שותפים

סימן קעו

1.      (*3) כיצד מתקיימת השותפות בדיבור או בקניין, ואם בקניין מה הם הקנינים המועילים וכיצד עושים אותם? סעיפים א – ג

תשובה: (ישי ואדעי)

האם צריך קנין?

כתב הטור בשם הרמב"ם שאין השותפות נגמרת בדבור וכו' אלא בקניין. המרדכי חולק על הרמב"ם וס"ל שהשותפות נגמרת בדבור. דברי המרדכי הם על הגמרא ב"ק (קטז) שרשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמידו לו חמור אחר והמרדכי שם בסימן קע"ו מפרש בשם רבינו מאיר שאיירי בלא קניין. ראייה לכך הוא מביא מהגמרא בפרק בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרו ומקנו אהדדי. רבינו מאיר הנ"ל כתב במפורש שהוא חולק על הרמב"ם וסובר שאפשר ליצור שותפות בחפצים בההיא הנאה. אמנם במקורות האחרים שמובאים בב"י ד' ובדרכי משהא' מהגהות מימוניות שותפים פ"ד ה"א וגזילה פי"ב ה"י ומכירה פי,ד ה"ו לא מוזכר שפשר ליצור שותפות בחפצים בההיא הנאה, רק מוזכר שכל תנאי שמתנים ביניהם בעניני שותפות במלאכה קיים בההיא הנאה, ונראה שלדבריהם אי אפשר ליצור שותפות בחפצים בההיא הנאה כיוון שאי אפשר להקנות חפץ בדבור בעלמא.

המחבר בסעיף א' פסק כרמב"ם והרמ"א הביא בסעיף ג' את דברי הגהות מימוניות בשם יש אומרים ונראה בפשטות שכוונת הרמ"א לשיטת ההגהות מימוניות כפי שפירשנוה לעיל שאפשר להתנות תנאים ולהשתעבד לשותפות במלאכה בההיא הנאה אבל אי אפשר ליצור שותפות על חפצים בההיא הנאה ולכן הרמ"א הביא את דעת החולקים רק בסעיף ג' שאיירי בשותפות במלאכה אבל בסעיף א' שאיירי בשותפות בחפצים לא הזכיר דעת החולקים כלל. אמנם הש"ך בסק"ו כתב להיפך שפשוט שדברי הרמ"א מתייחסים גם ליצירת שותפות בחפצים שכתובה בסעיף א' וצ"ע. יש להעיר שהנתיבות סק"ג חלק על הש"ך בסברא וכתב שאי אפשר להקנות חפצים בדבור בעלמא שא"כ המחליף פרה בחמור אין צריך קנין. אמנם הוא העיר שהמהרי"ק כתב כמו הש"ך וכאמור לעיל זו גם שיטת המרדכי בשם רבינו מאיר.

דרכי הקנין

כתב הרמב"ם שכל דבר לפי קנינו מתקיים שיתופו.

שותפות במעות

הואיל ומעות לא נקנות בקנין (חליפין,סודר) גם בשותפות לא יועיל (ואפילו כתבו על זה שטר) וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך שיטילו המעות לכיס אחד ויגביהו הכיס וכתב על זה הטור שנראה שה"ה אם משך כל אחד מעותיו של חבירו מהני ואפילו נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף נראה דמהני (שס"ל לטור שלענין שותפות תחילת ההתעסקות נחשבת כקנין).

האם צריך לערב המעות- הב"י מביא מחלוקת האם צריך לערב המעות שהעיטור כתב בשם רבינו שמואל בן חפני שאין צריך ולעומת זאת הרי"ף סובר שצריך. מדברי הרמב"ם שכתב שיטילו המעות לכיס אחד משמע בפשטות שס"ל כרי"ף שצריך לערב המעות וכן למד הגר"א בסק"ד. לעומת מדברי הטור שכתב שמספיק שכל אחד ימשוך מעותיו של חבירו נראה שלמד ברמב"ם שמה שכתב שיטילו המעות לכיס אחד לאו בדווקא כתב זאת ויתכן שס"ל כרבינו שמואל בן חפני שא"צ לערב המעות (וכ"כ הכסף משנה בדעת הרמב"ם להדיא).

השו"ע הביא את דברי הרמב"ם בסתם (ופשט דבריו שצריך לערב המעות) ואת דברי הטור כתב בשם יש מי שאומר.

האם כשהתחילו לישא וליתן מהני

כאמור לעיל כתב הטור שנראה דמהני והשו"ע הביאו בשם יש מי שאומר ונחלקו האחרונים בהבנת דברי הטור:

לדעת הסמ"ע היינו שעירבו המעות והתחילו לקנות ולמכור בהם (וצ"ל שאיירי בלא הגבהה ומשיכה דאל"כ תיפוק ליה שעירבו המעות ועשו קנין). הט"ז חולק וס"ל שכשהתחילו לישא וליתן זה א"צ שיערבו המעות. הנתיבות בסק"ד הביא שתי הדיעות וכתב הפתחי תשובה בסק"א שלא הכריע ביניהם.

האם סגי כשאחד התחיל להתעסק - בפתחי תשובה הביא תשובת שיבת ציון שדן בזה וס"ל שצריך ששניהם יתחילו לישא וליתן במעות

(הערה- כל הדיון האם מועיל כשהתחילו להתעסק ומחלוקת הסמ"ע והט"ז ודברי השיבת ציון היינו לענין להבא- האם קנין השותפות חל, אבל לענין מה שכבר התעסקו אינם יכולים לחזור בהם- כן מפורש בסמ"ע ובפתחי תשובה.)

שותפות בשאר מטלטלין

בשאר מטלטלין מועיל קנין סודר ולכן גם השיתוף בהם נקנה בקנין סודר והרמב"ם מביא לכך דוגמא שאם קנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש נעשו שותפין.

עירוב הפירות: הרמב"ם מוסיף- וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניחו שם הפירות הרי אלו שותפין וקשה דבשלמא כששכרו מקום נקנה מדין חצר, אבל בעירבו פירותיהן, מה קנין יש בזה?

הכסף משנה מתרץ שאיירי בעירבו הפירות והגביהו אותם. לעומת זאת הב"ח והסמ"ע מפרשים את הרמב"ם כפשוטו שבעירבו הפירות לחוד סגי, שאע"פ שלענין מקח וממכר אין לזה משמעות של קנין מ"מ לענין שותפות הוי קנין אלא שצ"ל מאי שנא משותפות במעות שעירוב המעות לבד לא מועיל בלא הגבהה או משיכה.

הב"ח מסביר שבמעות אין הריוח במעות עצמן אלא בסחורה שקנו בהם (דהיינו שאדם לא "מוכר" את המעות ומרויח אלא קונה סחורה במעות ובמכירתה הוא מרויח) ולכן אין היכר בעירוב המעות משא"כ בפירות שהריוח בפירות עצמן (דהיינו במכירתן) ולכן בעירוב המעות יש היכר שהשתתפו בהם.

הסמ"ע מסביר שלעירוב המעות אין כ"כ משמעות שהרי אין אדם מקפיד לדקדק בין המטבע שלו לבין המטבע של חבירו ולכן צריך הגבהה או משיכה, משא"כ בפירות שאדם מדקדק וניחא ליה בפירות שלו ולכן אם עירבו הפירות עד שאין ניכר איזה פירות שייכים לכל אחד , יש לעירוב זה חשיבות של קנין לענין שותפות ובפרישה הוא מוסיף נופך להסבר שכיוון שלא ניכר של מי הפירות הו"ל כמכניס פירותיו לביתו של חבירו דהיינו קנין חצר.

שכרו מקום בשותפות: הקשה הקצות דחצר השותפין אינה קונה אלא במודד והניח לתוך קופתו ותירץ לחלק בין שותף שבא לקנות חפץ לעצמו שכה"ג אינו קונה אלא במודד והניח לתוך קופתו לבין שותף שבא לקנות לצורך השותפות שבזה א"צ מודד ומניח לתוך קופתו. הנתיבות דוחה את דברי הקצות והוא מתרץ שיש לחלק בין שני סוגים של חצר השותפים- חצר שבה לכ"א מהשותפים יש רשות להניח את חפציו הפרטיים- כה"ג אמרינן דאינה קונה אלא במודד ומניח לתוך קופתו. חצר שבה אין רשות להניח אלא דברים השייכים לשותפות- כה"ג א"צ מודד ומניח לתוך קופתו. נמצא דלקצות כל חצר של שותפין קונה להם דברים השייכים לשותפות ואילו לנתיבות דווקא חצר שאין רשות להניח בה אלא דברים השייכים לשותפות.

שותפות באומנין

הרמב"ם כתב ששני שותפין שהסכימו ביניהם על שותפות ברווחים לא מהני שהרי הרווחים הם דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דשלב"ל. הראב"ד חולק עליו וס"ל שאם קנו מהני והוא מביא לכך ב' ראיות:

א.   עבד עברי שמקנה עצמו ומתחייב למעשה ידיו אע"פ שאינו בעולם אלא ודאי הואיל וגופו בעולם הרי הוא מקנה גופו וה"ה לאומנין.- הכסף משנה מסביר שהרמב"ם ס"ל ששאני התם שמקנה גופו להדיא משא"כ באומנין שמקנים הרווחים בסתם.

ב.    אשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן (כתובות נט.) שאע"פ שאין מעשה ידיה בעולם מ"מ נדרה חל הואיל וידים איתנהו בעולם- הב"י דוחה ראייתו ששם זה חל מדין נדר ואין לדמות זאת לקנינים.

הרשב"א והר"ן סוברים כרמב"ם אלא שמדבריהם למדנו שיש לחלק בין שני סוגי שותפויות:

א.   אם התנו על הריוח שבמלאכתן- נעשו שכירים זה לזה מדין פועל ולכן לגבי מה שהרויחו אינם יכולים לחזור זה בזה אך לגבי הרווחים שלהבא יכולים לחזור בהם שהרי פועל חוזר בו בחצי היום. (הסמ"ע סקמ"ד וסקנ"ח כתב לגבי עסקא בשותפות דחזרת פועל היא מדין עבדי הם ולא עבדים לעבדים ולכן כששניים מתעסקים זה לא שייך שהרי כיוון ששניהם מחוייבים לעבוד אין כאן אחד שמוגדר עבד ואחד שמוגדר לאדון. מקור דברי הסמ"ע הוא מדברי התוס' ב"מ קח. הני ויש לעיין האם דבריו עולים בקנה אחד עם דברי הרשב"א והר"ן או שיסבור שבנידון של הרשב"א והר"ן א"א לחזור בהם הואיל וכל אחד מהם עובד בשביל השני ונראה שדברי הסמ"ע אינם סותרים את דברי הרשב"א והר"ן שהרי הרמ"א הביא את דבריהם בסעיף ג' ללא חולק והסמ"ע לא העיר שם כלום והרמ"א בסעיף כ"ג הביא את החילוק של הסמ"ע, והרמ"א והסמ"ע לא העירו שזה חולק על מ"ש בסעיף ג' לכן נראה שדברי הסמ"ע אמורים רק כאשר יש שותפות גם בנכסים כגון שקבלו עסקא ביחד אז אי אפשר שיחזרו בהם אבל כשיש רק הסכם לעבוד שאין שותפות בנכסים אז כל אחד יכול לחזור בו גם לפי הסמ"ע)

ב.    אם התנו על רווחים שיבואו להם כגון כל מקח שיבוא להם וכיוצא בזה- מועיל מדין מגביה מציאה לחבירו והיינו לגבי מה שהרויחו כבר אבל לגבי מכאן ולהבא יכולים לחזור בהם שמי ימנע מהם שלא להגביה לצורך חבירם.

