חיובי בור ברכב שניזוק
חיוב בנזק שנגרם לרכב מחפץ שהונח על הכביש
ראשי פרקים
הקדמה
א. פטור כלים בבור
1. האיסור להזיק
2. מקור דין פטור כלים בבור
3. דעת הפוטרים מתשלום
ב. החיוב לצאת ידי
שמים
1. חיוב לצאת ידי שמים בנזקי בור מצד היותו נזק בגרמא
2. חיוב לצאת ידי שמים בכל הפטורים שבתורה, מפני שהמזיק עבר על
איסור
3. חיוב לצאת ידי שמים במקום שיש חיוב מוסרי לשלם, ועל סמך
'פשרה' בשטר הבוררות
ג. הגדרת כלים בבור
כנזק שאינו ישיר
ד. המעמד הנזיקי של
רכב הנהוג בידי אדם
ה. דין בור כמזיק
בידיים
מה היה הדין של בור לולא חידוש התורה לחייב בור?
ו. סוגיית "נפל
לבור והבאיש מימיו"
השלכות מסוגיית 'הבאיש מימיו' למסקנתנו לחייב מכונית שניזוקה על
ידי מכשול בכביש
ז. התוקף ההלכתי של
חוקי התנועה
ח. סיכום
הקדמה
אדם נסע ברכבו
ועלה על ברזלים שקבלן הניח על הכביש. הרכב ניזוק. הנהג תובע מהקבלן[1] לתקן את הנזק. הקבלן מודה
בפרטי הסיפור אולם טוען שהלכתית הוא פטור, מפני שהברזלים הם 'בור' והרכב הוא
'כלי', ומקובלנו שלא חייבים על נזק של כלים בבור. כיצד על בית הדין לפסוק הלכה
למעשה?
א. פטור כלים
בבור
1. האיסור להזיק
ראשית,
חשוב להדגיש כי גם אם נאמר שהקבלן פטור, אין זה מתיר לו לכתחילה לעשות זאת. המניח
בכביש דבר שעלול לסכן נוסעים והולכי רגל, עובר על "לפני עוור לא תתן
מכשול" (ויקרא יט,יד; דברים כז,יח) ועל האיסור להזיק (המפרשים דנו מה יסודו
של האיסור להזיק [קהילות יעקב ב"ק סי' א ועוד], אולם מוסכם כי איסור זה
קיים).
וכתב
רש"י (ב"ק נג,א ד"ה נפל) על השולח שליח לחפור בור ברשות הרבים:
"אין שליח לדבר עבירה, שאסור לקלקל רשות הרבים".
2. מקור דין פטור כלים
בבור
ברזל
שהונח בכביש אינו עונה על ההגדרה המילולית של בור, אך מצד אופי הנזק הוא כלול באב
הנזיקין בור. במשנה (בבא קמא ג,א) הובא:
המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור, ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו.
וכתב על
כך בערוך השלחן (חו"מ תיב,ה): "ודע דמניח את הכד ברה"ר יש לזה דין
בור" (וקדמו בתוספות רי"ד ב"ק מח,א ד"ה הכניס). ולכן
הרמב"ם (נזקי ממון יג,ב) כתב זאת בלשון כוללנית: "וכל המניח תקלה הרי זה
תולדת הבור".
במקרים של
נזק לחפצי האדם מחמת שנתקל במכשול וכדומה, אמרו חכמים בגמרא (ב"ק נג,ב) שמניח
המכשול פטור מלשלם, על פי דיוק מפסוק. וכך פסק השו"ע (חו"מ תי,כא):
נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו, פטור, שנאמר: "ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא,לג) - שור ולא אדם, חמור ולא כלים.[2]
עלינו
להבין את ההגיון של פטור זה. ובנוסף, עלינו לברר כיצד פטור זה לא יהווה פרצה
שמאפשרת לאדם לנהוג ברשלנות ולגרום נזק בלי לשלם פיצוי.
3. דעת הפוטרים מתשלום
ראינו
לעיל בדברי ערוך השלחן, שהחשיב עגלה שנתקלה בכד כנזק של כלים בבור. ובחשוקי חמד
(ב"ק כז,ב) כתב שבנוגע לדין זה, מכונית מוגדרת כ'כלי'. והביא ראיה לדבריו
מרש"י (ב"ק מח,ב ד"ה ומים כלים): "כל חפצים ככלים, דלא חייב
בבור". ויש להוסיף על דבריו, שבעלי התוספות (ב"ק י,א ד"ה שייר)
כתבו שכל דבר שאינו בעל חיים מוגדר כ'כלי'.
לכן, הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן (אילת השחר שמות כא,לג) כתב שאדם שהניח זכוכית או מסמר ברחוב ועל ידי זה נגרם נזק למכונית, לכאורה פטור, מפני שדין הזכוכית והמסמר כבור ברשות הרבים, והמכונית היא כלי, ואין חיוב לשלם עבור נזק לכלים שנגרם מבור.
ב. החיוב לצאת
ידי שמים
הרב חיים
בלוך, במאמרו 'גביית נזקי כלים שנגרמו מהנחת מכשול' (אמונת עתיך 98, עמ' 121-127),
דן במקרה בו אדם חפר תעלה בכביש לצורך הנחת צנרת וכיסה אותה בכיסוי זמני. לאחר
שמשאית עברה בכביש, הכיסוי קרס, המשאית נפלה לתעלה ונגרם לה נזק. הרב בלוך יצא
מנקודת מוצא שאכן בעל התקלה פטור מנזקי המשאית, מדין "חמור ולא כלים",
ודן האם לכל הפחות הוא חייב לצאת ידי שמים[3] והאם אפשר לחייב על כך
הלכה למעשה בבית דין לממונות, מכח חתימת הצדדים על שטר בוררות שמאפשר לפשר בין
הצדדים.
בשורות
הבאות, נפרט את היסוד להצעה זו ונעיר עליה את הנראה לעניות דעתנו.
1. חיוב לצאת ידי שמים
בנזקי בור מצד היותו נזק בגרמא
הרא"ה
(הובא בשיטמ"ק ב"ק נ,ב) כתב שבור מוגדר כנזק של גרמא. המזיק בגרמא פטור
מדיני אדם אולם חייב לצאת ידי שמים (עיינו למשל בשו"ע חו"מ תיח,ז; שם,
יא ועוד), אלא שבבור התורה חידשה שבכל זאת האדם חייב. לפי זה, יתכן לומר שבמקרה בו
לא חייבה התורה מדין בור, נותר הדין ה'בסיסי' יותר של גרמא, ולכן בנזקי כלים בבור
חייבים לצאת ידי שמים. אמנם, הרב בלוך דחה אפשרות זו מחמת דברי התשב"ץ
(ב,קיד) שכתב שחייבים לצאת ידי שמים רק בגרמא שיש בה מעשה, ונזקי הבור הם ללא
מעשה.
ויש להעיר
על דבריו כמה הערות:
אין בדברי
התשב"ץ כדי לדחות את הסברא לחייב לצאת ידי שמים בגרמא של חיובי בור. כך רואים
מהתשב"ץ עצמו, שתוך כדי הוכחותיו לחלק בין גרמא שיש בה מעשה לגרמא שאין בה
מעשה, הביא ראיה מדברי רב (ב"ק מח,ב) על אדם שהכניס את שורו לחצר חברו שלא
ברשות, והשור נפל לבור מים והזיק בגרמא, וכתב שדין מזיק בגרמא בידים עליו:
"...ואפילו הכי פטור משום דהוי גרמא, ואע"פ שעשה מעשה שהכניס שורו בחצר
חברו שלא ברשות". ואם למכניס שורו לחצר חברו ונפל למים יש דין גרימת נזק
במעשה, הוא הדין כאשר השור עצמו הופך להיות שם בור, וכל שכן כאשר כורה הבור עצמו
ונפלו לתוכו. ומההקשר של דברי התשב"ץ משמע שלדעתו בעל השור חייב לצאת ידי
שמים על נזקי השור למים שבבור, הואיל וגרם להם היזק בידים.
וכך כתב
הריא"ז (ב"ק ה,יא) בפירוש: "ולי נראה שאין לנו לחלק בין גרמא זו [של
נפילת השור לבור שמזיק בריחו] לשאר הגרמות, שגם זה הואיל והכניס שם שורו שלא ברשות
גרמתו היא, אלא אע"פ שהוא פטור מן הדין ראוי לקנוס עליו כשאר הגרמות, כמבואר
בקונטרס הראיות בפרק הגוזל עצים".[4] הריא"ז ראה בנזקי
שור שנפל לבור 'גרמת נזק בידיים' של בעליו, הואיל ולא שמר עליו ואיפשר לשור להיכנס
לחצר שאינה שלו.
