ג. כיצד אדם עושה דין לעצמו

נועם המשפט פרק ג

כיצד אדם עושה דין לעצמו

ישנם מקרים שבהם פלוני נאלץ לפעול במקום רשויות השיפוט והאכיפה, או במילים אחרות לעשות דין לעצמו להחליט שבמצב הזה צדק עמו, ולכן מותר לו לפעול כדי להגן על עצמו, או על רכושו, או אפילו להשיבו לעצמו. ויש לבאר באילו מצבים ותנאים ההלכה מאפשרת לאדם לעשות דין לעצמו ללא בית הדין, ומהו היסוד ההלכתי של עשיית דין לעצמו, האם מותר לו להיכנס לרשות חברו וליטול חפץ שלו, או לעכב החזר פקדון כדי לקבל את המגיע לו ע"פ הדין, וכד'. מי רשאי לעשות דין לעצמו, ומהו הדין כשאין דרך אחרת, והאם ניתן לעשות דין לעצמו ע"י גוים. נבאר את הדינים בפרק שלפנינו.

עביד איניש דינא לנפשיה

מצינו בגמ' (בבא קמא כז.) שנחלקו רב יהודה ורב נחמן, האם רשאי האדם לעשות דין לעצמו. לרב יהודה אין אדם עושה דין לעצמו, ולרב נחמן רשאי אדם לעשות דין לעצמו.

ומבארת הגמ' שנחלקו במקרה שאין כל הפסד מכך שימתין עד שילך לתבוע את חבירו בבית הדין, לרב יהודה באופן שאין הפסד, עליו לילך לדין בפני הדיינים, ולרב נחמן אינו מחויב לטרוח כל כך לילך לבית הדין, כיוון שבדין הוא עושה דין לעצמו.

הנה מקשה רב כהנא על רב יהודה מדברי בן בג בג האומר, "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואומר לו שלי אני נוטל", משמע שאכן עביד איניש דינא לנפשיה, וקשה על רב יהודה. ומתרץ רב יהודה שדעת בן בג בג היא דעת יחיד. ומצינו בהמשך הגמ' עוד קושיות רבות על רב יהודה, אך כל הקושיות נדחו ע"י רב יהודה.

ברם, הרא"ש (ב"ק פ"ג סי' ג') כתב, שכל התירוצים ליישב שיטתו של רב יהודה דחוקים הם, ולכן פסק שההלכה כרב נחמן וגם אנו פוסקים כמותו בדיני,[1] וכך פסקו שאר עמודי הוראה הרי"ף, הרמב"ם ועוד.

אמנם, רבינו אפרים חולק ואומר שמדובר בדיני איסור והיתר ולכן אין כאן כלל "הלכה כרב נחמן בדיני" אלא יש לפסוק כרב יהודה. ברם, שיטתו לא התקבלה.

מרן השו"ע (סי' ד') פוסק כרוב הראשונים, שאכן אדם רשאי לעשות דין לעצמו. וע"כ אם רואה שמישהו בא לגזול ממנו חפץ או שראה חפץ שלו ביד אחר, מותר לו לקחת מידו. ואם האחר יעמוד כנגדו מותר לו להכותו עד שיניחנו (אמנם מוסיף הרמ"א בשם הטור סייג שכל ההיתר הוא רק באופן שאינו יכול להציל בדרך אחרת). ומותר לדון דין לעצמו אפילו אם אין הפסד בלהמתין עד הדיון בפני בית הדין, דהיסוד הוא דכל שיכול לברר שאת שלו הוא נוטל בדין. ברם, אין לו רשות למשכן עבור חובו. היינו שנעשה האדם לדיין או עושה מעשה דין, אך אין לו גדר של בית הדין.

אופנים בהם אין עביד איניש דינא לנפשיה

הבאנו לעיל שהרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב הי"ב) פסק כדעת רב נחמן, כפי שמופיע בגמ, וז"ל "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו".