נמצא שלדעת הרשב"א והר"ן השותפות לא חלה שהרי הוי דבר שלא בא לעולם אך לגבי לשעבר אינם יכולים לחזור בהם (מדין פועל או מדין מגביה מציאה לחבירו וכנ"ל והרמב"ן כתב במפורש כן מדין פועל אך מדין מגביה מציאה נראה שהוא חולק).

פסיקת ההלכה: המחבר פסק כרמב"ם והרמ"א הביא את דברי הראב"ד שקנין מועיל בשם יש אומרים וכאמור לעיל הוא מביא גם את דברי המרדכי בשם יש אומרים שבשותפים אין צריך קנין כלל. הרמ"א מוסיף בשם יש חולקין את דברי הרשב"א והר"ן שלענין להבא יכולים לחזור בהם אך לענין לשעבר אינם יכולים וכאמור לעיל שיטה זו בעקרון היא כרמב"ם שצריך קנין וכאן אינו מועיל שהוי דשלב"ל אלא שלענין לשעבר מהני מדין פועל או מגביה מציאה לחבירו.

2.      האם ישנו הבדל בין התחייבות לכניסה לשותפות בממון או בין בעלי מלאכה שרוצים לעבוד ביחד לחלק ברווחים, והאם שותף יכול לפרק שותפות כמו פועל שחוזר בו? סעיף ג ברמ"א, נתיבות סק"ד

נחלקו הראשונים כיצד מתחייבים שני בעלי מלאכה שרוצים לעבוד ביחד:

1. ראב"ד (שלוחין ד ב): שותפים הם כעבדים שגופם קנוי זה לזה. לפי הראב"ד הם גם לא יוכלו לחזור בהם כי עבד לא יכול לחזור בו בניגוד לפועל שיכול לחזור בו.[1]

2. רמב"ן (לפי ב"י ודרישה וב"ב ט. בחידושים), רשב"א, ר"ן. (ב"ב ט. לגבי התנייה בין בעלי אומנות): הם נעשים פועלים זה לזה ומתחייבים ע"י קניין או ע"י הליכה לעבודה . וכל זה נכון דווקא שגופם משועבד אחד לשני , אבל אם יגידו אחד לשני הרווח העתידי שנרוויח יהיה של שנינו האמירה אינה מחייבת שהרי אז לא נעשו פועלים אחד לשני וגם אם מתחייבים לקנות סחורה ולהיחלק בריווחה לא יועיל.

נחלקו הראשונים האם לדעה זו יהיה אפשר לחזור בהם כמו בפועל:

א. ריב"ש (תעו): כל אחד מהם יוכל לחזור וכך מביא רמ"א שיוכל לחזור על העתיד.

ב. מהרי"ק (קפא): לא יוכלו לחזור כי פה גם השני נהיה פועל עבורו ולכן זה יותר מחייב מפועל רגיל. (וכן נראה שסובר הפרישה)

2. טור בשם הרמב"ן: כרמב"ם.

3. רמב"ם (שלוחין ושותפים ד ב): השותפים לא נעשה גופם קנוי זה לזה ולכן אינם יכולים להתחייב אחד לשני בפעולות שיעשו אחד לשני או בממון שיהיה בעתיד. הם יכולים רק להשתתף בסחורה או במעות ע"י קנין או עירוב המעות, ואז השבח הוא ממילא של שניהם.

נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם, האם כניסה לשותפות לרמב"ם זה כמו קניין?

ב"י: צריך שיהיה קנין כמו בכל במכר ושאר עסקאות. ומה שהרמב"ם כתב שצריכים להטיל ולהגביה ביחד זה לא דווקא.

גר"א (קעו ד): שותפים מעבר לקנין צריכים לעשות משהו שמראה שהם שותפים, ולכן צריכים להגביה ולהטיל את הכיס ביחד.

4. מרדכי (ב"ק קעו), הגהות מיימוניות (גזילה יב י): שותפים יכולים להתנות גם על עבודתם העתידית וכן שישתתפו יחד על סחורות עתידיות. (בניגוד לדעה הראשונה הסוברת שיכול לשעבד את גופו על משהו עתידי אבל לא יכולים להתחייב בקניות של סחורות עתידיות) והוא מביא ראיה לדבריו 2 מקורות: 1. ב"ב קו. "בההיא הנאה דצייתי ההדדי. 2. ב"ב ט. כמו שבני העיר לא צריכים קנין כך גם שותפים (בניגוד לרמב"ן וסיעתו שמחלקים בין שותפים לבני העיר).

להלכה המחבר (קעו ג) פסק כרמב"ם, והרמ"א חולק ומביא את דעה 1 כראב"ד את דעה 2 כריב"ש ואת דעה 4 .

לגבי השאלה שנשאלה: לפי המחבר רק שותפות ממון מחייבת וא"א לחזור ממנה אך בעלי מלאכה אין ביניהם התחייבות. ולפי הרמ"א בדעת הראב"ד וסיעתו ב2 המקרים הם מתחייבים אחד לשני אלא שמביא גם את דעת הריב"ש שיכול לחזור בו על דבר עתידי בהתחייבות הגוף כפועל, הפרישה סובר בדעת הראב"ד כמהרי"ק שלא יוכל לחזור בו. ולפי הרמ"א בדעת המרדכי וסיעתו תמיד לא יוכל לחזור בו ויהיה כוח אחד מהשותפים משועבד הן לשותפות ממון והן לשעבוד גוף ולא יוכלו לחזור בהן עד סוף הזמן שקבעו.

ולגבי השאלה האם יש הבדל בין כניסה לשותפות. לפי הב"י בהבנת הרמב"ם שותפות זה קנין רגיל כמו כל עיסקה ולפי דעת הגר"א גם לדעת הרמב"ם שותפות זה לא קנין רגיל אלא צריך שיהיה הטלת וזריקה משותפת שיראה שהם שותפים, ולשאר ראשונים בוודאי שיהיה הבדל בין קנין ליצירת שותפות.

(נוחם בלס)

3.      כיצד מתחלקים ההפסדים והרווחים בשותפות, כששותף אחד השקיע יותר מחברו? סעיפים ה – ז

תשובה: (ישי ואדעי)

גמרא כתובות צג. אמר שמואל שניים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים השכר לאמצע,

ונחלקו האמוראים בפרוש דברי שמואל:

אמר רבה מסתברא מלתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה היינו שקנו השור לשותפות לשם חרישה , ופירש רש"י שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום , הלכך חולקין בשווה עכ"ל. הרא"ש מסביר זאת על פי הירושלמי ותמצית דבריו שאם השתתפו בסתם ולא התנו שיהא הריוח לפי המעות, מסתמא השותף שהשקיע יותר הסכים לעשות כן כיוון שחבירו חריף יותר במשא ומתן ולכן אע"פ שחבירו השקיע פחות, מכל מקום השכר לאמצע אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה דהיינו שלאחר זמן נמלכו לשחטו ולחלק הבשר זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ופירש רש"י שהרי מתחלק לאבריו עכ"ל והיינו שהריווח ניכר בכל אבר ואבר לעצמו ואין תלויים זה בזה.

 ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. הראשונים נחלקו בפירוש דברי רב המנונא ונביא כאן בעיקר את שיטת הרי"ף הואיל והשו"ע פסק כמותו.רש"י פירש שעומד לטביחה היינו ששחטוהו ואעפ"כ ס"ל לרב המנונא שהשכר לאמצע, אך הרי"ף חולק וס"ל שודאי אם שחטוהו מודה רב המנונא שחולקין לפי מעותיהן שהרי מתחלק לאבריו ולא נחלקו רבה ורב המנונא אלא באופן שלבסוף מכרוהו חי שלרבה הואיל ויעודו האחרון לפני המכירה היה לטביחה ואילו טבחוהו היו מתחלקין לפי מעותיהן , גם עתה שמכרוהו חי חולקין לפי מעותיהן , אך רב המנונא ס"ל שהואיל וסוף סוף לא שחטוהו אלא מכרוהו חי , השכר לאמצע (הרי"ף סובר שהכל תלוי בשאלה האם השותפות בטלה-לדעת רב המנונא כל עוד שלא חלקו, היינו שלא שחטו וחלקו את הבשר עצמו השותפות עדיין קיימת ולכן השכר לאמצע וכאשר חלקו את הבשר אז השותפות בטילה וכל אחד ואחד נוטל את חלקו שהשתבח למפרע ולפי רבה כבר כאשר הסכימו לשחוט בטלה השותפות וכל אחד ואחד זוכה בחלקו למפרע) וכתב הר"ן שמלשון הגמרא עומד לטביחה משמע כרי"ף וכתב הרי"ף שהלכה כרב המנונא הואיל ושמואל לא חילק בדבר ואמר בסתם שהשכר לאמצע.

הערת הנתיבות- בענין שור שהיה עומד לטביחה שס"ל לרב המנונא שהשכר לאמצע , כתב הנתיבות (סקי"א) שודאי שור שהיה שווה בשעה שנשתתפו סיכום מסויים והשביח הבשר ועלה ערכו והשור היה עומד לטביחה ואח"כ נמלכו ומכרוהו חי אותו שבח שהשביח מתחילת השותפות עד שהיה עומד לטביחה לא יתחלק לאמצע שהרי היאך יעלה על הדעת שאילו טבחוהו היו מתחלקים לפי מעות ועכשיו שבא סוחר והוסיף על ערכו דינר ונמלכו למכרו , היאך נאמר שבשביל אותו דינר יחלקו כל הריוח לאמצע , אלא ודאי אותו שבח יחלקו לפי מעותיהן ורק לגבי התוספת שהרויחו מחמת המכירה על זה אמר רב המנונא שהשכר לאמצע ( דברי הנתיבות מסתברים בטעמם אך מסתימת הפוסקים לכאורה לא משמע כן , שהרי יש כאן נפקא מינה עצומה ואם הפוסקים היו מסכימים לזה לא היה להם לשתוק. עוד יש להעיר שלכאורה דברי הנתיבות הם גופא דברי רבה כפי שפירשם הרי"ף שאמר שבשור לחרישה ועומד לטביחה אם אח"כ מכרוהו חי חולקין לפי מעותיהן הואיל ואילו טבחוהו היו חולקין כך וצ"ע.

הגמרא שם מקשה מהמשנה - תנן וכן שלושה שהטילו לכיס אחד פחתו או הותירו כך הן חולקין (מהקשר המשנה שם מתבאר שהיינו לפי מעותיהן) מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו הותירו ממש דהיינו שנשאו ונתנו במעות והרויחו או הפסידו ותיובתא דשמואל שאמר שהשכר לאמצע אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא, הותירו זוזי חדתי (פירש רש"י שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים הם בהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל) פחתו אסתירא דצוניתא (פירש רש"י שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה וכו' לעומת זאת הרי"ף שהותירו או פיחתו מחמת שינוי טיבעא וממונא כדקאי קאי אבל אם נשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים משמע מדברי הרי"ף שהשכר לאמצע והסברא היא כאמור לעיל שאין כאן פירוק השותפות).

