לשון הרע בחוות דעת לשוכר דירה
הרב זולדן יהודה
הרב גולד תנחום
ב"ה י"ז אלול תשפ"ד
תיק מס' 5784-11/2
לשון הרע של שכן
התובע: מ.
הנתבע: א.
תקציר המקרה:
התובע, הוא בעלים של דירה. הדירה היתה
מושכרת במשך 12 שנים ללא כל בעיה. לאחר שהדירה התפנתה, התובע ניסה להשכירה באמצעות
מתווך. למרות התעניינות של מספר שוכרים פוטנציאליים, והורדת המחיר, הדירה לא
הושכרה במשך כשמונה חודשים.
לטענת התובע, הנתבע שהוא שכן בבניין,
גרם לכך ששוכרים פוטנציאליים נמנעו מלשכור את הדירה. לדברי התובע, הנתבע אמר
למתעניינים "לא להתעסק" עם התובע ו/או להימנע מלשכור את הדירה.
התובע הביא את המתווך של הדירה כעד
תביעה אשר העיד בפני בית הדין:
1. המתווך פרסם את הדירה והביא
מתעניינים פוטנציאליים. סה"כ, היו 6-5 שוכרים פוטנציאליים.
2. שלושה מקרים ספציפיים תוארו
ע"י העד:
א. מתעניין ראשון (ב-3/1) - ביטל
במפתיע. אך לאחר השכרת הדירה, המתווך ברר עם המתעניין הראשון, שאמר כי דיבר עם א'.
הוא סיפר לו על ריב עם דיירים קודמים, כולל סגירת מים, ואמר שלא כדאי לשכור.
ב. מתעניין שני (סביב 12/6) - כמעט
סגר, אך בסוף ירד מהעניין. גם כאן הביטול נעשה במפתיע.
ג. שוכר שלישי (נכנס ב-24/8) - סגר את
העסקה. לגבי שוכרים אלו סיפר התובע שהם פנו אליו לאחר ששמעו מפי המתעניין הראשון
שלא כדאי לשכור את הדירה וכי מדובר בבעל בית קשה, אך מהיכרות שלהם עם התובע הם פנו
אליו ישירות במקום למתווך וסיפרו להם על מה ששמעו.
התובע דורש פיצוי על אובדן שכר דירה
למשך שבעה חודשים, וכן הפרשים בשל הורדת המחיר לחודש בסך
כולל: 38,750 ש"ח; החזר הוצאות ארנונה עבור שבעה חודשים בסך כולל: 3,899 ש"ח;
פיצוי על עוגמת נפש, נידוי, וכן מכתב התנצלות מהנתבע.
[בנוגע לנידוי הובהר לתובע בראשית הדיון
שבית דין זה איננו עוסק בנידויים וחרמות, ובאופן כללי כיום לא מקובל להחרים
ולנדות, אלא רק במקרים ובמצבים חריגים ולא כעונש, אלא על מנת להשיג מטרה מסויימת,
ואכמ"ל].
תגובת הנתבע:
הנתבע מודה כי אמר למספר מתעניינים
בדירה שכדאי להם לבדוק עם השוכר הקודם. הוא תאר שני מקרים ספציפיים:
א. בחודש יוני, כשמישהו דפק בדלת ושאל אותו על הדירה.
ב. מקרה קודם, איננו זוכר תאריך, כשזוג ירד במדרגות והוא פנה אליהם ביזמתו.
הנתבע טוען שלא אמר דברים שליליים
במפורש, אלא רק הציע לבדוק. הוא הסביר שאמר "תבדוק" כי לדעתו יש אנשים
שסבלו מהתובע אך חוששים לדבר. הנתבע אישר לבית הדין שהוא אכן חושב שהתובע
"בעייתי". ושיש עוד אנשים בבניין שסבלו מהתובע, אך אינו רוצה לפרט או
לתת שמות.
