בס"ד


מס. סידורי:14146

נזק למחשב בדירה שכורה

שם בית דין:אריאל - לכתחילה
דיינים:
הרב ארנברג יהונתן
הרב בדיחי אהרון
הרב חסיד יובל
תקציר:
התובע שכר דירה מהנתבע. עקב נפילת טיח מגג הדירה נהרס מסך המחשב של התובע ונגרמו לו מספר חבלות ועוגמת נפש. תביעתו היא על סך 3,700 ₪.

התובע לא שילם דמי שכירות על חודשיים בסך של 4,000 ₪, והנתבע תובע אותם מהתובע. כמו כן, הנתבע תבע את שווי הנזק הנגרם לדירה שנגרם, לטענתו, באשמת השוכר.
פסק הדין:
ביה"ד פטר את המשכיר מאחריות הנזקים של השוכר. וחייב את השוכר לשלם את דמי השכירות שלא שילם. וכן פטר את השוכר מהנזק לדירה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' טבת תשפ"ג

עובדות וטענות:

א. תיאור המקרה:

התובע שוכר יחידת דיור מהנתבע החל מתאריך 06/21 למניינם. היחידה נמצאת מתחת לפני הקרקע – מתחת לחניה של הבניין. אין הרבה פתחי אוורור בדירה והנתבע אמר לתובע עם הכניסה לבית ובמהלך זמן השכירות שעליו להקפיד על אוורור רציף. התובע אמר שדאג לכך ואוורר את הדירה ככל שיכל.

במהלך הזמן הופיעו בדירה כמה סימני עובש שטופלו על ידי התובע.

בתאריך 14/01/23 בעוד התובע יושב ביחידה נפלה חתיכה עבה מהטיח של התקרה עליו ועל המחשב שלו. הוא ניזוק וטופל ולמחשב קרה נזק - הכרטיס הגרפי של המסך התקלקל וכן ניזוקו האוזניות שלו.

עלות מסך תואם חדש היא 3700 שח. עלות תיקון המסך הקיים מוערכת לפי דברי התובע בסך שבין 1600 ל 2000 שח.

הנתבע טוען כנגד שכאשר אמר לו התובע על הנזק הוא הגיע לדירה ודאג תוך מספר ימים לתיקון הנזק. התיקון עלה 900 שח. בנוסף הוא הזמין שני אנשי שיפוצים שמומחים לדבריו בתחום כדי לעמוד על הסיבה שהביאה לנפילת הטיח מהתקרה. שניהם אמרו לו שהדבר קרה ככל הנראה מחוסר אוורור של היחידה.

כנגד זה טוען התובע שמברור שהוא עשה עם מהנדס בתחום הבניה נאמר לו שלא הגיוני שנפילה כזאת תתרחש כתוצאה מחוסר אוורור אלא שכנראה יש בעיה של חדירת מים מהמדרכה אל תקרת היחידה שגרמה לנפילה, או בעיה בבניית היחידה.

מתוך הוויכוח בין שני הצדדיים על תשלום הנזק שנגרם לתובע, לא שילם התובע במשך חודשיים את דמי השכירות על סך 2000 שח לחודש.

ב. טענות התובע – הנתבע אחראי על הנזק שקרה. הוא תובע את מלא הסכום של מסך חדש בסך 3700 שם וויתר על תביעת הנזק הגופני, הפסד כמה ימי עבודה ועוגמת הנפש שנגרמה לו.

ג. טענות הנתבע – הנזק קרה בגלל חוסר אוורור של היחידה על ידי התובע. הוא תובע את עלות התיקון. כמו כן הוא דרש את תשלום דמי השכירות שלא שולמו – על סך 4000 שח.

עם זאת התובע אמר שאם תמחק תביעת התובע הוא מוותר על התביעה של התיקון.

פסק הדין:

השאלות לדיון:

א. האם יש למשכיר אחריות על נזקים שקרו מהדירה אותה הוא משכיר.

ב. האם יש לשוכר אחריות על הנזק שקרה, על פי טענת הנתבע לחוסר אוורור מספק של היחידה.

א. חיוב המשכיר מדין ממונו שהזיק:

אין לחייב את המשכיר מצד הנזק שקרה מהממון שלו בנידון שלנו, מכיוון שלא הייתה התרשלות שלו בשמירת הממון שלא יזיק.

כתב השו"ע (חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תטז סעיף א):

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, פטור מלשלם, ואף על פי שהפקירם; לפי שאינם דומים לבור, שהרי אין תחלתו להזיק. (ויש אומרים דאם היה לו פנאי לסלקן ולא הפקירן, חייב)(טור ס"א).

