ביטול מקח מחמת מומים שתיקונם עולה יותר מערך הרכב
בית הדין מועצה דתית ירושלים
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שרגא - אב"ד
הרב גדעון בן משה
הרב כתריאל צדוק
הופיעו בפנינו הצדדים חתמו על שט"ב וקיבלו ע"ע בקנין לקיים את פסק הדין.
תורף הענין היא טענה לביטול מקח ברכב, טענת הקונה שנתגלו ברכב מומים שתיקונם עולה יותר משווי הרכב, לאחר יומים בלבד, טענת המוכר נתתי לך אפשרות לבדוק וסירבת.
וכעת נבא לדון בפרטי ההלכה והן אמת שהקונה הלך לשני מוסכים והביא רשימת תקלות ארוכה, אך בכל זה אין ראיה שקיבל כך את הרכב אלא זו רשימת קלקולים סבירה של כל רכב ישן ובפרט כאן שהוא משנת 2011, ונכנסנו לבית הספק האם הרכב היה כך קודם הקניה או נסתחפה שדהו ואומרים כאן נמצא כאן היה?
והנה כתב הרא"ש (שו"ת כלל קב סי' ט):
ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות ואחר ג' ימים פתחן ומצאן מרוקבין רקבון גדול ועפוש הרבה יש לשאול עיפוש הגבינות בכמה זמן ראוי רקבון ועיפוש כזה לבא בגבינה אם יאמרו שהיה בבית המוכר נמצא שהיה מקחו בטעות ואם הדבר ספק המוציא מחברו עליו הראיה.
והו"ד בש"ע (חו"מ סי' רלב סט"ז), וע"ע בסמ"ע (סקל"ה).
והנה כתב מרן בשולחנו הערוך (חו"מ סי' רכד ס"ב):
מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ונקבה אותו נקב מפולש, אם נמצא עליה קורט דם בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה, לפיכך אם הגליד (פירוש עור דק שעלה על המכה ערוך, ורש"י פירש קרושט"א) פי המכה, בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה, הרי זה ספק, ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה, שהרי ברשותו נולד הספק, ואם לא הביא ראיה, ישלם הדמים למוכר.
ובסמ"ע (ס"ק ט) כתב:
ועל הטבח כו'. דין זה הוא אליבא דכו"ע, לסברא הראשונה הנ"ל (ס"א) הטעם הוא משום דכאן נמצא כאן נתהוה הנקב, ולסברא האחרונה הטעם, כיון דלא נולד הספק עד שמשכו הטבח, עליו הראיה ע"כ.
והוא ע"פ הגמ' (חולין נ ע"ב): גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה, לא נמצא עליה בידוע שלאחר שחיטה, הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירש רש"י הוגלד בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות, וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא עליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה, והתוס' (ד"ה המוציא) והרא"ש (סי' לד) כתבו המוציא מחבירו עליו הראיה פירוש על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואף על פי שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה כדאמרינן בגמ' (כתובות עו ע"ב) והא דקרי ליה המוציא משום דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא, וכן דעת הרמב"ם (פ"כ מכירה הט"ו).
ומכ"ש הכא דהוא רכב דאיכא בו הרבה מומין מחמת יושנו, וזה ידע גם הקונה שהוא רכב ישן, ומצאנו מח' ראשונים ברעותא המצויה האם שייך לטעון מק"ט ואפי' במקום שהמום נולד אצל המוכר כדין טרפות מחמת סירכא ונמצא ביד לוקח ורוצה לבטל המקח דדעת הרמב"ם (פט"ז ממכירה הל' ה-ו) והרמב"ן (חולין נא ע"א) דאף בריעותא המצויה שייך מק"ט, ואילו רבינו אפרים והרא"ש ובעל העיטור דאין טענת מק"ט בכה"ג.
ומרן (סי' רלב סי"ב) כתב:
טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח; ויש חולקים. הגה: דהואיל והוי דבר דשכיח, הוי ליה לאתנויי (טור).