להגנתו טוען הנתבע, מאחר שהוא פעל
לתועלת למנוע נזק מהשוכרים, הרי שאף אם יש בדבריו לשון הרע הרי שיש בכך משום לשון
הרע לתועלת, שלא רק שהיא מותרת אלא אף מצוה עליו לספר. עוד טען שכל נזק שנגרם
לתובע הוא ברמה של גרמא ואפילו גרמא של גרמא.
לאחר שמיעת דברי הצדדים, בית הדין
הציע לצדדים לעשות פשרה. הנתבע הציע לכתוב מכתב התנצלות ולשלם 3,600 ₪ כפשרה, אך
התובע דחה הצעה זו.
התובע בתגובה טען: 1. היו יותר משני מקרים המתוארים. 2. התובע לא הסתפק באמירת המילים "תבדוק" אלא הוציא לעז עליו.
הנושאים לבירור:
א.
האם הנתבע עבר על איסור לשון הרע?
ב. בהנחה שדברי הנתבע היו לשון הרע ופגעו בתובע. האם ובאיזה אופן ניתן לחייב תשלום ממוני על כך.
א. האם הנתבע עבר על איסור לשון הרע?
להלן ניתוח מפורט של סוגיית לשון הרע
במקרה הנדון, תוך הדגשת שתי השאלות המרכזיות:
עוון לשון הרע הוא חמור ביותר, וכדברי
הגמרא (ערכין טו ע"ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע - מגדיל
עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים". בחפץ חיים
(שמירת הלשון, שער הזכירה פרק יב) כותב שאם אדם בא ומספר לחברו:
איך שפלוני עשה לו וסיפר לו כך וכך,
יש לו לחשוב בדעתו אולי הדבר שקר מעיקרו או הוסיף בו מעט שקר ועל ידי זה נשתנה
הדבר בכולו, או אפילו אם המספר לא הוסיף בזה הענין כלל, אולי לא ספר כל הענין כמות
שהוא וגרע בו איזה תיבות או אמר בניגון אחר ועל ידי זה זה נשתנה הדבר לגמרי או
לחשוב איזה צד זכות אחר על האיש וכיו"ב.
במקרה שלפנינו, הנתבע קבל את הדברים
שאמר לו השוכר הקודם על התובע, ולא בדק אותם כפי שכתב החפץ חיים. יתכן שהוא קבל
הדברים מפני שהיתה לו כבר תדמית שלילית על התובע מהכירותם כשכנים, אך זה לא מצדיק
לקבל את דברי השוכר הקודם כהוויתם מבלי לבדוק את דבריו.
אמנם התיר החפץ חיים לספר לשון הרע
לתועלת (חפץ חיים, הל' לשון הרע, כלל י, א-יז), בתנאים מסוימים, וביניהם: א. שיראה
הדבר בעצמו ולא ישמע מאחרים, ב. שיזהר מאוד שלא יגדיל העוולה, ג. שיכוון לתועלת,
ד. שאין דרך אחרת להשיג את התועלת, ה. שלא יגרם למספר עליו נזק יותר מכפי הדין.
יתרה מזאת, החפץ חיים (חפץ חיים, הל'
רכילות כלל ט סע' י) התיר לספר לשון הרע לתועלת אף שהדבר יגרום לביטול עסקה והפסד
ממוני, כגון להזהיר קונה מפני מוכר רמאי:
אם הוא רואה שאחד רוצה להיכנס לחנות
לקנות סחורה אצל אחד, והוא מתבונן בטבע האיש ההוא כי הוא איש תם היינו שאיננו חריף
כל כך להבין ערמומיות בני אדם הוא מכיר את טבע בעל החנות ההיא, שכל תשוקתו וחפצו
הוא להשיג איש כזה לרמותו, אם בסחורה או במדות ובמשקלות או במקח. צריך לספר לו את
ענין החנות ההיא ולהזהירו שלא יכנס בה...