אמנם הרא"ש (שם) מסייג ומצמצם את הדין "עביד איניש דינא לנפשיה", שההיתר לעשות דין לעצמו, הוא רק באופן שבאים לגזול ממנו, או שראה חפץ שלו ביד אחר.

כמו כן מוסכם בראשונים שאע"פ שיש בכוחו לדון דין לעצמו, מ"מ אינו רשאי למשכן, דהיינו אינו רשאי לקחת חפץ של הלוה שחייב לו עד שיחזיר את החוב. אפילו שליח בית דין אינו רשאי להיכנס לביתו של הנתבע כדי ליטול ממנו, כיוון שזה איסור מהתורה "לא תהיה לו כנושה", כמבואר בשו"ע (סי' צ"ז), אלא לוקח ממנו בשוק, כל שכן אדם פרטי אינו רשאי ליטול אפילו בשוק. וכך פסק השו"ע (הנ"ל).

הרמ"א (סי' ד') מביא ג' שיטות ראשונים באיזה אופן אין אומרים "עביד איניש דינא לנפשיה". השיטה הראשונה (ריב"ש סי' שצ"ו). אסור לתפוס ממון חבירו רק בעבור חוב ממש, אבל בחיוב שחייב לו ללא הלוואה או כשאינו צריך למשכנו כי החפץ כבר נמצא אצלו, מותר לתפוס. דהיינו איסור למשכן בדין עצמי שייך דווקא בחוב שנוצר דרך הלוואה ולא בחובות אחרים.

השיטה השניה (המרדכי והנמוקי יוסף). מותר לעשות דין לעצמו רק אם ברור לאדם בראיה ע"י עדים, או הודאת בעל דין, שהדבר הוא שלו, דהיינו שנגזל ממנו או כשרוצים להזיקו, יכול להציל את שלו. אבל אם כבר נתחייב מכח גזילה או ממקום אחר, אין לו רשות לעשות דין לעצמו.

השיטה השלישית (ע"פ מהרי"ק שורש קס"א). יש חילוק בין תפיסה להכאה, כל מה שאנו אומרים שיכול לעשות "דינא לנפשיה" עם הגבלותיו שאינו יכול לגעת, אא"כ ברור לו שהדבר שלו, זה דווקא באופן שהוא מיסב נזק לחברו, כגון מכה אותו. אבל אם רק תופס את ממונו, אין בכך הגבלות ויכול לתפוס גם למשכון, ואח"כ ירד עמו לדין. היינו שמותר לתפוס גם חפץ שאינו מבורר ובלי בי"ד.

הנה, יש להעיר ששורש מחלוקתם תלוי בחקירה, האם חז"ל נתנו לכל יהודי בענייני ממון הקשורים אליו להיות דיין לעצמו, ויש לו כח לפסוק דין, וכפי שכתבו הרמב"ם והטור ש"אין סותרים את דינו", ולכן כל אחד הוא בבחינת דיין מומחה, שקיבלו אותו בעלי דין שעושה שליחות הקדמונים (כלשון הטור בריש סימן ד' "אע"פ שאין בימינו יחיד מומחה וכו' עושה דין לעצמו"), אע"פ שאנו הדיוטות ואין לנו סמוכים (עיין פרק א' העוסק בסמיכה) או שנאמר שכל אחד הוא שליח ביה"ד.

והנפקא מינה היא, שלדעת הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע אין צורך שיהיה לעושה דין לעצמו ראיה בעדים וכד', כדי להביא את חברו לבית הדין, אלא הוא בעצמו בבחינת בית הדין. מאידך לשיטת המרדכי והנמוקי יוסף היכולת לעשות דין לעצמו קיימת אך ורק אם יש לו ראיות שיכול להוכיחן בבית הדין, כיוון שהוא רק שליח בית דין.

