נזקי שכנים

נזקי שכנים

סימן קנג

1.      א. בבית משותף, שתי מרפסות של שני דיירים סמוכות זו לזו, וכותל מפסיק ביניהן ורוצה אחד לתקוע קורה בכותל הנ"ל, לעשות סוכה. האם רשאי? סעיף י"ד וברמ"א

ב.      מרפסת ראובן סמוכה לדירת שמעון כך שכותל דירת שמעון הוא גם הכותל של המרפסת, ובכותל זה תקע מעקה המרפסת. האם רשאי ראובן, בעל המרפסת לתקוע קורה בכותל הנ"ל, לעשות סוכה? סעיף י"ח

תשובה: (הרב ברוך פז)

א.

כיוון ששניהם שותפים בכותל אע"פ שהאחד לא השתמש זמן מרובה לא הפסיד וכשירצה יכול לנעוץ קורותיו על הכותל ובלבד שלא יכביד אלא יעשה כפי המנהג.

דבר זה מבואר מן הרשב"א בתשובה (תתקלא; מובאת בב"י מחודש ו): "שאלת ראובן ושמעון שכנים וכותל מפסיק בניהם והאחד היה סומך על הכותל קורות העליה והמעזיבה וראשי הקורות באים בראש הכותל ובחוריו והאחד לא סמך שם רק ראשי קורות המעזיבה ועכשיו נפל הכותל ורוצה השני לסמוך בכותל זה תקרות רבות כמו האחר והאחר מונע אותו? תשובה: לא ביארת מאיזה טעם מונעו ואומר אני שאם טענתו שאין לו במקום הכותל כלום אין שומעין לו דקימ"ל בב"ב ג. "היזק ראיה שמיה היזק" וסתמא דמילתא שניהם בנאוהו אא"כ עשה אחד חזית כמו ששנינו בריש בתרא ואע"פ שזה סמך קורות ותקראות ולא השני - אין זה ראיה שדרך השכנים כן זה צריך בניין וזה אינו צריך עכשיו כחבירו וכשיצטרך בונה וכל שכן כאן שהיה גם זה סומך ראשי קורותיו ועוד שגם זה בנה עם שכינו עכשיו הכותל החדש כל זה מוכיח שיש לו חלק בכותל חבירו... ואם יטען - שאין לשמעון חבירו להכביד יותר ממה שהיה מכביד על הכותל הראשון וכדגרסינן בב"מ קי"ז: - תחתון שבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו וכו' אלמא כל שבא להכביד על הכותל אין שומעין לו - גם טענה זו בטילה שדבר זה תלוי במנהג המדינה שבכל מקום שנהגו שלא הקפיד בזה השותפין מותר ותדע לך מדגרסינן בב"ב ו' - אפילו אחזיק להורדי אחזיק לכישורי אלא ההיא בשלא נהגו להקפיד וכך תירץ הראב"ד עכ"ל".

אמנם הדבר שנוי במחלוקת. ע' ד"מ (ח) שהביא מרדכי (פרק לא יחפור תקנא) בשם ריב"א ומרדכי (פרק הבית והעליה תיב) בשם שו"ת מהר"ש (ד"ק סי' רמב) שאם בכותל של שותפים למאי דאחזיק אחזיק "ולכן אם בא אחד לסתור או לבנות או לעשות חלונות וכדומה חבירו מעכב עליו". ומקורם ממש"כ בב"מ קיז: "תחתון שבא לשנות בגויל שומעים לו בגזית אין שומעים לו..." שממנו משמע שא"א להכביד גם על דבר המשותף. וגם הרשב"א הנ"ל דייק כן מן הגמ' בב"מ הנ"ל אבל כתב שאפשר להכביד לפי המנהג. וזה על סמך הגמ' בב"ב ו,א "אחזיק להורדי חזיק לכשורי" שסותרת הגמ' בב"מ הנ"ל. והרשב"א אימץ תשובת הראב"ד שאפשר לכביד לפי המנהג וכ"כ ריב"א בד"מ הנ"ל. אבל שו"ת המהר"ם סתם וכתב שא"א להכביד כלל, והד"מ כתב שחולק על הרשב"א וס"ל שא"א להכביד בכלל. ורואים שרשב"א וריב"א הבינו שדברי הגמ' "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" מתייחסים לחצר המשותפת כפשט המשנה והגמ' למעלה מסוגיא זו.

לעומת שיטות אלו, הרמב"ם (שכנים ח,ד) כתב בפשטות "כותל שבין ראובן ושמעון אם היו שותפים בו שניהם משתמשים בו. זה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן וזה חופר מצד זה ומכניס קורותיו". משמע שלפי רמב"ם כל או"א יכול לעשות בחצר השותפים כבשל עצמו, ואינו נזקק לסברא של הראב"ד רשב"א וריב"א, שהמנהג הוא כך. ועי' גר"א מ"ד שהביא מקור לרמב"ם ממש"כ בגמרא (ב"ב ו,א) הנ"ל "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" וזה מתייחס לחצר ידועה של א' וחבירו החזיק בו להורדי ועכשיו רוצה לשדרג את השימוש בכותל. אבל בחצר של שותפים כל או"א יכול להשתמש בחופשיות כבשל עצמו.

נמצא שיש שלוש שיטות בנדון:

א. שיטת מהר"ם בשו"ת מובאת במרדכי בבית והעליה, שגם בכותל המשותפת כל או"א יכול להשתמש אך ורק לפי מה שהחזיק.

ב. שיטת ראב"ד רשב"א וריב"א שכל או"א יכול להשתמש רק לפי מה שהחזיק אא"כ יש מנהג להשתמש בכתלים המשותפים גם לשימושים אחרים.

ג. שיטת רמב"ם שכל או"א יכול לעשות בכותל המשותפת כבשל עצמו.

מקור המחלוקת הוא בהבנת הגמ' בב"ב ו,א "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". לפי הרמב"ם מדובר בכותל שידוע שהוא של א' וחבירו בא להחזיק בו, אבל בכותל המשותף מותר להשתמש בחופשיות. ולפי ראב"ד רשב"א וריב"א מדובר בחצר משותפת אפשר להכביד לפי המנהג ולפי מהר"ם נראה שלמד כפשט ראשון בנ"י שלא מדובר בחזקת תשמישים בכותל אלא בראיה אם שילם על הכותל שחבירו בנה או לא.

המחבר פסק כרמב"ם (פרק ח' משכנים הלכה ד') וכך לשון המחבר (סעיף יד) - כותל שבין ראובן ושמעון אם היו שותפים בו שניהם משתמשים בזה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן וזה חופר מצד זה ומכניס קורותיו. ומוסיף הרמ"א בשם הרשב"א (תשובה תתקלא) - אע"פ שהאחד הכניס והשני לא הכניס זמן ארוך יכול להכניס כשירצה הואיל וחצי הכותל שלו וכל אחד יכול להכביד על הכותל כפי המנהג.

ב.

במקרה זה הכותל של שמעון לבדו ולכן ראובן שבא לנעוץ קורות על כותל חבירו - חבירו מעכב עליו, כל זה לכתחילה שיכול למחות ואם לא מיחה בחבירו שבא להניח קורה לסוכה עדיין לא איבד חזקתו ויכול למחות כל שלושים יום אבל לאחר מכן אם שתק החזיק חבירו, כדברי הגמ' בב"ב (ו:): "סוכת עראי כל שלושים יום אינה חזקה מכאן ואילך הוי חזקה חיברה בטינא לאלתר הוי חזקה".

ועל פי דברי המחבר (סעיף יח): "אם ראובן הכניס קורה בכותל שמעון ושמעון לא מיחה בו אם הקורה סוכת עראי עד שלושים יום לא הוי חזקה אחר שלושים יום אם שמעון לא מיחה בראובן החזיק. סוכת חג - כל שבעה לא החזיק לאחר שבעה החזיק".

וכל זה כאמור כאשר בא לנעוץ קורה בכותל חבירו מלכתחילה. אבל בנידון דידן בעל המרפסת כבר תקע את מעקה המרפסת תוך הכותל של שמעון. ויש לעיין אם זה נותן לו יתרון כאשר בא עכשיו לתקוע קורה נוספת לסוכתו בתוך הכותל. ויש לדון בשאלה זו בשתי פנים:

א. האם זה שתקע את מעקה המרפסת בכותל נותן לו חזקה לתקוע דברים נוספים לתוך הכותל?

ב. האם זה שתקע את מעקה המרפסת לתוך הכותל מצביע על כך שהכותל הזה שייך לשניהם וראובן בנה הכותל עם שמעון ביחד או שקנה חלקו בכותל אחרי הבניה ולכן מותר להכביד?!

 

נדון בשאלות אלו:

א. האם מוחזקתו בכותל, בזה שתקע מעקה של המרפסת, מאפשרת לו לתקוע קורות נוספות בכותל?

מוקד הדיון בשאלה זו בסוגיא בב"ב ו,א: "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". מה הפשט בקביעה זו של הגמ'? האם כוונת הגמ' שאפשר להוסיף כל כובד שרוצה על הכותל או שיש מגבלות למה שאפשר להוסיף וכו'? ויש בזה מחלוקת ראשונים:

א. שיטת הרא"ש (ב"ב א,יא) מובאת בטור (כב) שאם החזיק להורדי אפשר להכביד על הכותל כל מה שרוצה והטעם "לפי שהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה לא הוצרך אלא להורדי".

ב. שיטת הרמב"ם (מובאת במחבר סעיף טז-יז) שאם חפר והחזיק בכותל חבירו להורדי הוא יכול להחליף ההורדי לדבר יותר כבד אבל רק בתוך החור שחפר בכותל, אבל אינו יכול לחפור או להכביד במקום אחר. וזה בגלל שהחזיק בחור בכותל לכל שימוש אבל לא מעבר לכך.

ג. שיטת הנ"י שמדובר בסוגיא כאשר אין תוספת הכבדה על כותלו שאפשר להחליף עשר הורדי לחמש כשורי כאשר אין תוספת משקל, יש רק שנוי בצורת המקל. וכן הביא פשט הראב"ד הנ"ל בשאלה א' שאפשר להכביד אם המנהג הוא כך אבל בלי זה אין אפשרות להכביד על כותלו וחזקה במקצת אינה מאפשרת תוספת חזקה כלל.

ומחלוקת זו אם אפשר להוסיף על מה שמוחזק כבר באה לידי ביטוי ג"כ בטור (טז) במחלוקת אם מי שהחזיק בזיז יכול לקצרו וכך להגביר את עוצמת המים או לא. לפי העיטור א"א להוסיף נזק ולפי רמ"ה אפשר להוסיף נזק וכ"פ שם הטור. וזה כנראה טור לשיטתו לפסוק כרא"ש שאין קנין לחצאין. וכן לגבי צריפא דאורבני (ו.) ג"כ מצאנו מחלוקת בזה. לפי הנ"י מדבור שם בשנוי שאינו גורם לתוספת נזק כלל אבל אם יש תוספת נזק אסור וכ"כ בשם רשב"א ורמב"ן ורנב"ר. אבל לפי פירוש רש"י בצריפא דאורבני משמע שיש תוספת נזק ובכ"ז מותר שפירש שבצריפא שאורבני "מתוך שהטיפין סמוכין מאוד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיו". וכ"כ גר"א (לט-מ) שהמחלוקת הנ"ל תלוי בפשטים רש"י ונ"י בצריפא דאורבני.

לפי"ז יוצא בנידון דידן שלפי הרא"ש רמ"ה טור הואיל ויש לבעל החצר חזקה בכותל המשותפת לתקוע שם מעקה יש לו חזקה ג"כ להוסיף ולקבוע שם קורה של סוכה. אבל לפי הרמב"ם ונ"י רמב"ן רשב"א וכו' א"א להוסיף על מה שהוחזק, ולכן א"א לתקוע שם קורה לסוכה.

וע' ב"י (כה) שתלה מחלוקת הנ"ל בשיטות אם חזקת תשמישים צריכה ג' שנים וטענה או שהוא מוחזק מיד בשתיקה ומחילה. שלפי רא"ש שצריך ג' שנים וטענה, י"ל שאין קנין למחצה ולכן יכול להוסיף ולהכביד על הכותל. אבל לפי רמב"ם שחזקת תשמישים היא מיד ובמחילה, א"א להכביד שלְמה שמחל מחל ולא יותר ולא שייך כאן סברא שאין קנין למחצה. אבל כבר כתבנו במקום אחר שנראה שאינו מוכרח.

המחבר בסעיף יא כתב סתם שא"א להוסיף על חזקתו ולְמה שהחזיק החזיק, וכתב י"א שאפשר להוסיף, ובסעיפים טז ויח הביא פשט רמב"ם לגבי הורדי וכשורי שאפשר להוסיף כובד רק בחור שחפר אבל לא במקום אחר, ולפי"ז יוצא שאין חזקת המעקה נותנת לבעל המרפסת יתרון להוסיף עוד קורות לכותל של שמעון.

 

עכשיו נדון בשאלה אם יש לבעל המרפסת טענה שקנה שותפות בכותל של שמעון:

ב. האם נעיצת המעקה בכותלו של שמעון מצביע על כך שהוא שותף בכותל זה?

הטור בסעיף כו הביא דעות בשאלה זו.

כתב בשם הרמב"ם (שכנים ח,ז-ח): אם טען - כותל זה אני שותף בו - הואיל ונשתמש בקורה אחת נאמן בו ומשתמש בכולו אחר שישבע היסת שהוא שותף בכל הכותל.

וכתב בשם ר"ת ורא"ש שצריך חזקת ג' שנים וטענה ומועיל החזקה לחלוק באבני הכותל אבל לא על מקום הכותל.

ר"י ברצלוני - גם חזקת ג' שנים וטענה אינה מועלת על מקום הכותל והאבנים - שאין הקורה שנעץ הוכחה על כל הכותל .

ר' יונה - אם נתן תקרה ומעזיבה על הקורה - החזיק בכל הכותל לנעוץ בו בכל מקום שירצה אבל אין זה הוכחה על מקום הכותל אלא רק על אבני הכותל,לא נתן תקרה ומעזיבה - אין חזקה לאבני הכותל ומקום הכותל ולא לנעוץ במקומות אחרים או להרחיב אע"פ שאינו מכביד אינו רשאי.

רמב"ן - אם יש לו חזקת ג' שנים וטענה יש לו חזקה לגוף הכותל ומקומו "שאין לך אכילת פירות גדול מזו", היינו נעיצת קורות, אבל אם החזיק בפחות אינו נאמן לטעון שהוא שותף בכותל.

זאת אומרת יש כאן מחלוקת ראשונים אם נאמן לטעון שהוא שותף בכותל ו/או במקום הכותל ע"י נעיצת קורה או קורות.

