קבלת עדות על פוגע מנפגע עבירה

קבלת עדות מנפגע עבירה להפללת הפוגע

הקדמה

האם נפגע עבירה שמעיד להפליל את התוקף, נאמן בתור עד, כאשר הוא עתיד לתבוע פצויים אם התוקף יורשע?

במאמר קודם "סדרי דין בתביעה של פגיעה מינית" (אתר פסקים מספר סידורי 13675) כתבתי, שנפגע עבירה, נאמן/נת להרשיע את התוקף, בין אם מדובר במעשה שנעשה בהסכמה "לרצוני", מדין פלגינן דיבוריה, כמו שנפסק בחו"מ לד כה-כו, ובין אם נעשה באונס, שבזה הנפגע/ת נאמנים בלי להזדקק לפלגינן דיבוריה.

ברם, דיין חשוב, הרב משה חביב שליט"א, דחה דבריי שהרי בנידון של עדות על פגיעה מינית ברוב המקרים הנפגע יהיה זכאי לפצויים מהתוקף אם הוא יורשע. אם כן הנפגע אינו נאמן להעיד נגד התוקף על פי דין תורה, בגלל שהוא נוגע בדבר ולכן הוא אינו "עד" אלא "בעל דבר", ואין להרשיע התוקף על סמך עדותו. ונימוקו עמו מהנאמר בשו"ע חו"מ לז.כא:

"דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה...".

ובנידון דידן הואיל ויש סכוי טוב שהעד יזכה לפצוים על ידי עדותו, הרי אי אפשר להרשיע התוקף בעדות זו.

ולי נראה, שאפילו אם יש סכוי טוב שההרשעה תתגלגל לפסיקת פצועים לטובת הנפגע, הנפגע כשר לעדות שענינה להרשיע התוקף בגלל שהואיל וכעת הדיון אינו סובב על פצויים אלא על ההרשעה של התוקף, עדות הנפגע כשרה ואינה נפסלת מכך שאחרי ההרשעה יש סכוי שהעד יזכה בפצויים.

נביא ראיות לדברינו בע"ה.

א. נאמנות אשה לומר שמת בעלה כאשר גם זוכה בכתובתה

נראה שיסוד זה מבואר בגמ' יבמות קיז. ובשו"ע אה"ע יז, מג-מד. המשנה ביבמות קטז: אומרת, שהודו בית הלל לבית שמאי שהמעידה שמת בעלה, נישאת וגם נוטלת כתובתה:

"אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה חמורה לא נתיר ממון הקל?! אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה! אמרו להם בית שמאי מספר כתובה נלמוד, שהוא כותב לה שאם תנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי".

אומנם, בגמרא שם יש סיוג לדין זה:

"אמר רב נחמן באת לבית דין ואמרה, מת בעלי התירוני להנשא, מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה, תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה. מאי טעמא? אדעתא דכתובה אתאי".

ועיין ברמב"ם (אישות טז,לא) ובשו"ע (אה"ע יז,מג) שפירשו למה לא נאמנת אם תובעת כתובתה?

"שעל עסקי כתובה באה, והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד".

הרי שאם באה על עסקי היתר, מתירים לה ואין חוששים לנגיעת ממון שיש בעדותה. אבל אם באה על עסקי ממון, אז חוששים שדעתה על הממון ולא עיקר ההיתר, ופוסלים עדותה.

וכן בנידון דידן, אם באה ובפיה ענייני הרשעה לנפגע, ואין זכר לפצויים, אין לנו לפסול עדותה ממה שיתגלגל אחר כך לתביעת ממון, כמו שראינו למעלה שאם תובעת היתר נישואין, מתירים לה אף על פי שברור לכל שכתוצאה של ההיתר היא תיטול כתובתה. אין ידיעה זו פוסלת עדותה בגלל שאנו רואים שעיקר כוונתה כעת היא היתר נישואין ותביעת הכתובה משני לה.