עם זאת, במקרה שלפנינו יש לבחון שתי
שאלות מרכזיות:
השאלה הראשונה היא מקור המידע של
הנתבע:
בין דבריו שם כתב החפץ חיים שעל השומע דברים על אדם אחר שמזיק ורוצה להסתמך על המידע שבידו כדי להזהיר אחרים לעשות עוד פעולה (חפץ חיים כלל י, ב, (א-ב)):
"שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת. שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל או ועושק או להיזק וכיוצא בזה. כמו כן, החפץ חיים כתב שם (ג) תנאי נוסף: "שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו".
במקרה זה, הנתבע הכיר את התובע בעיקר
כשכן ולא כמשכיר, והמידע על התנהלותו כמשכיר הגיע משוכר קודם.
זוהי נקודה משמעותית, שכן אחד מתנאי ההיתר של החפץ חיים הוא שהמספר יראה את הדבר בעצמו ולא ישמע מאחרים, או שיברר זאת עם אותו אדם עליו נאמרו דברים האם אכן הדברים נכונים. במקרה זה, נראה כי הנתבע הסתמך בעיקר על מידע שמועתי ולא על ידיעה אישית מוצקה. גם אם הנתבע חושב שהתובע לא מתנהג כראוי כשכן, אין לזה שום קשר להתנהגותו של התובע כמשכיר דירה וליחסיו של התובע לשוכרים להם הוא משכיר את דירתו. הנתבע לא בירר עם התובע בנוגע לדברים שהוא שמע מהשוכר הקודם, וממילא לא הוכיח אותו ולא הזהיר אותו.
ב. מידתיות הנזק
השאלה השנייה נוגעת למידתיות בין הנזק שהנתבע ביקש למנוע משוכרים פוטנציאליים לבין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מדבריו. יש להבחין בין מצב שבו אדם מנסה להציל אחר מנזק ממוני משמעותי (כמו רמאות או גניבה) לבין מצב שבו מדובר בהתנהלות קשה של בעל בית, כלשון החפץ חיים (חפץ חיים כלל י, ב, יב):
"שלא יסובב על ידי בסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין".
במקרה שלנו, הנתבע לא טען שהתובע מרמה
או גונב, אלא אמר לשוכרים פוטנציאלים "תבדקו". השאיר את הענין עמום, כאומר
- כדאי לכם מאד לבדוק, ההתנהלות של המשכיר היא לא בסדר. זהו סוג של מידע ששוכרים
פוטנציאליים בדרך כלל מבררים בעצמם, ויש להם דרכים להתמודד איתו (למשל, באמצעות
חוזה מפורט). לעומת זאת, הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מדברי הנתבע היה משמעותי - הדירה
לא הושכרה במשך חודשים ארוכים, דבר שגרם להפסד כספי ניכר. גם אם נתייחס לזה כמניעת
רווח, בכל זאת היה לתובע גם הפסד, מאחר שהיה עליו לשלם ארנונה וועד בית במשך כל
אותם חודשים שהדירה לא הושכרה. יתרה מזאת, הנתבע לא הסתפק במענה לשאלות של
מתעניינים, אלא במקרה אחד לפחות יזם פנייה למתעניינים והציע להם לברר לגבי התובע.
דוגמה להמחשה: נניח שאדם יודע ששכנו
נוהג לריב עם השכנים על חניה. האם ראוי שאותו אדם יפנה ביוזמתו לכל קונה פוטנציאלי
של דירה בבניין ויזהיר אותו מפני השכן הבעייתי? התשובה היא לא, שכן הנזק שייגרם
לשכן (קושי למכור את דירתו) אינו פרופורציונלי לתועלת שתצמח לקונים הפוטנציאליים
(הימנעות מריבי שכנים אפשריים).