לפי ר"י ברצלוני ורבנו יונה אין חזקת נעיצת קורות עילה לטעון שהוא שותף בכותל עצמו. ולפי רמב"ם רא"ש ור"ת ע"י נעיצת קורות נאמן לטעון שהוא שותף באבני הכותל, אבל הם חולקים במשך הזמן שצריך לנעוץ שם קורותיו ובטעם הנאמנות. לפי הרמב"ם אם נעץ קורות והשני ראה ושתק, נאמן לטעון שהוא שותף בכותל מיד. אבל לפי ר"ת ורא"ש צריך חזקת ג' שנים וטענה שקנה או שנתן לו במתנה. ולפי הרמב"ן לא החזיק ג' שנים נאמן רק לטעון שיש לו חזקת תשמישים לקורה זו שנעץ וא"א להכביד או להוסיף (כ"כ נ"י בשמו עי' למעלה), אבל אם החזיק ג' שנים נאמן לטעון שקנה או שנתן לו לא רק את אבני הכותל אלא גם את גוף הקרקע. לפי רבינו יונה נעיצת קורות אינה ראיה כמש"כ למעלה אבל ס"ל שאם בנה מעזיבה על הקורות וצירף הכותל לתוך ביתו יש חזקה על הכותל ועל הקרקע.

מוקד המחלוקת הוא בפשט הגמ' "אחזיק להורדי אחזיק לכשורי". הנ"י הביא פשט שסוגיא זו מתיחסת למש"כ במשנה ב"ב (ה.) "כותל חצר שנפל... מד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן את התקרה, מגלגלים עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן". ונאמר בסוגיא אחזיק להורדי, שאם הניח הורדי או כשורי בין הכותל שסמך לכותל חבירו, היא בחזקת שנתן ושילם על הכותל. לפי פשט זה בנ"י יוצא שנאמן לטעון שיש לו שותפות בכותל של חבירו, ושהוא שילם בעבור הכותל, אם הניח הורדי או כשורי על הכותל. וזה כשיטת רמב"ם ורמב"ן הנ"ל. מיהו לפי השיטות מובא בחלק הראשון של השאלה שאחזיק להורדי אחזיק לכשורי אינו קאי על המשנה כלל אלא בא ללמד דין חדש כמש"כ שאם החזיק להורדי בכותל חבירו אפשר להחליף לכשורי, אין כאן אמירה שנעיצת קורות מהוה ראיה על זה שהוא שותף בכותל. וזה כשיטות שאין בנעיצת קורות ראיה. מיהו נראה שלפי רא"ש ור"ת אע"פ שפרשו בסוגיא כפירוש השני הזה, שבא להחזיק בשימוש בכותל, באו למסקנה שנאמן ג"כ על עצם שיתוף בכותל, וזה לשיטתם שמדובר בחזקת ג' שנים עם טענה ולפי מה שהרא"ש כתב שאין קנין למחצה. ולכן אם ג' שנים וטענה מועיל לטעון שקנה את כל השמימושים, בגלל שאין קנין וחזקה למחצה, ה"ה שיהיה נאמן לטעון שקנה את גוף האבנים ג"כ.

הרמב"ם כנראה קיבל את שני הפשטים בסוגיא ולכן כתב אחזיק להורדי יכול להיות חזקה לשימוש בחור שחפר בכותב בלבד, אם טוען כך, ויכול להיות ג"כ חזקה לשיתוף בכל הכותל אם יטעון כן. ושניהם בחזקה מידית. ולכן נראה שרמב"ם קיבל את שני הפירושים בסוגיא. הרמב"ן ג"כ קיבל את שני הפירושים אבל חילק בין חזקה מידית שנאמן רק לשימושים לבין ג' שנים שנאמן ג"כ לגוף הכותל.

ולכן בנידון דידן, לפי הרמב"ם אם בעל המרפסת יטעון שקנה חלק בכותב נאמן ויהיה מותר לו לנעוץ עוד קורות לכותל. לפי הרא"ש ורמב"ן אם יש לו חזקת ג' שנים ויטעון שקנה חלק בכותל ג"כ יהיה נאמן. לפי הר"י ברצולוני ורבינו יונה לא יהיה נאמן.

המחבר בסעיף י"ח מביא בשם הרמב"ם מהלכות שכנים פרק ח' הלכה ח' - מי שהחזיק בכותל זה בקורה אחת אינו יכול להחזיק בקורה שניה שהרי לא מחל לו אלא על אחת,במה דברים אמורים כשהודה שאין כותל זה שלו אלא של חבירו והוא מחל לו על הכנסת קורה זו,אבל אם טען כותל זה אי שותף בו הואיל ונשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולה אחר שישבע היסת שהוא שותף בכל הכותל. הרמ"א מביא בשם הריב"ש סימן ר"י - נאמן דווקא אם אמר שמתחילה הכותל היה בשותפות בין שניהם אבל אם מודה שמתחילה הייתה של חבירו אין נעיצת הקורות ראיה על הכותל עצמה אא"כ עשה תקרה עליהם. וי"א (רא"ש ב"ב פרק א' סימו י"ב) שאין לחלק ויש חזקה לחלוק באבני הכותל ולא למקום הכותל .

 

2.      ראובן החזיק בנעיצת קורות בכותל הידוע שהוא של שמעון, ונפל אותו כותל, וחזר שמעון ובנה את הכותל מחדש. האם רשאי ראובן לשוב ולנעוץ קורות בכותל? סעיף כ ועיין סמ"ע, נתיבות

תשובה: (חגי כדורי)

המחבר הביא תשובת רשב"א: "אם היה הכותל של אחד וחבירו החזיק בנעיצת קורות על אותו כותל חזקתו מועלת דווקא לאותו כותל ולא לכותל אחר לכן אם נפל הכותל ובנה האחד כותל חדש - אין חבירו יכול לנעוץ שוב על כותל חדש זה כי כל חזקתו מועלת לכותל הקודם ובכותל זה "פנים חדשות באו לכאן".

המקור לכך הוא מכתובות כ,א. אומרת המשנה: "אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אביך", ובגמרא: "ת"ר משתמשת במדור שנשתמשת בו בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשת בחיי בעלה וכו' בעי אביי שיפוצא מאי? תיקו!" ופסק הרי"ף (סא,ב) שהלכך לא תשפץ.

בית יוסף - מביא תשובת הרשב"א (ח"ג סימן קפה): "שאלת ראובן סמך קורותיו על כותל שמעון והחזיק בו כמה שנים ונפל אם המקום והכותל ידוע לשמעון אלא שראובן סומך בו קורותיו – הדבר פשוט שאם נפל אזד השעבוד שלא נתן לו שמעון ולא זיכה אותו בסמיכת קורות אלא בכותל זה בלבד וכותל זה שחזר ובנה "פנים חדשות באו לכאן" ואותה שאמרו בב"ב ו. "אחזיק להורדי אחזיק לכישורי" למי שמפרשה במחזיק בהורדי וכישורי בכותל חבירו אין אותה חזקה אלא באותו כותל כל שהוא קיים ולא בכותל אחר שחזר ובנה וכיון שכן אם היה רעוע לא די שאין ראובן יכול לכוף לשמעון לתקנו אלא שאם בא ראובן לשפצו ולתקנו אין שמעון מניח לו דניחא ליה דליסתור כדי לסלק שעבודו.ודומה למה שאמרו בכתובות קג' גבי מדור אלמנה".

המחבר בסעיף כ פסק כתשובה זו: "ראובן החזיק בנעיצת קורות בכותל הידוע לחבירו ונפל אותו הכותל וחזר הבעל ובנאו אין לו לנעוץ על אותו כותל חדש וכיון שכן אם היה רעוע ובא לשפצו ולתקנו חבירו יכול לעכב על ידו".

 

תשובה נוספת:

הב"י הביא בשם תש' הרשב"א (ח"א אלף קל"ג) חילוק בין היכא שהדבר שנשתעבד נמצא עדיין בעולם ורק השימוש של המחזיק התבטל, כגון שהחזיק בנעיצת קורות בכותל חברו ונשברה הקורה, שאז פשיטא שרשאי לנעוץ קורה חדשה. לבין מקרה שהדבר שנשתעבד נפל, שאז נסתלק השעבוד, כגון שנפל הכותל, באופן זה אף אם יבנה כותל חדש אינו רשאי לנעוץ בו, שבכותל החדש אין לו שום חזקה שלא נשתעבד לו אלא הכותל הקודם והוא נפל. אבל היכא שהדבר שנשתעבד עדיין קיים אומרים שלא נשתעבד הכותל לנעיצת קורה זו דוקא אלא נשתעבד לנעיצת קורות בעלמא.

ולפי זה פסק שו"ע (יט) שאם נפל הכותל ובנה הבעלים כותל חדש אין המחזיק יכול לנעוץ בו קורות, ולא עוד אלא שאפי' אם הוא רעוע אינו רשאי לתקנו שלא מדעת הבעלים, שיכולים הבעלים לומר שאינם רוצים לתקנו, שמוטב להם שיפול ויבנו חדש, שבכך תסתלק חזקת השכן מכותלם.

אמנם העיר הסמ"ע (ל"ז) בשם הנ"י (ב"ב ג: דפי הרי"ף) שאם החזיק בעל הקורות בתקרה ומעזיבה, בזה מועילה חזקתו אפילו אם ייפול הכותל, ויוכל לנעוץ מחדש אם יבנהו הבעלים.

והטעם ביאר הנ"י מפני שע"י תקרה ומעזיבה יש לו חזקה אף בגוף הכותל לחלוק עימו באבנים, ולא רק בזכות השימוש בכותל, א"כ אפי' יפול הכותל לא תסתלק חזקתו.

וביאר הנה"מ (י"ח) שהנ"י הביא כן בשם הר' יונה שסובר שע"י תקרה ומעזיבה יש לו חזקה לחלוק גם במקום הכותל, ולכן אף שנפל הכותל עדיין שעבודו על המקום קיים. אבל לשי' הרא"ש שסובר שחזקת קורות מועילה לחלוק באבני הכותל אבל לא במקומו, ולשיטתו אין חילוק בין תקרה ומעזיבה לבין סתם נעיצת קורות, לא מועיל אם נפל הכותל, כיוון שאין לו חזקה אלא באבנים והרי הם נפלו, ובמקום אין לו שום חזקה.

ולי צ"ע שאע"פ שלפי הרא"ש אינו חולק במקום הכותל מ"מ הרי המקום משועבד לו לבנות בו כותל בשיתוף עם חברו שהרי כשקנה חצי הכותל ודאי קנאו על דעת שיעמוד במקום זה א"כ המקום נשתעבד לו, ונאמר שהמקום לא השתעבד לכותל זה דוקא אלא לכל כותל שיבנו יחד, כמו שהבאנו בשם הרשב"א לעיל, וצ"ע.

ומ"מ החילוק של הנה"מ נכון במקרה שבעל המקום בנה מחדש את הכותל שנפל לבד, שאז לפי הרא"ש אין השכן יכול לנעוץ בכותל זה קורות כיוון שכותל זה לא השתעבד לו ורק יכול לדרוש לקנות חצי מהכותל הואיל והמקום משועבד לו לבנות בו כותלו. אבל לפי ר' יונה כיוון שהמקום קנוי לשכן, הרי הוא קונה מיד חצי מהכותל הואיל ובנאו ברשותו, ורשאי לנעוץ בו קורות.

יוחאי פרלמן

 

3.       א. המוציא זיז, אמת המים, חלונות, לחצר חברו. ממתי הוי חזקה? (קנג)

זיז:

במשנה (ב"ב נט:): "הזיז, עד טפח - יש לו חזקה, ויכול למחות; פחות מטפח - אין לו חזקה, ואין יכול למחות".

הרשב"ם פירש שבעינן חזקת שלוש שנים וטענה, וכן פסק הטור. אך דעת הרמב"ם והר"י מיגש שאין צריך שלוש שנים אלא לאלתר שלא מחה בו הוי חזקה.

השו"ע (קנג, ב) פסק כדעת הרמב"ם והרמ"א הביא את דברי הטור בשם י"א.

מה הפירוש לאלתר?

הסמ"ע (ג) כתב שלאלתר היינו לאחר שהתברר לניזק היזקו ולא כמי שסתמו חלונו ששם החזקה לאלתר ממש. (הקצות כתב שמדברי הרמב"ם והמגיד משמע שסתימת חלון והוצאת זיז דינם שוה -היינו לאחר שהתברר נזקו.)

הסמ"ע (ד) כתב בשם הנמוק"י (לא: בדפי הרי"ף) שדין זה נכון אף שיש היזק ראיה, משום שהשימוש בזיז הוא מועט וכתב הקצות (ב) שכך משמע בטור. הקצות מביא שהרמב"ן (נט:) חולק על כך ורק כשאין היזק ראיה יש חזקה. אך הקצות מכריע כנמוק"י.

זיז פחות מטפח:

כפי שראינו נאמר במשנה שפחות מטפח אין לזיז חזקה ואינו יכול למחות. הרמב"ם כתב שאף בזיז פחות מטפח לאלתר הוי חזקה אם שותק. והא דאמרו שאין לו חזקה היינו שיכול לבנות מתחתיו וסביבו. אבל לעניין שימוש בזיז הוי כזיז מעל טפח ולאלתר הוי חזקה. וכן פסק השו"ע (ג).

אמנם הטור והרא"ש סוברים שכוונת המשנה שאין לו חזקה אף לאחר שלוש שנים. והרמ"א (ב) כתב דעה זו כי"א.

אמת המים וחלונות – עיין בתשובות בסימן קנה בחזקת נזיקין.

 

סימן קנד

1.      מה הדין באדם שפתח חלון לרשות הרבים, האם חבירו שכנגדו יכול לפתוח חלון כנגד אותו חלון, ומה הדין אם רצה להגביה את כותלו? סעיף ג ובסמ"ע, ש"ך, ונתיבות שם ועיין סעיף ט"ז ברמ"א, וסעיף ל"א

תשובה: (אריה הלברשטט)

משנה ס,א: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ...אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון".

ובגמרא הטעם משום שסוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רה"ר.

על פי זה כתב הרא"ש הובא בטור שבעליה גם ברה"ר אסור לפתוח חלון כנגד חלון.

לגבי חלונות שרק הרוכבים יכולים להסתכל דרכם נחלקו הראשונים:

לרשב"ם והרא"ש רשאי לפתוח כנגדם שהוי כרה"ר.

לרמב"ן הובא בטור אסור לפתוח שאין זה תדיר-וכן נפסק בשו"ע (קנד,ג) שכל שאינו גבוה ד' אמות מותר לפתוח כנגדו.

נחלק הסמ"ע עם הש"ך והנתיבות בדין חלון שקצתו תוך ד' אמות:

לסמ"ע דינו כחלון שלמטה מד' אמות ומותר לפתוח כנגדו כיון שבני רה"ר יכולים לראות דרכו.

לש"ך והנתיבות אסור לפתוח כנגדו – ומבאר הנתיבות כיון שהחלק העליון של החלון אינו נראה על ידי בני רה"ר.

לגבי הגבהת הכותל כנגד החלון: כתב הרשב"א בתשובה (אלף פה בקצרה, אלף קלב-הובא בב"י קנה מחודש א ובסמ"ע קנד,סקל"ה) שיש לחלק בין מי שמשעבד את נכסי חבירו כגון שמוציא זיזיו וכיו"ב שחבירו יכול למחות בו ולעכב בעדו,שיכול לומר לו שאינו רשאי להשתמש בקרקע ולהזיקו לבין מי שאינו משתמש בשל חבירו כלל אלא משתמש בשל עצמו כגון שעושה אוצר בתוך שלו

ובזה מונע מחבירו לעשות חנות של נחתומין שיכול לומר שהאוצר בשלו ואינו משתמש בשל חבירו כלל ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומין אינו מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני.