ואם כן,
הוא הדין והוא הטעם שנזקי בור ייחשבו מזיק בידיים, הואיל וכרה את הבור בידיים
ברשות הרבים.
על אף
הנאמר כאן, שאין לפטור בור מלצאת ידי שמים מפני שזה נזק בגרמא ממילא, מכל מקום,
נראה שאין לחייב לצאת ידי שמים בנזקי כלים בבור. וראיה לכך מהריא"ז (שם),
שבהלכה יא כתב שיש לקנוס ולחייב שור שנכנס לרשות האחר והזיק מים בגרמא, ובהלכה י,
כאשר הביא את פטור כלים בבור, באותה מציאות עצמה של הכנסת שור לחצר חברו שלא
ברשות, הוא לא כתב רמז לכך שיש לצאת ידי שמים! וכן כתב הרב שאול ישראלי זצ"ל
(שערי שאול ב"ק עמ' כו) שלא מצאנו שום רמז לחיוב כזה.
ונראה
שהנאמר ברא"ה שיש לנזקי בור דין נזק בגרמא, נכון לפני שהתורה חייבה נזקי בור.
אולם אחרי שהתורה חייבה על נזקי בור, יש לבור דין מזיק ישיר. ויש להביא ראיה לכך
מדברי רב, שסובר שמכשול שבבעלות אדם, חייבים עליו ברשות הרבים מדין שור המזיק. ואם
נאמר שכל מכשול דין מזיק בגרמא עליו, כיצד רב חייב על מכשול שבבעלות אדם מדין שור?
הרי שור פטור בגרמא! אלא, על כרחינו שמכשול ברשות הרבים דין מזיק ישיר עליו (וראו
להלן פרק ד הרחבה על כך). ואם בכל זאת התורה פטרה כלים בבור, אין לחייב מדין גרמא
בנזיקין, שהרי דין מזיק ישיר עליו ולא דין גרמא, ובכל זאת התורה פטרה אותו.
על כרחינו
שהתורה ראתה בזה פטור גמור.
2. חיוב לצאת ידי שמים בכל
הפטורים שבתורה, מפני שהמזיק עבר על איסור
הרב בלוך
במאמרו הביא את דברי הברכת שמואל (ב"ק ב,א) שחייב לצאת ידי שמים בנזקי ממונו
במקרים שהתורה פטרה את המזיק, כגון כלים בבור וטמון באש, מפני שעבר על איסור
"ולא ישמרנו" (שמות כא,לו) ולכן הוא צריך כפרה על ידי תשלום הנזק.
וקשה.
מפני שאם כדבריו, שור תם יהיה חייב לשלם נזק שלם כדי לצאת ידי שמים, שהרי עבר על
ההלכה שחייבים לשמור על שור תם שמירה מעולה; וכן בשור שנכנס לחצר חברו וחפר בור,
נאמר שבעל השור חייב בנזקי הבור לצאת ידי שמים, אע"פ שכתבו "איש
בור" (שמות כא,לג) ולא 'שור בור'; וכן בשור הדיוט שהזיק שור הקדש, נאמר שחייב
לשלם כדי לצאת ידי שמים; וכן בשור ישראל שהזיק שור של נכרי, נאמר שחייב לשלם כדי
לצאת ידי שמים; וכן כאשר שורו אכל שורה בשדה חברו, נאמר שבעל השור חייב לשלם את
שווי הנזק כדי לצאת ידי שמים ולא להסתמך על הדרשה "ובער בשדה אחר מלמד ששמין
על גב שדה" (ב"ק נח,ב). ובכל המקרים הללו, אין בגמרא ובפוסקים שום רמז
לחיוב לצאת ידי שמים![5]
ואדרבה,
ראיה לכך שאין חובה לצאת ידי שמים בפטור טמון, מופיעה במסופר בגמרא (ב"ק
ס,ב-סא,א ע"פ רש"י שם) שדוד המלך שאל את הסנהדרין על שלושה דינים: 1.
טמון. 2. מציל עצמו בממון חברו. 3. החלפת רכוש של חברו ברכוש אחר שלא מדעתו. על
שני האחרונים ענו לו שלהדיוט אסור אבל למלך מותר, והגמרא מתארת שדוד לא ניצל את
ההיתר אלא עשה לפנים משורת הדין, שלא ליהנות ממעמדו כמלך, אולם על טמון הוא עשה
כדין ופטר עצמו מתשלום. ומכך שלא החמיר לשלם, ניתן ללמוד שאין 'ענין' לשלם על טמון
לפנים משורת הדין.
ואין
להביא סיוע לשיטת הברכת שמואל מדברי האמרי בינה (הלכות פסח סי' ה ד"ה ויש
מקום), שכתב שיש חיוב לצאת ידי שמים בפטורים בשמירה (כגון קרקעות ושטרות). הרי
דיני השומרים הם בגדר אדם המזיק (ב"ק ד,ב) ושומר שפשע דינו כמזיק בגרמא (כמו
שכתב הב"י חו"מ סו,מא בשם שו"ת הריטב"א סי' קצט). אם כן, יש
מקום לחייב שומר לצאת ידי שמים, ככל אדם המזיק בגרמא, אולם אין להשליך מכאן לחייב
אדם לצאת ידי שמים בממונו המזיק.
לכן, נראה
שאין חיוב לצאת ידי שמים בכל אלו. וכך כתבו גם החזון איש (ב"ק סי' ב אות ז),
הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ב"ק סי' כט אות ד) והגר"ש ישראלי (שערי
שאול, שם), כפי שהביא הרב בלוך במאמרו.
3. חיוב לצאת ידי שמים
במקום שיש חיוב מוסרי לשלם, ועל סמך 'פשרה' בשטר הבוררות
הרב בלוך
הציע שבית הדין יצווה על המזיק לשלם בכל מקום בו יש חיוב מוסרי לשלם, אע"פ
שאין במקרה זה חוב ממוני לצאת ידי שמים. סמך להצעה זו מצוי בדברי הגרז"ן
גולדברג (במאמר 'שבחי הפשרה', משפטי ארץ א[6]), שכתב שיש לחייב לצאת
ידי שמים גם לשיטות שהחיוב לצאת ידי שמים אינו חיוב ממוני אלא חיוב מוסרי, כדי
לכפר על החייב. התשלום הוא עבור מחילת התובע, כדי שהמזיק לא ייענש בדיני שמים.
ולמרות ש'בדין היבש' לא קיים חיוב כזה, הדיינים רשאים להורות כן לפי שיקול דעתם, לאחר
שהצדדים חתמו על שטר בוררות בו הם מסמיכים את בית הדין לפסוק "הן לדין הן
לפשר".
אמנם,
נראה שהחיוב לצאת ידי שמים על מנת לפייס נאמר אך ורק בתשלום לפי דין תורה ולא
בתשלום שנובע מפשרה. כך רואים בשו"ע בהלכות דיינים (חו"מ א,ה):
אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירים לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס).
הרי
לפנינו דין שבנוי על פיוס בעל הדין, ובכל זאת מחייבים לשלם מדין פיוס רק על פי
הדין ולא יותר מכך. ואם הוא אינו מתפייס בכך זו בעיה אישית של הניזק, ולא אומרים
שרובץ על המזיק חיוב מוסרי לשלם ולכן הוא חייב לפייסו גם מעבר לכך. ונראה שהוא
הדין והוא הטעם בנזקי כלים בבור, וממילא אין אפשרות לחייב על נזק לכלים בבור מכח
החיוב לצאת ידי שמים.
ג. הגדרת כלים
בבור כנזק שאינו ישיר
לאחר
שנוכחנו לדעת שאין לחייב לצאת ידי שמים בפטור כלים בבור, נבקש לחזור ליסודות
הסוגיה ולטעון כי במקרה שלנו הנזק כלל לא מוגדר כ'כלים בבור', ולכן המזיק חייב לפי
עיקר הדין.
