מינוי סופר ועדים באמצעות "זום"
במקום שאין אפשרות למנות ע"י כתב יד של הבעל ויש חשש עיגון, ימנה הבעל את הסופר והעדים באמצעות 'הזום'. כמובן שמדובר בתנאי שמבורר לביה"ד שאכן זה הבעל של אותה האישה.
תיק 447808/10
המבקשת: פלונית
נגד
המשיב: פלוני
הנדון: מינוי סופר ועדים באמצעות "זום" ודקדוקים בסדר הגט במקרה זה
נימוקים
לפני תיק גירושין שבו קיים חשש עיגון ויש צורך לסדר גט לבני הזוג ללא דיחוי.
הצדדים פרודים כבר עשרים שנה.
הבעל ברח לחו"ל מחמת חובות ומסרב לומר היכן הוא נמצא. הטיפול הועבר לאגף העגונות בהנהלת בתי הדין שהצליח ליצור קשר עם האיש.
לאחר זמן רב הסכים האיש לתת גט לאישה. כאשר הסבירו לו שכדי לסדר גט יש צורך בנוכחותו כדי שיחתום על כתב הרשאה למינוי סופר ועדים - סירב לכך בכל תוקף. הוא הסכים רק שיתקשרו באמצעות "זום". מאחר שיש כאן חשש של עיגון סדרנו גט בדרך זו.
האישה הופיעה בפנינו, האיש נכח בדיון באמצעות ה"זום". ביה"ד זיהה את הבעל באמצעות מס' שאלות. כמו כן קבלנו עדות ממכר שהופיע בפנינו והעיד שאכן זה האיש. במעמד זה, כאשר הבעל, הסופר והעדים רואים זה את זה באמצעות ה"זום" מינה הבעל את הסופר והעדים. שמיעת העדים והסופר את ציווי הבעל הייתה, כאמור, דרך ה"זום".
להלן נציע את עיקרי הדינים שעליהם הסתמכנו בבואנו לסדר את הגט (במצב המיוחד בו מדובר כשאין אפשרות אחרת ויש חשש של עיגון). תחילה נביא את שורשי ההלכה במינוי סופר ועדים.
מינוי הבעל שלא בפני הסופר והעדים
בדין מינוי הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום פסק השו"ע (סי' ק"כ ס"ד):
"לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים, עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום [...] ואפילו אמר להם: אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו".
וברמ"א שם:
"עבר וגירשה על ידי אומר: אמרו לסופר ויכתוב וכו', הוי ספק מגורשת".
וכ"ה בסדר הגט (סעיף י"ח):
"לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שציווה לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ולא מפי שליח; אפילו אמר לשלשה: אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני שיחתמו, לא יכתבו ויחתמו, מאחר שלא שמעו מפיו".
גם אם מינה הבעל בעצמו את הסופר ואת העדים שלא בפניהם, איננו מועיל לדעת הרמב"ן (גיטין ס"ג), שאין עומדים במקום הבעל עד שישמעו מפיו (למרות שבשליחות בעלמא מצינו שמועיל למנות אף שלא בפניו ואף האשה יכולה למנות שליח קבלה שלא בפניו). הר"ן והרא"ה הכשירו אמנם בכי האי גוונא שהבעל ממנה בעצמו, אולם הרד"ך כתב שלהלכה אמרו כן ולא למעשה, הביאו דבריו הח"מ (סקי"ב) והב"ש (סק"ז).
וע"ע בב"ש (שם) שהעיר שיש סתירה ברמב"ן, שכאן ס"ל שצריך שליחות לכתיבת הגט, ובסי' קכ"ג הובאה דעת הרמב"ן שמכשיר עבד לכתיבת הגט, ומשמע שאין צריך שליחות.
עוד הביא הב"ש שיטת התוס' בגיטין (כ"ב ד"ה והא) שהגם שאין צריך שליחות לכתיבת הגט, מ"מ צריך שישמעו מפיו, דאל"כ יש חסרון של לשמה ופסול מדרבנן עי"ש.
כאמור, לדעת הרמב"ן הנ"ל בגיטין (ס"ו) אומר "אמרו" לא מהני אף אם הוא ממנה את הסופר והעדים בפני שני עדים, והטעם כתב שם :
"איכא למימר שאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, אבל בשאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו לפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל לי גיטי".
בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"א (סי' קט"ז) הקשה מדוע באמת לא מהני כאשר העדים מעידים שאכן הבעל ציווה את הסופר לכתוב. וכתב ליישב שעיקר החידוש הוא שיש צורך שידע הסופר מעצמו שאכן הבעל הוא שציווה ולא מכח נאמנות של שני עדים :
"וצריך לומר משום דדין נאמנות דעדים הוא דין התורה לבי"ד אבל אינו עדות התורה ששני עדים לא ישקרו שהיה זה נאמנות בעצם שכל אדם בעצמו יהיה מחויב להאמינם גם על עסקיו. ולכן אפשר שהסופר והעדים לא יאמינום בליבם שהבעל מינם ויסברו שאומרים שקר, ואז לא הוי עשייתן לשמה אף שכתב וחתמו לשמה, דבלא ציווי הבעל לא חשיב לשמה כדאיתא בתוס' גיטין (כ"ב) [וז"ל התוס' שם הטעם שצריך ציווי הבעל כתבו משום דכשלא צווה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמרינן בריש זבחים (ב:) ע"כ]. [...] מאחר שיכולין שלא להאמינם אם ירצו, לא נחשב ידיעתן מהבעל לכתוב הגט אלא מצד עצמן שרוצים כן להאמינם ואפשר שיתבטל נאמנותם כשישמעו מאחד שיאמר להם שא"א שירצה לגרש ולכן אף אם מאמינים נחשב עשייתן מצד עצמן. ומדויק בזה לשון הרמב"ן שהובא בר"ן ס"פ התקבל שכתב דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה, כלומר שיכתבנו לה הבעל, אין הסופר והעדים חותמין במקום הבעל אלא כששמעו הן מפיו, פי' דכיון דבעינן לשמה, ואינו כשאר דברים דצריך בהו לשמה דסתמן לשמן עומדין, שלכן אף אם עושה מספק הוי לשמן, דהכא בעינן וכתב לה שיכתבנו הבעל, דבל"ז לא הוי לשמה, דסתמא לאו לשמה עומד, ולכן אין כתיבת אחר נחשב לשם הבעל רק כתיבת הבעל בעצמו או גם כתיבת אחר כששמע מפיו ממש, שרק אז עושה בברור ע"פ ציווי הבעל והוא לשמה ככתיבת הבעל בעצמו".