מזה לומד הרשב"א, לגבי מי שפתח חלון על רה"ר שאין חבירו רשאי לפתוח חלון כנגד אותו חלון, כיון שפותח לרה"ר ולא לרשותו יכול לומר לו אל תזיקני בהיזק ראיה –כמו שבעל אוצר בעליה מונע מלעשות רפת בקר או חנות של נחתומין תחתיו, אבל אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע שאומר לו שאינו רשאי להשתמש באויר רשותו שלא מדעתו. ואין לפותח חזקה על רשותו בגלל שפתח לרה"ר לכן לא היה יכול לעכב בעדו בגלל שמשתמש בשל רה"ר ואם אין אפשרות למחות אין חזקה, משא"כ כאשר פותח חלון על רשות חבירו יכול למחות בעדו בגלל שמשתמש באויר ובאור שלו.

וכן נפסק כרשב"א בשו"ע (קנד,לא):בפותח חלון לרה"ר אין חבירו שכנגדו רשאי לפתוח חלון כנגד אותו חלון אבל אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע אף שאין ביניהם ד"א ובלבד שיגביה ד' כדי שלא יציץ ויראה.

 

2.      א. האם מותר לפתוח חלון מול חלון או דלת מול דלת של חבירו כשחבירו מוחל ומסכים? סימן קנ"ד סעיף ג' וסמ"ע ס"ק י'

 ב. מה הדין כשיש רה"ר באמצע? סימן קנ"ד סעיף ג' ברמ"א בהגה שלישית

 ג. מה הדין כשפותח חלון בכותל למעלה בגובה? האם זה שונה כשכותל נמצא בחצר? סימן קנ"ד ו קצות א'

א.     ב"ב (ס.): "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים”.

וכתב הטור שאפילו נתנו לו השותפים רשות לפתוח לא יפתח חלון כנגד חלון ופתח נגד פתח. וביאר הב"י שהרי בלא רשות גם אחד שלא כנגד השני אסור ולכן מה שכתוב כאן במשנה אחד נגד השני הוא אפילו ברשות לא יעשה כן. וכ"פ בשו"ע ס' א.

וטעם הדבר מבואר בגמרא שם שהוא משום צניעות וז"ל: "מנהני מילי א"ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".

וברשב"ם כתב שמספיק להרחיק אפילו משהו שלא יהיה זה כנגד זה. ובטור הביאו וכתב שבתוספתא כתוב שצריך להרחיק ד' אמות.

וכתב הרמב"ן על דברי הרשב"ם, שאע"ג שכשהרחיק קצת עדיין יכול לראותו מ"מ מותר. והטעם, שכאשר החלון נגד חלון ממש, בעל החלון רואה תמיד כשנמצא שם גם בלי שמתכוון לכך, מה שאין כן שהוא מרחיק קצת שצריך להסתכל במכוון כדי לראות ולכן לא יכול חבירו לעכב עליו בטענה שיכול לכוון לראותו שהרי יאמר לו בעל החלון שאם הוא רוצה לראותו במכוון יכול לראותו מהחצר.

השו"ע פסק כרשב"ם שבהרחקה משהו מותר. ובסמ"ע ובנתיבות הביאו את טעם הרמב"ן לדברי רשב"ם.

ברמ"ה כתב דבפתח נגד פתח לא מועיל אפילו חזקה כיוון שהחזיק באיסור. אולם בחלון נגד חלון אע"ג שאסור אין כל כך הקפדה ולכן מועילה חזקה. אולם הב"י דייק מהרשב"ם שלא תועיל חזקה כלל גם בחלון נגד חלון כיון שאין חזקה להיזק ראיה. אולם בבד"ה כתב שלהלכה יש חזקה להיזק ראייה.

הרמ"א הביא בסתם לדעת הרשב"ם ובי"א הביא לרמ"ה.

וכתב הסמ"ע דכיון שהטעם הוא שלפתוח זה כנגד זה הוי איסור תורה (כמבואר לעיל טעם האיסור בגמרא) אפילו אם יביא עדים שמחל לו ונתן לו רשות לפתוח או שיביא שעשה לו שטר וקניין על כך לא מהני שהרי יש איסור. אולם לי"א שסוברים שבחלון נגד חלון מהני חזקה ולשיטתם כל האיסור תלוי אם יש הקפדה או לא וכשאין הקפדה אין איסור, ממילא גם בפתח נגד פתח שיש הקפדה אע"ג דלא מהני חזקה אם יש לו שטר וקנין על כך או עדים שמחל לו מהני. ובנתיבות הביאו וכתב על דבריו שגם חזקת ג' שנים עם טענה לא תועיל בכהאי גוונא.

 

ב.      בהמשך המשנה דלעיל מובא: "אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים". מבואר שלפתוח פתח נגד פתח כשיש רשות הרבים באמצע מותר. הטעם מבואר בגמרא שם: "דא"ל סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רה"ר", זאת אומרת שאין הוא מוסיף לו היזק בפתיחת הפתח כיוון שבכל מקרה בני רשות הרבים העוברים שם יכולים לראותו וצריך להצניע מפניהם. וכ"פ הטור.

והוסיף שלפי טעם זה בעלייה גם ברשות הרבים אסור לפתוח כנגד עליית חברו שהרי בני הרבים לא יכולים לראותו וכשפותח נגדו מזיקו. ובשם הרמב"ן הוסיף שאפילו בבתים עצמם אם החלונות קצת גבוהים אסור לפתוח כנגדם שהרי העוברים שם לא יכולים לראותו, ואם יפתח כנגדו מזיקו בראייה, ואע"ג שהרוכבים על בהמה יכולים לראותו מ"מ אין הרוכבים נמצאים תמיד ולכן יש לו זמנים שיכול להשתמש בה דברים המוצנעים ואם יפתח כנגדו יבטל לו השימוש בזמנים אלו. וזה דלא כרשב"ם שפירש המשנה ברוכבי סוסים וגמלים ומבואר מדבריו שכשרוכבים יכולים לראות אע"ג שההולכים לא יכולים לראות יכול לפתוח וכתב ב”י שהרא”ש כרשב”ם אולם הרשב”א ור' ירוחם כרמב”ן ושכן דעת הטור. וכ"פ בשו"ע שפותח פתח נגד פתח כשרשות הרבים ביניהם אלא אם כן הפתח גבוה ד' אמות שאסור.

וכתב בסמ"ע (יב) שאם הפתח מתחיל קצת פחות מגובה ד' אמות אע"ג שנמשך למעלה יותר מגובה ד' אמות אפשר לפתוח כנגדו כיוון שבני רשות הרבים יכולים להסתכל. בש"ך (ד) כתב עליו שאין דבריו נכונים ולא ביאר למה. ובנתיבות (ביאורים ז) הביא דבריהם וכתב שהעיקר כש"ך, וביאר טעמו, כיון שיכול לומר לו שמזיקו בראיה יותר שהרי בני רשוה"ר יכולים לראות מה שמשתמש רק למטה, ואם יפתח חלון כנגדו יוכל לראות גם מה שמשתמש בגובה.

כתב הבאר היטב (ח) בשם מהר"ם גלאנטי שכנגד אוצר חרוב יכול לפתוח ולא יכול לעכב נגדו בטענה שמא היום או מחר יבנהו בית דירה.

 

ג.      ב"ב (נט.): "אמר רבי זירא למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ורבי אילעא אמר אפילו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ויכול למחות לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין לא דכולי עלמא כופין ושאני הכא דאמר ליה זימנין דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וקא חזית ההוא דאתא לקמיה דר' אמי שדריה לקמיה דרבי אבא בר ממל אמר ליה עביד ליה כרבי אילעא".

מבואר דנחלקו בגמרא בחלון שנמצא גבוה מד' אמות לדעת ר' זירא יכול למחות ולדעת ר' אילעא אינו יכול למחות ואח"כ הובא מעשה בגמרא כר' אילעא. וכן פסקו הריף והרמב"ם.

וכן הוא בשו"ע (ו) וז"ל: "מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למעלה בין למטה, בעל החצר מעכב עליו, שהרי אומר תזיק לי בראיה ו אע"פ שהוא גבוה תעלה בסולם ותראה”.

הרמב"ן כתב שיש מי שהקשה מב"ב ה. שם מבואר שכותל חצר שנפלה אחד יכול לחייב את השני לבנותו רק עד ד' אמות אבל ביותר מד' לא יכול לחייבו כיוון שאין היזק ראיה, ולמה לא חיישינן שמא יביא שרשיפא ויעלה ויזיקו בראיה? ותירץ בשני דרכים: א. כיוון שאין רגילות להיות שרשיפא בחצר. ב. כיון שבחצר יפחד להסתכל על חבירו שחבירו יכול לראות שמסתכל עליו מה שאין כן בבית שאין יכול לראות שחבירו מסתכל.(עיקר החילוק לחלק בין חצר לבית והטעמים מסבירים למה יש לחלק ביניהם).

הקצות כתב לבאר את הסוגיא באופן אחר כך שלא קשה קושיית הרמב"ן, והסביר שבאמת אין היזק ראיה כל כך מהחשש שמא יביא שרשיפא ולכן בב"ב ה. לא יכול לחייבו לבנות דלא הוי היזק, והטעם שבכל זאת יכול למחות בו שלא יפתח חלון בגובה אע"ג דלא הוי היזק כ"כ כמבואר בב"ב נט. כיון שבכהאי גוונא שיש לו היזק קצת לא כפינן על מידת סדום ויכול למחות בו שלא יפתח חלון ויהנה מאוויר חצירו.

והנתיבות (ביאורים ס"ק י) דחה קושייתו וביאר קושיית הרמב"ן שהרי מסתימת הש"ס והפוסקים מוכח שאיירי בכל עניין אפילו כשלא משתמש באוויר חצר חבירו ולפי זה לא שייך כאן מדת סדום כלל גם בלא טעם מדת סדום לא יכול לכפותו כיוון שלא משתמש באוויר שלו ודלא כקצות, וממילא צ"ל שהטעם משום שרשיפא והיזק ראייה ולכן קשה מב"ב ה. דשם מבואר דלא הוי היזק.

ומ"מ מדברי הרמב"ן מבואר שבכותל שבחצר יכול לפתוח חלון בגובה דאין חשש שרשיפא בחצר וכן הסיק בנתיבות שם.

(ונראה שאולי גם הרמב"ן יסברו שיש בעיה לפתוח חלון בכותל החצר, הרמב"ן הביא שני חילוקים בין חלון בבית לבין בנייה מעל ד' אמות, 1. בבית יש יותר רגילות לעלות על שרשיפא. 2. בבית לא רואים את מי שמסתכל בחלון, ואף אם יראו אותו יכול לתרץ שהסתכל כדי לראות פרדסיו. עיין בריטב"א (ב"ב נט:): שהסביר את נימוק 2 בשני אופנים אלו: "אבל הכא בחלון שבביתו אינו נראה כל כך ואפילו נראה יכול לומר ליזון את עיני ולראות גני ופרדסי כדפי' וזה ברור".

 

ואולי אפשר לתרץ את שאלת הרמב"ן דעל ספק היזק ראיה יכול למחות, כיוון שסוף סוף יכול להסתכל ולהזיקו, אבל לחייבו להוציא ממון ולבנות כותל אין לחייבו מספק, וכן כתב באבני חושן.)

 

3.      א. האם מהני חזקה בהיזק ראיה, ואת"ל דמהני, האם בעינן שלש שנים?

ב. ומה הדין אם הניזק סייע ממש למזיק?

תשובה: (יונתן סרור)

1. בעניין החזקה בהיזק ראיה מצאנו ארבע מקומות שדנים בנושא:

א. הגמ' בב"ב דף ב: דנה בשאלה האם היזק ראיה שמיה היזק או לא, ומביאה שתי לשונות: ללישנא קמא לא שמיה היזק, ומביאים ראיה מכך שכתוב במשנה: השותפין שרצו לעשות מחיצה, ומדייקת הגמ'- טעמא דרצו, הא לא רצו, אין האחד יכול לכוף את חברו להשתתף עמו בבנין כותל מחיצה שבניהם כדי שלא יראו זה בתוך חצרו של זה, אלא יכול לומר די לי לחלק במחיצה קלה של יתדות של עצים תקועים בארץ ונמוכים, אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק.

וללישנא בתרא, שמיה היזק, ולכן בחצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או אע"פ שאין בה דין חלוקה, אם שניהם נתרצו לחלקה, כופים זה את זה לעשות מחיצה גמורה, שלא יוכל כל אחד לראות את חברו בשעה שמשתמש בחלקו.

והקשה הרי"ף (בתשובה, מובאת בנימוקי יוסף דף א:, ובטור בסימן קנ"ד) אליבא דלישנא קמא, מנא ליה מזה שכתוב "רצו" במשנה, הא לא רצו לא בונה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק, דלמא לעולם אימא לך שמיה היזק ושאני הכא דאיירי דהחזיק בהיזק ראיה ג' שנים בלא מחיצה, וכיוון דהחזיק מחלו; ומשו"ה אמרינן טעמא דרצו, הא אם לא רצו, דהיינו שמחלו, לא שמיה היזק!?

אלא ע"כ שאין חזקה להיזק ראיה, ומשום דדמי לקוטרא ובית הכסא, שהיזקם תדיר, דבכל שעה ושעה ניזוקים מהם, ואע"פ שלא מחה אין חזקה. והרמב"ן (לט.) מובא בהמשך כתב הטעם שאין חזקה לנזקי הגוף כאשר אדם עצמו סובל כגון, היזק ראיה. ורק בנזקי ממונו יש חזקה.

נמצאנו למדים מסוגיה זו, שישנה ראיה מפורשת שאין חזקה להיזק ראיה.

ב. במשנה בב"ב נח: כתוב, שהחלון המצרי אין לו חזקה, אבל החלון הצורי יש לו חזקה.

א"כ משמע מכאן שמי שהחזיק בהיזק ראיה בפתיחת חלון על חברו עולה לו החזקה, וע"כ שיש חזקה להיזק ראיה.

ג. בגמרא בב"ב דף נט: מובאת ברייתא:

מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפים, ובא לפני רבי ישמעאל ב"ר יוסי, ואמר לו החזקת בני החזקת, ובא לפני רבי חייא ואמר לו יגעת ופתחת, לך יגע וסתום. ונחלקו הראשונים, האם נחלקו התנאים בשאלה האם חזקה מועילה בהיזק ראיה שהחזיק בו אחד וחברו לא מיחה בו, לעניין זה שחברו לא יוכל עוד למחות. וא"כ לפי רבי חייא רואים שאין חזקה להיזק ראיה א"ד חולקים בענין אחר?!

ד. במשנה ב"ב נט. "הזיז עד טפח יש לו חזקה" ואם כן מוכח שאע"פ שיש היזק ראיה בזיז, יש לו חזקה.