העולה מדברי הגמרא לפי הרי"ף שיש לחלק בין מצב שבו גוף הממון שבח או נפסד כגון בשר השור שהשביח, מעות שנפסלו או הוקרו שהממון עצמו לא נחסר או נתרבה שאז חולקין לפי מעותיהן הואיל וכל חלק בפני עצמו הועיל לשבח או להפסד לבין מצב שבו גוף הממון נתרבה או נחסר כגון שנשאו ונתנו במעות והשתנו המעות כגון שהיו ישנים והפכו לחדשים וכ"ש אם הרויחו או הפסידו או כגון שקנו השור לחרישה או שמכרוהו ומחמת כן הרויחו ויש להם עתה יותר ממון וכיוצא בזה שאז השכר לאמצע.

השו"ע פסק כרב המנונא וכפירוש הרי"ף ולכן בשור אם הריווח בא מחמת חרישה או מכירה השכר לאמצע ואם טבחוהו ומחלקין הבשר יחלקו לפי מעותיהן , ובמעות אם נשאו ונתנו בהן השכר לאמצע ואם לא נשאו ונתנו אלא נגרם ריווח או הפסד במעות עצמם כגון שהוקרו או נפסלו, חולקים לפי מעותיהן.

מצבים יוצאי דופן שבהם אין השכר לאמצע

כאמור לעיל אם נשאו ונתנו במעות השכר לאמצע. אע"פ כן יש מצבים שבהם לא נאמר כן:

א.   לשלם מביתו - הטור כתב בשם הרמ"ה שהא דהשכר לאמצע הני מילי בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם ההפסד מביתו לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתיים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתיים חמשים מביתו . דברי הרמ"ה הובאו בשו"ע בסעיף ו' בשם יש מי שאומר. האחרונים הקשו שבסימן צ"ג הביא השו"ע את דברי הרמב"ם שמדבריו משמע שצריך לשלם מביתו. הב"ח (הובאו דבריו בש"ך סקי"ג) מחלק שכאן מדובר שהעסק נפסד שלא מחמת המשא ומתן (כגון שאנסוהו גויים) ולכן א"צ לשלם מביתו ובסימן צ"ג מדובר שנפסד מחמת המשא ומתן שכה"ג צריך לשלם מביתו. הט"ז לא מקבל חילוק זה וס"ל שודאי הרמ"ה והרמב"ם חולקים (וכ"כ הגר"א בסקל"ב) וכיוון שבסימן שלנו שאיירי בהלכות שותפים הביא השו"ע את דברי הרמ"ה משמע שכן עיקר להלכה, משא"כ בסימן צ"ג שאין זה הנושא ועיקר החידוש שם הוא בדיני שבועה. הנתיבות בסקי"א מיישב שבסימן צ"ג מדובר שלפני שהפסידו היה ריווח וחילקו אותו לאמצע ואח"כ הפסידו ונחסרה הקרן שכה"ג ודאי חייב לשלם מביתו להשלים הקרן, משא"כ כאן שלא הרויחו מקודם לא נאמר שישלם מביתו.

ב.    ריוח לאחר זמן חלוקה - עוד כתב הטור בשם הרמ"ה שאם קבעו זמן לחלוקת השותפות ואחר שהגיע הזמן עלה ריוח בשותפות ,אותו ריווח אינו לאמצע אלא יחלקוהו לפי מעותיהן והובאו דבריו בשו"ע סעיף ו' בשם יש מי שאומר.

ג.      אם שינו - כתב הרי"ף בשערים שאם התנו שהשותפות תהיה לעסק מסויים ואח"כ שינו, בזה לא אמרינן שהשכר לאמצע אלא יחלקו לפי מעות וכך מפרש הרי"ף שם את דברי רבה בשור לחרישה ועומד לטביחה שיחלקו לפי מעותיהן הואיל ושינו ממה שהתנו בתחילה (ואמנם רב המנונא חולק על רבה וקיי"ל כותיה, אך אין כאן מחלוקת עקרונית, שגם רב המנונא ס"ל שאם יש שינוי אז השותפות בטילה ויחלקו לפי מעותיהן, אלא שהוא חלוק על רבה בדבר זה שלרבה שור לחרישה ועומד לטביחה נחשב שינוי אך לרב המנונא אין זה נחשב שינוי, ובשינוי ממש הוא מודה לרבה). הב"י אומר שאין הלכה כדברי הרי"ף בשערים הואיל והרי"ף בהלכות פירש את הגמרא כדברי שאר רבוותא ובעקבות דבריו בב"י לא הביא המחבר להלכה את דברי הרי"ף בשערים. לעומת זאת הדרכי משה מקיים את דבריו להלכה שאע"פ שאין זה הפירוש בגמרא מכל מקום הדין אמת דלא גרע מהרויחו לאחר הזמן שחולקין לפי מעותיהן הואיל ולא על דעת כן נשתתפו, וכ"ש אם שינו. בעקבות כך הרמ"א מביא את דבריו בסעיף ו' ובאר הגולה מעיר שצ"ע על הרמ"א שהביא הדברים בסתם , והרי המחבר חולק על זה והיה לו להביאו בשם יש אומרים.

ד.    נגנבו או אבדו- עוד כתב הטור בשם הרמ"ה שאם נגנבו או אבדו חולקין לפי מעותיהן והטעם הוא לפי שלא אשתני גופא דממונא והביאו השו"ע בסעיף ז' בשם יש מי שאומר.

4. א. ראובן אמר לשמעון שיסייעו בגביית חובו ויקבל שליש מהרווח, וגבה שמעון החוב וקנו בה סחורה, והסחורה הרויחה, האם יש לשמעון חלק ברווח? סימן קע"ו סעיף ז' ברמ"א

התשב"ץ (א, לה) , כתב: "מה שהתנה לתת לו שליש לא היה אלא על מה שירויחו בגביית החוב ומה שהרויחו אחר כך במשא ומתן הוא בשוה דשנים שהטילו לכיס זה מאה וזה מאתים חולקים בשוה".

וכתב על כך הב"י: "ואינו נראה לי דהא לא בתורת שותף נחת עמיה לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי לההיא דשנים שהטילו לכיס, דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן. לכן נראה, שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחברו בסחורות ואינו משום קרן".

ובדרכי משה (ב) חלק על הב"י וכתב: "ואני תמה בזה על ב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו. ומכל מקום נראה דאם לא קנה אחר כך הסחורה ביחד בתורת שותפין אלא זה סייע לבעל החוב ודאי אין לו חלק בריוח הסחורה אלא משלם לו כפי מה שמסייע לו אבל אם קנו הסחורה ביחד לצורך שניהן ודאי הוה כשנים שהטילו לכיס דהרי גם כאן יש לכל אחד קרן באותן שבעה זהובים שקנו הסחורה".

ועל פי חלוקה זו פסק הרמ"א (ז):

"ראובן שהיה לו חוב, ואומר לשמעון שיסייע לו בגביית החוב ויהיה לו שליש הריוח, וכן עשו, ואחר כך קנו סחורה, הוו להו כשנים שהטילו לכיס, דהרי יש לשמעון חלק בריוח (ב"י בשם הרשב"ץ). ודווקא שקנו אחר כך הסחורה ביחד אדעתא דשותפות, אבל אם ראובן הוא הקונה ושמעון סייעו, אין לו בריוח כלום, שהרי לא נדר לו רק חלק בגביית החוב, ולא במה שהרויח אחר כך, ואין צריך ליתן לו רק כמה שנותנין למסייע לחבירו".

הקצות (ד) מעיר על דברי הרמ"א שלפי מ"ש הש"ך (קכ"ב, כא) שאם הבטיח למורשה שליש במה שיוציא מן החוב אינו מועיל משום שזה דבר שלא בא לעולם, א"כ דברי הב"י נכונים כיון שלא זכה בקרן כלום.

והקצות כתב שאף שזכה בכסף משום דשכירות נקנה בדיבור ואפילו בדבר שלא בא לעולם ואין צריך קנין. אלא שאין לו זכיה בגוף שליש החוב כיון שהוא דבר שלא בא לעולם, אלא שנתחייב בדמיו, ולכן המתחייב יכול לסלק אותו בכסף מביתו, וא"כ אכתי לא שם מידי בקרן. ואפילו אם היה בדעת ראובן בשעה שגבה חובו מן הגוי לזכות בשליש לשמעון לא מועיל, א. כיון שאלו מעות שלו ואין אדם זוכה בשלו לחבירו. ועוד והוא עיקר, דבמעות של גוי לא מועיל זכיה אפילו ישראל לישראל. ולכן הכריע הקצות כב"י.

הנתיבות (יג) דוחה דברי הקצות ואם התכוון לקנות לצורך השותפות ודאי שהכסף נכנס לשותפות.

ב. שותף שנגנב מהשותפות ברשותו, האם הוא חייב? סימן קע"ו סעיף ח'

שו"ע קעו, ח – "השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו.

במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים, דשמירה בבעלים היא.

ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד, ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והשני פטור, שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו.

ומקורו בבבא בתרא (מב:): "השותפין מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה".

ובדף מג: מקשה הגמ': "אמאי, שמירה בבעלים היא? אמר רב פפא, דאמר ליה: שמור לי היום ואני אשמור לך למחר".

ג. אם אינו מחוייב להתעסק בשותפות, רק עושה מנדבת ליבו האם חייב כשנגנב? קע"ו, ח' ברמ"א וש"ך ס"ק ט"ז

ברמ"א (קעו, ח) כתב: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם (הגהות אלפסי פרק חזקת).

ובש"ך (טו) חולק על הרמ"א וסובר שבזה אינו נחשב אפילו שומר חנם.

ובנתיבות הקשה שיש סתירה בדברי הש"ך, שבתחילה כתב שאינו שומר כלל ובהמשך הביא את המהר"ם אלשקר שפטור בפשיעה כיוון שנחשב שמירה בבעלים? ויישב שיש לחלק בין מקרה שכל אחד לקח חצי לביתו שבזה נעשה שומר כיוון שמחוייב להצעסק לצורך חבירו. לבין מקרה שלקח הכל לביתו שבזה כתב הש"ך שאינו שומר כלל משום שאומר לחבירו גם אתה היית צריך לבוא להתעסק עימי ולשמור על חלקי, וכל זמן שאתה לא שומר על חלקי איני מוחייב לשמור על שלך.

ד. שותפים ששמרו על חפצי השותפות איזה דין שומר יש להם?

בגמרא (ב"ב מב:) מובאים דברי שמואל ששומר ששותפין הם שומרי שכר זה לזה. ובדף מג: איתא: "אמאי? שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא, דאמר ליה: שמור לי היום ואני אשמור לך למחר".

הטור והשו"ע (קעו, ח) פסקו על פי הגמרא שלושה חילוקי דינים:

א.     שמור לי ואשמור לך למחר – שומרי שכר.