ועי"ש שהביא ראיה לדבריו מהכנסת הגדולה (סי' ק"כ). וע"ע שם (סי' קי"ז).
ועי' בחזו"א (סי' פ"ג אות ט"ו) שביאר טעמו של הרמב"ן וז"ל:
"שלא מהני בממנה שלוחים שלא בפניהם דלעולם בעינן שיתאחדו רצון הבעל ורצון הסופר והעדים בשעה אחת ושידע הבעל מרצון הסופר והסופר ידע מרצון הבעל והכל יהיה ברגע אחת ובלא"ה לא חשיב לשמה".
עוד בביאור כוונת הרמב"ן ראה בספר דרך האתרים (סי' קט"ז) מה שהביא משו"ת בית אפרים חו"מ (סי' ס"ג), הרידב"ז (סי' ב' דף ז'), חבלים בנעימים ח"ג (סי' פ'), אבני נזר (סי' קצ"ז), דברי חיים צאנז ח"ב אה"ע (סי' פ"ו), חלקת יעקב ח"א (סי' ל') ובספר שושנת העמקים כרך גיטין (עמ' ל"ח).
מינוי סופר ועדים על פי כתב ידו וחתימתו של הבעל
גם כשממנה את הסופר והעדים בכתיבה, בכתב ידו לא מהני וכמבואר בשו"ע (שם ס"ה):
"אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו, לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח ובין שנשתתק, בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר. ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו, והוא שתהא דעתו מיושבת עליו".
במקום שא"א לסדר גט רגיל ויש חשש עיגון סומכים בכל זאת על מינוי הבעל ע"י כתב ידו, והיינו שהבעל חותם בפני שלשה על הרשאה שבה הוא ממנה את הסופר, העדים והשליח הידועים לביה"ד ששם מסדרים הגט.
מקור הלכה זו בפתחי תשובה (סימן ק"כ סקי"ח). בתחילה הביא שם את דברי הבאר היטב בסק"י:
"הרד"ך (בית י"ט) והר"ם מטראני (ח"ב סי' קנ"ה) כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה"ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע שיבוא לתת גט, דכותבין ע"י כתב ידו ע"ש. וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א (שאלה קי"ד וקט"ו)."
עוד כתב שם הפת"ש :
"ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק (סי' ל"ב) שהעלה ג"כ הלכה למעשה להקל במקום עיגון גדול, והאריך בזה שיש לסמוך אדברי המקילים בכתב ידו גם בפקח, ועיקר יסודו על דברי הגט פשוט, שהסכים הלכה למעשה שבמקום דוחק ועיגון שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימיה, יש לסמוך על דברי המקילין, והביא הרבה מהראשונים ז"ל אשר לא הובאו בב"י שמקילין בזה. ועוד המציא תקנה, שטרם שיכתוב הבעל בכתב ידו, יאמר בעל פה שממנה את הסופר פלוני ועדיו פלוני ופלוני לכתוב ולחתום עבורו, ובזה יש לנו סעד לסמוך על דברי הרא"ה והר"ן (ס"פ האומר) דהיכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל ואין זה אומר אמרו. ואף שהב"י כתב שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה, הנה מצאנו גדול האחרונים הרש"ל ביש"ש גיטין כתב בפשיטות שיש לסמוך על דברי הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. וגם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל, וכמה ראשונים מקילין ג"כ בזה כמו שהאריך בתשובת בית אפרים (סי' ק"ו). וכתב שם שיש תחת ידו תשובת הגאון מגיני שלמה שמקל ג"כ במקום עיגון. ומכל שכן בנידון דידן, שממנה השליחות בעל פה שלא בפניו, שלדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר אמרו. והגם שהרב בעל בית אפרים סיים שמ"מ לא מלאו לבו להקל, כיון שדעת השו"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה, ולדעת כמה ראשונים יש כאן פסול דאורייתא, הנה בנ"ד שיש עוד צד להקל, דהיינו דעת המקילין היכא שמצוה בכתב ידו דאיש פלוני יהיה סופר שלו ופ' ופ' יהיו עדי חתימה, דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון, כי זולת זה לא יהיה לה תקנה לעולם, ע"ש באורך, ולמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים."
וראה עוד בשו"ת אגרות משה ח"א (סי' קט"ז) שעשה מעשה לסדר גט של כתבו ותנו, ובתחילה ביאר הטעם שכתב ידו לא מהני משום שכל שאינו מוציא בפיו הוי כדברים שבלב :
"דהנה זה שכתב ידו לא מהני, מסתבר מטעם שהוא רק מברר מה שבלבו שרצונו בזה, והוי רק כמחשבה בעלמא ודברים שבלבו שאינם כלום לחדש איזה דבר. וכמו ששבועה בכתב לא מהני להרבה גאונים. ועיין בתומים (סי' צ"ו סק"ה) ובחת"ס יו"ד (סי' רכ"ז) שמדמין זה לשבועה להקשות מזה על זה. ולכן אם שבועה לא מהני בכתב, גם מינוי סופר ועדים לגט לא מהני, אם לא דנימא שבשבועה הוא גזה"כ מקרא ד'לבטא בשפתים' כדאיתא בתומים. ולרש"י, כפי שמפרש התומים, לא מהני בגט מטעם שלא נחשב הגדה מתוך הכתב, והוא כדבארתי שהכתב הוא רק מגלה שרצונו כך, והוי עדיין רק מחשבה ודברים שבלבו. ואף להחת"ס שסובר דשבועה מהני בכתב, מ"מ בגט סובר שלא הוי דבור בכתב דדבור לחברו לא הוי בכתב, עיין שם שכתב טעם מחמת שבכתב עלול לטעות, וכוונתו ליתן טעם מ"ט לא ניליף שתועיל גם כתיבה לגט כשם שמהני דבור, אבל עכ"פ אינו דבור לחברו בשום אופן בכתב אף אם הוא מבורר מאד, דבעדים מיעטה תורה בקרא דמפיהם שדרשינן ולא מפי כתבם ודבר קבוע הוא, ובגט ג"כ אינו דבור מהאי טעמא או מדאורייתא או כדמשמע מחת"ס שם דהוא מדרבנן, שלא החשיבו זה לדבור לחברו כמו בעדות."
