אי תשלום שכר דירה מחמת ליקויים

שבין התובע: מ', 

לבין הנתבע: א'

בנושא: תשלום שכר דירה

עיקרי הטענות:

טענות התובע: התובע, המשכיר, הינו בעליה של דירה, השכיר את דירתו לנתבע בחוזה חתום מחודש סיון תשע״ט עד לאותו חודש בשנת תש״פ, הנתבע השליש ליד התובע 12 צ׳קים עבור השנה הזאת כמתחייב בחוזה. בתום השנה הסכימו הצדדים להאריך את חוזה השכירות בשנה ועל כך חתמו חוזה מקוצר המורה על המשך השכירות על פי התנאים של החוזה הקודם, משך השכירות לשנה השניה מי״ט סיוון תש״פ עד י״ח סיון תשפ״א. גובה השכירות לחודש הינו 2200 ₪.

לטענת התובע למעט 3 צ׳קים שניתנו במעמד חתימת ההסכם לא הושלשו צ׳קים עבור 9 החודשים הנותרים, והתובע נאלץ לרדוף אחר השוכר עבור התשלום בכל חודש. המצב שנוצר נכון למועד התביעה (י״ג אייר תשפ״א) הוא שהנתבע לא שילם על החודשים פברואר מרץ אפריל, סכום המגיע לסך של 6600 ₪ מעבר לכך עבור חודש אוקטובר שילם השוכר רק 1400 ₪ מה שמותיר חוב על אותו חודש בסך של 800 ₪, סך הכול התובע תובע תשלום של 7400 ₪. הזמן שנותר לסיום תקופת השכירות הינו חודש אחד הוא חודש מאי.

טענות הנתבע: בדירה נמצאו מספר ליקויים, סתימות חוזרות ונשנות מחמת סיפון שירשור שאינו תקין, וכן כיורים לא תקניים ועוד, הליקויים לא תוקנו בזמן סביר מה שגרם לשוכר לעוגמת נפש ועל כך רוצה לנקות חודשיים שכירות.

הערות: הצדדים חתמו על כתב בוררות כדין. אלו עיקרי הטענות בקצרה.

בירור הדין

בעיקרי טענות התובע שתי טענות: האחת תשלום עבור שלשת החודשים האחרונים לגביהם אין מחלוקת בין הצדדים שחודשים אלו לא שולמו אלא שהשוכר רוצה לנקות מהם תשלום של חודשיים עבור עוגמת הנפש שהייתה לו. מהתרשמות בית הדין לא היה בהתנהלות המשכיר בכדי להאשימו בעגמת הנפש שנגרמה לשוכר, מה גם שלפי סעיף 9.9 בהסכם האחריות על פתיחת סתימות במשך תקופת השכירות מוטלת על השוכר ולא על המשכיר ואף על פי כן המשכיר נשא באחריות על פתיחת הסתימות. מה עוד שהנתבע הודה שהבעיות היו בזמן השכירות הראשונה, וזה שחתם והסכים לשכור עוד שנה "סבר וקיבל". אשר על כן לא נראה שיש צדק בתביעת השוכר לנקות מדמי השכירות תשלום של חודשיים שכירות.

בנוגע להכחשה שבין התובע לנתבע ביחס לתשלום עבור חודש אוקטובר התובע טוען שהנתבע חייב לו 800 ₪ והנתבע טוען כי הוא שילם עבור אותו חודש תשלום מלא. היות והנתבע הודה במקצת טענת התובע על החיוב לשלם עבור החודשים פברואר מרץ הרי יש עליו דין מודה מקצת הטענה, ועל פי הדין הנפסק בשו״ע חו״מ סימן ע״ה ס״ב וסימן פ״ז ס״א מודה מקצת הטענה חייב שבועה חמורה מדאורייתא, והיות והמחלוקת ביניהם היא על ממון בלבד לא על משך זמן השכירות בודאי יש כאן דין שבועה דאוריתא. והיות שעל פי מנהג בתי הדין המנהג במקרה כזה להמנע מלהשביע מחמת חומרת דין השבועה, ובמקרה כזה מפשרים והיות וטענות התובע מבוררות יותר ויש ניהול רישום מסודר עבור חודשים אלו נראה להעמיד את הפשרה על פדיון השבועה בשיעור של שלשה רבעים מערך ההכחשה, דהיינו סך של 600 ₪ מתוך ה800 ₪.

סיכום: על הנתבע לשלם למשכיר סך של 600 ₪ עבור חודש אוקטובר, ועוד סך של 6600 ₪ עבור החודשים פברואר מרץ ואפריל, סה״כ 7200 ₪ וכן להשליש לידי התובע צ׳ק נוסף בסך 2200 ₪ עבור חודש השכירות האחרון הוא חודש מאי.

כמו כן שמורה לתובע הזכות לתבוע את הנתבע על נזקי דירה אם יהיו. ואין בפס״ד זה ויתור על טענותיו.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים "והאמת והשלום אהבו"

בכבוד רב

הרב ישראל הירשנזון הרב יוחנן בן זכאי הרב איתמר לשם