ב. שיטת התוס' הרא"ש והטור - חשש שתשקר מחמת חימוד ממון

היסוד הזה מתברר יותר על פי דברי הטור שמובאים בשו"ע שם בתור י"א, שאם האשה הזכירה כתובה תוך כדי עדותה, בין אם אמרה "התירוני להנשא ותנו לי כתובתי" או שאמרה "תנו לי כתובתי והתירוני להנשא", אינה נאמנת להנשא.

הב"ש שם (ס"ק קלג) פירש טעם הדבר "שמא מחמת חימוד ממון תנשא באיסור". נימוק זה כתב גם הראש סוף נדרים, וביבמות טו,ו וכן תוס' כתובות פט. ד"ה הימנוה הנ"ל. על פי זה הם העתיקו את הכללים של סוגיין לאומרת בפני בעלה "גירשתני", שנאמנת, כמו שכתוב בסוף נדרים וביבמות קטז., אך כתבו שאם תובעת כתובתה כאשר אמרה "גירשתני" אינה נאמנת, וזה מחשש משקרת מחמת חימוד ממון. וכך כתב גם תו"י ביבמות קיז הנ"ל.

ועיין בשו"ע בראש פינה על הב"ש הנ"ל שכתב:

"איני מבין באמת, דא"כ גם באמרה רק התירוני לינשא ניחוש שמסתמא יודעת שודאי יתנו לה כתובה כמו שהדין באמת, ומחמת חימוד ממון אמרה כן?!... ואולי גם בזה שייך נשי לאו דינא גמירי .... ועדיין צ"ע".

ונראה קשה לתלות שהאשה לא ידעה שזוכה בכתובה על ידי עדותה, ולכן מקבלים עדותה ומתירים אשת איש לעלמא על סמך תליה כזאת. ולפי זה אם התברר שאכן ידעה הדין, הדין ישתנה והיא לא תהיה נאמנת! ואין לכל זה זכר בפסיקה.

אלא נראה כמו שכתבנו, שאם היא באה ותובעת היתר נישואין, אנו לא חוששים לחימוד ממון אלא דנים בדין שלפנינו, היינו היתר נישואין, אף על פי שידוע לכל, שלאשה רווח ממוני מעדותה, לא פוסלים עדותה בחשש זה הואיל ואין זה הדיון שעומד לפנינו.

ונראה להוסיף טעם לכך, שהואיל והדיון שלפנינו הוא כבד משקל מאד, היינו היתר אשת איש לעלמא, לא חוששים לרווח ממון שהוא דבר זניח ביחס לדיון שבפתחינו, ולכן לא פוסלים העדות מחשש רווח ממון עתידי. ברם אם היא תובעת כתובתה תוך כדי דבריה, פוסלים העדות מחשש משקרת.

לפי הסבר הטור ודעימיה יש ראיה חזקה לדברינו. אמנם, יש לעיין בכל זה לאור פסיקת הרמב"ם והמחבר בסעיף הנ"ל.

ג. שיטת הרמב"ם והשו"ע

כך לשון הרמב"ם אישות טז,לא:

"באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה. אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה ואם תפשה אין מוציאין מידה".

ועיין גר"א (קמ) שהקשה על הרמב"ם "נראה דט"ס, וצ"ל 'אין מתירין אותה', חדא, דהא פסק בכל ספיקא דלא תנשא, ועוד, דא"כ גם כתובה תיטול! דהא מדינא לעולם אינה נאמנת על הכתובה אלא ממדרש כתובה. ועב"י, ודבריו אינם מובנים".

לפי הגר"א, אם אמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי, היא נישאת ונוטלת כתובתה, "מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה". ואם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, אינה נאמנת כלל, בגלל שעיקר העדות היא לקבל כתובה, ולכן דין ממון לעדותה ולא נאמנת כלל.

וזה כיסוד שכתבנו למעלה וביתר שאת, שהרי אם הזכירה היתר נישואין בראשית דבריה, אפילו אם הזכירה נטילת כתובתה, נאמנת, ולא חוששים שמא דעתה על הכתובה, אלא דנים על העיקר דהיינו היתר הנישואין ולא חוששים מטענת הממון בדבריה. רק אם היא הזכירה כתובה בראשית דבריה רואים בעדותה עדות ממון ולא נאמנת כלל.