נראה
שהדרשה "חמור ולא כלים" לפטור כלים בבור אינה גזירת הכתוב, אלא יש בה
הגיון,[7] ויש להסביר את הפטור של
כלים בבור בשני הסברים משלימים:
1. הפטור של כלים בבור הוא כעין הפטור של
טמון באש. הפטור של טמון באש בנוי על כך שאין לחייב בנזקי ממונו של אדם חיובים
שנסתרים מן העין ואין שום אפשרות לקחת אותם בחשבון מראש, שהרי הם אינם בשליטתו. לו
היינו מחייבים על טמון באש, יכולים היינו להגיע למצב אבסורדי בו מחייבים אדם שהצית
ערימת קש קטנה בסכום של מיליונים רבים, מפני שהיו מוסתרים בגדיש חפצים שלא היה
עולה על דעת מאן דהוא שהם אמורים להימצא שם. וכן מצאנו בגמרא (ב"ק סב,א) שאם
אדם מזיק בידיים סייף של כסף, ומתברר שהיא של זהב, המזיק חייב בשווי סייף של זהב, מפני
ששואלים אותו: "מאי הוי ליך גביה דאזקתיך?". אבל אם הנזק בא בעקיפין,
אין המזיק חייב מעבר לחיוב כסף, כמו שכתוב שם: "פשעה, משלמת של כסף, דאמרה
ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי". וכן מצאנו בחיוב אש עצמו, שאם מזיק באש מדין
"חיציו" חייב על הטמון, אבל אם מזיק באש מדין "ממונו", פטור
בטמון (ב"ק כג,א חו"מ תיח,יג). שוב רואים אנו שבנזק שאינו מדין אדם
המזיק, פטורים על דברים שאין ידוע שהם נמצאים.
וכן פטור כלים בבור: בנזק שאינו ישיר
מדין אדם המזיק, התורה לא מחייבת על נזקים שאי אפשר לשער אותם מראש, שאין להם שום
גבול והם ניתנים לשיקול דעת של אדם אחר, שמחליט מה להפיל לתוך הבור שלו.
2. הבור הוא מכשול לחמור או שור שהולכים
בדרך, ולעומת זאת, הכלים הובאו לבור על ידי החמור או השור. בעל הבור אינו אחראי על
דברים שאחרים הפילו לתוך הבור שלו, וזה כגרמא דגרמא.
סימוכין
לסברא זו אפשר למצוא בדברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי (לקראת סוף פרק ז),
שהתייחס לחיוב בור:
וליכא לחיוביה מדינא דגרמי, שהרי לא גרם לו נזק אלא הלה בא ונתקל בה, ולא ברי היזיקא, דדילמא לא מתזק ביה, שהרי הלה מדעתו בא כאן, ויכול לומר לו, אני לא באתי אצלך, אתה שבאת לגבולי, אע"פ שאין אותו רשות שלו. ואילו לא חייבה התורה בור, לא היינו מחייבין אותו מדינא דגרמי.
החיוב של
בור הוא כשהניזוק בא לרשותו של בעל הבור. אם כן, יש לומר שהתורה חייבה בבור רק על
נזקי מי שבא ברשותו ולא על נזקי מי שבא על גבו של מי שבא ברשותו. לכן, בעל הבור
פטור מתשלום על נזקי כלים שהובלו לשם באמצעות אדם או בעל חיים.
לפי זה
מובנת היטב הדרשה שמופיעה במכילתא (משפטים שם) ובירושלמי (ב"ק ח,ז):
"שור ולא שור בכליו, חמור ולא חמור בכליו". כלומר, הפטור של כלים הוא
פטור של כלים על החמור דייקא - פטור של גרמא דגרמא. וכן משמע גם במשנה
(ב"ק נב,א): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונקרעו, חייב על
הבהמה ופטור על הכלים". וע"ש ברש"י (ד"ה בכלי) שכתב:
"בכלי השור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי החמור שייכא קריעה, חבילת בגדים
ומרדעת שעל גביו". משמעות הדבר, שהפטור אינו על כל הכלים, אלא דווקא על כלים
שמובאים לבור על ידי גורם אחר.
לפי שני
טעמים אלו, כאשר מכונית ניזוקה ממכשול בכביש, לא יחול עליה הפטור של כלים בבור,
שהרי יוצר המכשול היה אמור להעלות על דעתו שמכונית תינזק ממנו, מידי דהוי אשור
וחמור בימיהם. ועוד, הרי המכונית לא הובאה לשם על ידי גורם אחר, אלא היא הגורם
הראשון שניזוק בבור, בשונה מכלים שנפלו לבור, שהחמור הביאם לשם, ולכן בעל הבור
פטור עליהם.
3. בשעתו, הצעתי דברים אלו לפני הרב נחום
אליעזר רבינוביץ זצ"ל והסכים לדבריי. והוסיף סברא פשוטה: "מכונית
בימינו, היא כמו שור של ימיהם". ונראה שיש כאן טעם שלישי לחיוב מכונית בבור:
התורה "דיברה בהווה" כאשר היא
חייבה שור וחמור.[8] בימינו, מכונית ומשאית הן
במקום שור וחמור, ולכן יש לחייב עליהן ולא לסייגן תחת הפטור של "שור ולא אדם,
חמור ולא כלים".
סימוכין
לסברא זו יש למצוא בגמרא (ב"ק י,א) לפיה כלים בבור הם נזק של דבר שאינו ראוי
להינזק בבור:
חומר באש מבבור, שהאש דרכה לילך
ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור.
ונראה
שכלים אינם ראויים לבור, מפני שהם אינם ניידים ואינם מסוגלים להגיע לבור בכוחות
עצמם. במהותם, הם אינם ראויים לנזקי בור, ולכן פטורים על נזקיהם בבור. משמעות
הדבר, שכלי שהוא נייד וביכולתו להגיע לבור בכוחות עצמו, יתחייב בבור.
ד. המעמד הנזיקי
של רכב הנהוג בידי אדם
הנאמר לעיל אמת ויציב אם היה מדובר ברכב אוטונומי.
האם הדין משתנה כאשר לוקחים בחשבון שאדם נוהג ברכב ומכוון את דרכיו?
אדם שנוהג ברכב ומזיק, דין אדם המזיק עליו ולא
דין רגל או גרמא. כך מבואר בשו"ת הרא"ש (קא,ה) ובשו"ע (חו"מ שעח,ט)
שאדם שרוכב על סוס ומזיק, דין אדם המזיק עליו.[9]
הרא"ש מסביר שאדם הרוכב על סוס ומזיק, דינו כאדם המזיק בגופו, כמו
בהמה שמזיקה באוכף שעליה, שדין רגל על הנזק כבהמה שמזיקה בגופה (כמבואר בב"ק
יז,א), והסוס הוא כאוכף של האדם ודינו כגופו.
האם גם בנזקי בור, יהיה לסוס שהאדם רוכב עליו דין
גוף האדם, ויהיה חייב בבור כאדם שנפל לבור, וגם למכונית תהיה דין אדם שניזוק בבור
עליה, ובעל הבור יהיה חייב על נזקה?
נראה שלא כך פני הדברים, שהרי נאמר (ב"ק כח,א)
שיש דין כלים לבגדי האדם שהוא לבוש בהם, ואם הוא והם ניזוקו על ידי בור, בעל הבור
חייב על נזקי האדם ופטור על נזקי בגדיו. ונאמר במשנה (נב,א) שאם נפלו לבור שור וכליו,
כלומר האוכף שעליו, יש לאוכף דין כלים. הרי שאע"פ שיש על בגדי האדם דין אדם
המזיק בגופו, ויש לאוכף של השור דין שור המזיק בגופו, מכל מקום, לענין חיובי בור
יש עליהם דין כלים, ובעל הבור פטור על נזקם.
ולפי הנאמר במאמר זה, החילוק מובן, שהרי פטור
כלים בבור נובע מכך שמשהו אחר הביא את הכלים והפיל אותם לבור, ולכן דין גרמא דגרמא
עליהם ובעל הבור פטור על נזקם. ואם כן, על אף שבגדי אדם ואוכף השור, כאשר הם
מזיקים אחרים דינם כגוף האדם וגוף השור, מכל מקום לענין בור דין כלים עליהם. והוא
הדין והוא הטעם בנידון דידן, שלמרות שיש למכונית דין אדם המזיק, אין להחיל על
המכונית דין אדם הניזוק בבור אלא דין כלים שנפלו בבור (לולא הנאמר במאמר זה).