ונחלקו הראשונים בהסבר הגמ' האלו ולהלכה:

(א) לרי"ף (בתשובה דלעיל סעיף א, מובא גם ברמב"ן דף נט שהסכים לו, ובנמ"י א:, ובטור) רבי ישמעאל ורבי חייא נחלקו בזה: רבי ישמעאל סבירא ליה שחזקה מועילה להיזק ראיה, ורבי חייא סבירא ליה שאין חזקה מועילה להיזק ראיה, לפי שכשם שאין חזקה מועילה לנזיקין, כגון לעשן ולבית הכסא, כך אין חזקה להיזק ראיה, ומה שחזקה מועילה אין זה אלא בנזקי ממון כאמת המים וסיד בפרק שני, שאין נזקם אלא בכותלו של חברו, ואדם מוחל על כותלו, אפילו אם יפיל אותו ממש, אבל דבר שהוא עצמו ניזק כמו היזק ראיה, שיש בו משום עין רעה, ומשום צניעות, אין לו חזקה.

והרמב"ן הוסיף עוד טעם לדבר, דכיוון שאינו יודע כמה יגיע לו היזק שיוכל למחול עליו, ואפילו אם ידע שיש נזק ומחל עליו, כיוון שאסור להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול להזהר בכך ולעמוד כל היום בעצימת עיניים, על כורחו נאמר לו סתום חלונך ואל תחטא תדיר [ע"פ הפרישה, קנ"ד, י"ז].

ומוסיף הרמב"ן חידוש נוסף בשם הירושלמי, אפילו אם סייע ממש למזיק בבנין, יכול לומר לו אח"כ משטה הייתי בך וכופה עליו לסתום את חלונו, מפני אותו טעם, שאין חזקה להיזק ראיה.

אלא שלפי זה, קשה על הרי"ף והרמב"ן מהמשנה בדף נח:, דמשמע מהתם שיש חזקה להיזק ראיה?! ותירץ הרמב"ן (מובא גם בנמ"י דף א:) שאותם דיני חזקה השנויים במשנה, עוסקים במצב שאין לאותם חלונות היזק ראיה, כלומר שלא מדובר בחלון שפתוח לחצר חברו שמזיק לו בראיה, שכאמור אין להיזק ראיה חזקה, אלא בחלון שהוא פתוח על מקום שאינו עשוי לתשמיש כלל, כגון על תקרה של רעפים, שבכה"ג יש לו חזקה לאורו ואסור לבנות לפני החלון ולהאפיל עליו. אבל אם היה מזיקו בהיזק ראיה מן החלון לעולם יכול למחול בו לסתום.

ולענין זיז נט. שיש לו חזקה, כתב נ"י (לא: בדפי הרי"ף) שהרי"ף מודה בזיז מפני שהזיקו אינו תדיר בגלל שאין תשמישו תדיר. אבל נ"י כתב שרמב"ן חולק גם על הזיז ומעמיד שמדובר כאשר אין היזק ראיה כנ"ל לגבי חלון. ונראה שהלכו לשיטתם שלפי הרי"ף הנ"ל שחלון, קוטרא ובית הכסא אין להם חזקה בגלל שהם קבועים, זיז יש לו חזקה בגלל שהוא אינו קבוע. אבל לפי הרמב"ן שאין לחלון חזקה בגלל שהוא היזק הגוף ה"ה לזיז, ואעפ"י שאינו קבוע סו"ס יש ממנו היזק הגוף שלא שייך בו חזקה.

(ב) לעומתם, הרמב"ם, ס"ל, שכל שהניזק רואה שעושין מעשה שמזיק לו ושותק, יש חזקה להיזק ראיה מחלון לחצר לכו"ע, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי חייא, לא נחלקו אלא כשפתח החלון כשלא התברר עדיין היזקו, שלרבי ישמעאל אפילו בכה"ג מועילה חזקה, למרות שלא יודע כמה היזק יגיע לו מזה, שיוכל למחול עליו, ולרבי חייא אין זו חזקה, אבל כאמור, אם פתח כשכבר התברר לחברו שיש כאן היזק ולא מיחה, לכו"ע חזקתו חזקה [ועיין עוד לקמן הסבר הרמב"ם]. לפ"ז המשנה בדף נח: כפשטה, שיש חזקה בחלון שיש בו היזק ראיה.

וי"א שהמחלוקת היא עם מיד הוי חזקה או רק לאחר ג' שנים ולמסקנה רק לאחר ג' שנים (רא"ש).

ובההיא דחצר השותפין בדף ב:, שמשמע שאין חזקה להיזק ראיה, שאני התם, דממילא הם מזיקים זה את זה בלא עשיית שום מעשה, ולכן אין להם חזקה כאשר עומדים כך, ואפילו אם יעמדו כך שלש שנים או יותר, משא"כ אם עשו מעשה כגון הפותח חלון על חצר חברו, שבזה יש חזקה [המ"מ, פרק ב' דשכנים, הלכה י"ד].

לענין הלכה:

המחבר פסק בסימן קמ"ב- ג', בלשון י"א, כדעת הרי"ף בתשובה וכרמב"ן, שאין חזקה להיזק ראיה, ולכן אע"פ שלא מחה בו חברו במשך שלש שנים או יותר, אין זה ראיה שמחל ויוכל למחות עכשיו, והוסיף שלרמב"ם יש חזקה. ובסימן קנ"ד ז', סתם כמותו שיש חזקה להיזק ראיה. והרמ"א כתב שם "וכן ראוי להורות (כרמב"ם) מאחר שכבר החזיק זה בחלון אע"פ שרבים חולקים וס"ל דאין חזקה מהני בהיזק ראיה.

 

2. למ"ד שיש חזקה להיזק ראיה, ממתי הוי חזקה?

נחלקו הראשונים אם חזקת תשמישים דינה כחזקת קרקעות דבעינן בזה שלש שנים וטענה או שתשמישים ושעבודים נקנים מדין סובלנות, דהיינו בשתיקה, ומכיוון שדין חזקה בהיזק ראיה, דינה כשאר תשמישים, נמצא שאותה מחלוקת שייכת גם כאן:

לגאונים [מובאים בנמ"י ב"ב ד.], ולרמב"ם, ולרמב"ן, חזקה בהיזק ראיה אינה צריכה שלש שנים כדרך שאמרו בחזקת קרקעות, שלא אמרו שלש שנים אלא כשבא לטעון על גוף הקרקע, אבל בשעבודין, כל שראה ונודע לו הנזק, ואעפ"כ שתק, לאלתר הויא חזקה, משום ששעבודין נקנים בשתיקה מדין סובלנות, כלומר שאין כאן קניין בגוף הקרקע, אלא מחילה ונתינת רשות מצד הניזק או קנין של השימוש בלבד.

לעומתם, לרבותינו הצרפתים, לרשב"א ולריטב"א חזקת תשמישים, דינה כחזקה דעלמא, דבעינן שלש שנים וטענת מכר או מחילה, שאין שום חזקה מועילה אלא בהכי. אמנם יש סוברים [הריב"ם, מובא בתוס' ב"ב כג.] שסגי בחזקת שלש שנים בלא טענה. ויש שיטה שצריך טענה אבל מועיל מיד (תוס' כג. ד"ה והא) ושיטת רשב"ש שמחלק בין הורדי שהוי מיד לבין חלונות וזיז שהוי ג' שנים (עי' בטור) ששם מתדין בקרקע של חבירו.

הרשב"ש שס"ל שיש חזקה מחלון לחצר פירש המחלוקת הנ"ל (נט:) בין רבי ישמעאל בר' יוסי ורבי חייא, לענין אופן החזקה. לר' ישמעאל בר' יוסי חזקה היא מידית ורבי חייא אמר יגעת ופתחת לך יגע וסתום בגלל שס"K שחזקה היא בג' שנים ופסק כבי חייא.

ובהסבר שיטתם, של מ"ד זה שמצריך ג' שנים, כתב הפרישה [לא מצאתי] (אות כ"ד בטור) שכיוון שעל חזקת תשמישים כמו פתיחת חלונות, רגילים לכתוב עליהם שטר, לכן חשובה חזקה זו כדבר שיש בו חסרון קרקע, כיוון שמעכשיו לא יוכל הניזק להשתמש בקרקעו מפני היזק ראיה של חברו, לכן צריך חזקה של ג' שנים.

 

3. אם הניזק סייע ממש למזיק.

• נחלקו האחרונים, למ"ד שס"ל שבהיזק ראיה בעינן ג' שנים וטענה, האם יודו, בכה"ג שהניזק יסייע למזיק בפתיחת החלונות, שסיוע זה יתפרש כמחילה, וממילא לאלתר תהיה חזקה:

לב"ח [בסימן קנ"ה- נ"א] סיוע מצד הניזק מתפרש כמחילה ולאלתר החזיק. ולעומתו, לסמ"ע [קנ"ד- י"ט] ולנתיבות [בחידושים סע"ק כ"ד] מסייע אין בו ממש, ולכן אפילו בסייע הניזק ס"ל למ"ד זה שבעינן עדיין ג' שנים, אבל אם מחל בפירוש, ודאי שמיד סגי.

• לרמב"ם ולמחבר, לא זו אף זו קתני, דלא מבעיא אם מחל לו בפירוש דמהני חזקה, אלא אפילו אם לא מחל לו אלא רק גילה דעתו שמוחל בכך שסייעו מהני חזקה. וה"ה אלא אפילו אם ראה ושתק הוי חזקה

לענין הלכה:

המחבר פסק בכמה מקומות כרמב"ם שלאלתר הוי חזקה; בסימן קנ"ג- ב', וכן בסימן קנ"ד- ז', קנ"ד- י"ב, ובסימן קנ"ה- ל"ה.

לעומ"ז, ברמ"א ישנה מחלוקת באחרונים האם ס"ל כמחבר, או שס"ל כרא"ש, דבעינן ג' שנים וטענה:

לע"ש, לט"ז ולגר"א (מובאים בסימן קנ"ח- ל"ה), ס"ל שדעת הרמ"א כדעת המחבר, כפי שהכריע בקנ"ה- ל"ה, וכן בקנ"ד- ז' שכך ראוי להורות, ולכן שתיקה זו נידונית כמחילת הזכות מידית להתנגד למעשה זה בעתיד, ולנתינת הזכות במתנה לשכנו שיוכל להמשיך במעשיו, וכן הדין בהיזק ראיה.

לעומ"ז, לסמ"ע ולנתיבות צריך לחלק בין חזקת נזיקין לחזקת תשמישים:

דווקא בחזקת נזיקין מודה הרמ"א שהחזקה היא לאלתר, משום שהמזיק משתמש ברשות עצמו, משא"כ בחזקת תשמישים, דכיוון שעושה השימוש ברשות שכנו, יש חסרון קרקע לשכנו ולכן נידונית חזקתו כחזקת קרקעות בג' שנים ובטענה, וזה כעין שיטת רשב"ש הנ"ל.

 

לסיכום:

א. נחלקו הראשונים האם יש חזקה להיזק ראיה:

לרי"ף ולרמב"ן, כשם שאין חזקה מועילה לקוטרא ובית הכסא כך אין מועילה להיזק ראיה, וראייתם מסוגית השותפים שרצו לחלוק [ב:], ומרבי חייא [נט:].

לרמב"ם יש חזקה כמו בשאר תשמישים, וראייתו מסוגית חלון צורי [נח:], ואין ראייה מרבי חייא, דשם איירי שעדיין לא התברר היזקו, ולכן אין חזקה.

לפ"ז, לרי"ף ולרמב"ן, בסוגיה של חלון צורי מיירי כגון שאין היזק ראיה, היינו שהחלון פתוח על גג של רעפים וכדומה, ולכן יש שם חזקה.

ולרמב"ם שאני היזק ראיה של שני שותפים בחצר, שמזיקים זה את זה ממילא בלא מעשה, ומוחלים זה לזה, ולכן אין שם חזקה.

להלכה, המחבר פסק כרמב"ם, והרמ"א הסכים עמו וכתב שכן ראוי להורות.

 

ב. בעניין זמן החזקה, נחלקו בזה הראשונים כמו בשאר חזקת תשמישים:

לגאונים ולרמב"ם כל השעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות לאלתר, כלומר במחילה ובנתינת רשות.

לרבותינו הצרפתים ולרשב"א וריטב"א כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, כלומר שלמדו מזה כלל לכל החזקות, כולל חזקת תשמישים, דבעינן ג' שנים וטענה, אע""פ שאין בה חסרון קרקע יש שימוש בשל חבירו, וכ"ש כאן שע"י פתיחת חלון מונע מחברו להשתמש בקרקעו ומחסיר ממנו קרקעו מפני היזק הראיה שלו, דבעינן ג' שנים וטענה.

להלכה, המחבר פסק כרמב"ם, והרמ"א, נחלקו האחרונים בדעתו האם מסכים למחבר או שחולק עליו.

 

ג. בעניין סיוע הניזק בפתיחת החלון:

בדעת הרמב"ם לא מבעיא אם נותן לו הסכמה מפורשת שמוחל לו, שמהני ולא יכול יותר לחזור בו,אלא אפילו בלא הסכמה מפורשת אלא בגילוי דעתו, כגון שסייעו וגם אם ראה ושתק, לאלתר הוי חזקה.

ובדעת הרא"ש נחלקו, לב"ח דווקא אם ידע הניזק על הנזק ולא ערער בעינן ג' שנים, אבל אם סייע עמו, מודה הרא"ש דלאלתר הוי חזקה, ולסמ"ע מסייע אין בו ממש, ולכן אפילו אם הניזק סייע לו, עדיין בעינן ג' שנים, אבל אם מחל לו בפירוש, בזה מודה דלאלתר הוי חזקה.

 

4.      שניים שזכו מההפקר וראשון פתח חלון והשני ניזוק ממנו בהיזק ראיה ותובעו שיסיר היזקו או שהשני יפתח חלון כנגדו - הדיו עם מי?

תשובה: (חגי כדורי)

יש מחלוקת ראשונים גדולה בגירסא ובפשט הסוגיא של חרדל (ב"ב יח:). לפי גירסת רש"י ודעימיה על המזיק להרחיק את עצמו אפילו אם הדבר המזיק בא למקומו בהיתר גמור כגון אם היה לו משרה או חרדל או כל דבר אחר המזיק בשדהו ומכר חצי מן השדה, ועכשיו בא הקונה לנטוע ירק או לגדל דבורים בחלקו, על המזיק להרחיק את עצמו. וזה לשיטת רבא (יז:) שהלכה כמותו, שאסור לקרב דבר המזיק לחצר חבירו גם אם הדבר הניזוק אינו נמצא עדיין אצל שכינו. ולפי גירסת ר"ת ור"ח שם (תוס' ד"ה וסבר) הגמרא חזרה בה מכל הנאמר שם למעלה ואם השכן קירב את המזיק לחצר חבירו בהיתר כגון שמכר לו חצי שדה אינו צריך להרחיקו וכן מותר לקרב דבר המזיק למיצר חבירו כאשר דבר הניזוק אינו נמצא. לפי"ז היה נראה שהשאלה שלנו תלויה במחלוקת זו. שלפי רש"י אע"פ שפתח החלונות בהיתר לתוך ההפקר, כאשר חבירו בא לפתוח מולו צריך לסגור, משא"כ לפי ר"ת מותר.