וכן בנידון דידן, אם עדותה להרשיע התוקף לא מתיחסים כלל לרווח ממון שיבא אחר כך.

אולם הסבר הגר"א בדעת הרמב"ם מוקשה, שהרי כתב שיש טעות סופר בדבריו ובכל הכתבי יד כתוב כמו שמופיע לפנינו. אם כן יש לעיין בדברי הכ"מ וב"י בפירושו לרמב"ם.

ד. הנאמנות לומר שמת בעלה אינה תלויה בנאמנות לעניין כתובה

הב"י (יז, מד) כתב לפרש את דברי הרמב"ם, שאם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מתירים לה להנשא, ולא נותנים לה כתובה מספק.

"ושמא י"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא, אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו', האי בעיה דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא".

ונראה לפרש דבריו שנקודת המוצא של הסוגיא להבנת הרמב"ם היא, שאשה נאמנת לומר שמת בעלה כדי להנשא, ורק חשש ודאיי יכול לקלקל נאמנות זו. ולכן הרמב"ם כתב שהסיבה שלא נאמנת להנשא אם תובעת כתובתה ולא מזכירה היתר נישואין היא "והרי זה בחזקת שלא מת, ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים". הרי שהרמב"ם כתב שרק במקום חזקה שהיא משקרת, היא אינה נאמנת להנשא על פי עדותה. היא נאמנת להנשא כאשר יש ספק שהיא משקרת. רק ודאות שהיא משקרת מוציאה אותה מנאמנותה.

ולא זו אף זו, נראה מדברי הרמב"ם שבכל מקרה שברור לנו שהאשה מתכוונת להנשא על פי עדותה, היא נאמנת, ולא מבטלים עדותה מחמת כל טענת ממון הנלוות אל בקשתה להיתר נישואין. כך נראה מלשון הרמב"ם שם שכתב "והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים". משמעות הדברים שאם ברור לנו שהיא מתכוונת להנשא על פי עדותה, היא נאמנת, ואין הערבוב של תביעת ממון מערערת עדותה. וזה כדברי הכ"מ, (שם) שנקודת המוצא שלנו שאשה שמעידה שמת בעלה ומבקשת להנשא, נאמנת, וכל ערבוב של טענת ממון בתוך דבריה, אינו מערער את נאמנותה. לפי זה כל הדיון בגמרא הנ"ל אם סידור דבריה מבטלת עדותה, נאמר רק לענין גבית הכתובה ולא לענין היתר הנישואין.

ונראה ששיטת רש"י והריטב"א ביבמות שם, כרמב"ם.

רש"י כתב שם (יבמות קיז. ד"ה אדעתא דכתובה אתאי) "ובאפוקי ממון סהדי בעינן". זאת אומרת, רש"י ממקד הסוגיא בשאלה על מה היתה התביעה שלה. אם על ממון, הרי צריכה שני עדים ככל ענייני ממון, ואם בנישואין מותרת על פיה ככל דין היתר נישואין. ועיין ריטב"א (שם) שהקשה על דברי רש"י, שאפילו אם נאמר שתובעת כתובה ועדות ממון צריכה שני עדים, מכל מקום, נתיר אותה להנשא ככל עדות אשה שמת בעלה, ולא נגבה לה כתובתה? ותירץ הריטב"א: "י"ל דרבנן המנוה משום עדותא היכא, דעיקר דעתה משום נישואין כדי שלא תתעגן ואע"ג דגביא כתובה ממילא, אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותה ליכא עגונא, לא המנוה, ועי"ל דהמנותא דדייקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה. אבל זה שעיקר כוונתה משום כתובה, אולי לא תנשא ולא מיקלקלא וגובה כתובה שלא כדין ובעדות שקר".

רואים ששיטת רש"י על פי הסבר הריטב"א היא כדעת הרמב"ם, שהחשש כאשר תובעת כתובתה בלבד, הוא שמא לא רוצה לינשא כלל וממילא אין בזה היתר של חומרא שהחמרתה בסופה.

