על פסק 14257 - הערכת תשלומי נזק ברכב

לפסק עליו התקבלה ההערה לחץ.

בעניין תשלומי נזק בפגיעה ברכב

יישר כוח לכבוד הדיינים שליט"א!

כבוד הדיינים שליט"א חוקרים בפסק הדין בעניין חיוב המזיק לטרוח לקחת את הרכב.

ובעניותי לא זכיתי להבין, מה הקשר בין הנושא של 'טורח נבילה' לנושא של תיקון הרכב, שבעצם אינו 'טורח נבילה' אלא 'טורח רפואה'.

ובכלל, הרי אין חיוב רפואה אלא בנזקי אדם באדם, ובנזקי אדם בממון אין משלמים אלא 'נזק', כלומר משערים כמה פחתו דמיו להמכר בשוק, ועל פי זה ישלם. ואם כן אין צורך לתקן את הרכב כלל.

[ובאמת יש לדון לכף זכות, שלא היתה כוונת הדיינים שליט"א לומר, שהמזיק חייב לתקן את הרכב, אלא שהמזיק חייב לשלם כמה שפחת שוויו של הרכב להמכר בשוק, אלא שהניזק החליט שרצונו לתקן את הרכב בעזרת סכום הכסף שיקבל מהמזיק על הנזק. או באופן אחר, מדובר שהניזק וההמזיק הסכימו ביניהם, שהמזיק ישלם לניזק על התיקון, שלא מן הדין, ועל פי דין אינו חייב אלא לשלם פחת שוויו של הרכב כנ"ל, אך הם הסכימו שישלם את התיקון.]

ואם כן, אין טעם לחשוב שהטירחה לקחת את הרכב לתיקון תהיה מוטלת על המזיק. ומה שייך אליו כלל תיקונו של הרכב, שאינו חייב בו כלל מעיקר הדין, ורק שהסכימו ביניהם או שהניזק רצה לעשות זאת. ואם לא היה רוצה הניזק לתקן כלל, אלא לקחת את הכסף ולקנות בו אוכל לביתו, היה יכול. ואם החליט שרצונו לתקן, שיתקן בעצמו.

אמנם היה מקום לנסות לדון לכף זכות על הצורך בדיון כאן, אם נאמר שהאומדן של פחת מחירו של הרכב בשוק מושפע ממחיר התיקון, ולכן צריך להגדיר מהו מחיר התיקון, כדי לדעת כמה הוא הפחת.

אך אם זו השאלה, הרי שהתשובה פשוטה. הפחת הרי הוא נמדד על פי השוק, ואם כן, צריך לבדוק בשוק, כיצד השוק מתנהג. האם אנשים רגילים ללכת למוסך זה, או שהוא מוסך שאין אנשים רגילים ללכת אליו. ועל פי זה לאמוד, כמה פחת שוויו של הרכב.

ואם כן, שוב יצא, שאפילו אם ירצה המזיק לקחת את הרכב לתיקון במוסך זה, אם אין הדבר רגיל בשוק, לא יועיל לו הדבר כלל להפחית את גובה התשלום שמחוייב בו, וכן להיפך, אם בשוק רגילים לתקן שם, והניזק אינו מוכן לקחת לשם את הרכב, אינו חייב כמובן (שהרי אינו חייב לתקן כלל), אך לא יקבל פרוטה אחת יותר על הרכב, אלא כפי הפחת שבשוק בלבד.

ואם נוסיף ונדון לכף זכות, שמדובר שהמזיק והניזק עשו פשרה והסכימו שהמזיק יתקן (וכמו שהצענו לעיל בסוגריים), וכעת דנים בגדרי הפשרה, האם כוונתם היתה שהמזיק יטרח ויתקן בעצמו או שהכוונה היתה שהמזיק ישלם על התיקון, אז כמדומני אין מקום כלל לדיון שדנו הדיינים שליט"א, שהרי הדיון שלהם עוסק בעיקר דין תורה, וכאן לא מדובר אלא בפשרה. ובפשרה מה שנכון לומר תמיד בכל לשון סתום הוא, שצריך ללכת אחרי לשון בני אדם ודעתם, מה כוונתם בדרך כלל במקרה כזה. ובמקרה של ספק, יד המוציא על התחתונה, ועליו הראיה, והמזיק לא יצטרך לשלם יותר מכך.