ואם היו רעועין, ב"ד קובעים לו זמן(ודווקא שהתרו בו בית דין, אבל בלא בית דין אף על פי שהתרו בו חביריו אינו כלום; מיהו אם חפר בכותל וגרם להפילו, חייב בנזקיןדהוה ליה חציו ממש (בית יוסף בשם רשב"א)), לקוץאת האילן ולסתור את הכותל. וכמה הזמן, ל' יום. (ואם הדבר נחוץ ויש לחוש שיזיקלאחרים, אין נותנין לו זמן רק כופיןאותולסלק היזיקו מיד)(ב"י בשם ריטב"א).

נפלו בתוך הזמן והזיקו, פטור; לאחר הזמן חייב, מפני שהשהה אותם. הגה: וכל זה כשבנאה מתחלה כראוי, אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל, חייב בנזקו (תוס' המגיד פי"ג דנזקי ממון ובית יוסף בשם רבינו ירוחם נל"א ח"א).

מבואר שכל אחריות האדם על נזק שקרה ממונו קיימת רק כאשר הממון שלו שנחשב לממון המזיק. במקרה של הכותל והאילן הם לא נחשבים לממון המזיק עד שבית הדין מתרה בו שיסלק אותם.

עוד פסק השולחן ערוך סימן שצו סעיף ב:

שמרה כראוי ונפרצה בלילה, או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה, פטור, אפילו ידע שנפרצה, שאינו חייב לצאת לטרוח אחריה.

כאן מדובר על בהמה של האדם שעלולה להזיק. אומנם האדם לא חייב על הזנק שהיא עשתה אם הוא שמר עליה כראוי. מבואר שאין לחייב את בעל הממון על נזקים שעשה הממון שלו, אם הוא שמר עליו באופן מספק לפי מדת הנדרש ממנו.

במקרה שלפנינו אין סיבה לראות את הדירה כדבר שעלול להזיק ולא נראה שהייתה התרשלות של הנתבע ביחס למה שאירע עם נפילת התקרה. גם אם היו הופעות של עובש ביחידה אין הכרח שהדבר נוגע לנפילה כזאת, כפי שאמר התובע בעצמו. גם אם יוכח על ידי מומחה שהדבר אירע בעקבות בעיה בבניית היחידה או בגלל כניסת מים ממדרכה והחנייה שמעל ליחידה, הדבר איננו נחשב לרשלנות של בעל היחידה - הנתבע.

חיוב מדין 'הסתמכות'

בעניין נזקים שקרו לשוכר בגלל בעיה בבית המושכר יש לדון מצד נוסף שיכול לחייב על נזק – מדין 'הסתמכות'.

בגמרא במסכת בבא קמא דף ק עמוד א מובא:

ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי, מאי למימרא? דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי. מאי, לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה! אמר ליה: לא, רבי מאיר וסבירא לן כוותיה.

מבואר מדברי הגמרא שכאשר אדם פועל בעקבות דברי אדם אחר, ומתוך שהוא סומך על דבריו, ונגרם נזק בעקבות הפעולה הזאת, הרי שיש אחריות של הנסמך לנזקים שקרו בעקבות דבריו. אחריות זו מעוגנת, לדברי הגמרא, בפסקו של רבי מאיר שחייב בדיני נזיקין גם על דבר שקרה במה שמוגדר כ'גרמי' – כלומר נזק שאיננו ישיר מתוך מעשה האדם, אלא נגרם בעקבות מעשיו. האדם המזיק רק גרם להתרחשות הנזק. גם בנידון הגמרא – רבי אלעזר לא הזיק בעצמו לריש לקיש, ואף לא התכוון להזיק לו. הנזק שנגרם היה מכך שריש לקיש קיבל את הכסף הזה בתור כסף תקין, כאשר לאחר מכן התברר שהדבר איננו כך. זהו נזק עקיף ביחס למעשהו של רבי אלעזר, ובכל זאת רבי מאיר סובר שיש לחייב על סוג כזה של גרימת נזק.

מצינו בעוד דינים המובאים בפוסקים שקשורים ליסוד החיוב הזה.

כך כותב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ו, כד):

הורו רבותי, שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו, או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל; שהרי גרמה לו לאבד ממון, וכל הגורם לאבד ממוןחבירו משלם

וכן מצינו בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף ה):

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך ,והשני לא הלך אחריי - צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו( .רמ"אחו״מ,יד, ה)

מתוך ביאור הגר"א (שם ס"ק ל, לא) ) מבואר שיסוד החיוב במקרה הזה הוא מדין גרמי, כמו במקרה של המראה דינר לשולחני. (אכן במקור הדין – במרדכי על מסכת סנהדרין בסימן תשז, משמע שהחיוב במקרה זה הינו מדין התחייבות של ערב ואכמ"ל).

