ב. בית דין מיוחד לפגיעות

גבולך שלום ב, בירורי הלכה - מוגנות ולשון הרע/ הרב אריאל בראלי

שער א - בית הדין למוגנות

לפרק הקודם: א. אחריות בית הדין על שמירת הנורמות הציבוריות והמוסריות

לפרק הבא: ג. שמיעת טענות על פגיעה שלא בנוכחות החשוד

ב. בית דין מיוחד לפגיעות

ראשי פרקים: בית דין מיוחד לפגיעות - אונס כרצח - סדרי דין מותאמים - חקירת בעלי הדין - בירור המציאות -

קבלת תלונה על פגיעה - התרת עגונות - ממזרות - מדיניות הלכתית בבירור על פגיעה - בירור האמת - 'שמוע בין אחיכם' 

בית דין מיוחד לפגיעות

מן העיון במקורות ההלכתיים הללו מתגלה תמונה ברורה ומקיפה של תפקידו המרכזי של בית הדין - לא כגוף העוסק אך ורק בשיפוט ובהתערבות לאחר מעשה, אלא כמערכת יוזמת המופקדת על תיקון אורחות החיים הרוחניים. אחריות זו כוללת פיקוח שוטף, יוזמה, מניעת מצבים העלולים להוביל לעוולה או לעבירה. נקיטת צעדים מעשיים לשימור הסדר הציבורי, הן בתחום ההגינות והיושר במסחר, הן בשמירה על ערכי מוסר וצניעות, והן בהגנה מתמדת על שלמותו הרוחנית והמוסרית של הציבור.

לכן, מצוות מינוי בית דין, כפי שהיא עולה מדברי חז"ל, איננה מצטמצמת בפתרון סכסוכים פרטיים או דיונים בנושאי ממונות, אלא היא כוללת חיוב לייסד מסגרת משפטית-חברתית שדואגת לאיתנותו הערכית של הציבור כולו. מכאן נגזר גם הצורך ההלכתי להקים בית דין מיוחד ובעל מומחיות אשר יעסוק באופן מקצועי ומעמיק במקרים של פגיעות מיניות - יברר בקפידה את העובדות, ומתוך כך יגן על הנפגעים, ואף ידאג למוגנות הקהילה באמצעות הרחקת פוגעים על פי כללי ההלכה.

 אונס כרצח

נאמר בספר דברים (כ"ב, כ"ו): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". ההשוואה הזו (בפסוק מדובר על פגיעה באשה האסורה עליו באיסור עריות חמור) מלמדת אותנו כי התורה רואה בפגיעה מינית מעשה חמור ביותר, אשר פוגע לא רק בגופו של האדם אלא גם בנפשו ובצלם האלוקים שבו.
כשם שרצח הוא פגיעה מוחלטת ובלתי הפיכה בחיי אדם, כך גם הפגיעה המינית נתפסת כפגיעה מהותית ועמוקה ביותר בנפשו ובכבודו של הנפגע[1]. וכך כתב הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן לח):

ישמעו פושעים ויקחו מוסר כמה טרגדיות גורמים הם במעשיהם האכזריים. האונס גובל עם רצח נפשה של הנאנסת והרס חייה וחיי משפחתה. וכך השוותה תורה את האונס לרצח, באמרה: ואם בשדה ימצא האיש וגו' ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה (דברים כב א). הנה השואה פשוטה בין אינוס לרצח. ולמדו רבותינו מהמלים "ואין מושיע לה" שנערה המאורסה הנרדפת על - ידי אנס, ניתן להצילה בנפשו (של אונס), דכתיב ואין מושיע לה, הא אם יש מושיע, אתה מושיע בכל דבר שאתה יכול להושיע (סנהדרין ע"ג א) אפילו בנפשו ובחייו של האונס, ממש כדין רצח, אם אין דרך אחרת כמובן מאליו.