ולפי זה משתמע כמו שכתבנו שכל מקום שיש תביעה לינשא, היא נאמנת בכך, וכל הסוגיא היא בשאלה אם לחלק בין שתי הטענות והטענה על הכתובה היא עומדת בפני עצמה, ואם כן צריכים על הכתובה שתי עדים. או שתביעת הכתובה נגררת עם טענת הנישואין.

ועיין בהמשך שכתבנו שלפי הרמב"ם בכל ההלכה, האשה גובה כל כתובתה ולא העיקר בלבד. ונראה שלפי ההסבר הנ"ל בסוגיא יש מקור לדברי הרמב"ם שמדובר כאן בגבית כתובה כולל תוספת ולא גבית עיקר בלבד מדין תנאי כתובה, שאם הגביה היא מכח תנאי כתובה, אין עדות זו עדות ממון ואינה צריכה שתי עדים שהרי העיקר נגרר אחרי היתר הנישואין מתנאי כתובה! אלא על כרחינו שהדיון בסוגיא הוא על גבית כל הכתובה ובשאלה אם נאמנת על הכתובה, ולא מדין תנאי כתובה. 

תירוץ תמיהות הגר"א על הרמב"ם

לפי ההסבר הנ"ל מתורצים תמיהות הגר"א על פירוש הכ"מ בדברי הרמב"ם. הגר"א הקשה, שהסבר הכ"מ קשה בזה שכתב שבמקום ספק מתירים להנשא, שהרי הרמב"ם החמיר בשאלות אחרות שהגמרא השאירה בתיקו! ולמה שם לא אומרים שספק דרבנן לקולא?

ונראה שכוונת הכ"מ בכותבו שזה ספק דרבנן ולקולא, אינה לומר שמכח הספק מתירים, אלא כוונתו שאין לגמרא ספק כלל בנאמנותה כאשר היא תובעת להנשא, אפילו אם היא תובעת גם ממון תוך כדי טענתה. וכל הדיון בגמרא הוא רק בענין הממון. וכ"כ הב"ש (שם ס"ק קלא) והקשה על הב"ח וב"י שכתבו שזה מכח ספק דרבנן לקולא. אבל נראה לומר שגם כוונת הב"י והב"ח כב"ש.

ועל מה ששאל הגר"א, שכל מקום שמתירים להנשא היא גובה כתובתה מתנאי כתובה, וכמו שכתוב במשנה, ואם כן למה אינה גובה כתובתה אם אמרה "תנו כתובתי והתירוני להנשא"? הרי מתירים אותה להנשא ואם כן גובה כתובתה מתנאי כתובה?

תירץ הב"ש שאכן לכשתנשא תטול כתובתה, אבל בינתיים לא נותנים לה כתובתה עד שתנשא בגלל שיש חשש בנאמנות שלה.

ועיין עוד בבאר היטב שם (ס"ק קל) שכתב שהרבה פוסקים דייקו מסתימת דברי הרמב"ם בהלכה זו שכתוב שהאשה "גובה כתובתה", שגובה גם התוספת. ואם כן סיבת גבית הכתובה בהלכה זו אינה מדין "תנאי כתובה", שנאמרו רק בענין עיקר כתובה ולא לענין תוספת כתובה. דעות אלו סוברים שבית הלל חזרו להורות כבית שמאי במשנה הנ"ל, לא מטעם מדרש כתובה בלבד, שמוזכר בסוף המשנה אלא גם בגלל הק"ו שבדברי בית שמאי בתחילת דבריהם, "אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה חמורה לא נתיר ממון הקל?!". גם הב"ש (יז,קכט) כתב סברא זו בשם שו"ת ר"י לבית לוי. אם כן הדיון בנאמנות הכתובה בנידון דידן אינו תלוי בהיתר נישואין אלא הוא דיון פרטני בענייני הכתובה, אם היא גובה כתובתה מכח הק"ו הנ"ל או לא. ואם כן, אינו מן הנמנע שהיא נאמנת להנשא, אבל לא תגבה כתובתה כולה, ולא הא בהא תליא. ואע"פ שיש ק"ו, יש לומר שלא בכל מקרה מפעילים את הק"ו, כמו שלא מפעילים אותו להוריד את היורשים לנחלה על פי עדות האשה שמת בעלה.