ב.      שמור לי ואשמור לך והתחילו ביחד – שמירה בבעלים.

ג.       שמור לי ואשמור לך והראשון התחיל קודם ואח"כ השני- הראשון חייב והשני נחשב בבעלים.

במקרה שלא סיכמו כלום - כתב המרדכי שלוש דעות. יש אומרים שבסתם הוי שומר שכר ויש אומרים שהוי שומר חינם ודעת המרדכי שפטור לגמרי דהוי שמירה בבעלים.

הרמ"א פסק שבסתם הוי שומר חינם, והט"ז כתב דהוי שומר שכר. ובש"ך האריך שלרוב הפסוקים בסתם לא הוי אפילו שומר חינם. והנתיבות (טו) ביאר: שאם לא אמרו כלום ולקח אחד ושמר חלק שניהם - הוי פטור לגמרי, שלא קיבל שמירה על חלק חבירו כלל, "דיכול לומר לחבירו היה לך לבוא ג"כ לשומרו, וכשאין אתה שומר חלקי גם אני איני מחויב לשמור חלקך", אמנם אם לקח כל אחד מהם חלק שלו הוי שמירה בבעלים ופטור אפילו בפשיעה.

ובפת"ש הביא בשם החת"ס שאין הלכה כדברי הש"ך אלא כדברי הרמ"א דהוי שומר חינם. דכן מפורש ברא"ה בר"פ שור שנגח ארבעה וחמישה. ואילו היה רואה הש"ך את דברי הרא"ה לא היה חולק. ואף קים לי כש"ך לא מצי לטעון.

כשנתעסקו ביחד

 הט"ז והנתיבות כתבו שאם נגנב כשעסקו ביחד בחנות פטור דכל אחד הוי שומר על חלקו שלו בלבד[2].

5. מה ההיכי תמצי שאם עשה א' עסקא אם יהיה רווח יתחלק לכולם בשווה, אך אם יהיה הפסד, הוא לעצמו? סעיפים י – יב שותף שעסק במאכלות אסורות, האם ישתף את חבירו ברוווחים ובהפסדים, ומה הדין אם גנב האם צריך לתת חצי לשותף? סעיף יב

א. משנֶה בשותפות (סע' י)

בב"ק קב:; 'תנו רבנן: הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין, תניא חדא: אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, ותני חדא: אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לאמצע! אמר רבי יוחנן, לא קשיא: הא ר"מ והא רבי יהודה; הא ר"מ, דאמר: שינוי קונה, והא רבי יהודה, דאמר: שינוי אינו קונה. מתקיף לה ר' אלעזר: ממאי? דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ - אלא במידי דחזי ליה לגופיה, אבל לסחורה לא אמר! אלא א"ר אלעזר: הא והא ר' מאיר, ולא קשיא: כאן לאכילה, כאן לסחורה... הכא נמי שליחותיה קא עביד'.

הרי"ף הרא"ש והרמב"ם (ב"י אות יז) לומדים מגמ' זו לדין שותף, וכיון דק"ל כר' יהודה ששינוי אינו קונה, תמיד השכר לאמצע, אך אם יש פחת, אומר לו חברו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, והפחת לו לבדו. וכן פסק השו"ע.

הפת"ש (יג) דן אם משנֶה הוא מזיק בידיים או פשיעה ונ"מ אם התחילו להתעסק בשותפות יחד אם פטור כדין שמירה בבעלים, או חייב מ"מ משום מזיק; הש"ך (טז) מסתפק בזה, והמשנה למלך והחת"ס והשב יעקב סוברים שהוי מזיק בידיים וחייב בכל אופן, אך שער המשפט (ג) מביא תשו' רי"ף (ס' רצא), גבי שותף שמכר באשראי שהוי כפשיעה בבעלים ופטור. ומסיק וכותב הפת"ש בשם בית מאיר, שהשותף ששינה אפשר שיכול לומר קים לי כסוברים לפטור משום שמירה בבעלים.

ועפ"ז דווקא אם בתחילת השותפות לא עבדו יחד ההפסד על השותף ששינה לבדו, והשכר לאמצע כי השותפות בעינה עומדת, אבל אם התחילו לעבוד יחד, יכול לטעון קים לי שפטור.

ב. שותף שחילק שלא מדעת חברו (סע' חי)

שותף שחילק שלא מדעת חברו ולא בפני ב"ד, אין חלוקתו חלוקה: לדעת הגה"מ בשם רש"י, ראב"ן, ראבי"ה (ב"י אות לד) ומרדכי (ב"מ רסד) - ההפסד לעצמו, אע"פ שהריווח לאמצע. ולדעת הטור, השותף לא חלק אלא ע"ד שהחלוקה כדין, ואם לא, אינה חלוקה כלל וגם ההפסד לאמצע. והב"י דחאו, שאין זה שונה מדין שינה בשותפות שהריווח לאמצע וההפסד למשנה. בד"מ דחה את השגת הב"י, שבמשנֶה, ההפסד נגרם מחמת השינוי, ובחלוקה, ההפסד הוא מחמת הנכסים עצמם ומכח החלוקה, ולכן, אם אפשר לבטל החלוקה ההפסד לאמצע. אך בבה"ב כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהחלוקה בטלה לגמרי.

ולהלכה, מרן העתיק לשון הרמב"ם, משמע שכך מכריע להלכה, והרמ"א הוסיף עליו את דעת הטור, (יתכן שלא ראה את בה"ב, וסבר שהשו"ע פוסק כרמב"ם וכדעת הגה"מ) וכתב שיש חולקין.

בפת"ש (כד) הביא מח' בדעת הטור ודעימיה; הסמ"ע מבין שבכל עניין ההפסד לאמצע, אך השבו"י והתמים דעים בשם ר"י כתבו, שגם לטור ולרמב"ם יש לחלק בין אם חילק בתוך זמן השותפות שלא עשה כלום כלל, לבין אם חילק אחר הזמן או בשותפות בלא זמן, שחלוקתו קיימת, אלא שאם חילק שלא כדין שהיה צריך לחלוק בשומא בפני ג' ולא חלק כך, החלוקה בטילה אם הסחורה עדיין בעין, אבל אם כבר מכר הסחורה ויש בידו מעות, ודאי ההפסד והרווח לעצמו כיון שכבר נגמר זמן השותפות. וכתב שגם ברמ"א אפשר לומר שכך הבין. ומסיים שם הפת"ש, שהשותף המוחזק יכול לומר קים לי כר"י שבתמים דעים, וא"א להוציא מידו.

יוצא עכ"פ לנדון השאלה, שלדעת ההגה"מ ודעימיה שותף שחילק שלא מדעת חברו לעניין הריווח אין חלוקתו חלוקה והוא לאמצע, ולעניין ההפסד חלוקתו קיימת וכל ההפסד לעצמו כדין משנה בשותפות, כפי שכתב הב"י לשיטתם. (ולדעת הרמב"ם וטור החלוקה בטילה גם לעניין ההפסד, והשבו"י כתב לשיטת ההגה"מ שזה דווקא בחילק בתוך הזמן.)

ג. שותף במאכלות אסורות (סע' יב)

הרמב"ם (שותפין ה י) כתב שאם אחד מהשותפים עשה עסק בנבילות וטרפות, הריווח לאמצע, אך ההפסד לעצמו. וכתב הב"י (יז, בבה"ב) שזה נלמד מדין המשנה בשותפות שהובא לעיל. וכן פסק בשו"ע (יב). מדברי הב"י נראה שאין חולק בדין זה, ואף הרמ"א לא הגיה עליו, אלא כתב שכן הדין גם בגנב משמע שמסכים לדין זה. המחנ"א (שותפות ח) מבאר בדעת הב"י, שאע"פ שאין שליח לדבר עבירה, כאן קנה השני כיון נהנה ונתרצה למעשיו, אך יכול לומר שקנה רק לעניין היתר ולא לעניין האיסור (כדברי הרשב"א, שפסקם השו"ע קעז ה). וכאן במאכ"א שא"א לומר שקנה רק מהשותף ולא מהבעלים ע"מ שלא יחשב גנב, אולי צ"ל שבהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי, היינו שרוצה לקנות את הריווח הממוני המגיע מהעיסקא אך לא ניחא ליה באיסור עצמו, ולכן שותף בריווח ולא בהפסד, שהוא על המתעסק בלבד משום לתקוני שדרתיך, כדלעיל.

אך כותב המחנ"א, שכל זה מסתדר אליבא דרש"י בסוגיית 'שותפים שגנבו', שמיירי שאחד יכול להגביה ולזכות עבור שניהם ושניהם חייבים, אך א"א לומר כן לשיטת תוס', שכותב שאין שליד"ע גם בשותפים, ומעמיד את הגמ' שם בשהגביהו שניהם יחד ולכן נתחייבו שניהם, וא"כ, אין אחד יכול לזכות עבור חבירו באיסור. וכותב שכן נראה מהרמב"ם בהל' גניבה (ב יד - שכותב 'שותפין שגנבו' משמע שניהם יחד, וכ"כ המ"מ שם). ולכן מסביר שדין הרמב"ם כאן אינו מטעם שאין שליד"ע, אלא מדין פועל שידו כיד בעה"ב, וכיון שנתעסק ממעות השותפות, מעותיו של שותף שני קנו לו בע"כ של המתעסק, ומסתלק מההפסד משום שא"ל לתקוני שדרתיך.

הגר"א מציין כמקור לדין זה את הירושלמי ב"ב שלהלן בדין גנב, ומבין שדינים אלו מחוברים. וע"כ לומר לשיטתו שהירושלמי בניחותא כההגה"מ והרמ"א ששותפים חולקים בגניבה, וה"ה הכא, וכרש"י שיש שליד"ע בשותפים. ודלא כעיטור והב"י בגנב, שהגניבה לעצמו.

יוצא מכאן: שלכו"ע במתעסק מאכלות אסורות הריווח לאמצע וההפסד לעצמו, ונח' רק בטעם הדבר, אם משום שיכול לומר בהיתרא ניחא לי ולא באיסורא, או מדין פועל, או כדין שותף שגנב.

ד. גנב (סע' יב)

מקור דין גנב הוא מירושלמי ב"ב (פ"ט ה"ג): 'אחין שיצא מהן אחד ללסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקין'. ע"פ ירושלמי זה כתבו הגמ"ר בשם ר"ח (ב"ב תרס-תרסב) והגה"מ (שותפין ה אות ד) וכן פסק הרמ"א (ד"מ ט, רמ"א יב), שאם אחד השותפים גנב או גזל, שחולק הגניבה עם שותפו. אך בעל העיטור (שיתוף דף מב, הובא בהגמ"ר שם) כתב, שירושלמי זה הוא בתמיהה- 'אחין שיצא מהן אחד ללסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקין?!' אלא ודאי הגניבה לעצמו. וראיה, שלפניכן הירושלמי הביא את אותו דין לגבי מציאה; 'כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו?!'- שלשון 'כך אנו אומרים' הוא תמיהה, אין סברא לומר שמציאה שמצא אחד השותפין צריך לחלוק אותה עם חברו, וה"ה במש"כ גבי גניבה. וכך נראה מהירושלמי, שמביא דין זה לגבי אחים בירושה שלא חלקו, שאם אחד עבד לעצמו עוד בחיי אביו רווחיו לעצמו וכן אחד מהאחים שנעשה ספר אמר ר' אמי שרווחיו לעצמו, כמו במציאה שמציאתו לעצמו, וכן בגניבה. ומכאן שמציאתו וגניבתו הם לעצמו, אא"כ התנו שחולקים. ולזה הסכים הב"י (מחו' לה).