לכאורה יש להעיר על דברים אלו שהרי הפסוק עוסק רק בערווה שאיסורה כרת או מיתת בית דין, ועל כן אין מכאן סמך לכל פגיעה באשה.  אולם, יש שלמדו שדין רודף קיים גם כלפי אישה נידה - וזו מציאות שכיחה, והלכה זו נלמדת מפסוק זה.  התייחס לכך בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן לו) כאשר דן על חילול שבת להציל מפגיעה מינית, וזה לשונו:

נאמר בסנהדרין ע"ג ע"א אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו' ואחד נערה המאורסה וכו' מצילין אותן בנפשו וכו', ובגמ' שם בע"ב רבנן סברי אפיגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה וכו', ובמנחת חינוך מצוה ת"ר -  והרמב"ם סתם וכתב וה"ה לשאר כל העריות נראה דגם בנדה הדין כן, כיון דהוי מחייבי כריתות הוי פגם, ואפשר דכמו בחייבי כריתות לחודא הכי נמי באם נעשית זונה לחודא, ועיין במנ"ח שם בעכו"ם שרודף אחר ערוה שאינו מצווה עליה וכו' מצוה ג"כ להציל בנפשו"[2].

יש להזכיר גם את תשובתו של הרב וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נב)  כי במסגרת שיקול ההצלה מפני פגיעה מותר לפגוע בתוקף, ומשמע שזה הוא שיקול העומד בפני עצמו גם כאשר אין את חומרת העברה, דבריו אמורים לגבי רופא שנחשף להתעללות של אב בביתו ורוצה לדווח למשטרה. וכך כתב:

והנה לדעתי הדין בזה במקום חשש לפיקו"נ,  כי הרי דין רודף אחר הערוה כדין רודף אחר חבירו להרגו, והבא על בתו הא הרי הוא מחייבי כריתות, והגם שהיא קטנה אבל האב חייב על כך, ומן החובה איפוא להפרישו מזה.

וכל זה הוא נוסף למה שיש חיוב להציל את הקטנה מנזק פיזית ונפשית...וזאת שנית, אפילו אילו לא היתה ערוה עליו שחייבים על זה כרת, ג"כ היה מותר למוסרו, הן כדי להציל אותה מפגיעתו בה, וגם לרבות, כדי להציל אותו מרשעתו זה...ומותר זה גם בכדי להציל אותה מפגיעתו בה, באשר כי אין זה דומה גם למה שנפסק בשו"ע שם שאסור אפילו היה מיצר לו ומצערו, דבכאן הרי פוגע עי"כ בגופה ובנפשה... ומקרה כזה שלפנינו הוא יותר גרוע מהכאה, וא"כ יכולים למוסרו הן מפני שזה דומה למכה, ועוד יותר מזה, והן כדי שלא יוסיף עשות זאת.

 סדרי הדין מותאמים

סדרי הדין הנוגעים לטיפול במקרי תקיפה מינית דורשים התייחסות ייחודית בשל המורכבות הנפשית הרבה של הנפגעים.

הצעדים שיכולים להטיל על הפוגע הם משמעותיים מאוד, ועל כן נדרשת זהירות רבה.  לעיתים, יכלול פסק הדין חיוב פיצוי כספי משמעותי לקורבן (בהתאם לעלות הריפוי הנדרש ולחומרת הנזק הנפשי שנגרם), ובמקרים מסוימים קיים צורך להטלת מגבלות מעשיות על הפוגע כדי למנוע סיכון עתידי –שינוי מקום עבודה, מעבר דירה וכדומה.