אכן נראה שבנידון שלנו אין לחייב גם מצד דין הנזיקין של הסתמכות. שכן מצינו שהראב"ד חלק על הפסק שהביא הרמב"ם מרבותיו בעניין הכלה שביטלה את השידוך וגרמה להפסד הוצאות הסעודה שהוציא החתן: 


'הורו רבותי שאם היה מנהג וכו' עד נשבע ונוטל. א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור עכ"ל.'

המפרשים העלו כמה הסברים כדי ליישב את דברי הרמב"ם מהדין של זרעוני הגינה שהביא הראב"ד. נביא כאן שנים מהחילוקים שיש בהם כדי להשליך גם על הנידון שלנו:

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן קלד) כתב:

'אמנם באמת יפה הקשה הראב"ד מזרעוני גינה... בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה, רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע, ובזה סבירא ליה להראב"ד דאין צריך להחזיר.'

מבואר מדבריו שלגבי דין הסתמכות צריך לראות באופן ברור שהמעשה שעשה הנסמך היה מתוך הסתמכות גמורה על דברי הסומך. נזק שנעשה בציוויו של המזיק, כגון להוציא הוצאות נסיעה על פי בקשתו שיבוא אחריו, או לתת מתנות לחזנים וכדו'- מחייב מצד דיני נזיקין מצד דינא דגרמי או בהתחייבות מדין ערב, כי הדיבור הזיק. אבל כשעשו מעשה על פי דיבורו ומשהו אחר הזיק (אילו למשל הלה בא אחריו ובדרך קרתה תאונה וכו') אינו נחשב לגרמי של המצווה כי לא הדיבור הזיק. ובנדון הזרעונים כיוון שלא אמר המוכר לקונה לזרוע לא דיבורו הזיק. והרמב"ם סובר שמשמעות הדיבור מכללא כגון הוצאות חתונה נחשבת כחלק מדיבורו. מעין זה מצאנו בדברי הרמב"ן בקונטרס דגרמי לגבי הנידון שלנו:

והמוכר פירות לחברו ולא צמחו דקיי"ל כתנא קמא דרשב"ג דאמר אינו משלם אלא דמי זרע ולא דמי הוצאה, היינו טעמא משום שאיןזה מזיק ולא גורם היזק אלא הוא גרם על עצמו, וזה אף על פי שמכרולו אינו אלא כמטעהו, והמשיא את חברולעשות דבר שאינו הגוןלו אינו בדיןשישלם לו...

נראה שהרמב"ן מחלק בין דבר שנחשב רק כעצה גרועה, שאף שלא נאמרה כהוגן אין בה כדי לחייב תשלום, לבין דבר שנחשב כהבטחה שנותן האדם לחבירו והחבר סומך ופועל על פיה. רק בכעין זה נחייב משום דינא דגרמי.

נראה שיסוד הדבר דומה למבואר בדברי הרמב"ן (שם) שדין 'המראה דינר לשולחני' וכן הדין של דיין שחייב את בעל הדין שלא כדין, מחייבים רק מתוך שנחשב הדבר כמעשה בידיים של המזיק:

ואף על גב דמראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב ואינה אלא עצה שהשיאתו לקבלו, כיון דאי שפירא הוא אית ליה לקבוליה מחבריה חיובי חייביה האי שולחני לקבליה, ודמי לדן את הדין שאע"פ שלא כפאו כיון שאמר לו חייב אתה ליתן חייב, דממונא שקל מיניה בדיבוריה כיון שחייבו בכך. וצ"ע.

(מדברי הרמב"ן כאן מבואר שהחילוק אינו ברמת הוודאות של ההסתמכות על דברי היועץ, אלא האם העצה מחייבת לסמוך עליה, כיוון שהמסתמך מחוייב לקבל את דברי היועץ, כמו דיין שפוסק לחובתו, או שולחני שכשאמר שהדינר טוב אין למוכר תירוץ לא לקבל את הדינר תמורת המקח שמכר. משא"כ ייעוץ לקניית זרעונים עדיין ביד הקונה להחליט אם לקנותם או לא.)

חילוק נוסף בין דין הרמב"ם בביטול השידוכין לדין של מכירת הזרעונים עולה מדברי הרמ"ה לגבי דין הזרעונים (הובאו בטור, חו"מ סימן רלב):

ואם המוכר ידע שהיה בו מום, חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני, משום דינא דגרמי .