א"כ, בדין גנב נח' הב"י והרמ"א; שלדעת הב"י ע"פ בעל העיטור גניבה היא כמציאה וא"צ לחלוק בה עם שותפו, ולדעת הרמ"א ע"פ הגמ"ר והגמ"י, חולק בגניבה ככל עסק ששותף מתעסק מממון השותפות.

הש"ך (כז) דוחה את הרמ"א, שאומנם כן דעת ההגמ"י, אבל ההגמ"ר הביא על זה גם את העיטור שהירושלמי אמר בתמיהה, ומוכח שסובר כמותו, וכן נראה פשט הירושלמי. ועוד הקשה מס' סב, גבי אח או שותף שנו"נ בתוך הבית ויש שטרות על שמו, שאם טוען שהם שלו מכח ירושת אמו או מציאה או מתנה, הוא צריך להביא ראיה, והם שלו. ומוכיח מכאן הש"ך, שמציאת שותף היא לעצמו. ואם נאמר שבגניבה חולקים, יצא לנו חילוק בין מציאה לגניבה והרי הירושלמי דימה אותם זה לזה! ומסיים הש"ך: 'ושמעתי מגדול אחד שבלאו הכי אין מורין למעשה כדברי מור"ם בזה בהג"ה משום שהדין לא מסתבר כלל ששותף שגנב או גזל יחלוק חבירו עמו.'

הט"ז ג"כ פוסק כעיטור, ומביא טעם נוסף שהגמ' (ב"מ צו:) אמרה שהיתרא ניחא ליה לקנות ואיסורא לא, וגניבה היא איסור ולא ניחא לשותף לקנות את הממון הגנוב. והסכים לכך הנתיבות (כח), וכן מסקנת הקצות (ס' סב ג) שהעיקר כש"ך.

התומים (סב, י) תירץ את קושיית הש"ך, ששם מיירי שאמר להדיא על המציאה לעצמי נתכוונתי ולכן היא שלו, וכאן מיירי שלא אמר, ונשאר הדין הרגיל שהגניבה לאמצע. וזה הפוך מדברי העיטור, משמע שהתומים מסכים לרמ"א. אך הקצות (סב ג) דחאו, שאם 'בסתם' המציאה לשותפות, לא יכול לומר לעצמי התכוונתי לזכות כיון שידו וגופו קנויים לחברו בכל מה שיעשה, שהרי מטעם זה כתבו הראב"ד והרשב"א ששותפים יכולים להקנות זל"ז דבר שלא בא לעולם. והחת"ס (חלק ה, מז) דחה את הקצות והוכיח כדברי התומים, שמהדין של שינוי בשותפות, כגניבה, מוכח שלא משתעבד שהרי כל ההפסד לעצמו וה"ה במציאה שיש חשש סכנה. ויותר מזה וכתב החת"ס, שיש לחלק בירושלמי עצמו, שדבריו הם דווקא באחים שנעשו שותפים בע"כ ובזה מציאה וגניבה לעצמם כדרך שהיה בחיי אביהם, אך בשותפים שנשתתפו מרצונם, ודאי כל מציאותיהם לאמצע, ובזה גם העיטור מודה בזה לר"ח. אך מסיים, שאין לנו לעשות מעשה ולהוציא ממון ע"פ סברות נגד דברי הש"ך, אך אם תפס, לא מפקינן מיניה. והעתיקו הפת"ש (יז).

הרמ"א מוסיף ע"פ בנימין זאב (ס' שצ, ד"מ הנ"ל), שאם נגרם הפסד בעקבות הגניבה, ההפסד הוא רק לגנב ולא לחברו, אא"כ כבר חלקו בגניבה שאז השותף השני הוכיח שנתרצה במעשה הגניבה וחייב לקחת חלק בהפסד, וה"ה אם אחד קנה גניבה וחילק אותה עם חברו ואח"כ תבעו אותו, הואיל ובחלוקה נתרצה בגניבה זו. ויש לעיין אם הב"י מסכים לדין זה; שכתב הב"י בשם הרשב"א (קעז ה): 'אמר שותף לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור, דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו, ו אע"פ שנהנה מאותה גניבה פטור דמצי אמר ליה בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי'. וכתב ע"ז בד"מ (ג), שזה חולק על הבנימין זאב שהביא כאן. וע' שם בשו"ע שפסק כרשב"א, והרמ"א מפנה ל'קעו'. באופן פשוט נראה מכאן שמרן חולק על הוספת הרמ"א, כפי שהבין בד"מ ברשב"א, וכן שהרמ"א ציין בשני המקומות לעיין בשני. אך הסמ"ע (ח) כתב, שצ"ל שהרמ"א הבין בהרשב"א, שפטור היינו מחלק חברו בלבד אע"פ שהתחייב לו, אבל חלקו שלו חייב לשלם הואיל ונתרצה למעשיו, וכמש"כ הרמ"א ב'קעו'. הפת"ש (קעו יח, קעז ג) כתב בשם מעיל צדקה (סי' טו), שלא משמע כהסמ"ע מדברי תשו' הרשב"א וגם לא מהבנימין זאב, וא"כ זו סתירה ברמ"א וצ"ע, וכותב למעשה שהעיקר כרשב"א וכמש"כ מרן בס' קעז.

ויש לעיין, כיצד מסתדר דין זה של גנב עם רש"י ב"מ ח. בסוגית שותפים שגנבו (שהובא לעיל אות ג) שיש שליחות לד"ע בשותפות, וא"כ מדוע כאן לדעת העיטור וסייעתו שכמותם פסק מרן בב"י, השותף לא חולק בגניבה אם חברו גנבה עבור השותפות? ונראה לדייק מרש"י, ששם מיירי שגנבה בידעת חברו ומרצונו, ולכן יש שליחות, וכאן, שמיירי שגנב בלא ידיעת חברו, ודאי אין לחייבו מדין שליחות, שהרי יכול לומר באיסורא לא ניחא לי, אלא שלדעת ההגה"מ, מ"מ יש כאן זכייה ממונית, ולעיטור אין.

עוד יש לעיין בשיטת רש"י הנ"ל, מאי שנא שותף שגונב לדעת חברו שמתחייב החבר, משותף שהזיק שרק המזיק עצמו חייב? ואולי אפשר לחלק בין מעשה זכיה שבו יש שליד"ע לרש"י כי סו"ס יש לו גם ריוח בזה, לבין נזק שאין לשני ריווח ממנו, ובזה אמרינן שאין שליד"ע.

עולה למעשה בדין גניבה: שיש פוסקים הסוברים ששותפים חולקים ברווחים של גניבה, וי"א שלא חולקים. ולמעשה, כיון שהגנב יכול לטעון 'קים לי', לא נוציא ממנו הממון, ואם שותפו תפס לא נוציא מידו כי גם הוא יטען 'קים לי'. ובהפסד הבא מהגניבה; י"א שאם גילה דעתו שרצונו בגניבה- חולקים, ואם לא כולו על הגנב, וי"א שבכ"מ כולו על הגנב.

(ידידיה לוי)

6. שניים שותפים בעסק, אחד מהם מכר לכמה אנשים סחורה השייכת לעסק המשותף בהקפה, והחתים אותם, באיזה אופן חייב השותף השני לקבל על עצמו חלק מהשטרות, ובאיזה אופן לא? סעיף י

בתשו' רא"ש (פט, יד), רי"ו בשם גאונים, ורמב"ם (שותפין ה א) כתבו: דבר שקצת מוכרים בהקפה, וקצת לא, אין לשותף למוכרו בהקפה שלא מדעת חברו. והרמב"ם הוסיף שדרכו להימכר תמיד בהקפה, והשו"ע (י) העתיק את לשון הרמב"ם[3]. וכתב הנתיבות (באו' כא) שהאיסור הוא דווקא אם לפעמים אין דרך למכור סחורה זו בהקפה כלל, אבל אם כולם מוכרים בהקפה, אפ' אם חלק מהפעמים מוכרים במזומן, פטור.

ויוצא מכאן, שדין זה תלוי במנהג; אם דרך למכרו תמיד בהקפה- רשאי ע"ד עצמו למכרו בהקפה, אבל אם פעמים כך ופעמים כך, וכ"ש אם אין דרך למכרו בהקפה, חייב, כיון שבמכירה בהקפה ספק אם הכסף יגיע או לא, (פסחים קיג.) ואם עבר ומכרו בהקפה דינו כדין המשנה בשותפות. (ע' בשאלה הקודמת, אות א.)

וכתב ב"י (טז) בשם עיטור, וכ"כ הרמ"א כאן, שאף כשהדרך למכור בהקפה, אם התרה בו שלא להקיף, אסור להקיף ודינו כמשנה. וכתב על זה הנת' (באו' כב), שמה שהשותף שרשאי לעכבו מלמכור בהקפה, זה רק את חלקו שלו, אבל לגבי חלקו של המוכר; כיון שמנהג כולם למכור בהקפה, הוי כהגיע הזמן למכור הסחורה, ודינה להיחלק, ואת חלקו שלו ימכור בהקפה. ועולה מהנת', שאפ' בתוך זמן השותפות יכול להתרות בו שלא ימכור. אבל ערוה"ש (ל) כתב: 'ויראה לי' שאין ההתראה מועלת רק בעת עשיית השותפות, אבל אח"כ אין ביכולתו למחות, כיון שעשו העסק סתם ודרך הסחורה להימכר בהקפה. וכתב שכן משמע מהגר"א שדימה את זה לנתן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח שעורים, ששם התנאי היה בתחילת השליחות. אך בסוף הביא ערוה"ש את דברי הנת', וסיים שצ"ע לדינא.

ואם דרך כולם למכור סחורה זו בהקפה, אלא שפעמים הם מוכרים אותה במזומן, כתב הנת' (חי' כג) שאפ' אם מכר כולה בהקפה, פטור.

ובנד"ד, רק כאשר הדרך תמיד למכור בהקפה את אותה סחורה, ולנת' אף אם דרך כולם פעמים למכור בהקפה ופעמים לא, השני חייב לקחת חלקו בהפסד כבריווח מאותה המכירה. ובתנאי שלא התרה בו שלא ימכרו בהקפה, לנת' אפ' בתוך זמן השותפות, ולהגר"א כפי שהבינו ערוה"ש דווקא כתנאי בתחילת השותפות. ולערוה"ש למעשה צ"ע בדעת הנתיבות.