אך למרות חומרת הדברים, לא תמיד ניתן לקבל עדות מסודרת ביחס לפגיעה-  לעיתים קרובות, הקורבנות סובלים מטראומה עמוקה שמקשה עליהם לשחזר את אירועי הפגיעה באופן רציף, ברור ותואם – דבר שמוביל לעדויות שיכולות להיראות לעיתים סותרות, מבולבלות ואף משתנות. קושי זה משפיע באופן ישיר על היישום של הדרישה ההלכתית לעדות מדויקת, ברורה וחד משמעית. כמו כן, ישנה חובה מהותית לשמור על שמו וכבודו של החשוד מחשש להוצאת דיבה ולהאשמות שווא, במיוחד בעניינים חמורים כפגיעות מיניות שבהם עצם החשד – גם אם יתברר כשגוי – עלול להסב לנאשם נזק חמור ובלתי הפיך לשמו הטוב, לפרנסה ולשלום הבית. על כן, הכרח לנקוט זהירות והקפדה יתירה קודם שתיפגע חפותו של אדם.

לאור מורכבות זאת, נדרשת קביעת סדרי דין ייעודיים ל"בית דין למוגנות", המאזן בין ערך הצלת הנפגעים ומניעת הפגיעה הרעה – כפי שמורה התורה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז).

כל זאת על מנת להבטיח הליך צודק והוגן כהוראת התורה: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ').

מדובר במשימה הלכתית עדינה וחיונית, שכן ההכרעה בדינים אלו כמוה כדיני נפשות – גם בשל הסבל והפגיעה בנפגעים, וגם בשל המשמעות הכבדה לפוגע, ששמו ועתידו תלויים בפסק הדין.

חקירת בעלי הדין

מאפיין המרכזי והבולט ביותר בסדרי הדין המיוחדים הוא השינוי המהותי בגישת הדיינים כלפי תלונות הנפגעים כבר בשלבים הראשוניים של ההליך: במקום גישה פורמלית ומרוחקת, קיימת רגישות ואמפתיה כלפי תחושותיהם וחוויותיהם של הנפגעים. כך, לדוגמה, בעת שמיעת עדות של נפגע או נפגעת, הדיינים משתדלים להעניק תחושת ביטחון, להקשיב בסבלנות, וליצור אווירה תומכת שאינה שיפוטית, מתוך הכרה בעומק הפגיעה ובצורך לסייע לנפגע להתמודד עם הקושי שבשיתוף סיפורו. 

הדבר זוקק ביסוס הלכתי, שכן בדרך כלל מתוך המחויבות של בית הדין היא לפעול ללא לאות למען חשיפת האמת והצדק, ועל כן נדרשים הדיינים לחכמה ופקחות ויכולת הבחנה עדינה בין טוב לרע, כמשתקף בתפילתו של שלמה המלך:

ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים א' ג', ט').

מלאכת השיפוט דורשת שמירה קשוחה של הדיין מפני התפעלות רגשית וכדומה, ועל פניו דבר זה סותר את ההדרכה המיוחדת לחקירת נפגעים. הרב חיים דוד הלוי (דבר המשפט, הלכות סנהדרין פרק כד, א) מדגיש כי השופט אינו מסתפק בהתרשמות שטחית מהצדדים ואינו פאסיבי בדיון, אלא מוטלת עליו אחריות מלאה לבירור נקודת האמת. תפקיד הדיין הוא ליזום, לבדוק, לחקור ולדרוש אקטיבית, ולא להסתפק במה שמובא לפניו ע"י בעלי הדין או עורכי דינם; כך מצוות התורה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים י"ג). כלומר, דרישה זו מהדיין היא לברר כל טענה עד תומה, לרדת לפרטי הפרטים ולבחון איך התרחשו הדברים בפועל, עד שיגיע לחקר האמת.

לאור כל זאת,  המשנה (אבות, פרק א', משנה ח') מדריכה את הדיין לנהוג זהירות יתרה:

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקיבלו עליהם את הדין.

הדיין צריך להתבונן על שני הצדדים בחשד, כדי שלא ייטה אחר מראית עין או הרושם הראשוני, ורק לאחר קבלת הדין יחשיב אותם לזכאים. האחריות הגדולה המוטלת על הדיין – לא להסתפק בצדק פורמלי, אלא להתעמק, לדרוש ולהגיע אל עומק האמת.