ובמקרה זה, כמדומני מלשון הטענות שבין התובע והנתבע מוכח שלשניהם פשוט שהניזק לוקח את הרכב לתיקון, ורק נחלקו איפה יתקן אותו.

ואם אין הדבר כך (וכגון אם לשון הטענות לא נתפרש יפה בפסק הדין ובאמת לא הסכימו מי ייקח את הרכב לתיקון), ייתכן שיש להכריע על פי בדיקה של דעת בני אדם מי לוקח לתיקון ואיפה הולכים לתיקון, ובהנחה (הסבירה יותר בעיניי בעניותי) שלפי דעת בני אדם ברור שאין הולכים לתקן רכבים במוסך זה, אז יהיה הדין שכל מי שרוצה לעשות אחרת ולשנות מדעת העולם עליו לפרש, ואם כן היה מוטל על המזיק לפרש, ויצטרך לשלם כל הסכום של התיקון במוסך אחר. ואם להיפך להיפך.

סוף דבר, לא זכיתי להבין את פסק הדין, כמו שביארתי. אשמח שכבוד הדיינים שליט"א יאירו עיניי בזה.

ועמם המחילה על אריכות הדברים ועל הטרחה שבתיקון טעויותיי, שמעיקר הדין הרי מוטלת עליי בלבד.

שוב יישר כוח גדול, ושנזכה כולנו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

הרב דוד זאגא

תשובת הרב משה פרקוביץ':

יש"כ על הרצון העז לדון את הדיינים לכף זכות. 

לדעת הש"ך ועוד אחרונים יש אפשרות לניזק לבחור בזכות תיקון או בזכות שומא על פחת הניזק. 

בעקבות העובדה שבמוצרים רבים אין שוק יד שניה לא נותרה ברירה לבתי הדין בדורנו אלא לאמץ את דעת הש"ך כדעה שעל פיה פוסקים עד שכן הוא סוגיין דעלמא. משקבלו את דעת הש"ך קבלו את זה כבר באופן גורף, ולכן חובת התיקון היא היא חובת התשלום על הנזק, וכמדומה שבזה סרו כל שאלות השואל הדן לכף זכות. 

והיא אם שגיתי אשמח לשמוע את תגובת השואל. 

תגובת השואל

התודה והברכה לכבוד הרב הדיין שליט"א על דבריו המחכימים והבהירים. אכן נשכחו ממני בשעת כתיבה דברי הראב"ד והש"ך, ולכן לא התייחסתי כלל לדבריהם ולשיטתם בהערתי.

אך כמדומני אין בדברי הרב שליט"א די לצורך ריפוי ותיקון העניין, כמו שאבאר כעת בקצרה.

א. נראה שאין כך דעת הש"ך וכל שאר הפוסקים העומדים בשיטה זו, לחייב את המזיק כפי עלות התיקון.

הרי לא יעלה על הדעת, שבנזקי אדם באדם יש 'תשלומי נזק' ועוד ארבעה דברים, ובשאר מיני נזקים תהיה אפשרות של בחירה בין 'תשלומי נזק' לבין 'תשלומי ריפוי'. שהרי פשוט ומבואר בגמרא ובכל הפוסקים, שאין אלא 'תשלומי נזק' בלבד, ותשלומי נזק ידועים לכל מה הם ואיך הם, שהם על פי הנזק בלבד כפי שומתו שבשוק.

מה גם, שנבוא לידי מבוכה גדולה, כשנבוא לידי מצב (נפוץ ושכיח ביותר), שבו גובה התשלום של הנזק שונה לחלוטין מגובה התשלום של הריפוי.

נצייר לעצמנו מצב, שבו אדם מזיק את בהמת חבירו, והבהמה שווה כעת מחצית משוויה, אך עלות התיקון גבוהה יותר ממחצית משווי הבהמה. על פי דברי הרב שליט"א, יוכל הניזק לתבוע תיקון, ולחייב את המזיק לשלם לו יותר ממה שפחתה הבהמה. ולהיפך, אם עלות התיקון נמוכה ממחצית משווי הבהמה, יוכל הניזק לתבוע תשלומי נזק, ולחייב את המזיק לשלם לו את הפחת כולו. ויוצא, שלכל מזיק וניזק יש שני סכומים שונים של חיוב תשלומים, סכום מסויים המוגדר על פי הנזק, וסכום אחר המוגדר על פי הריפוי וזכות הניזק לבחור בין 'תשלומי נזק' ל'תשלומי ריפוי'. כמדומני יסכים הרב שליט"א שזה דבר שאין הדעת סובלתו, ולפחות יש להסכים שאם יהיה לנו פתח לבאר כוונת הראב"ד והש"ך ושאר הפוסקים שבשיטה זו באופן אחר שיהיה גם נכון וישר ומיוסד על פשטות דברי הגמרא והפוסקים, הרי שיש לנו להכנס בפתח הזה.