כאן אנו מוצאים יסוד שחוזר בכמה מהמפרשים (ראה בש"ך על סימן שפו) לפיו אין לחייב על נזק שמוגדר כדינא דגרמי ללא כוונה להזיק, או לפחות רשלנות של גורם הנזק שהביאה לנזק. לכן גם בדין של הזרעונים – אם המוכר יודע על כך שהם אינם טובים, הוא יתחייב לשלם גם על ההוצאה שהוציא הקונה על זריעתם.

ואכן הדבר יוצא מתוך הסוגיא במסכת בבא קמא שהבאנו כיסוד לדין ההסתמכות – המראה דינר לשולחני. הגמרא מביאה ברייתא:

המראה דינר לשולחני ונמצא רע תו.’ חדא: אומן פטור, הדיוט חייב , ותניא אידך :בין אומן בין הדיוט חייב! אמר רב פפא: כ תניא אומן פטור - כגון דנכו ואיסור ,דלאצרכי למיגמר כלל.

מבואר בדברי הגמרא שבמקרה של שולחני מומחה מאוד לא יהיה חיוב גם אם במקרה הזה הוא טעה. באופן פשוט הדבר נובע מכך שהוא אנוס.

נראה שגם לדעת הרמב"ן, שלמדו בדבריו (הש"ך שם) שגם באונס יהיה חיוב של גרמי, במקרים של ההסתמכות לא יהיה חיוב אם הדבר קרה באונס. וכך הוא כותב בקונטרס:

...אי נמי אף על גב דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה, וכןבדןאת הדין הורה רבינו ז"ל שאינו משלם אלא בשנשא ונתןביד, דאנוס מיקרי, דרחמנא אנסיה למידן כיון דחזי למידן וגמיר ולביה אנסיה למטעא בשקול הדעת, ואקילו רבנן בדיבורא ולא עשו בו אונס כרצון, ומיהו ליתיה להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא.

מבואר שכאשר האדם לא עשה מעשה, וכל גרמת הנזק נבעה רק מדיבורו, למדו חכמים שאין לחייבו מדינא דגרמי כיוון שאין מספיק יסוד לראותו כגורם הנזק באופן מחייב. הכוונה להזיק מחזקת את ראיית האדם כגורם להזיק. באופן דומה נסביר גם את החילוק הראשון שהבאנו כאן מתוך דבריו כאשר נאמר שכל החיוב בדין הסתמכות יהיה רק כאשר ניתן לזהות את המעשה שנעשה על פי דבריו של הנסמך כמעשה שלו. רק כך נוכל לחייבו על מה שנגרם בעקבות מעשיו. רק כאשר המעשה של הסומך נעשה באופן ברור כצואה מההבטחה של הנסמך נוכל לראות את הדבר כמעשה של הנסמך ולחייב אותו.

מזוית נוספת ניתן לחזק את הפטור באונס בחיוב תשלום במקרים מעין אלו. שהרי אם מדובר על דבר שלא היה מצופה מהאדם שנתן את דבריו לדעת שישנה בעיה ודבריו לא מדויקים, הרי שיש להניח שגם הסומך לא פעל על פי דבריו, וממילא לא נחייב מדין הסתמכות, כפי שהעלינו לעיל שצריך לראות שמעשה הסומך נבע לגמרי מדברי הנסמך. (אומנם הדבר לא שייך באונס של השולחני המומחה שדווקא מאוד סמכו על דבריו, אבל יהיה נכון במקרי אונס אחרים שנובעים מאי ידיעת הנסמך).


בדין שכירות דירה

נראה שיש מקום לחייב על נזק שקרה לשוכר מנזק שקיים בבית המושכר. שהרי בחוזה השכירות, שהוא המסמך שמעגן את כל כניסת השוכר לבית המושכר, נאמר לפי מה שידוע למשכיר אין פגם בבית שמונע את המגורים בו. לכן אף שלא נאמר שם במפורש שאם יתגלה שאין הדבר נכון ויגרם נזק הרי שהמשכיר יהיה חייב בתשלום לשוכר, בכל אופן כיוון שהשוכר נכנס לבית והכניס גם את חפציו על סמך החוזה הזה, הרי שניתן לחייב מדין הסתמכות.

אומנם כפי שראינו כל הדבר יהיה רק אם מוכח שהייתה לפחות רשלנות של המשכיר לגבי אותו הנזק שנגרם מהבית שלו.