וכן פירש תוספות יום טוב (שם) את דברי המשנה:

לפעמים יחשוב אדם כי פלוני זה צדיק והוא רשע, ומצדד זכות אל א' מהם כאשר דעתו מסכמת שזה צדיק וזה רשע, וע"ז אמר שיהא בעיניך ששניהם רשעים. ומה שלא אמר שיהיו בעיניך ששניהם צדיקים, שא"כ לא יחפוש בטענותיהם וידון כ"א לכף זכות, ולא ירד לאמתת הדין כשלא יחפוש בטענותיהם, אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותם של כ"א וברמאות של כ"א בשביל כך ירד לאמתת הדין, אבל במה ששניהם כצדיקים לא יעסוק בטענות כלל".

הדרכה זו התקבלה להלכה כפי שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ג, י'):

"ולעולם יהיו בעלי דינים לפניך כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר, ודון לפי מה שתראה מן הדברים"^[3]

התוספות יום טוב, מציע הסבר נוסף לכוונת המשנה - 'יהיו כרשעים'- אין שני הצדדים נקראים רשעים באותה מידה שהרי יש להניח שאחד מהם דובר אמת, אלא שמכנים את שניהם רשעים עקב האחריות העקיפה של מי שדובר אמת לכך שהוא לא התנהל נכון וגרם לכך שעקב הבירור המשפטי ישנו צורך בשבועה. הוא הוכיח זאת מהגמרא שבועות (לח,ב) שעקב הצורך להשביע את אחד הצדדים, היא מכנה את שני בעלי הדין – רשעים, וכך כתב:

יש לומר דכיון שעכ"פ הא' מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו שכך אמרו [שבועות לט.] לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' ואמרו שם [ע"ב ומ"ז ע"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. 

נמצא שלפי הפירוש הראשון - לעולם חייב הדיין ליחס כוונות זדון לשני בעלי הדין והם חשודים באותה מידה, אך לפי הפירוש השני, יש צד אחד שהוא דובר אמת ואינו רשע, אלא שעקב האחריות העקיפה שלו למצב של הטלת שבועה ובירור משפטי בבית הדין- הוא מכונה רשע.

בדברי הראשונים במסכת שבועות (לט ע"א)  ישנו 'בית אב' לכל אחד מהפירושים הללו:

רש"י  כתב: "שניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם" משמע מדבריו

ששני הצדדים שווים בכך שגרמו לחילול ה' (שבועה לשקר) ועל כן נקראים שניהם רשעים^[4].

לעומתו כתב המאירי שבאמת רק בעל דין אחד מכונה רשע, ומה שכתוב "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" היינו משום ש"אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה"^[5].

כל זאת מלמד כי הדיין, חייב לנקוט בגישה ביקורתית וזהירה, לבדוק כל צד ללא משוא פנים ולפסוק רק על פי האמת שתתברר בפניו.

בירור המציאות

לעיתים קרובות, מלאכת בירור העובדות והמציאות בשטח מורכבת ועדינה לאין ערוך מן הבירור ההלכתי עצמו, שכן בירור המציאות דורש מהדיין הבנה מעמיקה במציאות החיים ובהוויות העולם, כפי שמצאנו בדברי חז"ל ובפוסקים, שמדגישים כי פסיקה נכונה מחייבת לא רק ידע הלכתי אלא גם היכרות עם פרטי המציאות המשתנה והבנת נסיבות המקרה לפרטיהן, וכן כתב הגר"א (פירושו למשלי ו ד):

הדיינים צריכין להיות בקיאין גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה, דאם לא  יהיה בקי בעניינים אף שיהיה בקי בדין תורה, לא יצא אמת לאמתו, כלומר אף על פי שיפסוק אמת לא יהיה לאמתו.

וכך הדגיש החזון איש" (אגרות חלק א', אגרת י"ד):

ברור משפט הלכה למעשה נחלק לעיונים שונים. העיון הראשון, להניף הסלת הנקיה טעמי משפט התורניים, ואחריו העיון השני, החדירה לעובדה הנוגעת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנדון אל סעיף ההלכה הנכון עליו, ומרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה...ובהעלמה זו מוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקון.