בנוסף, חשוב להדגיש כי קיים הבדל
משמעותי בין מקרה שבו אדם נשאל באופן ישיר בנוגע לאדם אחר, לבין מקרה שבו הוא יוזם
מסירת מידע על אותו אדם אחר. במקרה הראשון, כאשר הנתבע נשאל ישירות בנוגע
להתנהלותו של התובע, ניתן לומר כי פעל נכון, אם רק הפנה את השואלים לשוכר הקודם
לקבלת מידע מדויק יותר. זוהי דרך לגיטימית להשיב לשאלה ישירה מבלי להיכנס ללשון
הרע מיותרת. לעומת זאת, כאשר אדם פונה מיוזמתו ומציע לאחרים לברר לגבי אדם שלישי,
גם אם הוא רק מציע לפנות למקור מידע אחר, הרי שבעצם הצעתו זו הוא כבר רומז שיש
בעיה עם האדם המדובר. במקרה כזה, סביר להניח שהמתעניין הפוטנציאלי עלול להירתע
ולוותר על העסקה מבלי לטרוח ולברר את הפרטים. במקרה שלפנינו, בעוד שהנתבע פעל באופן
לגיטימי במקרה הראשון כשהשיב לשאלה ישירה, הרי שבמקרה השני, כאשר פנה ביוזמתו
למתעניינים והציע להם לברר, הוא חרג מגבולות ההיתר לספר לשון הרע לתועלת. פעולה
זו, המבוססת על ידיעות חלקיות ולא מבוססות דיין, גרמה נזק משמעותי לתובע ואינה
עומדת בקנה אחד עם ההיתרים המצומצמים שניתנו בהלכה למסירת מידע שלילי על הזולת.
לסיכום, נראה כי במקרה זה, הנתבע חרג מגדרי ההיתר לספר לשון הרע לתועלת. זאת הן בשל הסתמכותו על מידע לא מבוסס דיו, והן בשל חוסר הפרופורציה בין הנזק שביקש למנוע לבין הנזק שגרם בפועל לתובע.
ג. חיוב תשלומים על נזק שנגרם בגין לשון הרע
בדיני נזיקין אין מקום לחייב במקרה
דידן מכמה סיבות:
א. המקרה בו אנו דנים נידון כגרמא,
שהרי הנזק באמירה "תבדקו" הוא אינו ישיר. בגרמא בנזיקין הדין הוא:
"פטור בידי אדם וחייב בדיני שמים" (שולחן ערוך, חושן משפט סימן שפו, סעיף ג). בנוסח התוספתא (שבועות ג, ב) והירושלמי (בבא קמא ו, א) הדברים חריפים
יותר בנוגע למקרי גרמא: " ...אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים
מוחלין להם עד שישלמו".
ב. לא מדובר בנזק ודאי, שכן השוכרים
ביטלו לפני חתימת החוזה, ואף על פי שהיו בדרך לחתימה באחד המקרים, אין ודאות שהם לא
חתמו בגלל דברי השכן, ויתכן שהיו עוד גורמים.
ג. לנתבע לא היה קשר לכל השוכרים
הפוטנציאליים, ולכן לא היה כאן ברי היזקא, שכן עדיין הייתה אפשרות שהתובע היה
מצליח להשכיר את הדירה למרות התנהגות הנתבע. בגלל שאין כאן ודאות נזק, אי אפשר
לחייב גם מצד מבטל כיסו של חברו, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצב, סעיף ז), או מדין מראה דינר לשולחני (בבא קמא צט ע"ב).
למרות שאי אפשר לחייב מצד דיני
נזיקין, עדיין יתכן ויש מקור אחר לחייב, והוא חובת האדם לפייס אדם שנפגע בלשון הרע
שהוא דיבר כנגדו. מקור לכך ניתן למצוא בתרומת הדשן (סימן שז) ובשולחן ערוך (חושן
משפט סימן א, סעיף ו), העוסקים בחובה של האדם לפייס את חברו: "המבייש בדברים
מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו". הבאר היטב (שם ס"ק כב) מסביר
שמדובר בתקנת גאונים, שכן מדינא אי אפשר לחייב על בושת.
התרומת הדשן (שז) דן בנזק שנגרם
בעקבות לשון הרע, וכתב שאע"פ שמצד דיני הנזיקין אי אפשר לחייב עדיין "צריך
כפרה גדולה ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי". אמנם שם מדובר במוציא שם
רע על חבירו, כלומר שהוכח שמדובר בדברי שקר אשר גרמו לו להלבנת פנים. במקרה שלנו
אע"פ שהנתבע לא היה צריך להסתמך על דברי השוכר, התובע לא הוכיח שמדובר בדברי
שקר, והדברים נאמרו רק כלפי שוכרים ולא פורסמו ברבים.
