטו לעבור לדירת מגורים שירכשו יחד, ולצורך זה ימכור המשיב את דירתו, השווי ממכירת הדירה יחשב רכושו של המשיב בלבד.
ומשכך, גם אם יש לצדד בלשון ההסכם, יש ללכת אחר כוונת הצדדים לעגן את זכויות המשיב עבורו. ומאחר והנכס נמכר ומתמורתו נרכש נכס אחר, הרי דין הנכס השני כנכס הראשון, שחל עליו הסכם הממון ומחריגו לגמרי משייכות למבקשת.
ועל כרחינו לומר שכוונת ההסכם כי השווי שמתקבל מדירת המשיב ייזקף לזכותו בדירה החילופית לא רק לפי הסכום שהיה באותה שעה, אלא לפי החלק היחסי שהשקיע בדירה החילופית, שהרי מטרת ההסכם הייתה לשמור על חלקו של המשיב לעצמו, ולכן אף על חלקו בדירה החילופית יחול ההסכם המחריגו מחוק השיתוף ויחסי ממון.
דומה הדבר לכל הסכם ממון המתייחס לתיק המניות של אחד הצדדים, דאף אם אחר זמן המניות נמכרו כדי לרכוש בתמורתם אחרים, פשוט וברור שלא תתקבל כל טענה כי פנים חדשות באו לכאן, והמניות החדשות אינם כלולות בהסכם, שהרי המניות החדשות מחליפות את המניות שבהסכם.
ודון מינה גם לדירה החילופית שנרכשה מתמורת דירת המשיב, שאף עליה מרחפת רוח הסכמת הצדדים, כי חלקו היחסי בדירה שלו בלבד, וכשם שאילו לא נמכרה דירת המשיב, ודאי שכל שבח שהייתה הדירה משביחה היה רק שלו, כך גם עתה כל שבח הנובע מהסכום שהכניס לדירה המשותפת - שלו הוא, שהרי הקרן שלו השביחה, ויפה פסק בית הדין שיש לשום את השבח על פי אחוזי ההשקעה בדירה החילופית.
זאת ועוד, ממקומו הוא מוכרע, שהרי בהסכם עצמו נקבע גם כי כל נכס, חשבונות בנקים, קופות גמל, חסכונות וזכויות מכל סוג הרשומות על שם אחד הצדדים יהיו שייכים לו בלבד (סעיף 4 בהסכם). ופשוט הדבר, שאף אם אותם כספים המצוינים בהסכם השביחו מעת חתימת ההסכם ועד עתה, לא ניתן לומר כי רק הקרן שהייתה אז הוחרגה מהשיתוף, וכל השבח שהשביחו הכספים עד עתה יחשב משותף, דודאי השבח נגרר אחר העיקר, וכשם שהעיקר הוחרג מהשיתוף כך גם כל שבח שהשבח השביח העיקר, הוחרג מהשיתוף.
ובלכתך בדרך הזו, ואתה תבאר, שכשם שלגבי הכספים המצוינים בהסכם כוונת הצדדים ברורה ופשוטה שגם השבח שייך לבעל הממון, כך יש לפרש את כוונת הצדדים שהסכימו כי כאשר תימכר דירת המשיב השווי מהמכירה יחשב רכושו בלבד, שאין הכוונה רק לסכום שקיבל בעת המכירה, אלא גם לרבות את השבח, לפי אחוזי ההשקעה שהשקיע בדירה החילופית.
והנה ב"כ המבקשת בכתב הערעור, תמכה יתדותיה על כך שיש ללכת אחר כוונת הצדדים אף בניגוד לכתוב בהסכם, והוסיפה שכלל זה גובר על מה שאמרו 'יד בעל השטר על התחתונה' כמבואר בדברי רע"א (סימן מב) דבלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד הצדדים אזלינן בתר אומדנא (סעיפים 57-62 לכתב הערעור).
ובית הדין מפליא לעשות על ב"כ המבקשת המלומדת, שכל דבריה מקשה אחת, וסמוכות שלה תמהין (שבת סו.) שהרי אדרבה, מאחר ויש ללכת אחר כוונת הצדדים, הרי שיש לקבוע שתמורת דירת המשיב שהוכנסה לדירה המשותפת השביחה לו, כי השבח נגרר אחר העיקר וכמבואר.