קבלת תלונה על פגיעה

לכאורה בית דין הדן בפגיעה מינית אינו שונה מכלל הדיונים המצווים לנקוט בכל האמצעים העומדים לפניו כדי להגיע לחקר האמת, וכן להכיר את ההסברים המקצועיים שיש למצב הנפגעים, ובכך די. אולם יש להבין כי ההדרכה של העמדת בעלי הדין בחזקת רשעים - עלולה לפגוע קשות ביכולת 'להציל עשוק מיד עושקו'.
פגיעה מינית גורמת לטראומה משמעותית המתאפיינת בתחושות של השפלה, בושה, אשמה וחוסר אונים, ועל כן כאשר נפגע או נפגעת באים לחלוק את סיפורם, הם כבר נמצאים במצב של פגיעות נפשית עמוקה. כל רמז של חשדנות, חקירה נוקשה או חוסר אמון משדר להם מסר שהם נדרשים להוכיח את אמיתות חווייתם הטראומטית, דבר שעלול לגרום להם להסתגר, להתרחק משיתוף פעולה ואף להחמיר את סבלם הנפשי.
 זה הוא שיקול חשוב הדורש חריגה מכללי הדיון המשפטי המקובל, וההצדקה ההלכתית לכך היא הצורך לאמץ מדיניות הלכתית המותאמת לנפגעים, על מנת לסייע בבעור הרע.  שהרי אין להשוות דיון בנזקי שכנים לדיון על התר עגונה או פסילת אדם עקב חשש ממזרות. וכך מסופר בגמרא בברכות (דף ד ע"א), על דוד המלך אשר השתבח במגמה שלו להתיר אשה לבעלה:

רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה[6].

ישנם שני מקרים מובהקים שבהם חז"ל קבעו קווי יסוד כלליים, שמנחים את הפוסקים כיצד לנהוג בנושאים רגישים: האחד, בגדרי היתר עגונה – שם ניכרת מגמה ברורה של חכמים לחפש דרכים להתיר אישה מכבלי עגינותה, כפי שמשתקף בדברי הגמרא במסכת יבמות (קכב, א): משום עיגונא אקילו בה רבנן.

דוגמה שנייה היא הזהירות היתרה שבפוסקים מלהוציא לעז ממזרות – קיימת מגמה הלכתית ברורה שלא להחמיר ולהוציא שם ממזרות אלא אם כן אין כל ספק, וכפי שהדגישו פוסקים רבים שיש להיזהר בכבודה של משפחה וברווחת הילדים (שו"ע אבן העזר סימן ד', רמב"ם הלכות איסורי ביאה ט"ו, כ"ט). והדבר מתבסס על הדרשה המופיעה בגמרא (קידושין עג, א) להקל בספק ממזר: "ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ממזר ספק יבוא".

שני תחומים אלה ממחישים את עקרון 'המדיניות ההלכתית', כלומר, שיש בדברי חז"ל והפוסקים גם הנחיות רוחב עקרוניות, המכוונות את שיקול הדעת של בית הדין בכיוון מסוים – ויש מקום להחיל עיקרון זה של "מדיניות הלכתית" גם בהקמת והפעלת בית דין המטפל בפגיעות מיניות, שכן גם בתחום זה נדרשת הכוונה עקרונית המנחה את הפוסקים כיצד להתייחס למכלול ההיבטים המורכבים של סוגייה רגישה זו.

התרת עגונות

בנושא הכבד של התרת עגונות, אנו מוצאים כי מלבד הקולות שהקלו חכמים בגמרא (יבמות פח,א) "משום עיגונא", גם הפוסקים במשך כל הדורות חיפשו דרכים להתיר את העגונות.