(ידידיה לוי)

7. מה הדין בשותפים שהלך אחד מהם והשתתף עם אחר בממון השותפים והרוויח? סעיף יא וסמ"ע סקס"ט

הגמ' (ב"ק קב.) מביאה ברייתא ששליח שבמקום לקנות חיטים קנה שעורים, מה שהרויח הרויח לאמצע ומה שהפסיד הפסיד לו. וכך נפסק ברמב"ם (שלוחין ושותפין א ה) ובמחבר (קפג ה)

הדוג' של הגמ' לשינוי של השליח הוא ששינה בגוף הסחורה (חיטים שעורים) ברם הרמב"ם (שלוחין ושותפין ה א-ב) מביא מס' דוג' ואחד מן הדוג' היא אם אחד מהשותפין השתתף עם אחר בממון השותפות שההפסד יהיה לעצמו והרוח לאמצע. ברם ממשיך הרמב"ם שאם השתתף בממון עצמו הרוח יהיה לו בלבד. וכך פוסק המחבר (קעו יא).

בכסף משנה מבאר שבמקרה שמשתתף בממון שלו עם השני ההו"א שילך לאמצע היא שפוגע בשותפות בזמן זה שדואג לנכסיו קמ"ל שבכל זאת כל הרווח ילך אליו.

מדוע הרוח לאמצע?

הסמ"ע (קעו לז) מפני שהשותף ששינה התכוון לזכות לשניהם.-מדבריו משמע שאם השליח אומר לעדים שמרויח לעצמו זכה.

הנתיבות חולק ואומר שהרוח יהיה לאמצע ולומד זאת מהרמב"ם הנ"ל שכתב שדווקא שהשתמש במעות עצמו זכה לעצמו משמע שאם השתמש במעות השותפות למרות שאמר שזוכה לעצמו יהיה נאמן. (ונשאר בצ"ע על הסמ"ע)

יוצא אם כן שבמקרה ששותף השתתף עם אחר בממון השותפים והרוויח אם נתכוון לזכות לשניהם הרווח לעצמו ואם התכוון לעצמו יש מחלוקת בין הסמ"ע לנתיבות.

 (נוחם בלס)

8. מה דין בשותפין שהתנו ביניהם שיתמידו בשותפות זמן מסויים ובתוך הזמן שינה א' מהם מתנאי השותפות, האם יכול להיות עילה בידי חבירו לתבוע פירוק השותפות? סעיף טו ברמ"א ונתיבות סקל"ג

תשובה: (יונתן סרור)

נדון בהתחלה בשאלה האם ניתן בכלל לחזור מהשותפות באמצע הזמן, ואח"כ נדון בשאלה, על הצד שאין אף אחד מהשותפים יכול לחזור בו בתוך הזמן, האם שנוי מהוה עילה לתבוע פירוק השותפות?

א) כאשר שניים משתתפים לזמן קבוע, נחלקו הראשונים בהבנת הסוגיא בב"מ . האם ניתן לחזור מהשותפות באמצע הזמן:

לרי"ד (טור,לג) אפשר מפני שכל אחד נוטל את שלו.

לרמב"ם וכ"פ ראב"ד (בטור) ומרדכי ועוד דווקא כשלא קבעו זמן אפשר לחזור, אבל כשקבעו א"א עד סוף הזמן.

לתוס' (ב"מ קה,א ד"ה הני) ולרא"ש שם נחלקו הב"י והד"מ בדעתם האם ס"ל כרי"ד או כרמב"ם:

הב"י למד מדבריהם שס"ל כרי"ד שאפשר לחזור באמצע זמן, והד"מ למד מדבריהם שס"ל כרמב"ם שא"א לחזור. התוס' גרסו שם "הני בי תרי דקבלו עסקא בהדי הדדי..." ונאמר שם בסוגיא שא"א לחזור בהם. ותוס' דייקו שדווקא שם שקבלו עסקא מאחר לא יכולים לחזור בהם. אבל אחד שקיבל עיסקא מאחר יכול לחזור בו שהוא כפועל שיכול לחזור באמצע היום, משא"כ שנים אינם פועלים ואי אפשר לחזור בהם. הב"י דייק שדווקא אם שניים קבלו עיסקא לא יכולים לחזור בהם אבל אם הם שותפים יכולים לחזור בהם וד"מ (יא) וסמ"ע (מד) כתבו שה"ה שותפים לא ובבדק הבית חזר בו לפרש כמו הד"מ וסמ"ע יכולים לחזור בהם. ולפ"ז כותב הד"מ שצריך לחלק ולומר שדווקא מי שמקבל עיסקה יכול לחזור מפני שדינו כפועל, אבל בשניים שקבלו עסקא, דינו של כל אחד כנותן עיסקה לחברו ולא כמקבל עיסקה, וממילא לא מצי אף אחד לחזור בו וה"ה בשותפים, וזה כרמב"ם.

השו"ע בסימן קעו (סעיפים טו, טז) מביא את שיטת הרמב"ם שפוסק את החילוק בין שותפות לזמן לבין שותפות סתמית:

ולכאורה ק"ק, שהרי כתבו התוס' במפורש שבאחד שקיבל עיסקה מחבריה, הנותן אינו יכול בו יותר!

הד"מ למד שס"ל כרמב"ם שאין אף אחד מהם יכול לחזור בו באמצע הזמן, ולפ"ז כותב הד"מ שצריך לחלק ולומר שדווקא מי שמקבל עיסקה, יכול לחזור מפני שדינו כפועל אבל בשנים שהשתתפו, כל אחד נותן לחברו, והוי כנותן עיסקא דלא מצי אף אחד הדר ביה כרמב"ם.

השו"ע בסימן קעו (סעיפים טו, טז) מביא את שיטת הרמב"ם שפוסק את החילוק בין שותפות לזמן לבין שותפות סתמית:

אם התנו השותפים ביניהם שיעמדו בשותפות זמן מסויים, ממילא כל אחד מהם מעכב על חברו שלא יוכל לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות. וכן אין אחד מהם יכול לטול לא מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן, והסיבה לכך היא כמש"כ בב"מ קה. מפני שרווחא לקרנא משתעבד. ואם נשתתפו סתם ולא קבעו זמן, כל שירצה אחד מהם לטול את חלקו מהסחורה חולקים. ובסעיף כ"ג הביא את שיטת תוס' ורא"ש הנ"ל שאם אחד קיבל עיסקא מחברו יכול לחזור בו. משמע שנים שקבלו לא יכולים לחזור בהם והרמ"א הוסיף שם שהשותפים א"א לחזור בהם. ורואים שפסקו ששיתוף דומה לעיסקא של שנים.

ב) כעת נשאלת השאלה, כאשר השני שינה בשותפות או פשע, האם זה יכול להיות עילה לשותף הראשון כדי לחלק את השותפות אפילו בתוך הזמן?

הב"י (סעיף לג)למד בדעת הרמב"ם, שאפילו אם שינה אחד מהשותפים או פשע בתוך זמן השותפות, אין חברו יכול לסלקו. והוסיף שיפרע לו הפסדו שגרם לו.

המרדכי (בכתובות פרק מי שהיה נשוי סימן רלז-רלח) מביא מחלוקת בין יש מי שאמר לבין המהר"ם, בגוי שביקש הלוואה משני יהודים בריבית, וביקש לוי להשתתף עמם, ונתרצו, אלא שלפני ששמעון ולוי נתנו חלקם קדם ראובן והלוה לבד חלק מההלוואה, ופתאום חזר בו הגוי וטוען שאינו צריך יותר כסף. בא אח"כ שמעון ונתן את חלקו ולוי עדיין לא נתן את שלו, ומת:

ליש מי שאומר, כיוון שלוי לא נתן את חלקו, ראובן יטול שני שליש מן החוב, שהרי נתן שני שלישים מן הכסף ולוי שלא עמד בתנאי השיתוף אינו זכאי לחלקו.

ולעומ"ז למהר"ם, תלוי:

אם כשראובן תבע את לוי ליתן חלקו, אמר לו לוי שרוצה ליתן, אפילו אם התעכב יותר מדי עד שמת תוך רצון לתת חלקו, קנה את הרווח ומוריש אותו לבניו. אבל אם כשתובעו ראובן, לוי אמר שאינו רוצה לתת חלקו, הרי זה שנוי מתנאי השותפות, וממילא זה מהווה עילה לפרק את השותפות. יוצא שלפי מהר"ם שנוי מתנאי השותפות מאפשר לחלק השיתוף גם בתוך הזמן.

המחבר פסק את המהר"ם הזה בסעיף מא, וכן הרמ"א פסק כן בסעיף ז, אבל בסעיף טו הרמ"א פסק כרמב"ם לפי הבנת הב"י דלעיל, שאפילו אם שינה או פשע אחד השותפים באמצע זמן השותפות אין חברו יכול לסלקו, ודלא כמרדכי, וכתב "ודלא כיש חולקים בזה" דהיינו המהר"ם הנ"ל. ונראה שגם המחבר הביא את פסיקת הרמב"ם שהרי בכל הסימן ציטט את לשון הרמב"ם ולכן נראה שדיוקו ברמב"ם שאפילו אם אחד שינה א"א לבטל השותפות תקף גם לגביו וא"כ יש סתירה גם במחבר?

הנתיבות (לג) כותב שהדבר תלוי במחלוקת בסימן שו סעיף ח, בין הרמב"ם לנמ"י אם שתלא דיחיד ששינה ניתן לסלקו בלא התראה מפני שהוא כמותרה ועומד [לרמב"ם] או שא"א לסלקו עד שיתרו בו [נמ"י], וכתב שהרמב"ם והמרדכי דהכא מודו ששתלא ששינה ניתן לסלקו בלא התראה, מפני שמותרה ועומד הוא, וה"ה שותף ששינה בהפסד דלא הדר דומה לשתלא ואפשר לסלקו. אלא שהרמב"ם מיירי בשינה השותף בפסידא דהדר, דכיוון דהדר א"א לסלקו אלא יפרע לו הפסדו ותו לא, ולמרדכי מיירי בפסידא דלא הדר, דבכה"ג עצם השנוי מתנאי השותפות מהוה עילה לפירוק השותפות. לפ"ז יוצא שלהבנת הנתיבות, בניגוד להבנת הרמ"א, אין בכלל מחלוקת ביניהם אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא.

ונראה ליישב את רמ"א וב"י שראו מחלוקת בין רמב"ם ומהר"ם ובכל זאת פסקו את שניהם ולומר בפשטות שישנו הבדל בין מצב שמראש השותף אינו רוצה לקיים את תנאו בשותפות, שבכה"ג יותר קל לסלקו מהשותפות, ובין מצב שהשותף משנה תוך כדי השותפות, שבכה"ג כיוון שקבעו זמן, אע"פ ששינה, אין אחד יכול לסלק את השני עד שיגיע סוף זמן השותפות.

והמרדכי הנ"ל שהרמ"א פסק בסעיף ז דן בכה"ג שהתנו מראש להלוות בשותפות לגוי, ואחד הלוה וחברו אינו רוצה ליתן חלקו, שכאן מראש אותו שותף אינו רוצה לקייים את תנאו בשותפות, ולכן אפשר לסלקו שהרי השותפות הזו לא חלה באמת אף פעם. וי"ל שרמב"ם מודה בזה.