ואל זה אביט, שאף ב"כ המבקשת המלומדת הסכימה לכל זה. שהרי בדיון טען ב"כ המשיב שיש לזקוף לטובת המשיב מיליון ₪ שהם כנגד הדירה שמכר בסך 145,000 $ (שורה 66 לפרוטוקול).
בסופו של דבר, הצדדים קיבלו בקניין את הצעת בית הדין לפיה המשיב יקבל מיליון ש"ח כנגד תמורת דירתו, המבקשת תקבל את כתובתה, ובמותר יחלקו.
והרי המשיב לא השקיע מעולם מיליון ₪ בדירה המשותפת, שהרי כל הדירה נרכשה בפחות מכך, ובוודאי כוונתו שתמורת הדירה שקיבל בשעתו שווה כיום מיליון ₪, והיינו על פי חלקו היחסי של המשיב בדירה שנרכשה, וב"כ המלומדת הסכימה לזה ולא הסתייגה מהאמור בטענה שטוענת כיום, כי לכל היותר חלקו של המשיב הינו הסכום שהכניס לדירה בפועל, ועל כורחך שאף ב"כ הבינה שכל שבח שהשביח חלקו של המשיב שייך לו.
וכיוצא בזה כתבתי בס"ד בעבר בבית הדין הרבני בחיפה (תיק 1137405/7 – מיום ט"ו חשון תש"ף - 13.11.19) וראה עוד מה שכתב בית הדין הגדול (תיק 1167733/3) ומבואר שם שבמקום שנקבע בפרוש בהסכם שגם תמורת הדירה שתימכר שייכת לבעל הממון בלבד, כמו בנדון דידן, ודאי שתמורת הדירה כדירה עצמה ושייכת לבעל הממון, וכדבר האמור.
וכעת סמוך לחתימה, התקבלה הודעת ב"כ המבקשת שם מיחזרה שנית את טענותיה בכתב הערעור, והוסיפה טענה חדשה שלא בא זכרה עד כה, ולדבריה מאחר ובסופו של דבר הדירה המשותפת נרשמה על שם שני הצדדים, הרי שבכך ביטלו את ההסכם.
כאמור, טענה זו לא עלתה כלל עד כה, לא בבית הדין האזורי, לא בבית הדין הגדול ואף לא בכתב הערעור. ואדרבה, בבית הדין האזורי הסכימה ב"כ המבקשת כי חלקו של המשיב בדירה מיליון ₪.
גם בכתב הערעור הסכימה שיש לפעול על פי ההסכם אלא שצמצמה את חלקו של המשיב בסך 286,420 ₪ ועמדה על כך גם בדיון בפנינו. משכך פני הדברים לא ניתן כעת לבצע מקצה שיפורים, אחר הגשת הערעור, ואחר שהתקיים הדיון.
ולגופו של ענין, בית הדין כבר אמר את דברו כי יש ללכת אחר כוונת הצדדים, ובוודאי גם רישום הדירה נעשה על דעת האמור בהסכם, כל זמן שלא בוטל ההסכם.
וכן יש ללמוד מהחלטת בית הדין הגדול הנזכרת (תיק 1167733/3) שבמקום שפורש בהסכם כי דירת המשיב תופסת את דמיה, באופן שגם אם תימכר תמורתה תחשב רכושו בלבד, כמו בנדון דידן, אזי אף אם הדירה רשומה על שם שני הצדדים, כל עוד ההסכם לא בוטל - יש לאזן את הרכוש בהתאם להסכם, וכמבואר בזה עליונים למעלה.
והנה בפסק הדין נשען בית הדין על עמדת האקטואר כי אכן המבקשת הכניסה לדירה מאה אלף ₪ מכספי ירושה, אך למרות זאת בית הדין קבע שסכום זה לא ייזקף לזכותה במכירת הדירה, שהרי הכספים הוטמעו בדירה המשותפת, ולא עוגנו בהסכם ממון מקדים כפי שעשה המשיב, ויש לראות בכך כוונת שיתוף.