הרמב"ם כותב שחכמים הקלו בחלק מדיני הראיות על מות הבעל "כדי שלא תישארנה בנות ישראל עגונות" (הל' גירושין יג,כט), והפוסקים ראו דברים אלו כהדרכה גורפת לענייני עגונות[7]. כך מופיע למשל בשו"ת חלקת-יעקב (אה"ע סי' נא):

אסור לחקור ולדרוש הרבה אם לא כשיש לחוש לערמה... וכל המחמיר ודורש וחוקר הרבה - לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו... ראוי לכל מורה לתור על כל צדדים להיתר.

סגנון דומה מופיע בדבריו של רבי יואל סירקש (שו"ת הב"ח החדשות סד):

והנה חס ושלום אל תחשבו לי לגאווה שהכנסתי ראשי בדברים אלו... אשר על זה נמי אמר שלמה (קהלת ד א): "ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם"... וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.

וכן כתב  רבי אליעזר יצחק (חוט המשולש ג ד), מראשי ישיבת וולוז'ין, בפתיחת בירור הלכה בשאלת עגונה:

הנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה, ולאשר היא מפה קהלתנו שמה פניה עלינו, לשום לב אולי נוכל להמציא מזור למכתה להתירה מכבלי העיגון. והנה דבר זה מוטל על כל חכמי ישראל וגדוליהם לעיין ולפקח בשריותא דהאי איתתא, כאשר חשו חז"ל מאוד בתקנת בנות ישראל שלא יהיו עגונות. ועניה זו רכה בשנים, ערך בת כ' שנה, לשוא שמרה, ח"ו, לא תהא כזאת בישראל. והנה יצאתי לעורר בשריותא דהאי איתתא כיד ד' הטובה עלי, וד' הטוב יורנו הדרך הישר אשר נלך בה לבל אכשל בדבר הלכה ח"ו. הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת בא"י למדני חוקיך ^[8] .

וכך כתב בעל "דברי אמת" (סימן ט):

אם כל תלמיד חכם ימשוך ידו מלהשיב, ויאמר איך אני נכנס למקום אש להבת שלהבת מפני חומר איסור ערווה החמורה, באמת אמרו שלא זו הדרך ולא זו העיר, כי כל תלמיד חכם כקטון כגדול חייב לחפש בנרות חיפוש מחיפוש בחורים ובסדקים, אולי ימצא רפאות תעלה לתקנת בנות ישראל להציל אותן מעיגון.

אף המהרש"א בסוף מסכת יבמות (חידושי אגדות יבמות קכא ע"ב) כתב דברים דומים:

לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים דבר מן התורה... ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי גו', ור"ל דאין זו עקירה מן התורה אבל דברים אלו נוגעים במדת השלום... ואמר שלום רב לאוהבי תורתך, דאין זה עקירה אלא ממדת שלום שלא תעגן האשה... ומסיים ה' עוז לעמו יתן, שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עוז וכח לעמו שהם ת"ח בדבר הזה להיות מקילין בדבר, שהרי ה' יברך את עמו בשלום כמ"ש וכל נתיבותיה שלום ואין כאן שלום אם תתעגן.

אולם בשו"ת מהרשד"ם (אבן העזר סימן מב) סייג את הדברים וכתב שגם מטרה חשובה זו של התר עגונה צריכה להבחן בזהירות ובמתינות כדי להנצל מפני תקלה של ממזרות, וזה לשונו:

גלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול להורות בדבר ערוה. הנכשל בה מרבה ממזרים ח"ו, ואעפ"י שמצאנו ראינו כמה קולות הקלו חז"ל משום עיגונא דאיתתא וע"כ כתב הרא"ש בתשו' וז"ל וכן ראוי לכל מורה לחזר על כל צדדין להתיר וכ"כ ג"כ הרמב"ם בתשובה שכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו, שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא. מ"מ כבר כתב הנמוקי  וז"ל אעפ"י שהקלו קולות רבות משום עיגונא ומשום חומר שהחמרת יש לו לדיין לדקדק יפה כו' יעו"ש ע"כ יראתי לגשת להורות בנדון שלפנינו.