ונראה שגם לפי הסבר הכ"מ ברמב"ם יש ראיה לטיעון שלנו שאם עיקר הדיון אינו ענין לממון, אין בהשלכה העתידית לענין ממון כדי להשפיע על נאמנות העד בעיקר עדותו.

זה לשון הרמב"ם (שם):

"באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה. אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה....".

הרי הרמב"ם חילק את חילוקינו וכתב שאם עיקר תביעתה היא על עסקי נישואיה, הרי היא נאמנת גם על ענייני ממון הנלוים לבקשת הנישואין שלה, ולא מבטלים עדותה בענייני הממון הנלווים לבקשת היתר הנישואין. ורק כאשר עיקר דבריה מוסבים על ענייני ממון, חוששים מבטלים עדותה לענין ממון. הרי זה הגדר שאנו באים לייסד במאמר זה!

סיכום פרק זה:

יש להביא ראיה שאין פסול נגיעה בעדות שעיקרה אינו ענין ממוני, אף על פי שיש לעדות השלכה לרווח ממון עתידי לעד, מנאמנות האשה להעיד על היתר נישואיה אף על פי שעל ידי עדות זו האשה גובה כתובתה.

ראיה ברורה לכך יש משיטת הטור שנפסק במחבר בתור י"א, וגם מדעת הגר"א בדברי הרמב"ם. אמנם גם מפסיקת הרמב"ם לפי הסבר הכ"מ וב"י וב"ש המובא בשו"ע הנ"ל בסתם, יש ראיה לכך כמו שהסברנו.

ה. האם יש נאמנות לאומרת בפני בעלה "גירשתני", כאשר תובעת כתובתה?

כעת נעיין אם הנאמר למעלה חל גם על האומרת לפני בעלה "גירשני" שנאמנת, ואם כן גם מהנאמר בדין זה יש ראיה לדברינו.

למעלה כתבנו שלשיטת הרא"ש, התוס' וטור אם האשה תובעת כתובתה תוך כדי עדותה שמת בעלה, חוששים שמא משקרת מחמת חימוד ממון ולא נאמנת להנשא.

על פי זה שיטות אלו כתבו, שאם אומרת "גירשתני" ותובעת כתובתה, היא אינה נאמנת כי יש חשש שמא אומרת כן מחמת חימוד ממון. דעה זו מובאת בשו"ע (אה"ע יז,ב) בתור י"א.

גם מכאן יש ראיה שחשש נוגע בדבר, תלוי בכוונת העד. אם עניינו להתיר איסור, כגון מת בעלי או "גירשתני", אף על פי שיודעת שעל פי זה תגבה כתובתה, נאמנת, כיון שלא חוששים למשקר כאשר הדיון שלפנינו אינו על ממון אלא על דיון אחר.

הרמב"ם אינו מחלק את החילוקים של תביעת כתובה באומרת "גירשתני", ונראה שזה לשיטתו שלא ראה בתביעת כתובה כדי לפסול העדות להיתר נישואין מחשש משקר. וכן בנידון של "גירשתני" הואיל ואינה מעיזה פניה לפני בעלה, אין הבדל בין היתר נישואין או תביעת כתובה, בשניהם אינה מעיזה פניה.

ועוד, הרי לרמב"ם האשה גובה רק עיקר כתובתה כאשר אומרת "גירשתני" וזה מתנאי כתובה, ולכן אין כאן דיון כלל על נאמנות לגבי הכתובה. מה שאין כן באומרת מת בעלי, בזה גובה גם התוספת כמו שכתבנו, ולכן רק באומרת מת בעלי יש דיון על מדת הנאמנות שלה לענין ממון.

סיכום פרק זה.