וע' טור (ח) שהביא דברי רבינו יונה ורא"ש שחולקים כאשר אחד פתח לרה"ר ועכשיו חבירו רוצה לפתוח נגדו שלפי רבינו יונה אסור היה לראשון לפתוח על כל כותלו אלא היה צריך לפתוח רק על חצי כותלו כמו הדין (ו:) : "שזה עושה מעקה על חצי גגו וזה עושה מעקה על חצי גגו" והרא"ש חולק וס"ל שהיה מותר לפתוח, ואם השני רוצה לפתוח עכשיו נגדו הוא צריך להרחיק כדי שלא יפתח פתח מעל פתח וכו'. וע' נ"י (ו. בדפי הרי"ף למעלה) מובא בב"י שם שמשמע שרבינו יונה ורא"ש חולקים במחלוקת הראשונים הנ"ל כאשר רבינו יונה פוסק כשיטתו כרש"י ורא"ש פסק כשיטתו כר"ת (ב"ב ב,ג) ולפ"ז הב"י כתב שהלכה צ"ל כרבינו יונה שרוב ראשונים פוסקים כמותו כמש"כ על סעיף ח"י בטור.

אמנם הב"י כתב אח"כ שרשב"א (בשו"ת) כתב כרא"ש שמותר לפתוח אע"פ שפסק כרש"י בסוגית חרדל ונימוקו עמו (שו"ת מובא בב"י מחודש חי) שכאן שאני ולכו"ע מותר לפתוח הואיל ורשות הרבים הפקר היא. ולכן יש לכל או"א זכות לפתוח שם ולזכות מן ההפקר, ואח"כ חבירו יצטרך להרחיק. ודימה דינו, לפותח אוצר על ביתו של חבירו (משנה כ:) שמותר אע"פ שאח"כ מונע ממנו שימוש בביתו, ואינו יכול לפתוח שם אוצר של יין או רפת בקר. והטעם בגלל שעשה בשלו ואינו גולש או פולש לתוך חבירו כלל. ואחרי שפתח האוצר, על חבירו להרחיק ולא להזיקו, שכבר החזיק בשימושו אצלו. וכ"ה בנידון דידן הואיל ופתח לתוך רה"ר ולא הלך ולא פלש לתוך של חבירו, הוא החזיק בשימושו ואח"כ חבירו צריך להרחיק ולא להזיקו.

המחבר (יד) הביא שיטת רבנו בסתם ואח"כ כתב שרא"ש ורשב"א חולקים.

אמנם יש לעיין שהמחבר בסעיף לב פסק דברי ריב"ש בסתם שלכאורה ס"ל כרא"ש ורשב"א ולא הביא שיטת רבינו יונה כלל. הריב"ש (שכב) (מובא בב"י קנה, מחבר (ח)) כתב שאם שניים זכו מההפקר ובאו לפתוח ביחד חלונות ופתחים ואין אחד מהם קדם לזכות מההפקר - אם באו שניהם יחד לפתוח פתחים וחלונות זה כנגד זה אסור להם וצריכים להרחיק זה מזה שלא יזיקו אחד את השני בראיה כמו ששנינו ב"ב ס' ע"א "לא יפתח אדם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". אבל אם אחד פתח ראשון זכה מההפקר וחבירו אינו יכול למחות בו וכן לא יכול לאיים עליו שאם לא יסיר היזקו יפתח הוא כנגדו כי הראשון שפתח משל הפקר - זכה ונקרא מוחזק ולכן אסור לשני להזיקו בראיה ולפתוח כנגדו, וכמו שפסק המחבר בסימן קנ"ד סעיף ל"ב בשם הריב"ש.

המחבר בסימן קנד (סעיף לב) פסק כריב"ש: "ראובן שזכה בחורבה של הפקר ובנה בה בתים ועליות בחלונות ופתחים ובא שמעון וזכה גם כן מההפקר ובנה בתים ועליות כנגדו ונימצא השני ניזוק מהראשון מהיזק ראיה ותובע מהראשון שיסיר היזקו – אין בדברי השני כלום שהראשון זכה (מההפקר) ואין השני יכול למונעו ולא עוד אלא שאם בא השני להזיקו בהיזק ראיה גם הוא כגון שרוצה לפתוח חלון כנגד חצרו של ראשון או לחצירו אינו רשאי". ולכן ק"ק שפסק דברי הריב"ש סתם ולא הביא דברי רבינו יונה שחלק בסעיף (יד). וע' גר"א שם שציין לסעיף יד ונראה כוונתו שאכן רבינו יונה יחלוק על פסיקת הריב"ש. מיהו י"ל שהמחבר סבר שרבינו יונה יודה בנידון של הריב"ש, שי"ל שמותר לפתוח על הפקר ממש כאשר אין חבירו נמצא באיזור כלל לכו"ע, משא"כ לפתוח על רה"ר כאשר חבירו נמצא בצד השני של רה"ר ולא הספיק לפתוח. וכך מדוייק בריב"ש שנימק את פסיקתו "מפני שבא חבירו אח"כ וזכה מההפקר ובנה בתים בענין שיהיה ניזוק, ואע"ג דגירי נינהו, שהרי השני הוא המביא גירי על עצמו.

 

5.       האם בהיזק ראיה מהני חזקה, מחילה או קנין, והאם יכולים לפתוח חלון מול חלון כשבני העיר נהגו כן? סעיפים ז - ח עיין בסמ"ע סקכ"ד גר"א סעיף י"ז מסעיפי הטור וב"י וב"ח שם, ועיין סימן קנ"ה, סעיף לו ובנתיבות שם, וסי' קנז סעיף א'.

ישנם שני סוגים של היזק ראיה כדאיתא בתחילת ב''ב, הראשון שמונע מחבירו מלעשות מלאכתו בחצר או שמזיקו כשעושה שם מלאכתו ובזה פסקה הגמרא דהיזק ראיה שמיה היזק וכופה אותו לבנות כותל וכו' והיזק שני הוא האמור בגינה שאומר לחבירו שכיון שרואה את גינתו בקמותיה מזיק לו בעין הרע. ובזה פסק שו''ע ע''פ הרמב''ם דהיזק ראיה לאו שמיה היזק והביאו בנ''י (ב''ב ב.).

בשאלתינו נתייחס להיזק הראשון דקיי''ל שמיה היזק וממנו נלמדים דינים רבים מנזקי שכנים ונחלקו הראשונים בדין חזקה להיזק זה:

איתא בריש ב''ב השותפין שרצו לעשות מחיצה וכו' וממשנה זו למד הרי''ף בתשו' שאין חזקה להיזק ראיה שאם יש חזקה למה לא מחזיקין אלו שגרו כך בלי מחיצה?! והווה ליה כקוטרא ובית הכיסא וכן פסק הרמב''ן, והקשה על דברי עצמו ממשנה בב''ב נח: גבי חלון המצרי שם מוכח שיש חזקה מחלון ויישב שבחלון הפתוח לשדה יש לו חזקה אך לא כשפתוח לחצר (הכל בנ''י א:, ובנ''י לא:) ולרמב"ם (ע"פ ב"י, טור הבין ברמב"ם כרי"ף) כל שראה החלון ושתק יש לו חזקה, ולרא"ש וסיעתו יש לחלון חזקה אחר ג"ש (ב''ב פ''א ה''ב) וברמ"ה כתב דבפתח כנגד פתח אין חזקה להיזק ראיה אך בחלון כנגד חלון לא מקפידים כ"כ ויש חזקה להיזק ראיה ולריטב"א ולרשב''ם גם בחלון כנגד חלון אין חזקה.

בשו''ת צ''א (ח''ג סי' לא) התקשה בדברי הרא''ש במה שאמר שאין חזקה בהיזק ראיה בחצר כשלא עשו מחיצה אך אם מחל מהני וז''ל: ...ונתקשתי בדברי הרא"ש בביאורו דנהי דהכא איכא תביעת ממון אבל במאי מסולק החיוב במחילתו כיון שעיקר סבת החיוב משום היזק ראיה ואיך יוכל למחול על היזק ראיה דלהבא, וזה דמיא למחילה על דבר שלא בא לעולם דלא מהני, וזה דמיא למה שכ' תוס' בכתובות מ"ז ע"ב דאינה יכולה למימר אינה נזונת ואינה עושה על עולם, דאינה יכולה לסלק נפשה כ"א ממזונות דהיום אבל לא מדלהבא, וטעמא של דבר דלא מהני כמו שכ' משום דלא מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם ואף סלוק בכזה לא מהני וכמו שמבואר בר"ן פ' הכותב דגם בסלוק לא מהני בדבר שלא בא לעולם כ"א היכא שהסבה המחייבת איכא, אבל לא היכא דליכא כלל, ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה, אבל קודם ארוסין אינו יכול לסלק עצמו, ובמזונות נמי דכל שעה ושעה איכא סבת מחייבת חדשה לכן לא מהני.

סיכום חזקה להיזק ראיה: בחצר שלא עשו בה מחיצה - לכו''ע אינה חזקה, ובחלון- לרי"ף לריטב"א ולריב"ש אין חזקה, לרמב"ם יש, וכן לרא"ש יש חזקה להיזק ראיה אך צריך ג"ש. לרמ"ה יש חזקה להיזק ראיה בחלון ולא בפתח.

אם לא גדרו השותפים בניהם אפ' עברו שנים רבות יכול האחד לכוף חבירו לבנות כותל ובטעם הדבר כתב הרי''ף בתשובה (הביאו הנ''י ב''ב א:) דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק הוי ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה וטעם נוסף הוא דכיון ששניהם ניזוקים ומזיקים אין בו חזקה. הרא"ש (א, ב) כתב שני הטעמים והביאו הסמ"ע (קנד, ב) וביאר הרא"ש דהכא שניהם מזיקים זה לזה ויכול כל אחד מהם לומר לא תבעתי אותך כי חשבתי שאתה תתבעני ראשון. ובקצות (ג) כתב נפק"מ בין הטעמים בהיזק ראיה שבין גג לחצר דלטעם השני כיון שהמזיק אינו ניזק יש חזקה ולטעם הראשון גם בין חצר לגג לא מהני חזקה כיון דדמי לקוטרא. ובנתיבות (יב) פקפק בדבר זה וכתב דגג לא קביע תשמישו ואולי לא דמי לקוטרא והוסיף דברי הר"י מגאש והרמב"ם דכיון דממילא אפילו בין גג לחצר לא הוי חזקה. ומ''מ אם יש עדים שמחלו זה לזה מהני חזקה בכל מקום (סמ"ע כד).

הרמ''א (קנז, א) פסק דאפ' יש מנהג בעיר שלא לעשות המחיצה אין הולכין אחריו וכופין על כך ומקורו ברא''ש (פ, ו ובנ''י בשם רשב''א).

הרב פז העיר דגם לרמב''ם וגם לרא''ש לעולם אין חזקה בהיזק ראיה כשלא עשו מחיצה בחצר ויש חזקה בהיזק ראיה של חלון אלא שטעמיהם שונים דלרא''ש בחצר ההיזק גדול ולכן אין חזקה מה שאין כן בחלון שהיזקו אינו גדול כל כך ואילו לרמב''ם גם בחצר היה צריך להיות הדין דיש חזקה להיזק ראיה אלא שאין זמן שנעשה בו מעשה שנוכל לומר בזמן זה מחלו ונראה לפי זה שהרמב''ם יחלוק על דברי הרמ''א (קנז, א).

היזק ראיה בחלון: איתא במשנה וגמרא ב''ב נח: מתני'.. חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה וכו' ובגמרא שם ור' זירא אמר דחלון למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ולרבי אילעא אפילו למעלה מארבע אמות אע"פ שאין לו חזקה יכול למחות ושורש מחלוקתם היא האם השכן כ"כ חצוף שיעלה על שרפרף ויסתכל לחצר חבירו או לא. הגמרא מביאה מעשה שעשו כרב אילעא ומכאן כתב רשב"ם דהכי הלכתא וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם. בתוס' (ד"ה למטה) כתב דלר"ת מחלוקתם בחלון מצרי אבל בחלון צורי (שהוא גדול יותר ועשוי לקביעות) יש חזקה אפ' למעלה מארבע אמות וכן בחלון העשוי לאורה. ובנ"י כתב בשם הרשב"א דנהגו המקומות כר"ת ולא כרשב"ם שפירש מחלוקתם בחלון צורי ואף הרשב"ם חזר בו בסוף ימיו וכדברים אלו של ר"ת פסקו הרא"ש והרמב"ם והר"ר יוסף ור' יונה וכ''פ שו''ע (י).

ופסק השו''ע (ז): כאשר פתח חלון על חצר והחזיק בו יש חזקה להיזק ראיה (לפי מסקנת הפוסקים הנ''ל) ולא יכול חבירו למחות בו יותר. וכתב הרמ"א הלכה כשו"ע אף שיש הרבה חולקים והם הרי"ף וסיעתו. ואף לרמב"ם וסיעתו כאשר יש חזקה על חלון מ"מ אסור לאדם לעמוד ולהסתכל לחצר חבירו דהווה איסורא ולא מהני חזקה לעשות איסור. כל עוד אין חזקה יכול בעל החצר למחות בו. יש חולקים ומצריכים חזקה ג"ש (ישנו דיון ארוך באחרונים האם הרמ''א פסק דבעינן ג''ש או לא ואינו עניין לכאן).

כתב בסמ"ע (יט) שלרמב"ם ושו"ע שנינו לא זו אף זו והיינו שאם ידענו שמחל בפירוש מהני ואפי' לא מחל בפירוש רק סייעו ג"כ מהני ואפ' לא סייעו רק ידע ושתק ג"כ מהני וסיים בסמ"ע דאף לי"א שהצריכו ג"ש אם מחל לו בפירוש מהני מיד. ובט"ז כתב דה"ה אם סייע עמו דלכו"ע מהני חזקתו לאלתר ובנתיבות דחאו שהרי כתוב בסי' קמב, ג להדיא דבסייעו לא מקריה חזקה לאלתר להני דמצריכי ג"ש.

בדין פתיחת חלון כנגד חלון: איתא במשנה ב''ב ס. ובגמרא שם: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרה''ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים": גמ' "מנהני מילי א''ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".

ופסק בשו''ע דאם נתן אדם לחבירו רשות לפתוח חלון או פתח לחצרם המשותפת הרשות בידו אך לא בפתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון וברמ''א (ג) כתב דאף דבפתח כנגד פתח לא מהני חזקה, ובחלון כנגד חלון איכא פלוגתא: דלריטב''א ורשב''ם לא מהני ולרמ''ה מהני (הביאם בשם סתם וי''א ונראה מלשונו עיקר דלא מהני).