עי"ש שכתב שלפי טעם זה אם ימנה בפיו ממש את העדים והסופר ויכתוב אח"כ בכת"י איך שמינה אותם שזה יועיל לכו"ע:
"ולכן פשוט שאין שייך זה אלא בממנה ע"י הכתב, אבל אם ימנה את הסופר והעדים בפיו ממש ויכתוב בכת"י איך שבפיו מינה פלוני לסופר ופו"פ לעדים, שהמינוי היה בדבור גמור בפיו ממש, ורק שחסר לנו שהסופר והעדים אין יודעין מזה, ע"ז מועיל כת"י לברור שמינם לסופר ועדים. דהא כת"י הוא ברור גמור כעדים, דהא מועיל אף בגט עצמו, ואף לחת"ס מהני מאחר דמינם בדבור ממש, אף שהבנתם שהומנו יהיה רק אח"כ ע"י הכתב, דהא מבינים מזה יותר מהרכנה דג"כ מהני מאחר שנחשב דבור, כ"ש הכא שהיה דבור ממש".
אך העיר שלדעת הרמב"ן שצריך שימנה בפניהם ממש א"כ י"ל שלא יועיל אף בכת"י, אמנם לפי מה שביאר (לעיל) שעיקר טעמו שצריך שיהיה לסופר ידיעה ברורה שאכן הבעל מינה אותו, א"כ נראה בשולח כתב ידו לסופר הוי כידיעה ברורה:
"וא"כ לא שייך זה אלא בעדים, אבל בכת"י שהוא ידיעה מהבעל בעצמו הוי עשייתן מצד הבעל. ואף באין מכירין בעצמם שהוא כתב יד הבעל אלא מצד הקיום ב"ד שהוא ע"פ עדים מהני, דהוא רק כמו עדות שזה הוא הבעל, שלא מרע העשיה שלא יתחשב לשמה משום דאינו בגוף הציוי אלא ידיעת דבר אחר שגורם לזה, דאחר שהוא מאמין שהוא כת"י הבעל אז הויא העשיה ע"פ ציוי הבעל, דהא מחמת כתבו שהוא ידיעה ממנו כותב. וגם הא זה שלא חציף אינש לזיופי הוא חזקה על דרך העולם, שאין שייך זה דוקא לב"ד, דלכל העולם יש דין חזקה, ומצד החשש מדרבנן שחששו לזיופי אין לחוש אף לעלמא יותר ממה שחששו שהוא שמועיל ע"פ עדים ובקיום ב"ד, ולכן אף הרמב"ן יודה בזה, וחסרון דכת"י לא הוי, מאחר שמינה בפיו, ורק בכת"י מברר זה שנעשה שכבר מינה בפיו.
וזהו הנכון לדעתנו לצאת ידי כל הדעות, שימנה בפיו בפני ב"ד את פלוני להיות סופר ופו"פ להיות עדים לחתום על הגט ופלוני להיות שליח ליתן ולגרש במקומו. ויכתוב אח"כ בכת"י ממש כל זה בלשון שמבין יותר, איך שמינה אותם בפיו לפני ב"ד, וגם שמבקש אותם לעשות זה, ויכתוב לפני ב"ד ויקיימו כתבו. וטוב היה לרוחא דמלתא אם היה שולח גם כתב ידו אותיות ותיבות בעלמא לדמות. ואם קשה לפניו לכתוב כל השטר, סגי גם כשיכתוב אחר והוא יחתום בחתימת ידו לבד (עיין ברשב"ם ב"ב דף קס"ז ד"ה אמר אביי בסופו). וגם עדים יכתבו זה שמינה בפניהם ויקיימו ב"ד חתימתן לרוחא דמלתא, מאחר דלהרא"ה והר"ן הוא מועיל בפשיטות בלא מה שחדשנו, ואז תהיה האשה מותרת בלא פקפוק. כל זה החלטנו להלכה והצענו הדברים לפני אאמו"ר הגאון שליט"א והסכים לנו במקום עיגון גדול כזה. ומחמת שאין שם ב"ד יודע בטיב גיטין צריך לכתוב להם מפה כל דבר בפרט שלא יטעו".
וראה עוד שם סי' קי"ז שג"כ חזר על דבריו שכת"י מהני אם קודם ממנה בפיו.
ועי' בשו"ת יביע אומר חי"א (סימנים ע"ד, ע"ה, ע"ט אות י"א) שנראה שהחמיר מלסדר גט ע"י כתבו ותנו. אמנם שם בח"י (סי' ל"א) האריך בדין זה וכתב שכבר נהגו להקל בזה במקום שיש חשש עיגון:
"שהבעל השולח כתב ידו לבית הדין שהוא ממנה את הסופר לכתוב, ולעדים שיחתמו, ולשליח בית הדין ליתן הגט ליד אשתו, עליו לבטא בפיו כל מה שכותב במינויו, וימנה אותם בפה מלא, בפני עדים כשרים, ואחרי שיחתום על כתב ידו, יאשרו העדים שאת כל הכתוב במינוי הסופר והעדים, הכל נאמר בפה מלא ע"י הבעל, ויקיימוהו ע"י הערכאות או השגרירות שלנו. וכל זה בתנאי שהוא שעת הדחק ומקום עיגון. וכן פשט המנהג בכל בתי הדין בארץ. וכ"כ הגאון הגרי"א הרצוג בתשובתו שהובאה בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע מה"ת סי' ק"ז)".
וע"ע בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ד (סי' קע"ט) שכתב:
"והנה כידוע גם בהרשאה הכתובה על ידי הבעל וגם מינה בעל פה את הסופר והעדים, יש בזה עקולי ופשורי [...] אבל כבר נתפשטה ההוראה בין כל יושבי על מדין להתיר לכתוב גט על ידי כתבו ותנו, כשכתב בכתב ידו או חתם בחתימת ידו על ההרשאה בצירוף מינוי בעל פה, וסמכו עצמם על הגאון הגרי"מ פאדווא ז"ל בתשובותיו (סי' ל"ב), ואיהו ז"ל ארכביה אתרי ריכשי, על שיטת הראשונים דכתב ידו מהני ואף שלא בפני הסופר והעדים, הואיל והסופר רואה כתב ידו של הבעל שציוהו לכתוב גט, סמכה דעתו וכותב לשמה, ועל שיטת הרא"ה והר"ן דבממנה במפורש לפלוני ופלוני עדיפא מאומר אמרו, ובטרם יכתוב בכתב ידו יאמר בעל פה שהוא ממנה להסופר והעדים."
ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י (סי' מ"ז) שכתב:
"והנה בנוגע למינוי הסופר והעדים שלא בפניו עפ"י כתב ידו וע"י אמירה בע"פ במקום שנמצא, כבר האריכו בזה גדולי הדורות. והדבר יצא בהיתר להתיר למנות בצורה זאת במקום עיגון ודחק, וכך נוהגים למעשה כיום בכאן כמעט בכל בתי הדין בארץ."