ובאמת, יש פתח גדול ורחב ופשוט מאד בגמרא ובסברא לבאר בו כוונת הראב"ד והש"ך, כך שגם בלא שום קושיא נראה נכון להכנס בפתח זה, כמו שיתבאר.

נראה פשוט, שכוונת הראב"ד וש"ך ושאר פוסקים העומדים בשיטה זו היא, שגובה התשלום בודאי נקבע על פי הנזק בלבד, ולעולם אין משלמים 'ריפוי' אלא בנזקי אדם באדם. אלא, שלדעתם הניזק יכול לכוף את המזיק על אופן התשלום, שלא ישלם לו במעות או במטלטלין, אלא ישלם לו במעשה התיקון והריפוי.

כמו שבהלוואה יש הלכות על אופן התשלום, ואפשר לכפות את הלווה לשלם במעות אם יש לו, ואם אין לו ישלם במטלטלין דווקא, ואם אין לו ישלם בקרקעות, כמבואר כל זה בגמרא ובפוסקים, כך לדעת הראב"ד קיימת הלכה דומה בתשלומי נזק, שאפשר לכפות את המזיק לשלם את הנזק על ידי תיקון הנזק, ולא במעות.

והסברא בזה ברורה ופשוטה וישרה מאד. ממש כמו שבהלוואה יכול לכפות שישלם לו בזוזי, מפני שנתן לו מעות ורוצה לקבל כמו שנתן, כמבואר סברא זו בגמרא ובפוסקים, כך גם בנזק, יכול לכפות שישלם לו בתיקון הנזק, מפני שזה מה שנטל ממנו וחיסר אותו ורוצה שישלם לו מה שחיסר אותו.

אך אם עלות התיקון גבוהה מגובה הנזק, לא יתקן אלא עד גובה תשלומי הנזק. ואם עלות התיקון נמוכה מגובה הנזק, יצטרך המזיק להוסיף על התיקון ולשלם עוד לניזק במעות וכד' עד שישלים את הסכום.

וכמדומני כל זה מבואר גם באחרונים, מלבד מה שנראה פשוט כך בגמרא ובסברא, כמו שנתבאר, והמעיין בדברי ראב"ד וש"ך יראה שנראה כך פשוט, שלא דיברו על שומת הנזק וסכום התשלום, אלא על אופן התשלום בלבד.

ב. כל זה לעצם הבנת דברי הראב"ד והש"ך, ובהנחה שנקבל שיש לדון ולהורות היום כדבריהם, כדברי הרב שליט"א.

אך באמת, יש להעיר על עצם המנהג בזה, שגם אם אנו מורים כמו דיעה שאינה מובהקת להלכה, בודאי יכול הנתבע לומר 'קים לי' כרוב הראשונים והפוסקים, ואפילו כמיעוט הראשונים והפוסקים, ולפטור את עצמו, כמו שהוא סוגיין דעלמא בכל דיני ממונות, מיסודו של רבינו הש"ך בעצמו בספרו 'תקפו כהן' ובשאר מקומות. ואם כן, באיזה כוח נחייב אדם לשלם דבר, שלפי רוב הפוסקים (או אפילו היה זה מיעוטם בלבד) הוא פטור ממנו.

גם אם נאמר שיש כאן עניין של תיקון העולם, אז יש לדון בזה כפי הגדרים המבוארים בשו"ע חו"מ סימן ב, ואז באמת יש כוח לענוש את המזיק שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה, שלא יצא בלא כלום וימשיך להזיק וכדומה.