וטעם הדבר כתב הטור דאיסורא הוא והיינו שבפתח כנגד פתח חוץ מהיזק ראיה ישנו גם איסור של צניעות ומנגד למתירים יש פה רק היזק ראיה. ובסמ''ע הוסיף דנראה דאפ' כאשר יש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקניין על זה לא מהני כיון דיש איסור בדבר והוסיף עוד דלי''א שהתירו בחלון כנגד חלון נראה שהדבר תלוי בקפידא ולכן אף בפתח כנגד פתח מהני מחילה גמורה או שטר כדין קוטרא ובית הכסא אך דברים אלו של הסמ''ע תמוהים כי הרמ''ה שפסק להתיר בחלון כנגד חלון כתב להדיא דיש איסור בדבר.

חלון כנגד חלון ורה''ר ביניהם: כתב השו"ע דשרי לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון כשרשות הרבים ביניהם וזאת כשהחלון תוך ד' אמות וביאר בסמ"ע דמיירי שתחילת החלון תוך ד' אמות של החלון שכנגדו ואפ' חלקו העליון מעל ד' אמות ובש"ך חלק על דבריו ולא התיר רק כשכל החלון תוך ד' אמות ובנתיבות כתב דעיקר כש"ך משום שיכול לומר לו כשאשתמש בחלק עליון של חלוני בני רשה"ר לא יראוני ואתה תראני ודמי לפתח אחד ועשאו שתיים.

כאשר יש מנהג ידוע בעיר כתב הרא''ש (א, ו) פלוגתא דיש אומרים שאם נהגו שלא לגדור בחצר אין מחייבין אותו וי''א שאפ' יש מנהג בעיר שלא לגדור מחייבין אותו, וכן הכריע ברמ''א בתחילת סימן קנז. וכתב בסמ''ע שם דבמקום דברי היזקו תדיר כמו זה אין הולכין אחר המנהג.

בפתחי חושן תמה על המנהג היום לפתוח חלון כנגד חלון ובכסף הקודשים כתב שבמקום שלא עושים תשמישים צנועים שרי לפתוח אף פתח כנגד פתח ומזה למד הפתחי חושן דשרי לעשות פתח כנגד פתח בחדרי מדרגות והיינו שבפתחי הבתים היום יש סלון או מטבח ולא חדר שינה ואפ' אם הפתח יהיה פתוח אין אדם מזיק את שכנו.

אך מנגד פסק המהריט''ץ (סי' רנג) שאם יש מנהג בעיר המנהג קובע אף בפתח כנגד פתח וכן פסק בתוס' יו''ט (במשנה הנ"ל) וכ''פ בשו''ת מנחת צבי לרב שפיץ, והוסיף שם שכך הם חוקי המדינה.

והגרי''ש אלישיב הורה דאף בחלון כנגד חלון חייבים לסתום החלון רק שהתיר לסתום בוילון.

ישי שריג

6.      א. לראובן דירת גן בבניין משותף, ראובן קיבל אישור מהעירייה לבנות תוספת חדר בשטח החצר השייך לו בטאבו. השכנים מתנגדים בטענה שהבנייה תכער את חזית הבניין ותוריד את ערך הדירות, האם יכולים לעכב עליו?

בסימן קעא, א כתב הרמ"א בשם תשובת הרא"ש: "וכן רבים היושבים על ספסל אחד בבית הכנסת, והיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד אצל מקומו, והיושב אצלו רוצה למחות באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהיה שלישי, הדין עמו ויכול למחות".

ובפת"ש (ס"ק ב) כתב בשם החת"ס בביאור דברי הרא"ש: כל מקום שמפסיד את חברו על ידי שעכשיו יורד ערך המקום של חברו, אף על גב שעושה בשלו אסור. אבל אם לא יורד הערך אין יכול למחות. אמנם אם המקום בשותפות יכולים למחות בו על כל דבר שמפריע להם. יוצא א"כ שאף על גב שבונה מתוך שלו כיוון שמוריד ערך שאר הדירות אסור.

אמנם דעת הדגמ"ר בית יצחק ועוד אחרונים שכל דברי הרא"ש הם רק במקום שאדעתא דהכי קנו במחיר גבוה יותר את המקום כי הוא ראשון, אבל במקום שאין הבדל ועתה רוצה לבוא בטענה אינו יכול אף על גב שמפסידו (וכן מתבאר מתוך לשון הרא"ש כלל ה' סימן ג' וכן הובא בבית יוסף קנז בשם הרשב"א).

 

ב. מה אם הבניה לא תוריד את ערך הדירות וטענת השכנים שהבניה רק תכער את חזית הבניין?

הפת"ש (קנד, ח) הביא בשם מהרלב"ח שרק היזק ראיה היא טענה מתקבלת אבל לחסום נוף וכדו' אין זו טענה . אמנם המבי"ט (שכג, א) כתב שיכול למחות בחסימת נוף .המבי"ט סמך דבריו על דברי הגמרא בבא בתרא דף ט' בשני אחים שחלקו שאין יכול בעל הטרקלין לומר לאח השני אתה חוסם את הנוף(כך פירש ר"ת). ודייק המבי"ט שדווקא אחים שחלקו לא יכולים למחות אבל שאר אנשים כן.

התומת ישרים(קנט) פסק כמהרלב"ח, והמהרש"ם(ג שעו) פסק שאם כבר בנה יכול לומר קים לי כמהרלב"ח.

אמנם הרב ברוך פז כתב שכל המחלוקת היא במקרה שיש לאחד חזקה על השני וכדברי רש"י באחין שחלקו "בדנפשאי אנא בנינא - בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפלגינוהו". אבל כשאין לאחד חזקה על ראיית הנוף כגון בימינו שרשות הרבים נשקפת מהחלון ואין אחד יכול לקבל חזקה על הנוף אין יכול למחות בחברו.

א"כ גם בשאלה שלנו נראה למעשה שטענת כיעור בניין לא עדיפה מהסתרת הנוף ואם אין לו חזקה בדבר לכו"ע לבנות אף על גב שמכער את חזית הבניין.

(עוד ניתן להוסיף: במקרה שאין מוריד את ערך הבניה אם כן טענת מכער את הבניין גרע טפי מחסימת נוף. שכן בחסימת נוף הוא פוגע בזכותו של חברו ליהנות מהנוף . אבל כיעור הבניין אינה זכות שיש לחברו).

 

ג. מה הדין עם ראובן לא קיבל אישור מהעירייה לבנות מרפסת מעל שטח המשותף לכל השכנים והבניה לא תוריד את ערך הדירות והשכנים מתנגדים בטענה שהבניה תכער את חזית הבניין?

 מהרלב"ח (מד) כתב שבהלכות אלו לכו"ע דינא דמלכותא דינא. ועוד יש להוסיף שמכיוון שהוא בנה מעל שטח משותף הרי זכות הדיירים למנוע ממנו לבנות באוויר מעל חלקם שהרי הוא שייך להם(וכנזכר בחת"ס דלעיל).

הרב משה מאיר הוסיף שקיר הבניין החיצוני שייך לכל הבניין על פי חוק, ובודאי שיכולים למחות בו בדבר המשותף שלא יבנה בלא רצונם.

 

7.      א. מי שיש לו חלון לחצר חבירו והוא סתום כמה שנים, האם יש לו רשות לפותחו? סעיף י"ב

ב. ואיך הדין אם בעל החצר אומר אני סתמיתי החלון, ובעל החלון בזמנו שתק, ובעל החלון טוען אני סתמתי, מי מוחזק? שם ברמ"א ועיין סמ"ע סקמ"ח

א. צריך לומר ששאלה זו מדברת כשיש לבעל החלון ראיה שהיה מוחזק בחלון זה דאי לאו הכי ודאי דאינו יכול לפתוח החלון.

בגמרא בב''ב דף ס. איתא דלסתום לאלתר הווה חזקה דאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק וביאר רשב''ם דאף שמדובר בחלון המוחזק ג''ש מ''מ כששתק זה בזמן שחבירו סתם בפניו הפסיד חזקתו וסתימה זו בעינן שתהיה סתימה בטיט וכדו' (כ''כ הנ''י בשם הריטב''א) ולא מהני אם סתמו בנסרים בעלמא.

בטעם הדבר נחלקו הרא''ש והרמב''ם דלרא''ש שהצריך ג''ש וטענה לחזקת החלון יש לומר שלא מחה כיון שבאמת שלא כדין החזיק ואין טענה לחזקתו ולרמב''ם שפסק שחזקה מהני מייד אף ללא טענה הכא בשתיקתו מוכח שמחל.

מכאן נראה שכל שלא סתמו באופן מוחלט רשאי בעל החלון לפותחו שוב אפ' אחר כמה שנים וברמ''א (יב) כתב וז"ל: "יש אומרים שצריך טענה שאם בעל החלון יש לו שטר או ראיה על החלון צריך שיטעון זה שקנאו וסתימתו (בפניו) הוא ראיה לדבריו ואם אין לו ראיה על החלון אלא החזקה שהחזיק לבד אין זה צריך טענה אחרת רק שיאמר שחזקתו טעות היתה וכו''' ומקור דבריו בר''ת וברא''ש.

ואם בעל החלון סתם בעצמו את החלון כתב המרדכי (ב''ב תקה) דכל שלא פרץ פצימיו או שבנה בנין גמור לפניו וכיוצא בו לא איבד חזקתו והביאו ברמ''א.

ב. כאשר בעל החלון אומר אני סתמתיו ובעל החצר אומר אני סתמתיו כתב הב''י ע''פ הריטב''א דבעל החלון מוחזק ועל בעל החצר להביא ראיה לדבריו והביא דבריו ברמ''א בסע' יב. ובשו''ע בסע' כ פסק באדם שהיה לו חלון פתוח לחצר הגוי וסתמו ואח''כ מכר הגוי חצרו לישראל ורוצה בעל החלון לפותחו שוב דאינו רשאי ולכאורה ע''פ דברינו מדוע אינו רשאי הרי טוען אני סתמתיה ועל בעל החצר להביא ראיה ובעל החלון מוחזק?

ובסמ''ע (מח) כתב דהכא שאני דכיון שאין הגוי לפנינו יש לומר שהיה מביא ראיה לדבריו שהוא סתמה ויותר נראה לסמ''ע לומר שבסע' יב מייירי שהיו עדיין פצימים בחלון ומוכח שלא רצה לסתום לגמרי מה שאין כן בסע' כ דלא ניכר אם היו שם פצימין מעולם ובט''ז חלק על דברי הסמ''ע שהרי כתוב להדיא בסע' כ שהחלון ניכר לצד פנים ותירץ דבסע' יב מיירי שהיה לבעל החלון חזקה גמורה ובסע' כ מיירי שאין לו חזקה כלל ובקצות ביאר כט"ז וכתב שבסע' יב בעל החלון הוא מרא קמא והכא הבא מחמת הגוי לא מקריה מרא קמא משום דאיכא תרי ריעותות והם דהשתא החלון סתום (ולא כסע' יח דהשתא הוא פתוח) ומעיקרא שמא הגוי סתמא והיינו דליכא חזקה דהשתא וליכא חזקה דמעיקרא (משא"כ בסעיף יח יש חזקה דהשתא ובסעיף יב יש חזקה דמעיקרא) ומ"מ אם יש חזקה דמעיקרא וידוע בודאי שחלונו קדם לגוי אין הקונה יכול לומר שמא הגוי סתמא. ובנתיבות כתב שבסע' יב מיירי בישראל וישראל והכא בגוי וישראל ובגוי כשפותח ישראל כנגדו חלון אין לישראל קניין לאוירו רק שכיון שאין לגויים היזק ראיה שרי וגזל כגון זה מותר בגוי אך כשסתם את החלון וק"ו אם הגוי סתמו הווה כלוקח את שלו בחזרה וכשמוכרו לישראל הרי קנה הישראל את האויר ולכן אם רוצה לפתוח החלון בשנית הווה כפותח מחדש ועוד סיים שם דאפשר לומר דדינא דמלכותא הוא וכגון זה מתייאש בעל החלון והווה כפותח מחדש.

ישי שריג

 

ב. האם יש דין היזק ראייה לשכן שרוצה לשים מצלמה בפתח הבניין לצורכי שמירה והשכנים מתנגדים?

מקור הדין:

ב"ב נט: במשנה: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין". ובטעם הדבר נאמר: "דאמר ליה: עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא אפי' (כאשר אתה) בבית נמי בעינא אצטנועי מינך".

וכן נפסק בשו"ע (קנד,ג): "לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום".

לעומת זאת לרה"ר מותר לפתוח חלון אף שרואה מחלון זה את שכינו בביתו. כפי שנכתב בהמשך המשנה: "אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון".

בהמשך השו"ע מובאת מחלוקת האם במבוי שאינו מפולש, וז"ל:

"אבל פותח אדם לר"ה פתח בית כנגד פתח בית וחלון כנגד חלון, אם אינם גבוהים ד' אמות, מפני שאומר לו: הריני כאחד מבני ר"ה שרואים אותך. ולמבוי, כל שיש למטה ממנו ג' בתים, יש מי שאומר שדינו כר"ה, וי"א שכל שאינו מפולש אין דינו כרשות הרבים".

אך יש לדון האם חדר מדרגות דינו כחצר השותפין כמבוי, או כרשות הרבים?

ונראה שיש לחלק בין בניין לבניין לפי גודלו. וכן לגבי מיקום המצלמה ואם היא מצלמת רק את שטח הרחוב שלפני הכניסה ודאי שאין טענת היזק ראיה.

אך נראה שבכל אופן כיוון שכיום שאין שימוש צנוע בחדר המדרגות אין טענת היזק ראיה – וכך כתב החזון איש (ב"ב סי' יב סק"ג) אפילו ביחס לפתיחת חלון לחצר חבירו, וז"ל – "וזה תלוי במנהגא שאם מנהג המקום שכל אחד פותח חלונות לחצר סתמא הכי הוא, ואצלנו שאין אנו רגילים בתשמיש צנוע בחצר נראה דסתמא הוא על דעת לפתוח חלונות".

יש עוד לדון היכן הוא רוצה להתקין את המצלמה אם הוא מתקין אותה ברשותו מותר לפי דברינו. אך אם הוא רוצה להתקין בחדר מדרגות הרי זה שטח משותף שניתן לעשות בו רק כמנהג השותפים ולכן יש לבדוק מהו מנהג המקום באיזור זה.

 

8.      פתח חלון למקום שעכשיו אינו מזיק האם יכול למחות? סעיף טז ועיין קצות סק"ה ונתיבות סקט"ו

תשובה: (חגי כדורי)

מקור: בבבא בתרא דף נט,א במחלוקת ר' זירא ור' אילעא אומרת הגמרא: "לימא בכופין על מדת סדום קא מפליגי דמר אמר כופין ומר אמר אין כופין...". וזו שורש מחלוקת הראשונים האם שייכת הסברא שזה נהנה וזה לא חסר ולא יכול למחות בידו כיוון שאינו מחסרו או שהוא כן מחסרו בכך שיצטרך לרדת אח"כ עמו לדין ולכן יכול לעכב עליו מעכשיו.

הרא"ש - כיוון שאין אחד מזיק את השני עכשיו כופין בזה על מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר וכיון שלא יכול למחות בו אין לו חזקה ובכל עת שירצה מסלקו (שיבוא בטענה שמזיקו).