וכעת נבאר את שיטות הראשונים (הנ"ל) ולהמשך ביאור פרטי הדינים בעושה דין לעצמו. הקצוה"ח (שם סק"א) מביא דעת מהרש"ל ביש"ש שהאריך לחלוק על מהרי"ק, ודעתו שאסור לתפוס מחברו כל חפץ שאינו מבורר ולא רק למשכון, כגון בגזילה או בדין ערב. היינו לדעת המהרש"ל תפיסה עצמית מותרת אך ורק בחפץ מבורר. נמצא שנחלקו המהרש"ל ומהרי"ק האם אדם יכול לתפוס בעצמו.

הש"ך בספר תוקפו כהן (סי' קט"ו - קט"ז) כתב להשיג על דברי מהרש"ל, ודעתו שמותר לאדם לתפוס חפץ מחבירו כדי שיהיה לו מגו בבית הדין. כלומר שיוכל בבית הדין לומר שהחפץ הזה שלו ולא כטענה, אלא כאומר שהחפץ הזה נגזל ממנו, והוא לקח אותו ובא להתדיין עליו. ומדובר בחפץ שלא מבורר בראיות, אלא ברור לאדם שהחפץ שלו.

ותמה ע"כ הקצוה"ח האיך יכול לתפוס, הרי זה דומה למשכון ואסור לבעל חוב לתופסו, אלא רק שליח בית דין יכול כפי שמבואר בשו"ע (סי' צג) וקרוב הדבר לאיסור תורה. וע"כ מכריע הקצות במח' מהרי"ק ומהרש"ל הישרים בלבותם אין להם להקל בזה.

ביאור יסוד מחלוקתם נראה לומר דדעת הש"ך ומהרי"ק בדעת רב נחמן שבכלל ההיתר לדון דין לעצמו, מותר אפילו לתפוס ממון שיעזור לו לתבוע בבי"ד. היינו כיון שנעשה לאדם עוול, אז הוא עושה פעולה היינו שתופס שע"י כך יוכל לטעון טענת מגו בבי"ד ולתקן את העוול. ומאידך הקצות החושן דוחה ואומר שאפילו שכוונתו היא לתקן את העוול, מ"מ אין בכוחו לתפוס, הרי יש כאן חשש לאיסור תורה דיתכן שיש בכך משכון שלא כדין.

החזקת פקדון

כתב הרמ"א בשיטה הראשונה בשם הריב"ש, שמותר לאדם לתפוס ולהשאיר לעצמו פקדון שבידו כיוון שאינו צריך למשכנו. וכך עולה בפירוש מדברי מהרש"ל שאין איסור לעכב חפץ שכבר נמצא אצל בעל חוב - כלומר מותר בשב ואל תעשה.

גם בזה מעיר קצוה"ח (שם) ומביא מדברי הזהר, הרי כל לילה אנו מפקידים בידי הקב"ה את נשמותינו והוא כל בוקר מחזירה לנו. מכאן אם אדם לא יחזיר פקדון שבידו וידקדק על חברו, יתחילו גם בשמים לדקדק עמו, ולבדוק האם הוא ראוי להחזיר לו את נפשו המופקדת אצל הקב"ה בלילות והאם לאו. וכן מצינו בנגלה בדברי הריטב"א (כתובות פד. ד"ה ההוא בקרא) שיש להשיב פקדון, כי כשבא פקדון לידי אדם עליו לדאוג לעשות השבה טובה.

ומכל האמור מסכם הקצות החושן שבעל נפש ירחיק עצמו מזה, ולא יחזיק בפקדון של חברו, אע"פ שמעיקר הדין אין בכך איסור.

דין לעצמו כשמתגונן בפני נזק

כאמור שיטת הרמ"א בשיטה השנייה בשם מרדכי ונמוקי יוסף, שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כשהוא בא למנוע מעצמו נזק, ומציל מכך חפץ שלו.