ובשו"ת תבואות שמ"ש (אבן העזר סימן קס"ט אות ט') שעשה מעשה במקום עיגון.
וע"ע בשו"ת יחוה דעת (חזן) ח"ב (סי' נ"ד) לאאמו"ר זצ"ל שעשה מעשה לסדר גט של כתבו ותנו במקום עיגון, ולאחר שהביא הפת"ש הנ"ל הוסיף:
"אלא דראינו שכבר פשט מנהג זה להקל באופנים הנזכרים במקום עיגון, וכמובן שזה עשו על דעת גדולים. וכ"ה בערוה"ש (סי' ק"כ אות ס"ד) להקל במקו"ע, עי' שם שסיים ולכן אם ע"י חילופי מכתבים ידענו שבאמת כוונתו לכתוב גט יש להקל במקום עיגון גדול, ובפרט שכבר הורו כן כמה גדולים בדורות שלפנינו עי"ש. וכ"ה בשדי חמד (כלל ט"ז אות ל"ג), שהביא עוד כמה פוסקים שמכשירים ע"י כתב ידו. עי"ש. וכ"ה בשער המפקד ובספר חגור אפוד להרה"ג כמוהר"ר דוד פיפאנו ז"ל במזכרת הגיטין (סי' ק') שכתב, שכן עשו מעשה רבני קושטא ורבני ירושת"ו ע"כ. וכן אנו עושים מעשים בכל בתי דינים בארץ ישראל, שמקבלים מינוי ע"י כתב יד וגם מעשה בי"ד שמינה בפניהם בפיו את הסופר והעדים והשליח. והיינו ממקומות שאין להם מי שיסדר הגט כהלכה, ויש חשש עיגון בדבר".
עד כאן תורף דברי היחוה דעת. וע"ע בחכמת יצחק בסה"ג כתבו ותנו.
מינוי הבעל דרך טלפון או דרך צפיה ישירה
הנה במקרה שלפנינו שהבעל ממנה את הסופר והעדים דרך ה"זום", כאשר הבעל, הסופר והעדים רואים זה את זה וגם שומעים את קולו ולאחר שביה"ד שוכנע שאכן זה הבעל, נראה שזה עדיף יותר ממינוי של כתב ידו.
וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"י (סי' מ"ז) שנשאל ע"י הגר"ג פעלדער זצ"ל (מח"ס נחלת צבי) על מינוי סופר ושליח דרך הטלפון במקום שהבעל נמצא במקום מרוחק שאין שם סופר ועדים. ובתחילה הביא שבשו"ת שערי דעה ח"א (סי' קצ"ד) נשאל על זה אם יועיל למנות דרך טלפון, וכתב שיש לסמוך על זה שהרי סומכים על טביעות עינא דקלא באיסורים, רק העיקר להקפיד שלא יהיה שום חשש של זיוף או רמאות, והיינו שיעמדו שני עדים ליד הבעל כשהוא מדבר עם הבי"ד, או שיעמדו בביה"ד מלבד הדיינים עוד שני עדים שיעידו שאכן מכירים אותו בהכרת הקול וידעו שאכן הבעל הוא שמדבר. אך הביא משו"ת בית יצחק חאה"ע ח"ב (סי' נ"ג) שנראה ממנו שדעתו שאין לסמוך על מינוי כזה, ומטעם שלא ניכר כ"כ טביעות עינא דקלא כשזה דרך הטלפון, ועוד שהרי צריך שהסופר והעדים ישמעו את קולו, וקול זה שהוא דרך הטלפון לא נחשב קולו ממש (עי"ש שדייק כל זה מהבית יצחק כיון שלא התיר לסמוך על מינוי כזה רק כאשר האישה ממנה שליח קבלה ולא כאשר הבעל ממנה סופר ועדים).
עוד כתב הציץ אליעזר שיש להוסיף מה שאומרים המומחים:
"דהקול הנשמע דרך הטלפון אין זה קול האדם, כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים לגלי אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם. אלא הכל נעשה ונוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה ע"י האדם."
והביא כל זה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (סי' כ"ו) וח"ח (סי' י"א) יעו"ש. וכתב שמדבריו של הבית יצחק עולה עוד, שגם אם בעת המינוי יראו את הבעל דרך צפייה כמו בטלויזיה, ג"כ לא יהני מטעם שסו"ס לא שומעים את קולו ממש. וכתב שא"כ יש להעיר:
"דאם הסופר חרש ואינו שומע כי אם דרך מכונת חרשים שלא יוכלו למנותו לסופר גיטין, כי גם כשהבעל עומד נכחו ומדבר אליו וממנהו לכתוב את הגט, מכל מקום הסופר אינו שומע קולו ממש כי אם גלי - קול בדומה לקול האדם המדבר אליו שנוצרו על ידו וכנ"ל, דבצורה דומה לזה כוננה גם מכונת החרשים, כידוע, ולא ראיתי מדקדקים להיזהר בזה, ואדרבה יודע אנכי על סופר חרש שהשתמש במכונה כזאת ושימש כסופר גיטין כמה שנים בכמה בתי דינים באין פוצה פה. אולם יש לחלק ולומר דכשהבעל עומד לפני הסופר ומדבר אליו שאני, דהרי הסופר רואה גם עקימת שפתיו של הבעל ותנועות גופו ומבחין ברמיזותיו אליו, ולכן י"ל דהמה המשלימות לקול [...]לציוויו לכתוב גט לשמו ולשמה."
עוד הוסיף שכדעת השערי דעה הנ"ל שהתיר כ"ה בשו"ת מהרש"ג (סי' ר"נ) שמהני מינוי ע"י טלפון, ושם הביא ראיה מדין "מי שהיה בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי", שבמקום עיגון א"צ לראות אותו בשעה שמצווה. עוד כתב הציץ אליעזר:
"שמדין 'כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי' יש גם ראיה דלא בעינן קולו ממש ומספיק אם שומעין רק הברת קול, דהרי עפ"י רוב מי שמשמיע קול מתוך בור שומעין קול הברה, ועל כן הרי איתא במשנה בר"ה (כ"ז:) דהתוקע לתוך הבור אם קול הברה שמע לא יצא, ובכל זאת לא הוזכר בזה (בגיטין) דאם קול הברה שמע לא מהני. ומשמע מזה דמהני קול ציווי הבעל אפילו אם אין זה קולו ממש כי אם קול הברה הממשמש ובא מכוח קולו, וא"כ ה"ה איפוא צריך להיות מהני גם קולו הבא ונשמע דרך הטלפון."