הרי הביא בסתמא את דעת הרמב"ם והרמב"ן, ואילו את דעת רבינו אפרים והרא"ש ובעל העיטור הביא כדעת י"ח, וא"כ יש עלינו לדון אם ניתן לומר קים לי במקרה כזה כנגד דעת מרן שהרי הכלל הוא שסתם ויש הלכה כסתם וא"כ יש לדעת אם ניתן לומר קים לי כדעת היש, ומרן בשו"ת יביע אומר (ח"ט חו"מ סי' א) הביא בזה מחלוקת אחרונים גדולה ומסיק:
ומכל מקום אומר אני שמאחר שלא יצא דבר זה ממחלוקת, וידוע מ"ש מרן החיד"א בספר ברכי יוסף ובשיו"ב (א"ח סי' סא סק"ג) בשם גדולי האחרונים, דמרן עצמו אמר שדעתו לפסוק הלכה כסתם נגד י"א. ע"ש. והכי נקטינן בכל מילי דאיסור והיתר, וכבר כתבנו שמאחר שמרן הוא מרא דאתרין, ומפיו אנו חיים בכל מכל כל, וקבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה, לפיכך ראוי להטיל ביניהם פשרה הקרובה לדין. ושלא לפסוק בפשיטות נגד דעתו של מרן, ולומר שהמוחזק מצי טעין קים לי כדברי הי"א נגד הסתם שבש"ע.
וחזר בו ממש"כ בח"ו סי' ב, אמנם בנידו"ד אי"ז סתם ויש רגיל אלא דעת הרמ"א כדעת החולקים וביאר טעמייהו היות והוי מידי דשכיח וכיון שלא התנה עם הלוקח הוי מידי דמחיל, וא"כ כיון שכאן התובע אשכנזי נחלקו האחרונים אם ניתן לומר קים לי כדעת יש באופן כזה שהרי כתב בס' ארח משפט (סי' כה אות יד) לבן גאון עוזינו בעל החקרי לב:
נראה לי דבר זה כל כך פשוט דבין יהיה התובע או הנתבע בחו"ל שהם הזוכים כנגדו בטענת קים לי אפילו נגד מרן ז"ל דבכהאי גוונא אין סברא לומר שקיבלו עליהם בני א"י הוראות מרן ז"ל להתחייב את עצמם בכל צד דאם יהיה תפוס בן חו"ל זכה בטענת קים לי אף נגד מרן ואם יהיה תפוס בן א"י ח"ו שלא יוכל לזכות בטענת קים לי באמת בכה"ג לקתה מידת הדין.
אמנם עי' בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א סי' קנ), שאין יכול לומר קים לי, שלא מסתבר שפוסקים כמרן רק במקום ששניהם בני א"י, וע"כ לא הכריע הבן כנגד האב, אמנם כדעת הארח משפט מצאנו שכן סובר גם המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט (סי' ל דף קיג ע"ב) ומכח זה הכריע מרן היבי"א זצ"ל (שו"ת ח"ז חו"מ סי' ב ס"ק ד) וז"ל:
ומהר"א ילוז שם כתב לתרץ בענין אחר דס"ל להרב שמחת יום טוב דלא קבילו עלייהו דעת מרן אלא רק כשיהיו התובע והנתבע שוים בדינם, אבל כשיהיה הנתבע מחו"ל שיזכה בטענת קים לי נגד מרן, ושכנגדו אם יחזיק בממון נוציא ממנו ע"פ קבלת מרן, ותמיד בן חו"ל ידו על העליונה ויהיה נשכר לעולם באופן זה לא קבילו עלייהו, שדין כזה לא מצינו אלא לגבי עכו"ם וישראל שבאו לדון לפנינו, דאמרינן בב"ק (קיג ע"א), אם אתה יכול לזכות את הישראל בדיננו, זכהו ואמור לו כך דינינו, ואם בדיני עכו"ם, זכהו ואמור לו כך דינכם. משא"כ בישראל לגבי חבירו. עכת"ד. ... ולדינא העיקר כמו שכתבנו, וכמסקנת המהר"א ילוז הנ"ל. ודו"ק.
וע"כ בכל מקרה יכול הנתבע במקרה זה לומר קים לי כדעת הי"ח והרמ"א כיון שבמקרה כזה לא קבלנו הוראות מרן כמו שהכריע מרן היבי"א זצ"ל, וכן הורה פאר הדור מרן הראש"ל שליט"א בספרו עין יצחק (ח"ג כללי הקי"ל נגד השו"ע ע' תקפז והלאה ע"ש) ולכן אין לבטל המקח בכה"ג כיון שמדובר במום שכיח והיה על הלקוח להתנות שבמקרה כזה יוכל לחזור בו.
אמנם יש לדחות דאין ראיה מנידון זה לנידו"ד שהרי בבאור הגר"א (שם ס"ק כ) כתב לבאר דעת הי"ח ומקו"ד בדברי הרא"ש וז"ל:
ויש חולקין כו'. כמ"ש בריש כתובות ב' ב' אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי כו' ומשור ועבד אין ראיה דשם כיון דהמוכר מכיר במומם הלוקח סמיך ולא מתנה דשארית ישראל כו' משא"כ בכה"ג.