בשו"ת חוות יאיר (סי' קס"ה מובא בפת"ש סי' ד' סק"ג) מעיר על כך, ומבאר דדין "עביד איניש דינא לנפשיה" נאמר רק באופן שבא להזיק לחברו בכוונה וברצון. אבל אם הזיקה בהמה ללא ידיעת הבעלים ובלי כוונתו ורצונו, אין לעשות דין לעצמו, אלא על האדם לתובעו בבי"ד. ודאי שאין בדבריו לאסור על הבעלים למנוע נזק מעצמו בעת ההתרחשות, אלא לאחר שכבר הוזק ורוצה ליקח את שלו, אין לא לעשות דין לעצמו במקרה זה.

וביארו האחרונים בדעת החוות יאיר שהוא דיבר באופן שאדם יכול להציל בלי לגרום נזק, אחרת אין כל חידוש בדברי חוות יאיר.

נמצא לדעת החוות יאיר שלא בכל אופן אנו אומרים "עביד איניש דינא לנפשיה", הרי דעת הרמ"א בשם מרדכי שניתן לעשות דין לעצמו רק כשמישהו עושה מעשה נזק.

ומאידך לדעת החוות יאיר יכול לעשות דין לעצמו רק באופן שהמזיק עושה את פעולת ההיזק ברצון ובכוונה, וגם את הבהמה המזיקה אינו יכול לתקוף. אמנם, כאמור, וודאי שמותר לאדם למנוע נזק מעצמו שבא על ידי הבהמה.

דין תלמיד חכם

איתא בגמ' (מו"ק יז:) "אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה". וביאר הריטב"א שאפילו לת"ח מותר לעשות דין לעצמו כמו לכל אדם, אע"פ שבד"כ ת"ח מחויב להיזהר יותר משום חשש לחילול ה'.

רב יוסף מבאר שתלמיד חכם בעשיית דין עצמי רשאי להסתמך על ידיעותיו ההלכתיות ולהכריע גם אם יש צדדים לכאן ולכאן "במילתא דפסיק ליה". כאשר דין ברור אצלו ללא פקפוק הוא רשאי לפעול. אכן מי שאינו בקיא בהלכה אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אא"כ מדובר במקרה שאין לגביו כל שאלה הלכתית.

הבן איש חי (שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ה') מחדש, שת"ח רשאי לתפוס חפץ גם אם אין לו לגביו ראיה שיכול לטעון בבית דין. ולא כמו שביארנו לעיל בשאר בנ"א לפי מהרש"ל ביש"ש (ב"ק ג, ה) שחייב שיהיה לו כיסוי ראייתי טרם עשיית דין עצמי.[2]

וכן נפסק בשבות יעקב (ח"א סי' קס"ז) שלכו"ע מותר לתלמיד חכם לתפוס אפילו לכתחילה, הרי זו גמ' מפורשת שיכול להוציא מבעל דין בעל כרחו ואפילו יכול לנדותו.

אמנם, דעת הרא"ש שאין לתלמיד חכם לתפוס כיון שרק לו הדין ברור ולכן הוא מוציא אבל לאחרים אין הדין ברור ויש בכך חילול ה', וכן דעת הגר"א.

אכן השבות יעקב (שם) כתב, שאין בכך חילול ה' אפילו אם אין הדין ידוע לאחרים, כיוון שתופס בלא עדים ויש לו מגו.

גדר תלמיד חכם הרשאי לעשות דין לעצמו

מבואר בפת"ש (סי' ד' סק"ה) שצורבא מרבנן לאו דווקא מי שהגיע למעלה של תלמיד חכם, אלא אפילו בחור ישיבה חריף נחשב לתלמיד חכם בדין זה, וכך יש מקום לדין תלמיד חכם אף בימינו.

לקיחה בסתר כשאין דרך אחרת

למדים אנו מדברי הגמ' (ברכות ה:) במעשה רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין כיוון שעשה דין לעצמו על ידי קיזוז משכורתו של אריסו שגנב ממנו, שאסור ליקח בסתר גם אם מגיע לאדם והוא נפגע, ואפילו בדרך קיזוז.