רשב"א ור' יונה וריב"ש ושאר אחרונים - לא יכול לפתוח חלון למקום שאינו מזיקו עתה והטעם - זה נהנה וזה חסר! ונחלקו בטעם החסרון. רבינו יונה (ברא"ש ב"ב ב,ב) כתב שהפותח יכול להחזיק בחלונו. ורשב"א ורמב"ן (בטור) כתבו שאינו יכול להחזיק. אבל מ"מ כיוון שמחסרו בכך שלאחר זמן שיהיה ניזוק ממנו יצטרך לבוא איתו בדין ודיינים ולהמציא עדים שחבירו לא החזיק בהיזק זה ולא מחל לו על היזקו וכו' לכן מעכשיו יכול למחות בו כדי שלא יגיע למצב כזה שצריך לבוא איתו בדין ודברים. והרא"ש ס"ל שא"א להחזיק בחלון מפני שלא שייך להחזיק בדבר שא"א למחות נגדו, וגם אין טענת דינא ודיינא.

יסוד הדין הזה הוא בפשט מש"כ בגמ' ב"ב יז,ב. הגמ' שם מקשה על שיטת רבא שס"ל שאסור לסמוך היזק על מיצר חבירו, אפילו אם אין שם דבר הניזוק ממש"כ במשנה "מרחיקים את הגפת ואת הזבל... מכותלו של חבירו" משמע שרק כאשר יש כותל אסור לסמוך המזיק. והגמ' מתרצת שאסור לסמוך גם כאשר אין כותל. ותוס' (יז: ד"ה מרחיקין) הקשו למה א"א לסמוך אפילו לרבא? יסמוך וכאשר יבנה הכותל יסלק המזיק? ותי' שני תירוצים: א. שהגפת וכו' מזיקין הקרקע כבר בשעת הנחתם ולכן יכול למחות. ב. שיכול למחות בטענה שיקח לו זמן לסלק הגפת ובינתיים יפגע. הרמב"ן (מובא בטור) כותב טענה אחרת שאינו רוצה לעמוד איתו בדינא ודיינא. ורבינו יונה מובא ברא"ש כתב שיכול להחזיק בינתיים. ובהתאם לפשטים הנ"ל פסיקתם בנידון דידן. הרבינו יונה כתב שאפשר למחות שמא יחזיק ורמב"ן ורשב"א כתבו שאפשר למחות בטענת דינא ודיינא ורא"ש כתב שטענות אלו אינן תקיפות לפשט שכתב שהטעם למחות בגפת הנ"ל הוא בגלל שמזיק לקרקע, דבר שאינו שייך בחלון. וגם לפי הטעם שקשה לסלק הגפת י"ל שגם זה לא שייך בחלון, ולכן אין טענה בחלון, ולכן א"א למחות ולכן אין חזקה.

הטור (טז) מביא את דעת הרא"ש שכיוון שאינו מזיקו אינו יכול למחות ולכן אין חזקה לבעל החלון.לפיכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה אם לא שיביא עדים שהחזיק בו שלוש שנים קודם שנעשה חורבה.

קצות החושן - הכריע כרא"ש שאין חזקה במקום שאינו יכול למחות וראיה מפרק חזקת הבתים דף מ"ט ע"א בהא דתנן "אין לאיש חזקה בנכסי אשתו" כלומר כיוון שאכל פירות אין לו חזקה בקרקע שאין אכילת פירות ראיה שהקרקע שייכת לו ובמקרה שלנו כמו כן כיוון שיש רשות בפתיחת חלון אין לו חזקה כמו הא דבעל בנכסי אשתו (כל מקום שלא יכול למחות אין לו חזקה).

נתיבות המשפט - סובר שיש חילוק בין חלון מצרית לחלון צורי כדברי המשנה בב"ב נח,ב: "חלון מצרית אין לה חזקה וצורית יש לה חזקה". ומוכיח מכאן שאין כלל מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א, כלומר: הרא"ש פסק שכיוון שאינו מזיקו עתה יכול לפתוח חלון לדברי הנתיבות דיבר הרא"ש על חלון מיצרית שאינו קבוע ולכן ממילא אין לה חזקה ולכן לא יכול למחות כי זה נהנה וזה אינו חסר,אבל בחלון צורי שהוא קבוע גם הרא"ש יודה לרשב"א שיכול למחות בו מעתה אע"פ שאינו מזיקו עכשיו כיוון שהוא קבוע יש לו חזקה.

המחבר בסימן קנד (סעיף טז) הביא שתי דעות ראשונים בנושא:

רא"ש - כיוון שאחד לא מזיק את השני עכשיו אז בזה כופין על מדת סדום – זה נהנה וזה אינו חסר וממילא אינו יכול למחות וכיוון שכן אין לחבירו חזקה, ויכול לפתוח החלון.

רשב"א - וכך פסקו ר' יונה וריב"ש ושאר אחרונים שלא יוכל לפתוח חלון למקום שאינו מזיקו עכשיו כי לא שייך פה "כופין על מדת סדום" כי זה נהנה וזה חסר! משום שלאחר שבעל החלון יחזיק ג' שנים יבוא זה לבי"ד ויצטרך לבוא עמו בדין ודיינים ולמצוא עדים שחזקתו לא הייתה מועלת ושהוא לא היה יכול למחות בו וכו' לכן יכול למחות בו מעכשיו כדי למנוע את הצורך לרדת איתו לדין אח"כ (אמנם כבר כתבנו שרבינו מודה לדין אבל מטעם אחר, שמא יחזיק בחלון) ומסיים המחבר בלשון "הכי נקטינן" כלומר כדעת הרשב"א. רמ"א - הולכין אחר המנהג.

 

9.      לוי פתח חלון לחצר המשותפת לראובן ושמעון, שמעון איננו פה והתנה לוי עם ראובן הנמצא פה, שכשיחלוקו ראובן ושמעון ביניהם את החצר, אם יפול חלקו של ראובן בחצר אצל החלון של לוי לא יוכל לוי למחות בו, האם מועיל התנאי? סעיף י"ז

תשובה: (חגי כדורי)

מקור: כתובות נט,א: "האומר לחבירו שדה זו - לכשאקחנה תהיה קנויה לך דלא קנה" וכן לגבי האחים שחלקו הרי הם כלקוחות דין זה נלמד מגיטין מ"ח ע"א "אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל".

טור בסימן זה סעיף כ"ח הביא את לשון הרא"ש בתשובה: "עוד שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל ששאלת על ראובן שפתח חלון לחצר השותפין והחזיק בו שלוש שנים בפני האחד והשני איננו פה מי הוי חזקה אצל אותו שהוא כאן נפקא מינה לכשיחלקו ויפול גורלו של אותו שבכאן לזה הצד דהוי חזקה או לא? תשובה - נראה לי שאינה חזקה אף אם היה טוען קניתי ממך אורה זו או נתת לי במתנה לאחר שתחלקו את החצר אתה ושותפך ויפול גורלך אצלי שלא תוכל למחות עליי חדא דאינה חזקה דקימ"ל בגיטין מ"ח דאמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל ,דאין ברירה וכשיפול לו הגורל אצלו נמצא שאותו חלק שנפל לו היה עד עתה של אחיו וחלק חבירו היה שלו והחליפו עתה נמצא שלא החזיק בשלו כלום אלא בשל חבירו ועוד אפילו אם יודה השותף שמכר או נתן לו האורה על תנאי זה אינו כלום דדמי לאומר – שדה זו לכשאקחנה תהיה קנויה לך דלא קנה".

לכן נראה לדון:

כיוון שעדיין לא זכה בחצר ולא חלקו אין בתנאי בין ראובן ולוי כלום ויוכל למחות בו ודומה למה שאמרו כתובות נ"ט ע"א "האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תהיה קנויה לך דלא קנה".

המחבר בסימן קנד (סעיף יז) הביא בשם תשובת הרא"ש (כלל צט סימן ג): "ראובן שפתח חלון לחצר השותפים והאחד איננו פה והתנה עם זה שהוא פה שכשיחלקו אם יפול חלקו אצל ראובן לא יוכל למחות בו - אין תנאי זה כלום".

 

10.   א. ראובן יש לו בית אצל עכו"ם ופתח חלון על גגו של עכו"ם ומכר העכו"ם את ביתו לשמעון, האם יכול שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן? קנד יח

בגמ' (ב"ב לה, ב) "אמר רב יהודה אמר רב: ישראל הבא מחמת עכו"ם - הרי הוא כעכו"ם". נחלקו הראשונים האם הכוונה גם לייפות את כוחו, היינו שיוכל הקונה להשתמש בבית שקונה כפי שעכו"ם שלא נוהג לפי הלכות שכנים היה משתמש.

השו"ע (יח) פוסק שרק לגריעותא דינו כעכו"ם, ולא יוכל לסתום את חלונותיו של ראובן, וכדעת הגאונים הרי"ף והרשב"א. אולם הרמ"א פוסק כרא"ש בתשובה שהביא הטור שהקונה מגוי יכול לנהוג כפי שנהג הגוי ולסתום את חלונות שכנו. ומוסיף הרמ"א שכל שכן כאשר זהו דינא דמלכותא.

 

ב. ראובן יש לו בית מול חצר עכו"ם ופתח חלונות לחצר העכו"ם, ומכר העכו"ם את חצרו לשמעון, האם רשאי שמעון לבקש מראובן שיסתום חלונותיו? שם יט

בסעיף יט השו"ע פוסק שטענת שמעון טענה ולראובן אסור להזיק את שמעון בראייתו. האחרונים מקשים שלכאורה פסיקה זו סותרת את הסעיף הקודם בו כתב שלגריעותא הבא מחמת עכו"ם דינו כעכו"ם. הסמ"ע מתרץ שיש לחלק בין היזק ראיה בגג בו פסק שמותר להזיק כפי שנהג עם הגוי, לבין היזק ראיה בחצר בה ההיזק גדול ולכן אסור להזיק ועליו לסתום חלונותיו, והביאו הש"ך. הגר"א מבאר שהשו"ע פוסק כדעה שלישית שסוברת שהקונה מגוי כלל אינו כגוי, ולכן אסור למחזיק להזיק לקונה, וכן לקונה אסור להאפיל.

הרמ"א חולק וסובר שמותר לראובן להמשיך ולהזיק בראייתו. לכאורה גם הוא סותר את דבריו הקודמים שכתב שהבא מחמת גוי הרי הוא כגוי למעליותא, וכך הקשו הש"ך והט"ז. הנתיבות מבאר שהרמ"א מתכון לדעה שהביא בסוף סעיף טז לפיה כל שפתח חלון ברשות על הניזק להרחיק את עצמו, ולכן למרות שהוא כגוי למעליותא, מ"מ ראובן שפתח חלון עשה כדין. הגר"א מבאר בפשטות שלרמ"א הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי בין למעליותא ובין לגריעותא. על כן מותר להזיק לו בראיה כבסעיף יט, וכן מותר לו לסתום את חלונות ראובן.

 

סימן קנה

1.      צנרת עליון דולפת מים המזיקים לתחתון על מי חובת סילוק הנזק? נטע עץ ולאחר זמן הזיקו לבור חבירו האם חייב לשלם?

תשובה: (חגי כדורי)

לגבי צנרת עליון הדולפת מים ומזיקים לתחתון:

מקור: בבא מציעא קיז,א: "הנהו בי ברי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי איפחית מעזיבה כי משי מיא עלאי אזלי ומזקי לתתאי ר' חייא בר אבא אמר העליון מתקן ור' אלעי משום ר' חייא בר' יוסי אמר התחתון מתקן, לימא פליגי במחלוקת רבנן ור' יוסי אם על המזיק להרחיק או על הניזק... ובמסקנת הגמרא מודה ר' יוסי בגירי דיליה ולכן אם יורד מים ישירות על התחתון העליון צריך לתקן אבל "דפסקי מיא והדר נפלי" לא חייב לסלק היזקו אלא תחתון מתקן.

הטור והב"י (ד) כתבו כרא"ש (פרק הבית והעליה סימן ג) והרי"ף (ע"א,ב) – אם מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בעניין שמיד ששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין אותו – חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעים בתוכה ואין יורדים מייד אלא לאחר זמן יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו.

הטור פירש שמש"כ 'דפסקי מיא והדר נפלי' מתייחס לנפילת המים למטה שאינה ישירה, אבל הד"מ (הארוך ז) הביא מרדכי (ב"ב תי) בשם ראבי"ה שפירש שמש"כ 'דפסקי מיא והדר נפלי' מתיחס לשפיכת המים עצמם. זאת אומרת שאם יש זרימה תדירית של מים שנופלים על התקרה, אז הוי גירי דיליה משא"כ אם המים שנופלים על התקרה הם פסקי, אז אינו גירי דיליה. ואין כאן הקפדה איך המים יורדים למטה אם באופן ישיר או לא (עי' כל זה בגר"א י) והרמ"א הביא מרדכי זה להלכה.

לכן נראה לדון בעניין הצנרת: כיוון שהצנרת דולפת מעט מעט והמים לא מזיקים ישירות לתחתון אלא "פסקי והדר נפלי" כמו שפסקו הרי"ף והרא"ש וכדברי המחבר על התחתון לתקן אבל לדעת הרמ"א שפסק כמרדכי שחילק בין טפטוף תדיר לטפטוף לפרקים שכלין צנרת דולפת מדובר בטפטוף תדיר ולכן יש חיוב על העליון לתקן.

ויש להוסיף כאן דברי שו"ת הרא"ש מובא בשלטי גבורים (ב"מ עא,א בדפי הרי"ף) בא' שחפר בור לקבל מי גשמים וכאשר מתמלא הבור המים דולפים לתוך מרתף של השכן וגם מסריחים והרא"ש פסק שרבי יוסי מודה כאשר נפיש הזיקא וכאשר הניזק לא יכול להרחיק את עצמו שאין בית בלי מרתף שעל המזיק להרחיק את עצמו, ע"ש. ולפי"ז ג"כ נראה בנידון דידן שהעליון צריך לתקן.

המחבר בסימן קנה סעיף ד פסק לשון הטור: "היו מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקים אותו אם אין שם מעזיבה בעניין שכששופך שם מימיו מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו חייב לסלק היזקו ואם יש מעזיבה שהימים נבלעים בתוכה ואינם יורדים מייד אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו".

רמ"א פסק כמרדכי - הכל לפי העניין שאם המים מועטין וכלין לאלתר אינו חייב לסלק היזקו ואם היו מטפטפים תדיר חייב לסלוקי.

 

לגבי שרשי עץ המזיק לבור חבירו לאחר זמן האם חייב לשלם:

מקור: משנה בבבא בתרא כה,ב: "מרחיקין את האילן מהבור עשרים וחמש אמה בחרוב ובשקמה חמישים אמה...ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" ובגמרא - "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי".