אחרי שקבענו למעלה שהמכונית כאוכף לאדם, יש לעיין
בשאלה נוספת - אולי נדון את המכונית כקורה על כתפיו של האדם הנוהג בה, ויהיה על
המכונית דין כלים (גם לנאמר במאמר זה) הואיל והאדם הנוהג במכונית הוא הנופל העיקרי
בבור והמכונית היא משנית לו. ואם כן הנופל הראשון הוא האדם, והמכונית נופלת
בעקבותיו, כמו כל כלים שנופלים לבור?
נראה שאי אפשר להחשיב את המכונית כקורה על גב
האדם, שהרי על אף שנזקי המכונית מיוחסים לאדם שנוהג בה, מכל מקום מה שנופל לתוך
הבור בפועל הוא המכונית, ולכן על המכונית דין נופל ראשון, ודינה כדין שור או חמור
הנופלים לבור ולא כדין כלים שעל כתפי האדם שנופלים לבור. הגע עצמך, אדם הרוכב על
סוס והסוס נופל לבור, וכי נאמר שהסוס דינו ככלי על גב האדם, ונפטור את בעל הבור
מנזקי הסוס כדין כלים (לדעת רש"י הסובר שבהמה על גבי בהמה אחרת, דין כלים
עליה ובעל הבור פטור מנזקיה)?! נראה יותר שהסוס הוא הוא הנופל, על אף האדם שרוכב
על גביו.
לא זו אף זו, נראה שאדם המזיק על ידי מכונית דין
מזיק בחציו עליו ולא דין אדם המזיק בגופו, שהרי הנהג מפעיל את המכונית על ידי
לחיצת הדוושה שמזרימה דלק למנוע וכו', ולכן היא חציו של האדם ולא גופו של האדם
ממש. ואף על פי שהרא"ש הנ"ל כתב באדם שרוכב על סוס שדין הסוס כאוכף של
הרוכב, ודין מזיק בגוף האדם עליו, נראה שמכונית שונה ודין מזיק בחיציו עליה. וכפי
שנבאר:
החזו"א (ב"ק ד,ח) הקשה על דברי הרא"ש:
"הלא הסוס מזיק מכחו, ולא מכח האדם, ולא מצינו [אלא] דעגלה מושכת בקרון הוי כגוף הבהמה דהבהמה מזקת בכחה, ובשליף שעליה כגופה. וה"נ אדם המושך בקרון חשיב אדם המזיק, אבל הכא שרוכב עליה והוא נעשה שליף שעליה, למה חשיב אדם המזיק? ומשמע ברא"ש שאם לא רכב עליה והריצו והזיק, פטור משום רגל ברה"ר, וכי רכב עליה מאי הוי?!".
החזו"א הקשה שאין הסוס דומה לאוכף של האדם,
אלא אדרבא, האדם הוא אוכף של הסוס! הבהמה מזיזה את האדם כמו שהיא מזיזה את האוכף
שעליה, ולכן יש ליחס את נזקי האדם לבהמה! בנוסף, החזו"א דייק מהרא"ש שאם
האדם יריץ את הבהמה לפניו והבהמה תזיק, האדם יהיה פטור על נזקי הבהמה ואין הבהמה
חיציו של האדם, וכל החיוב של הבהמה כדין נזקי האדם הוא מפני שהאדם יושב עליה. ועל
כך מקשה החזו"א, מה הרבותא של האדם שרוכב על הבהמה להחשיב את הבהמה כגוף
האדם?
ונראה לתרץ את קושיית החזו"א, שהבהמה דין
גוף האדם עליה בצירוף שתי נסיבות: 1. האדם שולט עליה
ומנהיגה ומשתמש בכוחה למטרותיו. 2. האדם רוכב על הבהמה ולכן הבהמה היא כאוכף של
האדם. הואיל והאדם מפעיל את הבהמה וגם רכוב עליה, דינה כהמשך גוף האדם ודין
מזיק בגוף האדם עליה.
והואיל והחזו"א תמה על עצם הדין של
הרא"ש, נראה שאין להוסיף על החידוש של הרא"ש אלא להיצמד לנאמר בו, ולכן
אם היו שתי בהמות קשורות והאדם רוכב על אחת, אין לחייב את הרוכב על נזקי הבהמה
שאינו רוכב עליה בתור אדם המזיק, מפני שאינו רוכב עליה ממש וגם אין דין חיציו על
הבהמה השניה.
לפי זה, נראה שאין להחשיב את המכונית כאוכף של
האדם וכגופו, גם לשיטת הרא"ש, שהרי האדם אינו יושב על המכונית אלא רוכב בתוכה
ויושב על מושב אחד בלבד, והמכונית אינה בטלה עליו ואינה כגופו.
[10]
מדברי החזו"א רואים שאין לבהמה דין חיציו של
האדם, אפילו כאשר האדם מריצה לפניו. ונראה שהטעם לכך הוא שיש לבהמה דעה עצמית,
בשונה מחיצי האדם. כל החיוב של האדם הרוכב על הבהמה הוא מפני שהבהמה דין גוף האדם
עליה, והנזק שלה הוא כאוכף של האדם. והחזו"א מתקשה בזה, כמובא לעיל. מאידך,
המכונית היא ודאי כחיציו. החזו"א בשבת (לו,א) כתב: "החורש או זורע בשבת
במכונה... נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דיליה ומעשיו", ועיין בשו"ת
יביע אומר (ח"ט חו"מ סי' ה) שהסתמך על דברי החזו"א כדי לחייב על נזקי
מכונית כדין חיציו של הנהג.
לאור הנאמר לעיל, שהמכונית היא חיציו של האדם ולא
כגופו, ברור שאין להחשיב מכונית שנופלת לבור כקורה על גבי האדם, שהרי המכונית היא
כוחו וחיציו של האדם, ואינה חלק מגופו להחשיבה כקורה על כתפיו. המכונית היא הנופל
העיקרי לבור ולא האדם, ודינה כשור או חמור שנופלים לבור, ובעל הבור חייב על נזקיה.
וכעין זה כתב הרב אוריאל לביא בפס"ד (הנ"ל): "יש חילוק מסויים בין
קורה למכונית. הקורה מונחת ממש על גוף האדם ולכן נידונה כאדם עצמו, משא"כ
המכונית שאינה מונחת על האדם אלא מופעלת על ידו".
ואכן, יש הבדלים בין מזיק בגופו לבין
מזיק בחיציו:
1. בהמה שמזיקה בגופה או באוכף שעליה או בקרון הנמשך על ידה,
משלמת נזק שלם בתור נזקי רגל. אבל אם היא תזיק בכוחה, כגון אם תתיז צרורות מתחת
רגליה, על נזקיה חל דין "צרורות" והיא משלמת חצי נזק.
2. זב מטמא אם מסיט כלי בגופו, אבל אינו מטמא אם מסיט כלי
בכוחו (ב"ק יז,ב).
3. נהג מכונית שיתיז מים על עובר דרך, דינו כמזיק בכח כחו
ולא כמזיק בכחו, למבדילים בין החיובים.
מכל הנ"ל רואים שאדם שנוהג ברכב, המזיק הוא
הרכב שמזיק על ידי כחו של האדם. ולכן הרכב שנופל בבור הוא הוא הנופל, ולא האדם
שמפעילו.[11]
ה. דין בור
כמזיק בידיים
מה היה הדין של
בור לולא חידוש התורה לחייב בור?
ראינו לעיל את דברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי, שכתב שבור אינו 'גרמי' מפני שהנופל בתוכו בא לשם מדעתו ואינו ברי הזיקא. והזכרנו למעלה את דברי הרא"ה (מובא בשיטה מקובצת ב"ק נ,ב) שחיוב בור הוא נזק בגרמא:
"...פירוש הדבר בין בהבל בין בחבט, גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר כגרמא בנזקין דעלמא דפטור אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא...".
אמנם, יש לעיין בהנחה זו, שהרי מצאנו (ב"ק כח,ב) בנוגע למכשול שאדם מניח ברשות הרבים ואינו מפקירו, שרב חייב מדין שור:
"...ורב? הני מילי [שכלים פטורים בבור] היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא".
ורש"י שם (ד"ה
אבל לא אפקרינהו ממונו הוא) כתב: "ומשורו למדנו הלכך טינוף כלי, ממונו דמזיק
עבד...". כלומר, אדם שהניח מכשול ברשות הרבים ואינו מפקירו, חייב מדין שור,
ולכן הוא חייב גם על כלים שניזוקו במכשול זה.