אם כן, הפוסקים הדגישו כי למרות המורכבות שיש בהלכות עגונה שהרי היא בחזקת אשת אישה ובדרך כלל יש להחמיר בדיני ערווה, עם כל זאת החשש שתישאר כל ימיה עגונה גורם לכך שיש ללכת אחר "כוחא דהיתרא". את ההיתר אמנם צריך לבסס בכלים הלכתיים, אבל המוטיבציה לחפש מוצא, מושפעת מהמגמה ש"לא תהא כזאת בישראל". ואכן, כתב הט"ז (אבן העזר יז ס"ק טו) שבמחלוקת פוסקים במקרי עיגון אפשר לפסוק כדעת המקילים.

ממזרות

כאמור, תחום נוסף שיכול לשמש כמקור להתנהלות המיוחדת בפגיעה מינית הוא ממזרות, כאשר הפוסק משתדל ככל שניתן להימנע מפסול ממזר, ולתלות את ההיתר אפילו בספקות רחוקים[9]. טעמה של מגמה זו נתפרש במדרש, אשר יש בו הזדהות חריפה עם מצוקת הממזר (ויקרא רבה [מרגליות] לב,ח):

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים והנה דמעת העשוקים" - אביו של זה בא על ערווה, זה מה עשה וזה מה איכפת לו? "ואין להם מנחם", אלא "ומיד עושקיהם כוח" - זה סנהדרין גדולה של ישראל שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן על שם "לא יבא ממזר בקהל ה'". "ואין להם מנחם" - אמר הקב"ה: עלי לנחמן.

המגמה ההלכתית היא להימנע מפסול ממזר גם במקרה שצריך לתלות את ההיתר בדברים רחוקים.^[10]

כך במשנה בקידושין (ג יג) מופיעה הצעה להיתר ולד מפסול ממזרות על ידי כך שישא שפחה, והבן אמנם ייוולד כעבד כי הוא יתייחס אחרי אמו בלבד, אך ניתן לשחררו ואז הוא יהיה יהודי כשר. דרך זו יעילה לא רק בדיעבד, אלא רצויה לכתחילה, כי טיהור הממזר הוא ערך חשוב. כך נפסק בשולחן ערוך (שולחן ערוך אבן העזר ד כ(:

ממזר...  אם בא על השפחה – הוולד עבד, נשתחרר – הרי הוא בן חורין, לפיכך ממזר נושא לכתחילה שפחה שקבלה עליה מצוות וטבלה לשם עבדות, להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלים.

פירש הבית שמואל (ס"ק ב) את לשון השולחן ערוך "לפיכך", שהשולחן ערוך בא לתת טעם למה התירו חכמים את האיסור לשאת שפחה – משום שכשממזר נושא שפחה הוולד אינו ממזר, לכן התירו לו חכמים לשאת שפחה לכתחילה כדי לטהר את זרעו.

מדיניות הלכתית בדיון על פגיעה

העולה מכל המקורות אלו שיש  'מדיניות הלכתית', דהיינו  חז"ל קבעו מראש את הכיוון והמגמה של הדיון.

לאור זאת, נראה שיש להבין שתחם זה של פגיעות מיניות נדרש ליחס מיוחד ומותאם למציאות הקשה שבה נתונים הנפגעים. וכשם שיש מדיניות הלכתית המותאמת להתרת העגונות – כך יש לקבוע מדיניות מותאמת לסדרי דין בנושא של פגיעות מיניות.

חקירת בעלי הדין בדיון על פגיעה מינית צריכה להיעשות על פי דרישות ההלכה עם הרגישות הנדרשת בקבלת התלונה על הפגיעה. קבלת תלונה דורשת בדרך כלל בירור מדוקדק, וחקירה יסודית, אולם, בהקשר של נפגעי פגיעה מינית, גישה זו עלולה להיתפס כחוסר אמון וכהטלת ספק בנכונות הפגיעה, דבר העלול להעמיק את הפגיעה הנפשית שכבר חוו ולהרתיע אותם מלשתף את סיפורם הכואב. על כן יש לדבר ברגישות, באמפתיה ובאמון. וכשם שבתחום העגונות ההדרכה היא להפעיל 'כוח דהתרא', כך יש לפעול גם כאן.