למסקנה, העלה הציץ אליעזר שיש להקל במקום עיגון למנות ע"י טלפון, אך בתנאי שיעמדו אצלו שני עדים שיעידו שאכן הבעל הוא שדיבר עם הבי"ד. אין לסמוך על הכרת הקול לבד, כיוון שיש לחוש לדעות שלא סומכים על טביעות עינא דקלא, וגם לא תמיד אפשר להיות בטוח שאכן זה קולו של המדבר.
ומה שהביא מהבית יצחק שבשמיעה ע"י טלפון יש חסרון שאין זה קולו ממש, כן ראיתי בשו"ת באר משה (שטרן) ח"ז קונטרס עלעקטריק ב' (סי' ל"ג), שם נשאל אם אפשר למנות שליח לגט ע"י טלפון ובטביעות עינא דקלא, וכתב שמכיון שאין זה קול של המדבר ממש אלא קול אחר שבא מזרם וכו' לכן לא מהני. וכתב שלא דמי לכל השומע קולי שגם שם אין זה קולו ממש אלא קול הברה, מ"מ זה גרע, כיון שבקול ע"י טלפון אין זה קולו בכלל משא"כ בקול הברה זה הקול שלו שמעורב עם קול הברה:
"דהקול שהשומע שומע אין הקול קולו של המדבר אלא כעין טייפרעקארדער היינו שגלי עלעקטרי משדרים הקול הנקלט במכונה של הטלפון לצד השני וע"כ שפיר נשמע קול המדבר בסוף ארץ מזרח לסוף ארץ דרום וצפון, וא"כ מאחר שנפסק קולו תיכף כשהדיבור יוצא מפיו אין השומע שומע קולו ואין הוא המדבר והממנה. ואין זה דומה למי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט וכו', דקול הטלפון איננו אפילו כקול הברה של הבור דבקול הברה דהבור, עכ"פ קולו עדיין לא נפסק כי בקול הברה מעורב גם קולו ולכן לענין גט מהני, משא"כ למצות שופר שבעינן קול שופר נקי בלא תערובות קול אחר, ולכן קול הברה פסול."
וכתב שהגם שדעת כמה פוסקים להקל בזה, מ"מ לדינא לא ניתן להתיר והביא שם דעות הפוסקים שהביאם כבר הציץ אליעזר הנ"ל.
עוד ראיתי לו לציץ אליעזר חכ"ב (סי' ע"ב) שנשאל ע"י הרב אשר מנחם ארנטרוי שליט"א בבעל אסיר שרואים אותו בצד שני של זכוכית המבדלת ומשוחחים אתו רק דרך הטלפון, דאז נשמע קולו וגם רואים את שפתותיו מדובבות, אם אפשר לקבל ממנו מינוי לגט. וציין למש"כ בספרו ח"י (סי' מ"ז) שדעת השערי דעה הנ"ל להתיר ע"י שמיעת קולו שבטלפון, וכאן עדיף יותר, שגם עומדים בסמוך לו לבעל ורואים ומכירים לפי הבירורים שזהו בעלה של האישה, ולא עוד אלא שרואים גם את שפתותיו של הבעל דובבות, ורק שמיעת קולו הוא דרך הטלפון. ושכ"ה דעת המהרש"ג וכאמור הבית יצחק החמיר בזה. עוד הוסיף מה שמצא בשו"ת אבן שהם (סי' ס"ד או"ד) תשובה מודפסת בנידון כזה מהגאון ר' חיים ברלין ז"ל, ששם דן בתשובתו בקול הנשמע דרך הפאנגרף (הקלטה), שאם שמעו קול מכלי זה אני פב"פ כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, והוסיף עליו הגר"ח ברלין (אות ה') וכתב:
"והיוצא מזה בדין המצוי בזמננו אלה בארץ גלותנו, שאם הוא נחפז כל כך שאין לפניו הסופר ועדים ושליח ואין לו למי להגיד, ויש לפניו כלי זו, יוכל להכניס דבריו לתוכה, ויאמר אני פב"פ ממנה לפב"פ לסופר, ולפב"פ ופב"פ לעדים ולפב"פ לשליח לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתי פב"פ, ויניח כלי זה ביד אשתו, או ביד אחר, ואח"כ יעריכו הגלגלים באופן שיצאו כל הדברים הללו מכלי זו ויכתבו ויתנו ויצילוה בזה מכבלי העיגון." עכ"ל הגאון הגר"ח ברלין ז"ל.
וכתב ע"ז הציץ אליעזר שכ"ש שהרב יתיר מינוי במקרה כזה שרואים אותו בצד שני של זכוכית המבדלת ומשוחחים אתו דרך הטלפון, ורואים גם את שפתותיו מדובבות. וסיים שנראה לאור כל האמור שאפשר לקבל מהבעל מינוי כזה במקום עיגון.
עוד הוסיף לי הרב אשר ארנטרוי שליט"א (שהוא השואל הנ"ל) ששאלה זו שאל גם את הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכך ענה לו, ובאותו מעמד כתב תשובה זו תלמידו הגר"ד מורגנשטרן שליט"א וז"ל:
"מעשה בחו"ל באחד שהוא אסור בבית אסירים ברוסיא, ואשתו עגונה כאן בארץ, ולכן רצו לסדר כתבו ותנו, אך מחמת פחד של הברחת האסירים לא נותנים לשבת בחדר ביחד עם האסיר אלא יושבים ע"י שלחן אחד שיש באמצעותו זכוכית וכל צד של השלחן כאלו בחדר אטום אחר, ושומעים הדיבור של האסיר באמצעות טלפון שעומדים מכל צד של הזכוכית. והסכים מו"ר שליט"א [הגריש"א זצ"ל] שאם רואים אותו כאשר הוא מדבר לתוך הטלפון והוא מגיב לנכון על שאלותיהם, אפשר לכתוב על סמך זה הגט (כ"ו שבט תשנ"ו)".
וראה עוד בספר נחלת צבי (פעלדער) ח"ב (עמ' 212) שג"כ דן במינוי הסופר ע"י טלפון וגם שלח ספיקו לבעל הציץ אליעזר הנ"ל, ומכל מה שנו"נ בתשובתו נראה שעיקר הבעיה היא שלא ידוע לנו שזה הבעל, גם מצד שיש דעות שס"ל שלא סומכים על טב"ע דקלא וגם שבקול ע"י טלפון לא ניכר שזה הקול שלו. ושם ביאר שעיקר מה שיש להקפיד במינוי הסופר שהוא ימנה ישירות לסופר, אך א"צ שיראו זה את זה, והראיה ממי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי וכו', שבשעת הסכנה סומכים על מינוי כזה הגם שלא רואים אותו, ושעת הסכנה לאו דווקא אלא ה"ה במקום עיגון, עי"ש עוד.