במקרה שלפנינו קשה לראות את המשכיר כאשם בנזק שקרה. ודאי לפי דברי המומחים שראו את הדירה וטענו שהדבר נובע מחוסר אוורור של היחידה, אך גם לפי חוות הדעת שהביא השוכר לפיהם נפילת טיח בכמות כזאת נובעת מבעיה בבניה או ברטיבות, אין להניח שהיה על המשכיר לדעת על הדבר מראש ולטפל בכך או להרתיע את השוכר מהדבר. השוכר מודה שלא היו שום סימנים מקדימם לדבר והוא לא הרתיע את המשכיר על העניין.

גם אם הדבר נבע בהכרח מפגם בבניה כיוון שהבית עמד כך במשך שנים בלי פגם ניכר לעין אין בדבר בכדי לחייב את בעל הבית. על כן בית הדין לא רואה צורך להביא מומחה נוסף מטעמו לתת חוות דעת מקצועית נוספת.

אם כן יש לפטור את המשכיר על עיקר התביעה של השוכר.

ב. הנזק ועוגמת הנפש של השוכר

מתוך הדברים מבואר שגם לגבי הדברים הנוספים שקרו בעקבות נפילת הטיט אין לראות את המשכיר כאשם בהם. מעבר לצער ותיקון הבעיה בדירה המשכיר לא אחראי על דבר שהתרחש בדירתו ללא ידיעתו וללא יכולת לתקן וטפל בבעיה מראש.

אם כן יש לפטור את המשכיר גם על הסעיף הזה.

ג. תשלום התיקון

בתגובה להגשת התביעה בסכום הנקוב על ידי השוכר, הגיש הנתבע תביעה נגדית על תיקון הנזק שקרה בדירה, על פי דברי שני אנשי השיפוצים שהוא הזמין שטענו שהדבר נובע מחוסר אוורור של הדירה על ידי הדייר – השוכר.

נראה שכאן ודאי שאין לחייב את השוכר בתשלום התיקון, קודם כל מצד שאי אפשר לטעון שחוסר האוורור נחשב כרשלנות של השוכר. יתכן שהוא אוורר באופן מספק מצד המצופה ממנו אלא שמצד מבנה היחידה גם אוורור משמעותי לא מספיק. ובפרט שהשוכר טען שהוא אוורור כנדרש ממנו והמשכיר לא סתר את דבריו באופן ברור. ואף אם הדבר נבע מחוסר אוורור הרי שדבר כזה הינו רחוק וייחשב לכל היותר כגרמא שחיובה רק בבא לצאת ידי שמים.

ובנידון שלנו כלל לא ברור שהנזק קרה רק בגלל חוסר אוורור – כפי שטען השוכר בשם מומחים לבניין שהתייעץ עמהם וכפי שבית הדין התרשם.

אם כן יש לפטור את השוכר על סעיף זה.

ד. תשלום דמי השכירות

השוכר לא שילם על שני חודשי שכירות בגלל התביעה על הנזק שקרה לרכושו. בעקבות פסיקת בית הדין ברור שעל השוכר להשלים את תשלום דמי השכירות על חודשים הללו ולהמשיך לשלם כפי שנקבע ביניהם מראש גם על החודשים מכאן והילך.

תשלום דמי השכירות מכאן והילך יתבצע לפי המסוכם בחוזה השכירות שעליו חתמו שני הצדדים – גם אם הדבר כולל נתינת צקים מראש עבור כל חודשי השנה האזרחית (2023).

ה. סיכום

התובע שוכר דירה מהנתבע. עקב נפילת טיח מגג הדירה נהרס מסך המחשב של התובע ונגרמו לו מספר חבלות ועוגמת נפש. תביעתו היא על סך 3,700 ₪.

התובע לא שילם דמי שכירות על חודשיים בסך של 4,000 ₪ סה"כ, שהנתבע תובע אותם מהתובע. כמו כן, הנתבע תבע את שווי הנזק הנגרם לדירה שנגרם, לטענתו, באשמת השוכר.

בי"ד בחן את הטענות והסיק שאין לחייב את הנתבע על כל נזק, לא מדין ממונו המזיק, לא מדין הסתמכות ולא מדין משכיר, ועל כן הוא פטור מכל.

כמו כן, בית הדין פוטר את התובע מתשלום על התיקון של הנזק בדירה.

בי"ד מחייב את השוכר לשלם את דמי השכירות שאינו שילם עד כה, וכן את כל דמי השכירות מכאן והלאה כפי שמופיע בחוזה השכירות.

הרב יהונתן ארנברג - אב"ד                    הרב אהרון בדיחי - מ"מ רב העיר אריאל                          הרב יובל חסיד

תגיות