כמו כן קבע בית הדין כי כלל תשלומי המשכנתא ששילם המשיב עד מועד הקרע, גם הם ככספים משותפים שאין לאזנם, למרות שהצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים, שהרי אין התייחסות בהסכם הממון לתשלומי המשכנתא, ובמסגרת האיזון הכללי יש לראות בהם כספים משותפים ומשכך אין המבקשת חייבת להשתתף במשכנתא.
והגם שנראים דברי בית הדין לגבי כספי הירושה שהוטמעו בדירה שאין לאזנם כמו גם תשלומי משכנתא ששילם המשיב שלא יאוזנו, מאחר והצדדים התנהלו בשיתוף זה עד כה ושיתוף זה נעשה קודם מועד הקרע, לפיכך אין לחייב את המבקשת בהחזר התשלומים.
אולם בית הדין קמא הגדיל לעשות וקבע שמאחר ואין המשיבה חייבת בהחזר תשלומי המשכנתא ששילם המשיב מחמת איזון המשאבים, אין לחייב את המשיב לשלם את הכתובה בסך מאה אלף ₪ שהרי אין כפל תשלומים.
אך לזאת לא נוכל להסכים, שהרי הגם שאין כפל תשלומים, היינו בתשלומים שמקבלת המשיבה אחר מועד הקרע, אבל בנדון דידן המבקשת אינה מקבלת דבר אחר מועד הקרע, ואף שאינה צריכה להשיב את תשלומי המשכנתא - אך תשלומים אלו נעשו קודם מועד הקרע, ובית הדין אינו נזקק להתנהלות הצדדים רק ממועד הקרע ואילך, ומאחר והמשיבה אינה מקבלת דבר אחר מועד הקרע יש לחייב את המשיב בכתובת המבקשת.
ואחשבה לדעת זאת, שהרי בעבר עת הצדדים קבלו בקניין את הצעת בית הדין, ולפיה המשיב יקבל מיליון ₪ מתמורת הדירה המשותפת, הצהיר ב"כ המשיב כי המשיבה תקבל את כתובתה מחלקו בדירה (שורה 126 לדיון מיום כ"א בטבת תשפ"ד 2.1.24) ולא טען על קיזוז תשלומי משכנתא מהכתובה, וכך קבע בית הדין בעקרונות ההסכם אותו קבלו הצדדים בקניין.
משכך, קל וחומר עתה שאחר הבדיקה חלקו של המשיב בדירה הינו יותר ממיליון ₪, אין סיבה לשלול מהמבקשת את כתובתה, ולא שייך לומר בזה אין כל אדם זוכה לשני שולחנות (ברכות ה:) שהרי המבקשת אינה מקבלת אחר מועד הקרע דבר, והרי זה כמבואר.
אברהם מאיר שלוש – דיין
עיינתי במה שכתב עמיתי הגרא"מ שלוש שליט"א בטוב טעם ודעת תוך הסתמכות על נימוקים הלכתיים שישרו בעיניי, ומצטרף אני למסקנתו בדין.
מימון נהרי - דיין
מצטרף למסקנות עמיתי הגרא"מ שלוש שליט"א.
מרדכי רלב"ג – דיין
לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כדלהלן:
הערעור נדחה, וחלקו של המשיב בדירה המשותפת הינו 33.45%.
חלקם של הצדדים בדירה המשותפת הינו 33.275% לכל אחד, שיתווסף לחלקו של המשיב הנזכר בסעיף א'.
המשיב זכאי להחזר מחצית תשלומי משכנתא ששילם אחר מועד הקרע.
בענין הכתובה הערעור מתקבל, והמשיב חייב למערערת את כתובתה בסך 100,000 ₪.
יש להשיב למבקשת את כספי ההפקדה בהתאם לנהלים.
ניתן לפרסם בהשמטת שמות ומספרי זהות.
ניתן ביום כ"א בסיון התשפ"ה (17/06/2025).
הרב מימון נהרי הרב מרדכי רלב"ג הרב אברהם מאיר שלוש
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