וא"כ גם כאן י"ל שלא שייך לטעון הו"ל לאתנויי כיון שהמוכר יודע את האמת ושארית ישראל לא יעשו עוולה?
אמנם עיין שם בשער משפט (ס"ק ד) שהאריך להק' על דעת הרא"ש שסומכים על המוכר ואומרים שארית ישראל לא יעשו עוולה ומסיק:
לכן נלפע"ד דעיקרא דהאי מלתא דיש חילוק בין דבר דהוי ליה לעיוני ובין דבר דהוי ליה לאתנויי, דודאי בדבר דהוי ליה לעיוני אמרינן שפיר דבלא נתן מעות לא הוי ליה לעיוני דסמך את עצמו אמה שהוא מוחזק בהמעות דדרך הסוחרים לבדוק הדבר קודם שנותן המעות, ולא שייך בזה לומר דהוי ליה לאתנויי דלמה לו להתנות בדבר שהוא יכול לבודקו בעצמו, דבכל דבר שיכול לבודקו בעצמו אינו סומך את עצמו על המוכר כלל, משא"כ בדבר שאינו יכול לבודקו בעצמו וצריך להתנות עליו אף כשלא נתן מעות דרך הוא להתנות התנאי בשעת המכירה, דכיון שאינו יכול לבא לידי בירור וסומך את עצמו על המוכר [ו] עיקר התנאים שבין המוכר ללוקח בשעת המכירה הם, ואמרינן שפיר הוי ליה לאתנויי אף שלא נתן מעות דמ"מ שמא ימצא המום אחר נתינת המעות והוי ליה להתנות בשעת גמר המקח.
הרי דעת השער משפט שבאופן שניתן לבדוק אין סומכים על המוכר ורק בדבר שהוא אופי של הנמכר כמו שור נגחן שזה דבר שא"א לבדוק סומכים על המוכר אבל דבר שגם הקונה יכול לבדוק אף שהמוכר ידע אין סומכים על המוכר והו"ל לאתנויי וא"כ שוב אפש"ל לומר קי"ל כהשער משפט בדעת הרא"ש ואפש"ל בזה הו"ל לאתנויי.
ואמנם ידעתי גם ידעתי שאפשר לומר שהשער משפט כתב את זה בדעת הרמב"ן כמו שנראה מהמשך דבריו שהוא בא ליישב את דברי הרמב"ן מקו' הרא"ש אמנם נראה שלמעשה כן דעתו גם בדעת הרא"ש וע"כ ניתן לומר קים לי כהבנה זו בדעת השער משפט שזו היא דעת הרא"ש ועל זה אני אומר קים לי.
אמנם באמת אין צריך להגיע לכל זה דהנה הרמב"ם (מכירה פט"ו ה"ג) כתב וז"ל:
המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.
וכ"כ מרן בשולחנו הערוך (חו"מ סי' רלב ס"ג), אולם בב"י הביא מש"כ המגיד משנה וז"ל:
ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר.
וכן הו"ד אלו בסמ"ע, ויותר מזה כתב בש"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סי' לו), שבאופן שנתן המוכר האפשרות לקונה ולא בדק לכו"ע אמרי' דמחל, הרי לנו שבאופן שיכול לנסותו ולא הקפיד לעשות כן אין הקונה יכול לחזור בו מהמקח, הגם שגילה המום מיד ולטענתו זה היה בנסיעה הראשונה מ"מ הקונה נתן לו אפשרות לבדוק והוא בדק דקות מספר ועל סמך זה הוא קנה, והמוכר מצידו לא הגבילו בבדיקה שיעשה כאוות נפשו אלא אחר שנסע ברכב לטענתו כ5 ד' התרשם מהרכב והיה חפץ בו, ולכן עשו העברת בעלות אח"כ.
וע"ע בפת"ש (ס"ק א) שכתב דיש סוברים שאין די בניסיון אלא כשם שאם מצא מום צריך גם שימוש לאחר המום כדי למחול, ה"ה בלא בדק צריך גם שימוש לאחר שיכל לבדוק ולא בדק כדי למחול, אמנם גם זה התקיים כאן שהרי הוא נסע בו נסיעה ראשונה [ופשוט שכדי למחול אין צריך נסיעה שלימה אלא די בכך שהתניע הרכב על דעת לנסוע בלא לקחת לבדיקה] וע"כ המקח חל וא"כ לבטלו.
וע"כ הכלל העולה: שהמקח קיים מכמה טעמים והעולה על כולנה כיון שהקונה קיבל את ההזדמנות לבדוק ולא ניצל אותה והשתמש לאחמ"כ ברכב.