ואם נאמר
שבור הוא גרמא בעלמא, יש לתמוה, איך בעל המכשול מתחייב על הנזק מדין שור? הרי שור
פטור בנזקי גרמא שהוא מייצר (עיין ב"ק מח,ב), ויש אומרים שהשור פטור גם בנזקי
גרמי (ע"ש בנמוקי יוסף בשם הרא"ה וכך נפסק ברמ"א שפו,א)! ואם כן,
כיצד רב חייב על מכשול מדין שור? הרי אין לרב גזירת הכתוב לחייב על נזקי שור
בגרמא, בניגוד לבור, שכאמור לעיל, יש גזירת הכתוב לחייב על נזקו אף על פי שהוא נזק
בגרמא?
ונראה
שנזק באמצעות מכשול אכן מוגדר כפעולה בגרמא, אולם אחרי שהתורה חייבה על נזקי בור,
יש לבור דין של מזיק בידיים. וכך כתב רש"י (ב"ק נג,א ד"ה באנו),
בהתייחס לנאמר בגמרא (שם) שהמניח אבן על פי בור חייב: "לרבנן בעל האבן חייב
דהוא גרם כל הנפילה. ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה, דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא...". כלומר, התורה לא
חייבה על בור אף על פי שהוא גרמא, אלא גילתה שדינו כמזיק בידים. אחרי גילוי זה, גם
שור שמזיק כעין בור יהיה חייב, ודינו כמזיק בידיים, ולא כמזיק בגרמא.
ונראה שיש
בכך חיזוק לדברינו בפרק הקודם. שור שנפל לבור דינו כניזוק בידיים, והכלים שעליו
דינם כניזוקים בגרמא, שהרי השור הוא שהביא אותם לבור, וזו סיבת הפטור מנזקם. אם
כן, מכונית שניזוקה בבור דינה כניזוקה בידיים, מפני שהיא הביאה את עצמה לבור והיא
הנופל הראשון, ואין זה דומה כלל לכלים בבור.[12]
ו. סוגיית
"נפל לבור והבאיש מימיו"
יש לכאורה
להקשות על דברנו, מסוגיית 'נפל לבור והבאיש מימיו'. המשנה (מז,א-ב) אומרת:
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות... נפל לבורו והבאיש מימיו, חייב.
ובגמרא הובא (מח,ב):
אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור. מאי טעמא? הוי שור בור, ומים כלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה, מאי איכא למימר?! אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו, פטור. מאי טעמא? גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב.
רבא תחילה
מבאר את דברי המשנה ששור שהבאיש מים בבור חייב, כשהזיק את המים בשעת הנפילה, אבל
אם הזיקם אחר הנפילה פטור מדין "כלים בבור", כאשר השור הוא הבור והמים
הם הכלים. הגמרא מקשה שהסבר זה אינו מתאים לרב, שסובר שדין השור המת שלא הפקיר,
כדין נזקי שור שחייב על כלים. ולכן היא מביאה הסבר אחר, שרבא מעמיד את המשנה
שמחייבת בהבאיש את המים, שמדובר שהשור הבאיש את המים מגופו, אבל אם הבאיש את המים
מריחו, פטור, והסבר זה ניחא לרב.
וקשה על
דברינו, שהרי המים הם כעין נופל ראשון, ואינם ככלים שעל גב השור שנפלו לבור מכוח
השור שנפל, ובכל זאת אומרת הגמרא בלישנא הראשונה שפטורים מדין כלים בבור!
אמנם,
הלישנא השנייה ודאי לא פוטרת מדין כלים בבור, שהרי פטרה משום גרמא. ועוד, שלרב אין
כאן פטור כלים! בנוסף, יש להבין כיצד יש כאן פטור מדין גרמא, הרי כתבו הרמב"ן
והרא"ה שכל נזקי בור הם גרמא ובכל זאת חייב!
ניתן להציע שלוש אפשרויות מהראשונים להסביר סוגיא זו:[13]
1.
שיטה א - דברי רבא הראשונים נדחו לגמרי ואין ללמוד מהם דבר. לכן, ע"פ הלישנא
השניה, אין דין המים בהכרח ככלים, אלא הכל תלוי באופן שהגיעו הכלים לבור, אם על
ידי אדם או מעצמם. לישנא זו לא באה לפטור מדין כלים בבור, אלא מחלקת בין נזק ישיר
(מגופו ולכלוכו) לנזק עקיף (שבא אחר כך מסירחון הנבלה). כך נראה מההסבר הראשון של
הנמוקי יוסף (כא,א בדפי הרי"ף) והרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי), להשמטת
הרי"ף את כל דברי רבא.
סימוכין
לכך למדנו מרש"י (י,א ד"ה שייר טמון; כו,א ד"ה שכן ישנו) שמבאר את
החיוב של טמון בבור, בתבואה טמונה ע"ג בהמה או בגדי טמון המתגלגל לבור. תוס'
(ד"ה שייר טמון) הקשו שאם מים הם כלים, כמו שנאמר בגמרא הנ"ל, הוא הדין
תבואה, ויש לפטור מדין כלים בבור! ועל כרחינו שסובר רש"י שההסבר הראשון של
רבא (שקובע שמים הם כלים) נדחה לגמרי. לפי זה, גם תבואה אינה כלים ובעל הבור חייב
אם הוזקה בבור. מדברי רש"י
הנ"ל, שמתאר חיוב טמון בבור בגדי טמון שמתגלגל לבור, גם מוכח כדברינו, שכל
חיוב הגדי הוא משום שהתגלגל לבור בכוחות עצמו, משא"כ לו היה הגדי טמון בשק
ע"ג בהמה ונפלו שניהם לבור, או אז היה פטור על הגדי מדין כלים בבור. ומכאן
שיסוד הפטור אינו "כלים" מול "בהמה", אלא נופל ראשון מול נופל
שני.
2.
שיטה ב - נפסקו להלכה רק דברי רבא הראשונים, שהם אליבא דשמואל, והלישנא השניה
נאמרה רק כדי ליישב את רבא גם אליבא דרב. לפי זה לא משנה ממה נעשה הנזק - מגופו או
ריחו, אלא מתי נעשה הנזק; מיד - חייב, לאחר זמן - פטור, מדין כלים בבור. כך נראה
מההסבר השני של הרמב"ן (שם) בהשמטת הרי"ף, וכך נראה שפסקו הרמב"ם
(נזקי ממון ז,ה) והשו"ע (חו"מ שצח,ד).
3.
שיטה ג - שתי הלישנות של רבא נפסקו להלכה, ושור שנפל למים ומזיק על ידי
"ריחו", דין שור שמזיק בגרמא עליו, כהסבר השני של רבא, ולא דין בור
(נמוקי יוסף שם; ריא"ז ב"ק ה,ב, יא-יב). לפי הנמוק"י, בור הוא
מכשול המזיק כמות שהוא, אבל נזק שנוצר משינוי בבור אינו מדין בור. לכן יש הבדל אם
השור הזיק את המים לאחר נפילתו על ידי בוץ שנדבק בו ונמס במים, שיש על זה דין בור,
לבין נזק שנוצר מריקבון הגופה, שזהו שינוי שחל במכשול אחר שהונח, ואין עליו דין
בור. ולפי הריא"ז, דברי רבא השניים מתייחסים לנזק בעת נפילת השור, שאינו מדין
בור, והשור פטור על נזקי המים שבאו בעקבות סרחון גופו בעת נפילתו, משום שזה גרמא,
ואילו דבריו הראשונים של רבא מתייחסים לנזק שנעשה אחר הנפילה, שיש לו דין בור,
ופטור על המים מדין כלים.
השלכות מסוגיית
'הבאיש מימיו' למסקנתנו לחייב מכונית שניזוקה על ידי מכשול בכביש
בפרק
הקודם של מאמרנו, כתבנו שבעל הבור פטור על נזקי כלים בבור מפני שהם מובאים לבור על
ידי אחר, ולכן דין מזיק בגרמא עליהם, שכן לא בעל הבור גרם להזיקם אלא מי שהביא
אותם.
ברם, אם
נאמר שיש פטור על הנזק שנעשה למים בגלל נפילת השור, אע"פ שהמים הם כמו נופל
ראשון שהרי לא הובאו לבור על ידי אחר, קשה על דברינו, כי רואים שיש פטור בכלים גם
כשנפלו לבור על ידי עצמם!