המדיניות הלכתית תהיה מושתת על העקרונות הבאים:

ראשית, יש ליצור אווירה של אמון ואמפתיה כלפי הנפגעים. כאשר אדם חושף פגיעה כה אינטימית וכואבת, המענה הראשוני חייב להיות הקשבה מלאה, ללא שיפוטיות וללא פקפוק באמיתות דבריו.

שנית, בהליכי בירור וחקירה, חשוב להבהיר לנפגע כי השאלות הנשאלות אינן נובעות מחוסר אמון, אלא מהצורך לברר את העובדות באופן שיאפשר טיפול מיטבי במקרה.

במקביל, להדגיש בפני הנפגעים כי ישנם כללים הלכתיים קבועים בנוגע לבירור התלונות וככל שניתן לתמוך את טענותיהם בראיות נוספות, בעדויות נוספות, בית הדין יהיה מסוגל לברר את העניין ולפעול בנחרצות רבה יותר.

בירור האמת - 'שמוע בין אחיכם'

על אף המדיניות הזו, הגורסת כי בשלב ראשון יש לנהוג כלפי נפגעים באמפתיה, הקשבה רגישה ופתיחות, יש להזהר מאוד מקבלת הדברים כפשטם ולהחליט מראש שהחשוד אשם.

הציווי "שמוע בין אחיכם" (דברים א, טז) מחייב התייחסות מכבדת והוגנת גם כלפי החשוד, ולכן חובה להקפיד על שמיעת הצד שכנגד בסבלנות ובלב פתוח. יש לזכור כי בין כלל התלונות האמיתיות קיימים גם מקרים של תלונות שווא, המחייבים הכרעה זהירה^[11].

הדיין חייב להפריד בין היחס הנדרש לנפגעים לבין הכרעת הדין, כאשר המחויבות לבירור אמת, והזהירות ושמירה מפני הכפשת שמו של אדם אשר יש לו חזקת כשרות, היא דבר מרכזי בפסיקה.

הש"ך (חושן משפט סימן י"ז סק"ט) הזהיר את הדיין שאם ניכר שהוא השתכנע מדברי צד אחד עוד לפני ששמע את השני, הרי שבכך הוא נפסל מלשמש כדיין^[12].

על המורכבות הזו שיש בתפקיד הדיין כתב רבי אברהם בין הרמב"ם (המספיק לעובדי השם 'על הרחמנות' ) את הדברים הבאים:

המידה התרומית הזאת (רחמנות) אין פירושה שיהא האדם רך - לב ומתרשם יותר מדי כמו חלושי הנפש שמקצתם מרחמים אפילו על שחיטת תרנגול וכדומה, אלא שתהיה הנפש נוטה מצד האכזריות אל צד הרחמנות ורכות הלב ואז ירחם (האדם) על מי שטעון רחמים, יעזור לנופל בצרה ויציל עשוק מידי עושקיו ויאכיל רעבים וילביש ערומים וכדומה, וימנע רחמיו ממי שצוותה התורה להתאכזר אליו כמו שציוה ה' יתעלה שלא להגן על הרוצח (שמות כ"א י"ד): "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות"... ועל אלה אמרו (ברכות ל"ג) "אין מרחמין אלא על מי שיש בו דעת". הווי אומר: רחמנותך או נוחותך להתרשם או סגולתך לעמוד נגד רכות לבך תהיינה כפי הרצוי לפניו יתעלה ולא כפי שיחייב טבעך הפגום או הרגליך שלא נוסדו על חוקות התורה.

 

 

לפרק הבא: ג. שמיעת טענות על פגיעה שלא בנוכחות החשוד