משיטת הרא"ש ותוס' יש ראיה מטענת "גירשתני" שחשש משקר מחמת חימוד ממון הוא אך ורק כאשר הדיון לפנינו הוא על ממון אבל לא חוששים למשקר כאשר הדיון שלפנינו אינו בענייני ממון. לדעת הרמב"ם אין חשש משקר באומרת "גירשתני", ולכן אין ראיה מכאן לענינו, אבל אין ראיה נגד מסקנת הראש ותוס'.

ו. האם יש פסול נוגע בעדות מחשש עתידי

עד כאן דנו בראיות שנובעות מעדות אשה להיתר נישואין. ויש לבעל דין לחלוק ולומר, שאף על פי שהוכחנו שאין חשש משקר מהשלכה לרווח ממוני כאשר הדיון לפנינו הוא ענין שבאיסור, מיהו יש לומר שאין לאשה דין "עד" ולכן אין מקום לפסול את עדותה מדין נוגע, אלא מדין חשש משקר. אבל לסוברים שפסול נוגע בעדות אינו מחשש משקר, אלא מדין בעל דבר, אולי יש לפסול עדות העד כאשר יש השלכה ממונית אף על פי שאין חשש משקר. ויש לעיין בזה.

נעיין במקורות בהלכות עדות שגם מהן מבואר שאין פסול נוגע כאשר אין בדיון לפנינו רווח ממון, אף על פי שיש השלכה ברורה לרווח ממון עתידי.

ראיה מדברי המחבר בהלכות עדות. המחבר (חו"מ לז, י) כתב:

"כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר לעדות".

מקור המחבר מדברי התוס' (ב"ב מה. ד"ה מאין), שכתב על כך "שמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות, כיון דהשתא לא מרויח מידי". זאת אומרת שאדם לא נפסל על סמך מצב עתידי. ורואים שזה שאולי יתעשר אינו סותר מה שהמחבר פסק (לז,כא) הנ"ל:

"דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה , הרי זה לא יעיד בה.."!

ואין חשש עתידי נכלל בהנאה "בדרך רחוקה ונפלאה". וכן בנידון דידן, הואיל והדיון לפנינו אינו בענייני פצויים, אינו נפסל לעדות מחשש שמא יתגלגל לדיון בפצויים "כיון דהשתא לא מרויח מידי".

מיהו יש לבעל דין לחלוק ולומר, שאין ראיה לנדון דידן מכך שהחשש שמא יתעשר אינו פוסל את העד לעדות, הואיל ובנידון דידן סיבת הרווח, הזכאות לכתובה, קיימת כבר עכשיו, רק הדיון על כך אינו כעת, מה שאין כן בעני שיתעשר כעת אין רווח מהעדות כלל.

ולכן נביא ראיה נוספת מדברי הרמ"א (לז,ט). המחבר שם כתב:

"הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם כשרים להעיד". ועל כך הוסיף הרמ"א: "וכל שכן שקרוביהם כשרים להעיד אף על פי שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת ממון אינו ממון, ואף על פי שנותן אחר כך לקרוביו עניים, מכל מקום אין מבטלים העדות משום זה מאחר שלא היה הנאה נכרת בשעת העדות".

מקור דברי הרמ"א הוא משו"ת הריטב"א (קסז). מדובר שעד אחד מתוך שנים העיד שפלוני נתן שדה להקדש עניים לאחר מותו, והגזבר של ההקדש עניים הוא אחיו של העד, והעידו גם שההקדשה היתה באופן זה שהגזבר יכול ליתן ההקדש למי שירצה. מכח עדות זו, הגזבר נתן השדה לבת העד, שהיתה עניה וסומכת על שולחן העד. כעת אשתו של התורם מערערת על העדות, וטוענת שהעדות פסולה בגלל שהעד הוא נוגע בעדות בזה שהוא אח של הגזבר, והגיע לו הנאה מעדותו.