כל זה לפי
דברי רבא הראשונים. אבל לפי ההסבר הראשון שהבאנו בסוגיה זו, דברי רבא הראשונים
נדחו ואין בהם כדי לדחות את דברינו, ואדרבא, יש סימוכין לדברינו מרש"י. ברם,
רוב הראשונים פסקו כדברי רבא הראשונים, וכך מובא ברמב"ם ובשו"ע, ולשיטתם
הטיעון שהעלנו נדחה מכח הסוגיא הזו!
ואולי יש
לבאר, שכפי שכתבנו לעיל, יסוד פטור כלים בבור הוא אכן מדין גרמא, שכיון שבדרך כלל
כלים מובאים לבור על ידי אחר, לכן התורה פטרה כל כלים בבור, גם אם אינם גרמא אלא
נופל ראשון, כגון שור במים או אם התגלגלו לבור על ידי רוח מצויה. לפי זה, יש לומר
בדוחק שבמכונית שנפגעה מבור יש לחייב גם לפוסקים כדברי רבא הראשונים, מפני
שה"לא פלוג" אינו כולל כלי שבא לבור מכח עצמו, דבר שלא היה בנמצא בימי
התלמוד. לפי זה, דברי הגמרא: "ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים" (שם
מח,ב), נאמרו לימיהם, דהיינו שחיפשו ולא מצאו במציאות שהיתה לפניהם אופן חיוב של
כלים בבור. אבל אין זה כלל גורף, כביכול לא יכול להיות כלי שחייב בבור, אין זה
שולל שבזמן עתידי ימצאו כלים שחייבים על נזקיהם בבור.[14]
אכן, אין
סתירה מגמרא זו לטיעונים האחרים שכתבנו לעיל, שמחמתם יש לחייב על נזק מכונית בבור:
א. שפטור כלים בבור הוא כעין טמון באש ולא ראוי לחייב את בעל הבור על נזקים שאין
לו שום מושג ושליטה עליהם, מה שלא שייך במכונית. ב. סברת הרב רבינוביץ זצ"ל
שיש לחייב על מכונית בבור מפני שהיא כמו שור וחמור של פעם, והתורה דיברה בהווה.
וכך נראה
לפסוק הלכה למעשה, שחייבים בזמנינו על נזקי מכונית בבור.[15]
ז. התוקף ההלכתי
של חוקי התנועה
היבט נוסף
אותו יש לבחון בנידון דידן, הוא היחס לחוקי התנועה. הרב יורם כהן, במאמר "רכב
שניזוק מערמת עפר" (קובץ שערי צדק י, עמ' 80-85) מחייב על הנזק משתי סיבות:
1.
אדם שמוציא רישיון נהיגה מקבל בזה את כל חוקי התעבורה, וכן קבלן שזוכה במכרז מקבל
על עצמו את כל החוקים הרלוונטיים.
ונראה שיש
להעיר על דבריו. ראשית, חלק גדול מהמכשולים ברשות הרבים אינם נעשים על ידי זוכה
במכרז ממשלתי, וטענה זו לא תועיל כלפיהם. ולגוף הטענה, נראה שאם כן אין לדבר סוף:
לדבריו, מי שמקבל רשיון עסק, מקבל על עצמו את כל החוקים הרלוונטיים; מי שמקבל היתר
בניה, מקבל על עצמו כל החוקים הרלוונטיים; מי שמוציא רשיון לאחזקת כלב, מקבל על
עצמו את כל החוקים הרלוונטיים, כולל חיוב פיצוי על נשיכתו;[16] ובאופן כללי, כל מי שזוכה
במכרז ממשלתי מקבל על עצמו כל החוקים הרלוונטיים. לדעתי הבנה זו מרחיקת לכת.
"רשיון", כשמו כן הוא - היתר לפעול, ואין בזה קבלה של החוקים
הרלוונטיים.
2.
נימוק נוסף לתוקפם של חוקי התעבורה, הוא מצד מנהג המדינה.
יש לעיין
אם מנהג מועיל לחייב בנזקים, בפרט כאשר הרב עצמו ציין לסוגיה בב"ק לא,ב כמקור
לדיני תעבורה, ובסוגיא שם מופיע פטור כלים בבור, ולדבריו זהו המקרה ברכב שניזוק
מערימת עפר.
אכן, פשוט
שדיני התעבורה מחייבים הלכתית, משלוש סיבות:[17]
1.
לחוקי התעבורה יש תוקף של 'דינא דמלכותא דינא', ואין כאן הרמת יד על תורת ישראל,
מפני שאין להלכה משנה סדורה בנושא זה.[18]
2.
לחוקי התעבורה יש תוקף של 'תקנת הקהל', שהרי בני העיר רשאין להסיע על קיצתן (בבא
בתרא ח,ב; שו"ע חו"מ רלא,כז-כח).[19]
3.
רשות הרבים שייכת למלכות והיא יכולה לתקן כללי שימוש בה (רמ"א חו"מ
תיז,א).[20]
ברם,
נימוקים אלו אינם מועילים לנידון בו אנו עוסקים, מפני שאיננו עוסקים בדיני תעבורה
אלא בדיני נזיקין.
וגם אם
בחוקי התעבורה מופיעים סעיפים נזיקיים, אין זה אומר בהכרח שכך סוברת ההלכה. דינא
דמלכותא דינא אינו שייך לדיני נזיקין אלא זו הרמת יד על תורת ישראל, מפני שבשונה
מדיני תעבורה, בנושא הנזיקין יש להלכה משנה סדורה.[21] אמנם, במקרה שלנו אין
צורך להידרש לחוק כדי לחייב את המזיק, לאחר שכבר ביארנו לעיל כי יש לחייבו מעיקר
הדין.
ח. סיכום
1. יש לחייב חיובי בור ברשות הרבים,
בנזקי מכונית ממכשול שאחר השאיר ברשות הרבים. אין לפטור את בעל המכשול מדין
"כלים בבור", משלוש סיבות:
א. מכונית היום, היא השור והחמור של ימי קדם. ואם התורה חייבה בנזקי שור
וחמור, הוא הדין והוא הטעם בנזקי מכונית כיום, כדברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ
זצ"ל.
ב. פטור כלים בבור הוא כעין פטור טמון באש, היינו שאין לחייב בנזק שאינו
מדין "אדם המזיק" בנזקים שאין להם שיעור והגבלה. והרי בעל הבור לא יכול
לדעת איזה כלים מובאים על גב השור. ברם, בימינו ברור לכל שמכונית תוזק בבור בכביש,
ולכן אין פטור "כלים בבור" נכון כלפיה.
ג. פטור כלים בבור הוא מפני שהשור הביא את הכלים לבור, השור גרם לנזקי
הכלים ובעל הבור הוא רק גורם משני לנזק. מכונית שהוזקה על ידי בור ברשות הרבים
הביאה את עצמה לשם, היא הניזוקת הראשונה, ולכן אין פטור "כלים בבור"
נכון כלפיה.
2. נזקי בור הם נזקים ישירים שבעל הבור
הזיק ואינם "גרמא בנזיקין" שהתורה חייבה. אם כן, אין לחייב לצאת ידי
שמים מדין "גרמא בנזיקין" בנזקי בור הפטורים, כגון כלים בבור, מפני שהם
נזק ישיר שהתורה פטרה.
3. במצבי הנזק השונים שהתורה פטרה, כגון
טמון באש וכלים בבור וכדומה, אין לחייב לצאת ידי שמים מהנימוק שהמזיק לא שמר את
עצמו מלהזיק ולכן צריך כפרה.
4. כמו כן, אין לחייב בפטורים הנ"ל
מעיקר הדין, על סמך שטר בוררות שכתוב בו שבית הדין יכול לפשר בין הצדדים, בטענה
שכביכול מוטל על בית הדין לחייב על נזיקין אלו כדי לקדם פיוס בין הצדדים.
5. הוצאת רישיון מכל סוג שהוא (כגון
רישיון רכב, עסק, כלב, קבלן וכדומה), אין לראות בה קבלה להתנהל על פי החוק בכל
הנוגע לענייני הרישיון שהוציא. רישיון הוא היתר מצד השלטון ותו לא.
6. חוקי התנועה מחייבים על פי דין תורה,
אבל אין לסמוך עליהם לחייב אדם שהזיק בנזק שהתורה פטרה מלשלם עליו.
פורסם בירחון האוצר, גיליון צג, מנחם-אב תשפ"ד.