לעומ"ז הרמב"ם דן כאשר תוך כדי השותפות שינה חברו מתנאו ופסק שאינו יכול לסלקו מהשותפות, אלא יכול רק לגבות את ההפסד שגרם לו, בזה ס"ל לרמ"א כרמב"ם, וכך פוסק בסעיף טו, מפני שזה פחות חמור מאשר לא לקיים את התנאי מראש, שהרי כאן השותפות חלה כבר. וצ"ע שר הנתיבות הנ"ל התיחס לסתירה זו?

לסיכום:

כאשר שנים משתתפים לזמן קבוע, נחלקו הראשונים האם ניתן לחזור מהשותפות באמצע הזמן:

לרי"ד – אפשר, ולרמב"ם – דווקא כשלא קבעו זמן אפשר לחזור, אבל כשקבעו א"א עד סוף הזמן.

הש"ע פסק כשיטת הרמב"ם שלא ניתן לפרק שותפות ללא הסכמת חברו.

כאשר אחד מהשותפים שינה מתנאי השותפות, נחלקו הראשונים (לפי הבנת הרמ"א והב"י) האם שנוי זה יכול להוות עילה לפרוק השותפות:

להבנת הרמ"א והב"י: למרדכי שנוי מהוה עילה לפירוק, ולרמב"ם אין השנוי מהוה עילה לפירוק.

הרמ"א פוסק בסעיף ז' כמרדכי, ולעומ"ז בסעיף טו דלא כמרדכי, וכן מחבר פסק כמרדכי בסעיף מא והביא לשון הרמב"ם בכל הסימן?

בפשטות ניתן לחלק בין שנוי מתנאי השותפות מראש, דבכה"ג השנוי מהוה עילה לפירוק, ולעומ"ז בשנוי שנעשה תוך כדי השותפות אין זה מהוה עילה לפרק השותפות.

הנתיבות, חולק על הרמ"א והב"י ואינו רואה מחלוקת בין המרדכי לרמב"ם, אלא הרמב"ם מתיחס פסידא דהדר, ולכן א"א לסלקו מהשותפות, והמרדכי בפסידא דלא הדר, ולכן אפשר לסלקו מהשותפות.

9. האם מותו של אחד השותפים או מחלה המונעת ממנו מלתפקד בעסק המשותף, מבטלת את השותפות לפני המועד שנקבע לכך ע"י הצדדים? סעיף יט וברמ"א

תשובה: (ישי ואדעי)

שותף שמת

גמרא בבא מציעא קט.- אמר רב יהודה וכו' האי שתלא דשכיב יורשין דיליה מסתלקים בלא שבחא ולאו מלתא היא ופירש שם הרא"ש לאו מלתא היא לענין שיסלקם בלא שבחא אבל יכול לתת להם השבח ולסלקם שאינו ממון להורישו לבניו והרא"ש מביא לכך ראייה מהתוספתא וז"ל המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין להם וכן כתב הרמב"ם ז"ל אחד מהשותפים או המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסקא אפילו התנו לזמן קבוע וכזה הורו הראשונים עכ"ל הרא"ש. בגמרא ובתוספתא מדובר על אריסות והרא"ש מבין שהוא הדין לשותפות ולכן הוא מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל.

לעומת זאת המרדכי בהמקבל (סימן ש"צ) ובהגוזל בתרא (סימן קמ"ו) כתב בשם רבינו מאיר על המלווה לחבירו למחצית שכר לזמן קצוב ומת המתעסק תוך הזמן שאין הנותן יכול להוציא מיד האלמנה שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ונמצא שלדעת המרדכי אין מותו של השותף מבטל את השותפות, וכתב בבדק הבית שכשאין לו אשה ובנים גם הר"מ יודה לדעת הרמב"ם שבטלה השותפות.

המחבר בסעיף י"ט פסק כרמב"ם וכתב הרמ"א שכן עיקר ודלא כיש חולקים (המרדכי הנ"ל), וכתב הנתיבות שהני מילי כשמגלה דעתו שרוצה לפרק השותפות, אבל אם לאחר שמת חבירו התעסק בסתם, הריווח לשותפים ויתן ליורשים חלקם (אלא שיטול שכרו כאריס, ודווקא בשותפין אבל באחין ,אפילו שכר כאריס לא יטול).

שניים שחכרו מהמלך ומת אחד מהם- כתב הב"ח שהבו דלא לוסיף עלה ודווקא בשותפות, אבל שניים שחכרו מן המלך שכל אחד זכה בחלקו בכתב שנתן השר לשותפים ומת אחד מהם אין חבירו יכול לדחות את יורשיו מן החכירות וכן פסק הש"ך בסקל"ה.

סיכום

שותף שמת לרמב"ם בטלה השותפות ולמרדכי אם יש לו אשה ובנים השותפות לא בטלה. השו"ע פסק כרמב"ם וכתב הנתיבות שמכל מקום אם עסק בסתם יש ליורשים חלק בריוח.

שותף שחלה

הבית יוסף כתב בשם הרשב"ץ שאם חלה או נאנס אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן לחבירו (אפילו קנו ממנו בשעת השתוף והנתיבות בסקל"ז מסביר שדברי הרשב"ץ אמורים כשבא השותף לפני בי"ד ואמר שרוצה לעסוק בחלקו לבד שאז הריוח לעצמו אבל אם התעסק סתם השכר לאמצע והוא יקבל כאריס) אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם (וכתב הש"ך שדווקא אם האונס היה מחמת השותפות אבל אם חלה שם לא שהרי גם אם היה כאן היה חולה. נראה שדברי הש"ך בזה מבוססים על הגמרא בהמפקיד מלאך המות מה לי הכא מה לי התם) ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהג השותפין. דברי הרשב"ץ הובאו להלכה ברמ"א בסעיף י"ט.

נמצא ששותף שחלה, אין שותפו צריך לתת לו חלק ברווחים ולפי הנתיבות דווקא כשבא לפני בי"ד ואמר שהוא מתעסק לעצמו אבל אם התעסק סתם השכר לאמצע והוא נוטל שכרו כאריס.

10. שותף שהתעסק בסחורת השותפין או סתם שליח שנשבה, האם נפדה מהשותפות והשליח האם גובה ממשלחו? סעי' מח ברמ"א ופת"ש סקל"ה, נתיבות סק"ס וסי' קפח סעי' ו

התשובה בקפח, 2

11. מה הדין בראובן שהיה שותף עם שמעון, ושמעון קנה 2 ק"ג כותנה לצורך השותפות ונחסר מהמשקל, האם כולו על שמעון לבדו או על חשבון שניהם? סעיף מח ועיין נתיבות סקנ"ט

תשובה: (ישי ואדעי)

מימרא דשמואל בבבא בתרא מב: השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה לזה (ופירש"י שזהו שכרו שגם חברו ישמור הכל כשעור זמן שמשמר זה עכשיו). ובגמרא שם מג: ואמאי שמירה בבעלים היא? (וכתבו התוספות שאפילו לא התחילו לשמור ביחד מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל לשמור) ומתרץ רב פפא, דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. ועל פי זה פסק השו"ע בסעיף ח' שבזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע (דהיינו שמור לי היום ואשמור לך למחר) דינם כשומר שכר, אבל אם התחילו להתעסק ביחד הוי שמירה בבעלים ופטור (אף בפשיעה כפי שמבואר בסוף סימן רצ"א).

נמצא שבנידון דידן, אם התחילו להתעסק ביחד (או שראובן התחיל ראשון ושמעון הצטרף אחר כך) הרי לגבי שמעון זה שמירה בבעלים ופטור אף אם נחסר בפשיעה (וממילא ההפסד לאמצע). אך אם שמעון התחיל להתעסק לבדו (כפי שקצת משמע מהשאלה) הרי שמעון חייב כדין שומר שכר.

תשובת הרא"ש בענין נחסר המשקל

הב"י במחודשים מ"ז מביא תשובת רא"ש בענין ראובן שמכר לשמעון משי והתנה עמו שכשימכרנה שמעון יהא ההפסד והשכר לאמצע ואחר שלקחה שמעון ובא למכרה גלה שנחסר המשקל וראובן טוען שקבל עליו הפסד ושכר אבל לא חסרון המשי ופסק הרא"ש שגם החסרון בכלל ההפסד ולכן ההפסד לאמצע.

השו"ע הביא תשובה זו להלכה בסעיף מ"ח ואם כן יוצא שבחסרון המשקל ההפסד לאמצע ולא כפי שאמרנו לעיל ששמעון חייב בהפסד לבדו. הט"ז מתייחס לכך ואומר שבתשובת הרא"ש מדובר באופן שראובן קבל על עצמו שההפסד לאמצע אלא שטען שכוונתו להפסד שבא מחמת המסחר ואין חסרון המשקל בכלל ועל זה חידש הרא"ש בפסקו שחסרון המשקל בכלל, אבל בסתמא פשוט שאם קנה אחד השותפין לצורך השותפות ונחסר המשקל, ההפסד עליו לבדו כדין שומר שכר, הואיל וחברו לא קבל על עצמו ההפסד.

12. ראובן ושמעון טכנאי מחשבים במקצועם. הם חברו יחדיו להקמת עסק משותף הנותן שרות בבתי הלקוחות. העסק התנהל כדלהלן, הם פרסמו דף ובו מספרי הטלפון של שניהם וע"פ הקריאות הטלפוניות נתנו את השירות בבתי הלקוחות, הם קצבו את השותפות לשנתיים בהם יחלקו את הרווחים בשווה. לאחר חודשיים התברר לראובן כי הוא מקבל הרבה יותר פניות והלקוחות מעדיפים את שירותו, ולכן הוא מבקש לבטל את השותפות.

א. האם יכול ראובן להחזיק את הכספים שכבר קיבל ולבטל את השותפות למפרע?    

ב. האם יכול ראובן לבטל את השותפות לעתיד? סעיף טו ורמ"א סעיף ג, נתיבות סק"ד, ופת"ש סקכ"ד בסופו

עיין שאלה תשובה 2 בה פרשנו את הדעות השונות כיצד נעשים שותפים.

לגבי השאלה שנשאלה: לפי המחבר רק שותפות ממון מחייבת וא"א לחזור ממנה אך בעלי מלאכה אין ביניהם התחייבות ולכן פה לפי המחבר הם לא הפכו כלל לשותפים. ולפי הרמ"א בדעת הראב"ד וסיעתו אם היה קנין לא יוכל לחזור בו ולפי הרשב"א וסיעתו יוכל לחזור בו על דבר עתידי בהתחייבות הגוף כפועל. ולפי הרמ"א בדעת המרדכי וסיעתו תמיד לא יוכל לחזור בו ויהיה כוח אחד מהשותפים משועבד הן לשותפות ממון והן לשעבוד גוף ולא יוכלו לחזור בהן עד סוף הזמן שקבעו.

(נוחם בלס)

סימן קעז

1.      א. מתי חיוב רפואה בכלל מזונות, ומתי לא?

ב. אם יש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה או אין לה קצבה?

ג. כשהתחייב מזונות לשני וחלה המקבל, איזה מזונות צריך ליתן לו, האם מזונות רגילים או מזונות המתאימים לחולה?

תשובה: (ניר סיני)

המשנה ב"ב קמד,ב מדברת באחים השותפים ואומרת- "חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו". ובגמרא- "שלח רבין משמיה דר' אילעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע".