הריטב"א ענה על כך שאין לפסול עדות העד מדין נוגע:

"והאמת כי טעם נגיעת עדות אין כאן, כיון שאין הנאה נכרת לעד עצמו בשעת העדות, ואע"פ שאחרי כן נתן ר' יעקב (הגזבר) בכח זה לבתו של אחיו הסמוכה עליו מהקדש ההוא, אין פוסלין העדות למפרע".

זאת אומרת שאין פסול מצד נוגע מכך שהעיד שהשדה שייך להקדש, והגזבר, אחיו, יכול לעשות בו כרצונו, "שאין הנאה נכרת לעד עצמו בשעת עדותו".

ויש להקשות, איך פסיקה זו מסתדרת עם פסיקת המחבר הנ"ל שאפילו אם יש הנאת ממון בדרך רחוקה ונפלאה, עדותו פסולה? וכאן לא צריך כל כך להפעיל הדמיון כדי לעלות על הדעת שהעד יהנה מהעדות על ידי זה שאחיו יתן השדה לבתו כמו שקרה באמת! ולמה העדות כשרה? ומה מועיל שאין ההנאה נכרת?

אלא נראה שמכאן ראיה למה שכתבנו, שהואיל והדיון היה על בעלות השדה ולא היה לפני הדיין ענין בנתינת השדה למאן דהוא, לא פוסלים עדות זו על ידי חשש על מה שיהיה אחר כך שאולי העדות יתגלגל להנאה מאוחרת שאינה לפני בית הדין בעת הדיון.

וכן בנידון דידן, הואיל והדיון הוא על הרשעת התוקף, ואין לפני בית הדין תביעת פצויים כעת, אין לפסול העדות מרווח ממוני עתידי.

פסול נוגע ניתן לשיקול דעת בית הדין.

ונראה להוסיף על פי דברי השו"ע (חו"מ לז.כא) הנ"ל "דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה , הרי זה לא יעיד בה...".

רואים מכאן ששיקול הדעת אם להחיל על העד דין נוגע בעדות נמסר לידי בית הדין. ואם בית הדין משתכנע שהעד הנפגע שלפניהם, חושף את פגיעתו בקושי רב, ומשתכנעים שלא היה עושה דבר כזה מחמת חימוד ממון, אפשר לקבל עדותו אפילו אם נאמר שיש נגיעה בעדותו שיש חזקה שאומר אמת.

ראיה לכך מפסק המחבר שהבאנו למעלה (אה"ע יז,מט) על פי דברי הרמב"ם, שכתב שכל עוד האשה מבקשת היתר נישואין, לא מערערים נאמנותה אף על פי שאומרת "תנו לי כתובתי ותתירו לי להנשא". ולמה לא חוששים לנגיעתה בעדות? הרי המחבר הנ"ל חו"מ יז,כא פסק על פי דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות עדות שאם יש לעד הנאת ממון מעדותו אפילו באופן רחוקה ונפלאה, יש לבטל עדותו? ואם כן למה עדות האשה מתקבלת על אף הנאת ממון ברורה שיש לה בעדותה? ואין לומר שבעדות אשה הקלנו, שהרי אין להתיר אשת איש להנשא כאשר יש חשש שהיא משקרת! וגם הכ"מ לא כתב שיש כאן קולא מיוחדת, אלא שמאמינים לה בגלל החומרא שהחמרת או מילתא דעבידא לאגלויי, והם נימוקים כל כך משכנעים שאין לערער עליהם בגלל  חשש משקר של נוגע.

רואים שחשש משקר של נוגע אינו מערער את הנאמנות של כל העדות, ויש עדות שמתעלמים מהנגיעה ומאמינים לעדות בגלל חומרת הדברים על אף נגיעת הממון שיש להעד.

ואם כן הוא הדין והוא הטעם שיש להאמין לעדות הנפגע אם בית הדין משוכנעים שלא היה חושף עצמו לספר על פגיעה כזו מחמת ממון ויש חזקה שמעיד שקר.

סיכום:

אין לפסול עדות נפגע/ת שמעידים על פגיעה בהם כדי להרשיע התוקף מחמת סכוי שדיון זה יתגלגל לפסיקת פצויים להעד.