ומש"כ ששעת סכנה הוא לאו דוקא וגם אם יש חשש עיגון, כ"ה בפת"ש (סקט"ו) מהב"ח החדשות (סי' צ"ב), וכ"ה בט"ז (סקי"ג). אמנם הפת"ש (סק"ח) הביא מהנודע ביהודה שכתב שנראה מתוך תשובתו שדווקא סכנה ממש. ובפת"ש סה"ג מהר"ם (אות י"ח) הביא מהטיב גיטין שכתב בשם המכתב מאליהו דשעת הסכנה היינו שקרוב למיתה, אבל באיש המרחיק נדוד אין להקל, והוא ז"ל חולק ע"ז וכתב דעיקר טעמא דהכא בשעת הסכנה משום שהוא מקום עיגון גדול, וא"כ בכל מקום עיגון גדול יש לסמוך, וכן מבואר מדברי הט"ז כו', ומסיים הדין דין אמת לענ"ד דכל שהוא עיגון גדול שהמקום רחוק מאד ולא ישוב לביתו לא גזרו משום קנוניא וכותבין אף שאין מכירין ע"ש.
שוב הראוני תשובה בענין זה מהגרי"א ליעבעס זצ"ל (מח"ס שו"ת בית אב"י) תשובה מודפסת בקובץ נועם, לאחר שנו"נ בדין זה של מינוי הבעל ע"י כתב ידו במקו"ע, כתב שיש אפשרות גם למנות ע"י טלפון במקום שאין בנמצא שהמינוי יעשה ע"י כת"י ובפני שלשה, ורק שצריך שיהיו עדים שיעידו שאכן הבעל הוא המדבר בטלפון, והכרה זו אפשר לעשות גם ע"י קרובים, ולענין איסור סומכים על טב"ע דקלא. עוד כתב שם שהגם שאין זה קולו ממש של המדבר, ולכן לענין לצאת יד"ח בשמיעה כגון שופר וקריאת המגילה זה לא מהני, אך לענין מינוי הבעל לכתיבת הגט אין זה מעכב. והוסיף וכתב שיתכן שמינוי ע"י טלפון עדיף יותר ממינוי בכת"י שנוהגים היום, וסיים ששוב מצא שכבר עמד על שאלה זו בשו"ת שערי דעה הנ"ל, עי"ש. וכן ראיתי לו בספרו שו"ת בית אב"י ח"א (סי' קכ"ה), שם נשאל האם בנוסף למינוי הבעל ע"י כת"י עדיף שימנה גם בטלפון, עי"ש.
וע"ע בשו"ת מנחת אשר (וייס) ח"ב (סי' צ"ו) שג"כ דן במינוי ע"י טלפון, וג"כ הביא דעות הפוסקים שיש לסמוך על זה מדין טב"ע דקלא, והביא מש"כ הציץ אליעזר הנ"ל על הבית יצחק, והעיר שלא מובן החילוק בין שליח קבלה שהאישה ממנה למינוי הבעל של הסופר והעדים, ובפרט אם יש עדים המעידים שזה הוא המדבר, ומש"כ הציץ אליעזר שאין זה קולו של המדבר, העיר שגם אם זה לא נחשב קולו לענין שאר הדברים, כגון לצאת יד"ח, אך לענין מינוי השליח, אין בזה נפק"מ שסו"ס הוא המצווה. והוסיף, שבמיוחד אם יש עדים המעידים שאכן הוא המדבר, ועוד שבזמננו יש יותר טב"ע דקלא בזכות חדות השמע של המכשירים. גם הביא מהבית יצחק שאם יש מכשיר שבאמצעותו ניתן יהיה לראות גם את פי המדבר, יהיה קל יותר להתיר (דלא כמו שלמד ממנו הציץ אליעזר, שאף אם יראו אותו כמו בטלויזיה לא התיר).
ושו"ר בשו"ת יביע אומר ח"י (סי' י"ח) בתשובה על היתר עגונה שהביא בסוף תשובתו:
"גם כן שידוע דעת האחרונים שגם טלפון יש בזה משום טביעת עינא דקלא לענין מינוי הסופר לכתיבת הגט, ושכ"ה בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' קצ"ד), ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' ר"נ), ובשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"א סי' ע"ב או"ב ח"ב סי' י"ג). [ולא כמו שהבין הצי"א הנ"ל שדעתו להחמיר]. ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ק"י), ובשו"ת תועפות ראם (סי' מ"ה), ובשו"ת ים הגדול (סי' פ"ב)".
וראה עוד בנדון זה במינוי הבעל דרך ה"זום" בשו"ת דברות אליהו ח"ו (סי' ע"ח) ובשו"ת בכורי אשר (אלחדד) ח"ב (סי י"ב) ובשו"ת משפטיך ליעקב ח"ד (סי' ל' אותיות א', י"א), בספר שושנת העמקים כרך גיטין (עמ' ל"ח) ובספר דרך האתרים (סי' קט"ז).
[ובעצם הדבר ששמיעה ע"י מכשיר כגון רמקול, רדיו או טלפון אינו נחשב קולו של המדבר בדברים שצריכים לשמוע כדי לצאת יד"ח, ראה בזה בשו"ת מנחת שלמה (אוירבך) ח"א (סי' ט') שהחמיר בזה שא"י לצאת יד"ח. וכ"ה דעת מרן הגרע"י זצ"ל, והטעם כיון שאין קול המדבר עצמו נשמע אלא הוא קול אחר הבא, ע"י זרם עי' יביע אומר ח"א אור"ח (סי' י"ט אוי"ח) ובח"ה אור"ח (סי' י"א או"ד) וביחוה דעת ח"ב (סי' ס"ח) וח"ג (סי' נ"ד). ובחזו"ע ימים נוראים (עמ' כ"א) ופורים (עמ' נ"ו)].
כמה דינים בסדר הגט לנחפז ללכת
במקרה שלפנינו שהבעל איננו זה שמוסר הגט לידי השליח, יש ליישם מספר דינים שנאמרו במקורם בדין "נחפז ללכת" כמובא בסדרי הגט. אציין כמה פרטי דינים בסדר זה, עיקרם לוקטו מהספר חכמת יצחק לאאמו"ר הגר"י זצ"ל "סדר הגט לנחפז ללכת". כמובן ששאר סדר הגט נעשה כמו כל גט שליחות מיד הבעל ליד השליח וכן מסירת הגט מיד השליח ליד האישה.