ובאמת נראה שדין זה נראה רק על מוציאי
שם רע בלבד כפי שכותב שם תרומת הדשן:
אמנם נראה
דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מ"מ
אם רצו הבית דין וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע
הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין וכן משמע בתשובת הרא"ש וכן ראוי
לעשות.
הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, בבא קמא צא ע"א) נשאל אודות: "חולה שהוציא שם רע על רופא, וגרם לו הפסד גדול כי פטרוהו מעבודתו בבית החולים, כיצד יפייסנו והאם צריך לשלם לרופא כל מה שהפסיד?". והשיב:
"אף שמן הדין אינו חייב בתשלומין, מכל מקום חייב נידוי או מלקות מרדות, ובפרט כשגרם לחברו הפסד גדול, ונראה שאינו יוצא ידי שמים עד שיפייסנו, וישלם לו קרוב למה שהפסיד מעבודתו, וגם ילך לאותם אנשים שדיבר בפניהם סרה על הרופא, ויודה שדיבר ברשעות ובשקר".
גם הרב זילברשטיין מבין שיש חובת פיוס
והתנצלות על לשון הרע שגרם לנזק. אמנם כאמור כאן לא הוכח שמדובר בדברי אמת, אך
הנתבע חשב כך והתכוון לתועלת כאמור, משכך חובת הפיוס צריכה להיות נמוכה יותר.
מכל האמור נראה שמכיון שהנתבע עבר על איסור לשון הרע, ובמיוחד בכך שפנה לשוכרים מבלי שיפנו אליו בשאלה, למרות הנזק הגדול שידע שעלול להגרם לתובע בעקבות מעשיו, הרי שחובה עליו להתנצל ולפייס אותו. אומנם מכיון שלא הוכח שהיו בדבריו משום הוצאת שם רע, הרי שחובת הפיוס תהיה בהתאם.
לגבי סכום הפיוס, יש להתחשב לכל הפחות
בהפסד של חודש אחד של שכירות שנגרם לתובע כתוצאה מהפניה היזומה לאחד השוכרים
הפוטנציאלים.
דמי השכירות והארנונה לחודש אחד הם: 4,807=4,250+557. אולם מכיוון שלא הוכח שהיה כאן הוצאת שם רע יש להפחית מסכום זה. על כן נראה שמכיון שבעקבות שאלת בית הדין הנתבע הודיע שהוא מוכן להתנצל, ואף מוכן לשלם סך 3,600 ש"ח כפיצוי. אע"פ שהנתבע חזר בו במכתבו לבית הדין מתשלום סכום זה אשר הוא הציע לתובע, בית הדין יחייב את הנתבע בהצעה שהוא הציע, כדי לצאת גם ידי חובת שמים.
פסק הדין:
א. על הנתבע לשלם לתובע סך של 3,600 ש"ח.
ב. מכתב התנצלות.
נוסח מכתב ההתנצלות:
לכבוד.....
סליחה על כך שלא נהגתי כראוי בכך שהזהרתי שוכרים פוטנציאליים מלחתום על הדירה שברשותך לפני בירור יסודי של העובדות. לשון הרע זה יתכן וגרם לך נזק ממוני שלא בצדק, בנוסף לעוגמת נפש גדולה, על כך אני מצטער ומבקש מחילה.
בית הדין קורא לצדדים להתפייס ולהשלים עתה ערב יום הדין, והאמת והשלום אהבו.
פסק דין
הנתבע יחתום על כתב התנצלות כמובא
לעיל. כמו כן ישלם לתובע סך 3600 ש"ח תוך חודש ימים מיום פרסום פסק הדין.
הרב יהודה זולדן הרב איתמר ורהפטיג הרב תנחום גולד
דיין אב בית דין דיין