כלומר, גמ' זו מחלקת בין שותף שחלה באונס שמתרפא מן השותפות, לבין חלה בפשיעה שמתרפא מעצמו.

הראשונים (תוס' נ"י רא"ש ועוד), מביאים תוספתא (ב"ב פ"י)- "אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש לה קצבה, אבל רפואה שאין לה קיצבה הרי היא בכלל מזונות ויתרפא מן האמצע ". וכן הגמ' בכתובות נב,ב לגבי אלמנה שניזונת מיתומים, מחלקת בין רפואה שאין לה קצבה שחייבים לה, לרפואה שיש לה קצבה.

נחלקו הראשונים ביחס שיש בין התוספתא לבין הגמ' בב"ב שם. לדעת הטור , כפי שהבין את התוס' והרא"ש, התוספתא דברה בחלה באונס, ובזה מחלקת בין יש קצבה לאין קצבה, אבל בפשיעה בכל אופן אינו מתרפא מן האמצע. ונמצא שרק בחלה באונס וברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע. וכן פסק הרמ"א בי"א, וכן הסמ"ע והב"ח .

אמנם הב"י תמה על הבנת הטור והבין שהתוספתא דברה על חלה בפשיעה, כי היא מוסבת על המשנה, והגמ' העמידה את המשנה בחלה בפשיעה. לפי זה, באונס בכל אופן מתרפא מן האמצע, ובפשיעה, ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע וביש לה קצבה משל עצמו. וכן מוכח שהבינו גם הרמב"ן והנ"י, וכן פסקו המחבר והש"ך.

אך הש"ך מעיר, שהרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים לא הביאו את התוספתא. ודוחה את הערתו בכך שסמכו על הדין באלמנה, ששווה לדין השותפים, ושם חילקו בין יש או אין קצבה.

הפת"ש (סק"א) מביא תשובת חכם צבי, שהסכים עם הב"י והש"ך בפירוש התוספות והרא"ש, אך חלק על הש"ך בדעת הרי"ף והרמב"ם. לדעתו ודאי שהם לא למדו מאלמנה כיוון שיש חילוק גדול, והוא שהאחים ששווים זל"ז נוח להם שיתרפא כל אחד מן האמצע, כי היום זה מתרפא ומחר אחר. משא"כ באלמנה שרק היא מתרפאת ונזונה מן היתומים, והם אינם רוצים לרפאותה, ולכן רק מה שנחשב כמזונות חייבים לה. ולכן הרי"ף הרמב"ם ושאר פוסקים שלא חילקו בין יש לאין קצבה, סוברים שהחילוק הוא רק בין חלה בפשיעה שמתרפא מעצמו, לבין חלה באונס שמתרפא מהאמצע. וכיוון שיש מח' בדבר, נראה כדעה זו שהרי באונס לרוב הפוסקים מלבד הטור וסמ"ע וב"ח מתרפא מן האמצע, ובפשיעה הרי"ף והרמב"ם מצטרפים לטור, ולכן מתרפא משל עצמו.

לסיכום יש שלוש שיטות:

הרמב"ן, והתוספות והרא"ש (לדעת הב"י והש"ך), המחבר והש"ך, סוברים שתמיד מתרפא מהאמצע, מלבד בחלה בפשיעה ברפואה שיש לה קצבה.

הטור, הסמ"ע והב"ח (ותוספות ורא"ש לדעתם), סוברים שתמיד מתרפא משל עצמו, מלבד בחלה באונס וברפואה שאין לה קצבה.

והרי"ף והרמב"ם (לדעת החכם צבי וכך פוסק), סוברים שבאונס בכל אופן מתרפא מן האמצע ובפשיעה משל עצמו.

הר"י מיגש סייג את כל הדין הזה וכתב שזה דווקא בשותף שמתעסק לבד באומנות, והשאר בטלים ונוטלים חלק ברווח. אבל אם כולם מתעסקים, אפי' חלה באונס מתרפא משל עצמו. והובא בטור וכן פסק המחבר בסעיף ג. בב"י כתב, שנראה שהרא"ש חולק, כיוון שסובר שרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות. אך מסיק שהר"י מיגש דיבר דווקא בשותפים שאינם נזונים מהשותפות אך אם כן, במקרה שחלה באונס ברפואה שאין לה קצבה יזונו מן האמצע וכן פסק הרמ"א.

אך הסמ"ע (סק"ה) חולק על זה, וסובר שאפי' ניזונים ביחד, כל שעוסקים יחד מתרפא כ"א משל עצמו. אמנם הט"ז והנתיבות (סוף סק"ה בביאורים) כתבו שעיקר כב"י ורמ"א.

לגבי אדם שהתחייב במזונות לשני וחלה המקבל, הרמ"א (ס' ס,ג) הביא מתשובת ריטב"א (הובא בב"י ס' ס,י וכן בסוף ס' רז), שלמד מירושלמי כתובות פי"ב, שאין המתחייב חייב ברפואה. ולמד הריטב"א מהירושלמי שצריך לזון אותו כמו שזנו כשהיה בריא וכן פסק הרמ"א שם. והנתיבות הוסיף שאפי' אם עכשיו כשהוא חולה הוא אוכל פחות, צריך להשלים לו בדמים כפי שהיה אוכל כשהיה בריא.^[4]

סימן קפ

1.        כתוב את דעות הראשונים האם שני שותפים בקרקע שניהם שותפים בכל הקרקע או כל אחד בחצי? מה נפקא מינה? כיצד נפסק בשו"ע? יש לעיין גם בקצות קעא, א

הגמ' נדרים מה: - "מתניתין: השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר; ר"א בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו...ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור, ולגדל תרנגולים...".

הראשונים הסבירו שהמחלוקת של חכמים ור' אליעזר בן יעקב היא האם יש ברירה[5] או אין ברירה. בביאור המחלוקת נראה שנחלקו האם כשאדם משתמש בחצר המשותפת הוא משתמש גם במה ששייך לחבירו- דעת חכמים. או שכל אחד משתמש בחלק שלו, ולכן הנדר לא אסר עליו את ההשתמשות בחצר - דעת ראב"י.

בהמשך המשנה מובא שלשניהם אסור להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים. הבינו הראשונים (תוס', ר"ן ראב"ד) מפשט משנתינו משמע שראב"י אינו חולק ומודה לרבנן בתנור וכיריים, אך התקשו הראשונים בשיטת ר' אליעזר בן יעקב- מדוע יהיה חילוק בין דריסת רגל לשימוש בתנור וכיריים, ומדוע לא נתיר למודר להשתמש בכיריים משום זה משתמש בתוך שלו?

הר"ן (בד"ה שניהם) ביאר שאמנם בב"ב (נז':) מצאנו ששותפים לא מקפידים על העמדה של חפצים בחצר אך כל זאת בסתמא, אבל אם ימחה בפירוש יוכל לעכב על שותפו. מה שאין כן בדריסת הרגל שאין חבירו יכול למנוע בעדו מלהיכנס לחצר- וכיוון שאין יכול לעכב עליו אינו מהנהו, מה שאין כן בהעמדת כיריים ותנור שיכול לעכב עליו, אם אינו מעכבו נמצא מהנהו ואסור.

אך בתוס' (מו. בד"ה שניהם) בשם י"מ תירץ באופן אחר – שהעמדת תנור וכיריים או גידול תרנגולים כיוון שרגיל להשתמש בכל החצר אי אפשר לומר שיש ברירה ונתברר שכל שותף משתמש בחלקו- שהרי על כרחך משתמש בחלק חבירו, כיון שמשתמש בכל החצר.

האחרונים דנו בגדר השותפות- האם לכל אחד מהשותפים יש חלק בכל החפץ או בכל הקרקע המשותפת אלא שמכיון שחבירו שותף עמו הוא מונע בעדו לזכות בכל, או שמראש לכל שותף אין זכות אלא רק בחצי מהנכסים.

נחלקו בכך האחרונים:

באבן האזל (שכנים פ"ב ד"ה איברא) נקט שלכל שותף יש בעלות על חצי מהנכסים[6]. וכך כתב בקובץ שיעורים (בב' תד').

לעומת זאת בקונטרסי שיעורים (נדרים שיעור כו' אות ג') סבר שיש לכל שותף זכות בכל החפץ ורק מכיוון שהשותף השני שותף עמו, הוא מונע בעדו מלזכות בכל החפץ[7].

ויתכן לתלות את המח' של התוס' והר"ן בחקירה שנחלקו אבן האזל וקונטרסי שיעורים. לפי הר"ן שזכות השותפים היא בכל החצר ולכן בשעת ההשתמשות יכול לשטוח פירות בכל החצר, בגלל שיש לכל שותף את הזכות בכל החצר. אבל לפי התוס' שאין לכל שותף אלא זכות בחצי מהקרקע, ולכן יכול להשתמש רק בחצי מהחצר, אסרנו עליו לגדל תרנגולים או להעמיד תנור וכיריים כיוון שמשתמש בכל החצר.

הלבוש מרדכי (ב"ק סימן ו) רצה לתלות חקירה זו במח' רש"י ותוס'. בגמ' בכתובות פג.: האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום... ושאלה הגמ' מה יהיה הדין בקנו מידו. רש"י הסביר שהקנין נעשה על אמירתו "דין ודברים אין לי עמך...". התוס' הקשו עליו שהרי קניין לא יועיל, שהרי אינו מקנה אותה לשום אדם אלא מפקיר אותה. הלבוש מרדכי טען שלפי רש"י לכל שותף יש זכות בכל השדה, כולה לזה וכולה לזה, ולכן כשאחד מסלק רשותו, ממילא נשאר אצל חבירו. לעומת זאת תוס' סובר שלכל שותף יש זכות רק בחצי מהשדה ואם כן צריך לקנות את החלק של חבירו.

הנפקא מינה:

א.     כפי שהביא הלבוש מרדכי הנפקא מינה היא בסילוק שותף משדה או חפץ של השותפות האם מועילה אמירת דין ודברים בתוספת קנין, או שצריך קניין גמור.

ב. נפקא מינה נוספת מביא הקונטרסי שיעורים (שיעור כו אות ג') בשם שער המשפט (סימן רעה') בישראל שהיה לו שותפות עם גר שאין לו יורשים ומת הגר, ולא ידע הישראל על מות הגר, האם זכה הישראל בחלק הגר בלא קניין, גם ללא ידיעתו?

לפי הצד שלכל אחד מהשותפים יש חלק בכל החפץ אלא שחבירו מונע בעדו, כאשר נסתלקה המניעה- זוכה השותף השני בחפץ אף בלא ידיעתו במיתת שותפו. אך לפי הצד שיש לו זכות רק במחצה, אינו יכול לזכות ממילא בחצי השני[8].

פסיקת השו"ע:

בב"י (קפ') הביא את דברי הר"ן והתוס' אך לא הכריע כמי הלכה. ובשו"ע (קפ') כלל לא התייחס לדיני השותפים, והפנה לפסיקתו ביורה דעה סימן רכו'. מהשו"ע לא ניתן להכריע כמי הלכה. אם כי נראה שדעתו של הבית יוסף נוטה לדעת הר"ן.