א. נוסח מינוי השליחות הביאו השו"ע בסדר הגט (סעיף ל'):
"אם הבעל נחפז ללכת ואינו יכול להמתין עד שיכתוב הגט ויחתם, אומר לסופר: כתוב גט לאשתי וכו', כדלעיל [בסה"ג סעיף ט"ו], ואומר לעדים: אתם פלוני ופלוני היו עדים וחתמו בגט הנזכר וכו', כדלעיל [בסה"ג סעיף ט"ז] והריני ממנה את פלוני בן פלוני שליח להוליך הגט הנזכר לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שימצאנה ותהא ידו כידי ופיו כפי (ודבורו כדבורי) ועשייתו כעשייתי ונתינתו כנתינתי ונותן אני לו רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים ואפילו בלא אונס עד שיגיע הגט לידה או ליד שלוחה ותיכף שיגיע הגט הנזכר לידה או ליד שלוחה מיד פלוני שלוחי או מיד שלוחו או מיד שליח שלוחו כאמור תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם."
ועי' בחכמת יצחק בסדר זה (סק"ד) שכתב:
"בסג"ר (אות כ"ד) הבאתי דעות כמה פוסקים שמהססים בנוסח השו"ע, שכתב בצווי הבעל ואני נותן לך רשות לכתוב הגט מאחד עד מאה עד שיהיה גט אחד כשר בלי פקפוק וכו', כי לדעתם יש כאן חשש ברירה, אלא שיצוה רק על גט אחד ואם יתקלקל יחזור ויצוה, ומ"מ אין זה אלא כשהבעל מצוי בשעת הכתיבה, אבל בנחפז ללכת כו"ע מודים שיצוה בנוסח השו"ע שהוא נותן לו רשות לכתוב מאחד עד מאה וכו', משום דיש לחוש שהגט יהיה כשר מדינא ורק מחמת חומרא הוא שיש צורך לכתוב אחר, וכבר עשו שליחותם הסופר והעדים, ולכן הוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום כמה גיטין עד שיהיה אחד כשר בלי פקפוק לדעת הרב המסדר"
ולכן יש להוסיף בנוסח המינוי "ואני נותן לך רשות לכתוב הגט מאחד ועד מאה עד שיהיה אחד כשר לדעת הרב" וכו', וכ"ה בנוסח המינוי לעדים לחתום.
ב. בגט נחפז לא כותבים הזמן והמקום שבהם מצווה הבעל לכתוב אלא כותבים זמן ומקום הכתיבה, כ"כ הפת"ש (סקי"ט) כמבואר בשו"ע (סי' קכ"ז סעיף ו'):
"כשכותבין הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר להם הבעל לכתוב בו, ולא אותו המקום. כיצד, היה בירושלים כשאמר להם הבעל, והיו עומדים בתשרי, ונתאחר עד ניסן. והרי הם בלוד, כותבין הזמן מניסן ובלוד."
וכ"ה בשבו"י (סי' קט"ו) שעשו כן מעשה בגט שניתן בק"ק ליבנא בהסכמת הגאון מהר"ד אופנהיים ובי"ד צדק דק"ק פראג ע"ש ובפנים מאירות ח"ב (סי' ס"ט) וכתב שהלכה זו ברורה ואין לפקפק עליה וכ"כ בשב יעקב (סי' ל"ה) ע"ש.
ג. כמו כן אין כותבים מקום עמידת הבעל העומד כאן, כ"ה בפת"ש (סקי"ט) כמבואר בשו"ע (סי' קכ"ח סעיף ב'). ובחכמת יצחק (סה"ג שלישי אות ו') העיר:
"ומ"מ צ"ע למה לא כותבים בבעל בכל מקום שאני עומד כמו שכותבים בגט שע"י שליח שכותבים באשה בכל מקום שאת עומדת, ולא ראיתי מי שזכר את זה, ואולי משום דמיחזי כמילתא דתמיהה שהבעל הוא שמדבר בעצמו שהרי הגט הוא לשון הבעל, ואיך יאמר בכל מקום שאני עומד כאלו שהוא בעצמו אינו יודע איפה הוא עומד. ומקום עמידת האישה נחלקו הפוסקים אם כותבים 'העומדת כאן', הפת"ש (סקי"ט) הביא מהשבו"י (שם) בשם הלכות קטנות שכתב שלא לכתוב העומדת כאן כמו בשאר גט הניתן ע"י שליח ואף שהאישה עומדת כאן ומקבלת הגט בעצמה, והוא ז"ל השיג עליו דכיון שהאישה כאן אף שניתן ע"י שליח כותבין העומדת, וכן הסכימו בי"ד דק"ק פראג ע"ש. אמנם הישועות יעקב (סקי"ז) הזכיר דברי השבו"י הנ"ל וכתב דנראין דברי הלכות קטנות כיון דעיקר הטעם שכותבין מקום עמידה הוא משום חשש דשני יוסף בן שמעון והיינו אצל הבעל, אבל אצלה לא שייך חשש זה רק משום שכותבין מקום עמידתו כותבין ג"כ מקום עמידתה, אבל כשאין כותבין מקום עמידתו אין כותבין ג"כ מקום עמידתה, ומ"מ מאן דעביד כדייני פראג לכתוב העומדת לא משתביש."
מסקנת אאמו"ר שם שלכתחילה אין לכתוב מקום עמידת האישה. אך כתב שבאשה אפשר לכתוב "בכל מקום שאת עומדת".