[1]. האם בעל הבית ששכר את שירותי הקבלן
חייב? לכאורה ניתן היה לומר שאם בעל הבית ראה שהקבלן הניח ברזל על הכביש ולא מחה,
הוא חייב, ואם לא ראה - הוא פטור. כמו שנפסק בחו"מ תי,ד: "אחד החופר או
הלוקח או שניתן לו במתנה, שנאמר: בעל הבור ישלם (שמות כא,לד), מי שיש לו בעלים מכל
מקום. וכן אם נחפר מאיליו, או שחפרו בהמה וחיה ברשותו, הואיל והוא חייב למלאותו או
לכסותו ולא עשה, הרי זה חייב בנזיקין. הגה: וכן אם כרה אחר ברשותו ונודע לבעל
החצר, חייב בעל החצר לכסותו, ואם לא כיסה הוי כאילו חפרה בעצמו, והכורה חייב לשלם
לו נזקי חצירו" (ובתוספת סייג, שאם אין דרכו לפנות ברזלים מהכא להתם, הוא
פטור אפילו כאשר ראה, כמ"ש שם בסעיף כח: "כל הנזקים, אם הוא דבר שאין
דרכו בעצמו לסלקו, אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים").
ברם,
קשה ללמוד ממקור זה, מפני ששם מדובר כשהבור הוא ברשותו ואילו כאן הבור נמצא ברשות
הרבים, וגם הברזלים אינם שלו אלא של הקבלן. אולם אם היו הברזלים שלו, היה מקום
לחייב.
[2]. ובערוך השלחן (שצוין לעיל) הביא
דוגמאות נוספות לפטור כלים בבור: "מניח את הכד ברה"ר... אם האדם נשא שק
קמח ונתקל בהכד ונפזרה הקמח, או עגלה נתקל בהכד ונשבר האופן, וכיוצא בזה נזקין שלא
באדם ובהמה - פטור המניח מגזירת התורה שפטרה בור על כלים...".
[3]. יש מקרים בהלכה שהמזיק פטור בדיני אדם
אבל חייב לשלם כדי לצאת ידי חובת שמים. למשל, המשנה (ב"ק ו,ד) אומרת שהמשלח
את הבערה ביד חירש שוטה וקטן, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. כלומר, בית הדין
אינו יכול לחייבו לשלם על הנזק שגרם, אולם, "אין השמים מוחלין לו עד
שישלם" (ירושלמי ב"ק ו,א). המפרשים דנו מהי רמת החיוב, האם קיים חוב
ממוני של המזיק, אלא שאין לאכוף את התשלום על ידי בני אדם, או שלא קיים כאן חוב
ממוני, רק מצפים בבית דין של מעלה מהמזיק לשלם על כך כחלק מחזרתו בתשובה.
ואכמ"ל.
[4]. עד כה, לא זכינו לאורו של קונטרס
הראיות על מסכת בבא קמא.
[5]. הרב בלוך עצמו הקשה על חלק מראיות
הברכת שמואל, ואף הטיל ספק בתליה שלו את החיוב לצאת ידי שמים באיסור להזיק. הוא
מביא שלשיטת הגר"ש ישראלי (שערי שאול ב"ק עמ' כו) יתכן שכאשר התורה פטרה
מתשלומים, הכוונה היא גם לפטור מדיני שמים. יש עונש משמים, כמו כל עבירה שמחייבת
בעונש, אבל אין בהכרח חיוב בתשלומים.
[6]. הרחבה של גישה זו מפורטת במאמר של הרב
עדו רכניץ, 'הפשרה - חזרה אל הדין', תחומין לג. הגרז"ן התייחס לכך בקצרה גם
בספרו משפט ערוך (סי' כח עמ' 35 הערה 153): "ונראה שלכולי עלמא אם בעלי דין
באו לדין וקנו מהם הן לדין והן לפשרה, ובי"ד רואה שהדין הוא שהנתבע חייב
בדיני שמים ופטור מדיני אדם - על בי"ד לעשות פשרה ולחייבו במקצת ועל התובע
למחול על השאר גם בדיני שמים".
[7]. נשאלנו מה ההצדקה לחיפוש נימוקים
לדין ומציאת השלכות הלכתיות. טעמא דקרא הוא נושא רחב בפני עצמו, רק נעיר שמצאנו ב'איסורי' טעמי
דקרא שהראשונים כתבו ויש בהם נפקא מינא להלכה. לדוגמא: קביעת הרא"ש (הלכות
ס"ת א) שאפשר לקיים מצות כתיבת ספר תורה על ידי קניית ספרים ללמוד בהם; קביעת
הרמב"ם (ע"ז יב,א) שבל תקיף הוא בגלל עבודה זרה ולכן הקילו להקיף למי
שצריך להופיע לפני המלך ותכסיסי המלכות להקיף ועוד (ועיין ט"ז יו"ד
קפא,א). ב'ממוני' הדבר קל יותר, מפני שהתפיסה הפשוטה במפרשים היא שדיני ממונות
אינם חוק או גזירת הכתוב: "שדיני ממונות אין לתלותן בגזירות הכתוב, אלא דברים
שהדעת נוטה לדין הם" (ספר הזכות לרמב"ן גיטין לח,א), "כמעט כל
המשפטים של נזיקין יש להם מושג בשכל אנושי עיין ותמצא" (חידושי רבנו מאיר
שמחה ב"ק י,א). ומצאנו לכך דוגמאות רבות בדיני נזיקין: 1. האמוראים כתבו
ש'טמון' שדרכו להניח בתוך התבן, חייב עליו (ב"ק סא,א). 2. הראשונים כתבו
(רי"ף ורא"ש ריש ב"ק שם) שפטורים על שן ורגל ברה"ר מפני שיש
לכולם רשות ללכת שם, ולכן פטרו אם הולך ברה"ר ומזיק ברה"י. 3. רבא אמר:
"מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע" וכו' (ב"מ ג,א) ויש
שהסבירו שזהו טעמא דקרא (רמב"ם טו"נ ד,ד). 4. ובכלל, כל לימוד דיני הממונות
הוא בעיקרו הסברת הדינים וקירובם אל השכל. לדוגמא, המשנה (ב"ק נב,ב)
אומרת שבעל הבור פטור כאשר שור בריא נופל לבור שלו. הגמרא (שם נד,ב) שואלת מאי
טעמא? מדוע לא נחייב הכל מפני גזירת הכתוב? הרי כתוב שור וחמור ומנין לנו להתערב!
טמון באש חייב כאשר האש הוא חיציו (שם כג,א). ולמה לא נאמר גזירת הכתוב שטמון
פטור? קרן זה קנס (שם טו,א). ולמה לא נאמר שזו גזירת הכתוב לחייב בזה מדין ממון,
וכו'.
סיוע
לכך שיש סברא מאחורי פטור כלים בבור ואין זו גזירה בלא טעם, ניתן ללמוד מכך שיש
מחלוקת תנאים מהי הדרשה שפוטרת (גמ' ב"ק כח,ב; תוספתא ב"ק ו,יד ועוד).
לכולם ברור שצריך לפטור ונחלקו מהי הדרשה, ומכאן שיש סברא שקודמת לדיוק מהפסוק.
[8]. כמו שכתוב במשנה ב"ק נד,ב:
"א"כ למה נאמר שור וחמור? אלא שדבר הכתוב בהוה". וכן במצוות
"עזוב תעזוב עמו" (שמות כג,ה), לא מן הנמנע שמצוה זו מחייבת הושטת עזרה
למי שמכוניתו נתקעה בדרך, אע"פ שהכתוב מחייב עזרה ל"חמור", מפני
שהתורה דיברה בהווה (וראו שו"ת יחוה דעת ה,סה).
[9]. וכך נפסק בפסק דין של מחבר מאמר זה (מס"ד 1524), בפס"ד של בית הדין האזורי צפת (מס"ד 2052) ובפס"ד של בית הדין מטה בנימין (מס"ד 13077).
[10]. אמנם, אדם הרוכב על אופנוע יש לומר
שהאופנוע דין גופו עליו, שהרי האדם רוכב עליו כמו שהוא יושב על הבהמה, וצ"ע.