אך גם זה כמדומני אינו עולה בקנה אחד עם תיאורו של הרב, שכך סוגיין דעלמא, בכל דין ודין שבא לפני הדיינים, גם כשלא שייך בזה תיקון העולם וסייג וגדר, אלא הפסד מקומי של אדם מסויים העומד כעת לפני בית הדין, שפעמים שהוא עשיר גדול, ואין ההפסד נחשב כמעט בעיניו, וגם אינו חשוד להזיק והנזק אירע לו במקרה, וכל כיוצא בזה.

כמדומני רוב המקרים הבאים לפני בית הדין הם כאלה, ואנשים כ'חנן בישא' אינם מרובים כל כך בעולם.

ובאמת, עיקר התיקון לבעיה מציאותית של שומת הנזק צריך להיות על ידי תקנה מפורשת, של מי שיש בידו כוח וסמכות לתקן תקנות (כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא, שכוחם הוא מדין הפקר בית דין הפקר, או כגון תקנות בני העיר שכוחם הוא מדין "רשאים בני העיר" וכו', וכמבואר בסוגיות המקוריות שעליהן נתייסד סימן ב בחושן משפט). ומכוחה יהיה אפשר להוציא ממון כפי הצורך, בלי להתחשב כלל בדין תורה, אלא על פי התקנה.

אך כל זמן שאין תקנה כזאת, עיקר הדין וההלכה היא שיש לשום כמה הוא הנזק. ואם אין שוק יד שנייה וקשה לשום, יש לבוא לכדי בירור מהו הסכום שבודאי ובודאי נכלל בתוך הפחת, ואת זה אפשר לכפות לשלם, וכל פרוטה יותר מזה אי אפשר לכפות לשלם, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם המצב הוא שייתכן שאין הפחת שווה אפילו פרוטה אחת, והקונה רכב כזה לא יפחות או יוסיף על מחירו אפילו פרוטה אחת בעקבות הנזק הזה, אז שורת הדין הוא שלא ישלם אפילו פרוטה אחת, גם אם עלות התיקון היא אלפי שקלים.

ובדרך פשרה וכדומה כמובן אפשר לדון באופנים אחרים, אך לא לעיקר הדין. עיקר הדין הוא שלא ישלם אלא מה שבודאי צריך לשלם, וכל פרוטה מסופקת לא תצא מכיסו.

ג. בשולי הדברים אעיר עוד הערה קטנה, שכמדומני אין בדברי הרב שליט"א מענה לשאלתי הראשונה, מה הקשר בין הנדון של טורח נבילה לנדון של טורח רפואה ותיקון. גם אם נקבל שהניזק יכול לתבוע תיקון, הרי שאין להוכיח מנדון שונה לחלוטין של טורח נבילה שעסקו בו בגמרא, לעניין שאלה זו של טורח התיקון, אם הוא מוטל על הניזק או על המזיק.

כמובן ייתכן שיש מקום בסברא להקיש וללמוד מזה לזה, אך היה צריך לבאר סברא זו בפסק הדין, שהרי יש מקום גדול לחלק בסברא בין טורח נבילה לטורח התיקון. וכעת אין להאריך בזה.

אבקש מחילתו של כת"ר שליט"א על אריכות הדברים. כבר לימדונו חז"ל שבדין תורה אסור שיהיה התלמיד שומע ושותק, ולכן גם תלמיד קטן כמוני מחוייב להעיר כפי דעתי הענייה, ואם יתקבלו הדברים לרצון לפני כת"ר שליט"א, ואם יעמידני על מקום טעותי כמעשהו בראשונה, יבואו דבריו לי לששון ולשמחת לבבי.

ויהי רצון שנזכה כולנו לקיים בעצמנו "בצדק תשפוט" ו"לא תעשו עוול במשפט" ולשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, במהרה בימינו בקרוב.

תשובת הרב משה פרקוביץ'

א. אכן לא ניתן היה לפסוק כך הלכה, אמנם סוגיין דעלמא בכל בתי הדין לנהוג כן והסברתי הטעם משום שהשתנתה המציאות. וראה עוד בשו"ת יב"א ח"א חו"מ סי' א ס"ק ב שכל דבר שפשטה הוראה כן ג' דורות אפשר להוציא מיד המוחזק ע"פ זה.

ב. אשמח לדעת מה מקום לחלק בין טורח נבילה לטורח תיקון. 

ג. לגבי תקנות לא כ"כ שייך היום לתקן תקנות אבל בפועל בענין זה פשטה הלכה וכן המנהג.