ד. בגט לנחפז לכתחילה הבעל ממנה שליח נוסף שהוא ימסור הגט ליד השליח הולכה. כ"ה בסה"ג מהר"ם (סג"ש אות ס"א) ובפת"ש (שם) הביא מהשב יעקב (סי' ל"ה) שהעיר מדוע יש צורך למנות שליח נוסף, וגם בסה"ג שו"ע לא הזכיר זה וכ"ה בלבוש, וכתב שצ"ל שטעמו כיון שכתב הרמ"א בסה"ג (סעיף ל"ג) שלכתחילה יש למסור הגט מהבעל ליד השליח, ורק בנחפז שהוא שעת הדחק שא"י יכול למסור הגט ליד השליח, ולכן כתב המהר"ם עצה שימנה שליח שהוא ימסור הגט ליד השליח ושלוחו כמותו ונחשב כאילו הבעל עצמו מסר הגט ליד השליח, אך סיים שעכ"פ בדיעבד אינו מעכב, ובתשובת ברית אברהם (ס"ס ק"ב) במעשה שלא מינו השליח הנוסף והעלה שאינו מעכב עפ"י השב יעקב הנ"ל. ובחכמת יצחק (אות ב') כתב שבסה"ג מהר"ם כתב שהשליח הנוסף שממנה הבעל ימנה את הסופר או אחד מהעדים, אך העיר, שלפי מנהגנו שעדי הגט הם עדי ההרשאה, א"כ א"י למנות אחד העדים אלא ימנה את הסופר. (אמנם במקרה שלפנינו, שאין צורך בהרשאה כלל כיון שאותו ביה"ד שבפניו מינה הבעל את השליח גם מוסר הגט לאישה, א"כ יכול אחד העדים להיות שליח למסור הגט לידי השליח).
ה. הנוסח שאומר הבעל לשליח נתינה הובא בסה"ג מהר"ם (שם):
"אתה [=] כשאלך לדרכי תהיה אתה במקומי ליתן הגט שיכתוב הסופר [=] ויחתמו בו העדים [=] ו [=] ל [=] שיהיה שלוחי להוליך הגט לאשתי [=] ויאמר השליח כן אעשה."
ו. נוסח שאומר השליח נתינה לשליח הולכה (מתוך חכמת יצחק שם):
"אתה [=] הולך גט זה ל [=] אשתו של [=] ותן אותו לידה בכל מקום שתמצאנה, ותהי ידך כידו ופיך כפיו ודיבורך כדיבורו ועשייתך כעשייתו, ונתינתך גט זה לאשתו [=] הנזכרת כנתינתו, ונתן לך רשות גמורה לעשות שליח במקומך ושלוחך שליח ושליח אחר שליח אפילו עד מאה שלוחים ואפילו בלא אונס עד שיגיע גט זה לידה בכל מקום שתמצאנה, ותיכף שיגיע גט זה לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך אפילו עד מאה שלוחים אפילו בלא אונס תהא אשתו [=] הנזכרת מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם.
ז. השו"ע בסה"ג (סעיף כ"ה) כתב: "וצריך שקודם כתיבה יודיענו שהוא יהיה השליח", וברמ"א הוסיף: "גם קודם שיצוה לסופר לכתוב, או שיעשה שום דבר, ימנה השליח" ע"כ. והטעם, כדי שיהיה שליח בשעת כתיבה וחתימה ויוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשליחות הבעל, דלשליח הימנוהו רבנן ולא לאחר, לכן צריך שיהיה השליח בשעה שמצווה הבעל לכתוב ולחתום, דרכי משה בסה"ג. ובחכמת יצחק (סג"ש אות ב') כתב שמדברי מרן ז"ל משמע דא"צ שימנה אותו קודם אלא שיודיענו קודם הכתיבה שהוא יהיה שליח, וגם שמדבריו שם (סעיף כ"ד) משמע דא"צ שהשליח יהיה בשעת צווי הבעל לסופר ולעדים, שכ"מ מדברי הרמ"א שהגיה שם, "וי"א דהשליח יהיה ג"כ אצל צווי הבעל" וכו', משמע דלדעת המחבר א"צ עי"ש. והמנהג היום שממנה השליח קודם שיצווה לכתוב ושישמע שמצווה לסופר לכתוב. ובסה"ג לנחפז ללכת הביא בחכמת יצחק (סק"א) משער המפקד שכאן הבעל ימנה את השליח רק לאחר שיצווה לסופר ולעדים אולם הרב מסדר הגט יודיע קודם לשליח שהוא יהיה השליח בניגוד לגט שליחות הרגיל שבו המנהג שממנים את השליח עוד קודם שהבעל מצווה לסופר ולעדים, והסביר שם טעם החילוק. (וכ"ה ל' השו"ע כאן שממנה את השליח רק לאחר שמינה את הסופר והעדים).
ח. עי' בחכמת יצחק סה"ג לנחפז ללכת (סק"ג) שהביא פלוגתת הפוסקים האם יש צורך להקנות לבעל כלי הכתיבה כאשר הגט נמסר ע"י שליח ולא ע"י הבעל עצמו, וציין לכמה פוסקים שדנו בזה, ה"ה הפת"ש סה"ג, מהר"ם סג"ש (אות ס"א), הכנה"ג (סי' ק"כ הגה' הטור אות ז') ושם בסה"ג ח"א (אות ל"ה), הגט פשוט ז"ל (סי' ק"כ סק"ג), החגור אפוד במזה"ג (סי' קפ"ו), התורת גיטין (סי' ק"כ סק"א), ולבסוף העלה שלכתחילה יקנה הסופר כלי הכתיבה לבעל ע"י אחר עי"ש. (ועי' לו עוד בחיבורו יחוה דעת ח"ב (סי' י"ט) שהאריך בזה). ושם בחכמת יצחק כתב איך יקנו כלי הכתיבה בחזרה לסופר הרי הבעל אינו בפנינו, וכתב שם שהבעל ירשה את השליח או אחר שהוא ייתן במתנה הנשאר לסופר, שהרי שלוחו של אדם כמותו בכל מקום. עוד כתב:
"ומ"מ היותר טוב הוא שהסופר יקנה לו נייר עם קצת דיו שיהיה בקסת פשוטה עם קולמוס, ואחרי הכתיבה יזרוק הנשאר. ואם הסופר הוא חושש לקולמוס ולקסת יכול לזכות לו רק הנייר וקצת דיו, וא"צ להקנות לו הקסת והקולמוס, שהרי גם כשהבעל מצוי א"צ להקנות לו הקולמוס מדינא גם לדעת הסוברים דהקנאת הנייר והדיו צריך, והטעם משום דלא מחסר ממנו כלום, עי' ב"י בריש סי' ק"כ, ומכ"ש הקסת שאינו משתמש בה כלום."
לאור האמור:
במקום שקשה לסדר גט שליחות רגיל ויש חשש עיגון, ימנה הבעל בפיו את הסופר והעדים בפני שני עדים ובנוסף יכתוב בכתב ידו שהוא ממנה את הסופר והעדים הללו ויחתום.
במקום שאין אפשרות למנות ע"י כתב יד של הבעל ויש חשש עיגון, ימנה הבעל את הסופר והעדים באמצעות 'הזום'. כמובן שמדובר בתנאי שמבורר לביה"ד שאכן זה הבעל של אותה האישה.
ניתן לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.
הרב שמואל חזן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