[11]. מיהו, גם אחרי הנאמר כאן, נראה שיש
עניינים שיש להתחשב באדם שנוהג ברכב ואין להתעלם ממנו:
נאמר במשנה (נב,א): "נפל לתוכו
שור חרש שוטה וקטן, חייב", ורבא (נד,ב) הסביר שבעל הבור חייב אך ורק כאשר
נפלה לבור בהמה שהיא חרשת או שוטה או קטנה, אבל אם נפלה לבור בהמה בריאה, בעל הבור
פטור על נזקיה, "דאיבעי ליה עיוני ומיזל". ברם, כאשר אדם נפל וניזוק,
בעל הבור חייב אפילו כאשר מדובר באדם בריא (חו"מ תי,כ). הטעם לכך הוא
ש"אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" (ב"ק כז,ב; חו"מ
תיב,ג), לא היה מצופה מהאדם להיזהר מליפול ולכן החיוב מוטל על בעל הבור.
הרמב"ם (נזקי ממון יב,טז) פסק
שבעל הבור פטור רק כאשר בהמה נפלה לבור ומתה, אבל הוא חייב כאשר בהמה נפלה לבור
וניזוקה, והראב"ד (שם) חולק ופוטר את בעל הבור גם כאשר הבהמה ניזוקה. המגיד
משנה (שם) פירש שיסוד המחלוקת הוא שהראב"ד סובר שרק בני אדם לא מסתכלים
בדרכים (כי עיניהם למעלה או מפני שהם בני דעה) אבל בהמה מסתכלת בדרכים, ולכן בעל
הבור פטור גם על נזקי הבהמה. והרמב"ם סובר שבזה בהמה כאדם, וגם היא לא מסתכלת
בדרכים, ולכן בעל הבור חייב על נזקי בהמה בבור. מיהו, הרמב"ם מודה שבהמה
מסתכלת בדרכים כדי להימנע ממכשול שמאיים על חייה, ולכן בעל הבור פטור בבהמה שמתה.
ויש לעיין, איך לדון מכונית שניזוקה במכשול
בכביש? האם לדונה כאדם שנפל לבור או כבהמה שנפלה לבור?
ראינו לעיל שהפטור של בהמה בבור אינו
גזירת הכתוב אלא סברא, שאם היה על הנופל לעיין, בעל הבור פטור, ואם לא, בעל הבור
חייב. אם כן, נראה שיש לפטור את בעל הבור על נזקי מכונית, כאשר מדובר בנזק שהנהג
היה צריך לשים לב אליו. שהרי ברור שנהג צריך להסתכל בדרכים, ודינו שונה מאדם ההולך
בדרך! לכן, כאשר המכונית פגעה במכשול שהיה מצופה מהנהג לשים לב אליו, בעל הבור
פטור. אבל על מכשול בכביש שלא היה מצופה מהנהג לשים לב אליו, יש לחייב את בעל
הבור.
בנוסף, נראה שאין לפטור את בעל הבור
על נזקי הנהג מדין כלים בבור, לשיטת רש"י שמוזכר לעיל, שבעל הבור פטור על
נזקי משא של בהמה על בהמה, מדין בור, מפני שהיא הנופל השני ודינה כגרמא דגרמא.
ברם, אין להתייחס לנהג כנופל שני, מפני שכעת, כשהמכונית האוטונומית עדיין אינה
נפוצה, לכל מכונית יש נהג ולכן דינו כמכונית עצמה לענין הנזק בו, מפני שלענין זה
דינו כמכונית עצמה שהוא נוהג בה ולא כנופל שני, ושונה הדין מכלים, כי יש מכוניות
שיש כלים בתא המטען שלהן ויש כאלו שאין, ולכן פטור עליהם.
אמנם, יש לעיין האם לפטור את בעל הבור
כאשר המכונית תיפול לבור ביום, כדין בהמה שנופלת לבור ביום, שבעל הבור פטור על
נזקיה מפני שהיא הזיקה את עצמה, וגם בזה האדם הזיק את עצמו בכך שלא הסתכל לאן הוא
הולך.
[12]. אמנם צ"ע, שהרמב"ן (שם)
מסיק להלכה שמזמין נזק פטור, ולכן הנותן סם המוות לפני בהמת חברו פטור, "ולא
מצאנו מזמין נזקיו שיהא חייב". וכן פטר שם משסה אפילו אם ברי הזיקא, ודחה את
שיטת התוספות שמחייבים כאשר ברי הזיקא. ונראה שטעמו כנ"ל, שזה מזמין נזקיו.
וקשה, לפי מה שהוכחנו שבור חייב מעיקר הדין והוי מזיק ישיר, מכך שרב מחייב מכשול
מדין שור, ואם כן אפשר ללמוד מבור שמזמין נזקיו חייב!
[13]. על מנת למקד את המאמר בפסיקת ההלכה,
מופיעים במאמר זה עיקרי הדברים בלבד. בעז"ה, במסגרת אחרת ארחיב את ההוכחות
וההסברים.
[14]. כמובן, התורה היא נצחית. בתקנות
וגזירות חז"ל אומרים שהן חלות רק על מה שהיה בשעת הגזירה, ולא על דינים
מדאורייתא. אולם לא כתוב בתורה שכל הכלים פטורים וגם חז"ל לא כתבו כך, אלא
"לא מצינו" דייקא, כלומר שהם לא מצאו בזמנם, אך לא שללו מכל וכל לומר
שעקרונית אין ולא יהיה (ובנוגע ל'לא פלוג' בדאורייתא, ראו גליוני הש"ס גיטין
מט,א).
[15]. בנוגע לשאלה האם המזיק יכול לטעון
ש'קים ליה' כמו הפוסקים שכתבו שפטור כלים בבור הוא גם על מכונית, כתבתי במקום אחר שבית דין או רשת
בתי דין יכולים לקבל על עצמם לפסוק כשיטה מסויימת ואז אי אפשר יהיה לטעון קים ליה.
ראו במאמרי 'האם דיין יכול לפסוק נגד קים ליה לפי שיקול דעתו' (חוברת א' של מכון
פסקים, מובא כאן: https://www.psakim.org/Psakim/File/12824).
[16]. וראו פסק דיננו על "נזק מנשיכה של כלב משוחרר בכלב משוחרר" (מס"ד 1142); "כלב שתקף ילדה - האם יכול בעל הכלב להמשיך להחזיק בו?" מס"ד 1792).
[17]. הרחבנו על כך בפסק הדין "טענת ריבוי דרך נגד טענת ריח רע" (1510).
[18]. ראו במאמרו של הרב יועזר אריאל, 'חוקי
התנועה ופיצויים על תאונות דרכים' (תחומין יט, עמ' 258-270), שכתב שיש בכך משום
דינא דמלכותא דינא.
[19]. הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד בבא
קמא לא,א) ראה בתקנות התעבורה תקנה של בני העיר. ובנוגע לתנאי של 'אדם חשוב', היו
שטענו כאשר נוהגת הפרדת רשויות מושג זה לא קיים (אג"מ חו"מ א,נט) או
שחברי הכנסת הדתיים ממלאים צורך זה (הרב מרדכי אליהו, תחומין ג עמ' 242).
מלבד
זאת, פוסקי דורנו הסכימו שתקנות התעבורה מגדירות את הדרך המקובלת לשימוש בכביש, כך
שהקביעה מי השתמש 'ברשות' ומי 'שלא ברשות' נעשית על פי דיני התעבורה (פתחי חושן
נזיקין פרק א הערה עא; הרב דוב ליאור, קובץ שערי צדק י עמ' 103; הרב יועזר אריאל
במאמר שצוין לעיל, ועוד).
[20]. הכביש הוא רכוש הציבור ומי שמשתמש בו
שלא כדין - גוזל. מבואר בחז"ל (ב"ק לב,א; מח,ב) שיש רשות לאנשים ללכת
ברשות הרבים, אבל לא לרוץ (מלבד בערב שבת). והגרז"ן גולדברג (צהר ט, עמ'
151-152) הסיק מכך שהרץ ברשות הרבים משתמש בה ללא רשות והרי הוא כשואל שלא מדעת,
שדינו כגזלן (ראו רשב"ם ב"ב נז,ב ד"ה לקולא).
[21]. בתקנות הקהל יש סמכות לקנוס
(רמ"א חו"מ ב,א), אולם אין בכוחו לעקור דין תורה לגמרי מפני שיש בדבר
הרמת יד כנגד תורת ה'. הרמ"א עוסק בפעולה חד פעמית, שמכין ועונשין שלא מן הדין לעשות סייג, ובנידון דידן
מדובר על תקנות קבועות. אמנם, לבעלות על הכביש יש משקל, וצ"ע.