 וכן מצינו בסוגיא בב"ק (כז:), שבן בג בג אומר אין לקחת בסתר כדי שלא תראה כגנב, אלא תמיד כשעושה דין לעצמו יש לקחת בגלוי.

ומדברי מרדכי שהביא הרמ"א (סי' ד') בשיטה השנייה לכאורה משמע שאכן יכול לקחת את שלו.

אמנם הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סי' ה') ביאר, שהאיסור לקחת בסתר הוא דווקא באופן שמותר לעשות דין לעצמו בגלוי. אבל באופן שאי אפשר, כגון גזלן שהוא אלם ולא ניתן להוציא ממנו בגלוי, או כשיש מניע אחר, אז לכל הדעות מותר להוציא גם בסתר. ברם, כל זה רק אם מתקיימים ג' תנאים הבאים.

א. יש לו דבר מבורר ויודע במדויק כמה נגזל ממנו.

ב. יקח רק מעות כנגד סך שחייב לו, ולא יקח שום חפץ שווה ערך (בכך אין חשש של נטילת משכון).

ג. שהגזלן או בעל חוב אלם, או שיש סיבה אחרת למה לא ניתן להוציא ממנו בגלוי.

בשער המשפט (סי' שמח סק"א) כתב, שבמקום שיש הפסד מותר אף להיכנס לחצרו של הגזלן. ומה שפסקנו כרב נחמן ואסרנו על פי בן בג בג להיכנס לחצר חברו, זהו דווקא במקום שאין הפסד. ותמה מדוע הרמב"ם ושו"ע השמיטו דין זה.

וכן מצינו שהקשה גם הגר"ע יוסף ביביע אומר (ח"ו חו"מ סי' א') והביא שלוש שיטות להסבר ההשמטה. המנחת חינוך כתב לבאר שההשמטה נובעת מכך, שדברי בן בג בג הם דעת יחיד ורבים חלקו עליו, ולכן לא נפסק להלכה.

ומאידך התורת חיים (ב"ק כז:) כתב, שמדובר בעצה טובה ולא באיסור. הרי כשיש הפסד אין איסור ואינו נראה כגנב גם כשנכנס בלא רשות.

ומאידך האמרי בינה, שאולי על כל פנים יש בכך איסור דרבנן ונראה כגנב. אבל זה ברור דכשמנסה לחדור לרשות חברו ו"לגנוב" את החפץ שלו, אך אם מחזיק בחפץ חברו שנשכח על ידו, אין בכך האיסור שהזכיר בן בג בג.

האם אמרינן דינא לנפשיה על יד גוי

הנה נחלקו בזה הראשונים, דעת התרוה"ד (סי' ש"ד) שאסור לעשות דינא לנפשיה באמצעות גוי.

ומדברי המרדכי (ב"ק סוף הגוזל בתרא סי' קצ"ג) משמע שמותר.

ומאידך דעת ההגהות אושרי שאם עשה על ידי גוי, מועיל הדין לעצמו, אך אסור לעשות כך לכתחילה.

הנה שיטת הרמ"א (סי' ד') כשיטת התרוה"ד שאסור לעשות דין לעצמו על ידי גוי, אך הוסיף בשם המהרי"ק שאם עבר ועשה בערכאות, אם לא היה אפשר להציל בדרך אחרת, מה שעשה עשוי.

אמנם העיר הש"ך בשם המהרש"ל באופן וכן היה יכול להציל בדרך אחרת, ובכל אופן הלך לערכאות ולקח שם את שלו שלא כדין - חייב לשלם הנזק שגרם לו כדין מוסר.

והנה לעניין תפיסה מספק מצינו שהרע"א בגליון הזכיר את הש"ך בתוקפו כהן שתפיסה מספק לא מועיל, אם תפס באמצעות גוי.