כתב הרמב"ם (שכנים י,ז): "מי שהיה לו בור בתוך שדהו ובא חבירו ונטע אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שורשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותו שזה נזק הבא מאיליו ולאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שדהו כך זה נוטע בתוך שדהו"

טור (קנה מו): "וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר לו ליטע אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מייד אלא אחר זמן כשיגדל".

לכן נראה לדון בעניין אילן המזיק לבור:

כיוון שאין שורשי האילן מזיקים לבור מייד אלא לאחר זמן וקימ"ל כר' יוסי זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אין בעל האילן צריך לקוץ או להרחיק את אילנו משום שזה נזק הבא מאיליו לאחר זמן.

המחבר (קנה,לב) פסק כרמב"ם (שכנים י,ז): "מי שהיה לו אילון בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי אילנך ניכנסים לבור שלי ומפסידים אותו שזה נזק הבא מאיליו לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתןך שלו".

אבל ביד רמה (ב"ב כה: סי' קה) כתב שרבי יוסי רק התיר לנטוע האילן אבל ס"ל שאם האילן יזיק, חייב לשלם נזקו שסו"ס ממונו הזיק ומאי שנא משורו וחמורו. וז"ל "ואפילו מילי דלאו גיריה דקיימא לן כרבי יוסי... הני מילי לכתחילה, אבל אם הזיק משלם מה שהזיק.. דכל היכא דרבנן משלם מה שהזיק לר' יוסי נמי אם הזיק משלם מה שהזיק, דכי פליגי ר' יוסי ורבנן במידי דלאו גיריה ה"מ לענין חיוב הרחקה לכתחילה, אבל לענין חיוב תשלומים היכא דארחיק כשיעור ואתא מינה הזיקא לאחר זמן לא שייכא בפלוגתייהו אלא טעמא אחרינא באנפי נפשיה". ונראה שהיד רמה ס"ל כדעת העיטור והרא"ש בטור (סי' קנה,נ) שבכל ניזקי שכנים אם הזיק חייב כאשר הוי גירי דיליה ודלא כהראב"ד שפוטר, וכ"כ בהערה שם.

 

2.      א. בנזקי שכנים בדברים שחייב להרחיק אם לא הרחיק ונגרם נזק האם חייב לשלם או לא? סעיף א, לג

    ב. האם מועיל חזקה בדיני נזקי שכנים? סעיפים לה - לו

    ג. האם מועיל מחילה על דין ההרחקה בנזקי שכנים, והאם צריך עדים ע"ז? סעיפים מג – מד

תשובה: (ניר סיני)

א.

המשנה בב"ב כ,ב אומרת שצריך להרחיק תנור וכירה מהריצפה ומהתיקרה, ואם נגרם נזק למרות שהרחיק, לדעת ת"ק חייב לשלם ולדעת ר"ש פטור. הראשונים שם (רי"ף ורא"ש) פסקו כת"ק שחייב לשלם.

אמנם הגמרא בדף כב,ב, בדין הרחקת סולם מכותל חברו, כותבת שהיזק נמייה הקופצת לשובך הוי גרמא דגיריה, וזאת אומרת שגרמא בנזיקין אסור. כלומר, אסור לו לסמוך סולם לשובך, אך אם הזיק הרי זה גרמא ופטור.

כמו כן הגמרא בדף כו,א אומרת שבניפוץ פשתן שהרוח מוליכתו ומזיק אחרים, הרי זה כזורה ורוח מסייעתו שחשוב גיריה וצריך להרחיק. אך הראשונים שם מביאים את הגמרא בב"ק ס,א שמחלקת בין הלכות שבת שחייב בכה"ג כיוון שזו מלאכת מחשבת, לבין נזיקין שפטור בגלל שהוי גרמא. ע"פ גמרא זו פוסקים הראשונים שחייב להרחיק, אך אם הזיק פטור (תוס', רא"ש, רי"ף. דלא כרש"י).

נמצא, שבדין תנור מוסכם שחייב לשלם את הנזק, ובסולם וברוח שמוליכה פשתן מוסכם שזה גרמא ופטור על הנזק.

הנ"י על סוגיית הרחקת התנור מביא שנחלקו העיטור והראב"ד בשאר הנזקים. לדעת העיטור גם בשאר הנזקים חייב אם הזיק, ולדעת הראב"ד פטור חוץ מאש. גם הטור (קנה, נ) הביא מחלוקת זו והוסיף שהרא"ש בתשובה כתב כעיטור.

השו"ע (קנה, לג) הביא את שתי הדעות.

הנתיבות (סקי"ז) מעיר שגם מי שפוטר זה דוקא בגרמא דגיריה אבל בכותש הריפות (קנה, טו) וברחיים (קנה, ז) שזה גירי ממש לכו"ע חייב. לעומת זאת בהרחקת סולם ובמניעת דוושא וכד' שזה גרמא לכו"ע פטור. מחלוקתם היא בסמיכת גפת לכותל וכד' (נראה שנחלקו במקרים אלו אם הוי גירי או גרמא דגירי).

כמו כן מעיר הנתיבות שלדעת העיטור אפילו אם הרחיק חייב לשלם. אמנם השו"ע כתב מחלוקתם במקרה שסמך ולא הרחיק, ולדעתו אם הרחיק פטור לכו"ע (מלבד המקרים עליהם נכתב במשנה במפורש שחייב).

יש להעיר שבפשטות החיוב בתשלומים תלוי בהגדרת הנזק אם הוא מד' אבות נזיקין או לא, ואם הוא מהנזיקין – אם הוא גרמא או לא. ואכן הרמב"ן מסביר בכל מקרה מדוע אינו מד' אבות נזיקין שאם לא כן לכו"ע היה חייב לשלם, אך הנתיבות (סקי"ח) מבאר שבשכנים אפילו אם זה מאבות הנזיקין לא חייבה אותו התורה לבטל תשמישו, ולכן כשהניזק יכול להרחיק, עליו להרחיק עצמו, ואם ניזק - המזיק פטור.

ב.

הגמרא ב"ב כד,א אומרת: "והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין? רב מרי אמר בקוטרא, רב זביד אמר בבית הכסא". מבואר כאן שיש חזקה לנזקין מלבד נזקים כמו עשן וריח בית הכסא, שאלו נזקים שאין דעתו של אדם סובלתם, והם נזקים קבועים. וכן פסק השו"ע (קנה, לה-לו).

לגבי נזקי קוטרא ובית הכסא, יש ראשונים הסוברים שאפילו קניין לא יועיל, וכן דעת ר"ת. אך ר"י והרא"ש חולקים וסוברים שאין חזקה, אך אם יש ראיה שמחל (עדים או שטר) מועילה המחילה. וכתב הטור (סע' סא): "וקניין גם כן צריך, שלא כדעת המפרשים שאין צריך קניין שאינו אלא מחילה, אלא ודאי צריך קניין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל".

ג.

בחזקת תשמישים ונזקים נחלקו הראשונים אם צריך ג' שנים וטענה (ראה בהרחבה בשאלה בסימן קנג ).

לשיטת הרמב"ם והשו"ע בכל אלו החזקות אין צריך קניין והכל מדין מחילה, שכשראה ולא מיחה מוכח שמוחל. לכן לשיטתם פשוט שמועילה מחילה על דין הרחקה בנזקי שכנים.

יש לדון בדעת הרא"ש ושות' הסוברים שצריך טענה, אם מועילה טענה שמחל לו בפירוש שיוכל לקרב נזקו, או שצריך קניין ונתינה. מלשון הטור שהבאנו למעלה משמע שמועילה מחילה אך צריך קניין, אמנם יתכן שדוקא בקוטרא ובית הכסא, בהם עוסק הטור, יש צורך בקניין. הנתיבות (סק"כ) כותב שגם בשאר נזקים אין מחילה ללא קניין, וטעמו עפ"י הב"ח שכתב שמחילה על הרחקה הוי כאומר קרע כסותי והיפטר ויכול לחזור בו כל עוד לא קרע. לטעם זה אין חילוק בין סוגי הנזקים, וכלם זקוקים לקניין כדי שלא יוכל לחזור בו.[1]

אמנם עיין קצות שעונה על הקושיא מקרע כסותי (לשיטת הראשונים שהכל מדין מחילה ואעפ"י כן אינו יכול לחזור בו), שחזקת נזיקין אינה משום מחילת הנזק אלא דין נזקי שכנים הוא, שכל שעמד בהיתר ואינו מזיק ממש בידיים – מועיל, וצריך הניזק להרחיק עצמו. מ"מ, יתכן שבדעת הראשונים שמצריכים טענה, יסכים לדעת הנתיבות.

הנתיבות מוסיף, שאם מחל והרשה למזיק לקרב ניזקו קודם שהיה כאן דבר הניזק, הרי זה כאילו הבטיח שלא יעמיד את הדבר הניזק כלל, ולזה ודאי מועילה מחילה ללא קניין, אפילו בקוטרא ובית הכסא. וכתב שכן משמע מלשון ר' יונה המובא בטור.

האם צריך עדים על המחילה?

השו"ע (קנה, מג-מד) פוסק ע"פ הרמב"ם שבנזקים רגילים שיש בהם חזקה, המזיק מוחזק והניזק צריך להביא ראיה שמחה בו, ולפי"ז אי"צ עדים ע"כ שהניזק ראה ושתק. אך בנזקים שאין בהם חזקה, הניזק הוא המוחזק והמזיק צריך ראיה.

יש להאריך קצת בדין זה כיוון שבסימן קנג,יז בדין הסומך קורות על כותל חברו כתבו הרמב"ם והשו"ע שצריך המזיק להביא ראיה שהניזק ראה ולא מיחה בו, וזה סותר לדבריהם בסימן קנה, מג. הנתיבות מחלק בין מקרה שהמזיק עושה ברשותו וגורם נזק לרשות חברו, שאז המזיק הוא המוחזק, לבין מקרה שמשתמש בשל חברו, שאז הניזק הוא המוחזק. ישנם תירוצים נוספים על כך, ראה בתשובה בסימן קנג.

 

3.      למה אין בדיני הרחקת שכנים משום מזיק ממש, בור או אש? נתיבות סקי"ז, גר"א סקצ"א

הטור הביא מח' ראשונים האם בכל דיני ההרחקות המוזכרים בפרק לא יחפור, אם הזיק האם חייב לשלם. הראב"ד כתב דאפי' לא הרחיק פטור, דלא הוי אלא גרמא, וראייתו מדין הרחקת שובך שאמרה הגמ' דהוי גירי ואפי' לר' יוסי צריך להרחיק, והקשתה הגמ' והא גרמא הוא ותירצה גרמא בניזקין אסור, א"כ מוכח דגם גירי דר' יוסי אינו אלא גרמא ופטור מלשלם אע"פ שכופהו להרחיק.

אבל בעל העיטור סובר שאפי' אם הרחיק אם הזיק חייב לשלם, והביא ראיה מתנור שאומרים שאע"פ שהרחיק כדינו אם הזיק חייב לשלם, וסובר בעל העיטור שה"ה לשאר הרחקות. וכתב הטור שכן הסכים הרא"ש, ותירצו ראיית הראב"ד דהתם שאני בנמיה דהוי גרמא שהנמיה הולכת מעצמה.

שיטה שלישית היא דעת הנ"י (יב. בדפי הרי"ף) שחילק הנזיקים לג' חלוקים. האחד, גיריה, שבאלה חייב להרחיק, ואם לא הרחיק והזיק חייב לשלם. השני, גרמא דגיריה, כגון הרחקת סולם משובך ונזק הגורן, שצריך להרחיק מפני שזה נזק ישיר, אבל אפילו לא הרחיק פטור מלשלם כיוון שזה גרמא. והשלישי, גרמא, כגון הרחקת אילן מבור שבזה מותר לסמוך אפילו לכתחילה.

השו"ע (ל"ג) הביא להלכה את שתי הדעות ולא הכריע, אבל דיבר במקרה שלא הרחיק כדינו, ודייק הנה"מ (י"ז) שאם הרחיק כדינו סובר המחבר שפטור, ולא כבעל העיטור.

הנה"מ (י"ח) הקשה שאע"פ שיש לדון בכל ההרחקות של הנזיקין שהם רק גרמא מצד מעשה האדם, מ"מ למה שלא יתחייב מדין נזקי ממונו, שהיזק מתונתא שהמים הולכים ומזיקים יש להם דין בור המתגלגל, והיונים והדבורים המזיקות הוא כשורו המזיק, וכן בשאר נזיקים אפשר ללמוד מהצד השוה שמובא בב"ק שכל שדרכו להזיק ושמירתו עליך חייב בנזקו.

ותירץ הנה"מ שדיני נזקי ממון לא שייכים בשכנים שכיוון שכל אחד עושה בשלו והשני ממילא ניזוק, ואם תאמר למזיק שלא יזיק כלל הרי אתה מונעו מלהשתמש ברשותו לגמרי ואין זה בדין שנבטל מאחד תשמיש רשותו, ורק בהרחקה חייבו חכמים ולא בביטול רשות.

ולא דמי לנזקי ממון ששם יכול המזיק לשמור שלא יזיק ממונו לחברו, אבל בשכנים אתה דורש ממנו לבטל שימושו לגמרי וזה אינו חייב.

יוחאי פרלמן

 

4.      אדם שכר חדרים לצורך משרד בבנין רב קומות והתקין שם מערכות מחשבים עם מתקן קרור לאחר כמה שנים בא אחר ושכר חדרים מלמטה ופתח חנות של חפצים, והקור גרם להפסדים ותובע את העליון לסגור את הקרור וכן לשלם עבור הנזק, האם צודק בטענותיו? סעיף ב, וע"ע קנד סעיף כה ברמ"א שם

כתוב במשנה ב"ב כ: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חברו ולא רפת בקר. ותני עלה בברייתא אם הייתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר.

וביארה הגמ' (יח.) שאפי' לדעת רבא שסובר שאסור לסמוך דבר המזיק אפי' אין שם דבר הניזק, כאן מודה כמו שכתוב בברייתא, כיוון ש"דירה שאני", שאין לנו לאסור לאדם להשתמש בדירתו אם אין היזק עכשיו.

א"כ בנידון דידן כיוון שהשוכר הראשון שפתח חדר מחשבים קדם, א"כ לא היה לשני לפתוח חנות של חפצים מתחתיו, ולכן אינו צריך לסלק היזקו וכ"ש שאינו צריך לשלם על נזקיו.

יוחאי פרלמן

 

5.      בישוב כפרי שאחד רוצה לבנות תנור עצים בביתו, והעשן יגיע לבית חבירו האם יכול למנוע זאת? ומה הדין אם ראה ושתק? סעיף לו והאם בעשן רגיל יכול למנוע משכנו? סעיף לז

הגמ' אומרת ב"ב כג. שבקוטרא (עשן) ובית הכסא אין חזקה. והובא בתוס' מח' אם קניין מועיל, שר"ת טוען שאפי' עשו קניין יכול לטעון סבור הייתי לקבל ואיני יכול, אבל תוס' חלקו עליו וכתבו שקניין ודאי מועיל ורק חזקה אין, וכן פסק הרא"ש, וביאר הסברא שחזקה לא מועילה, משום שיכול לומר שלא מחה משום שאמר בדעתו שוודאי כולם יודעים שאין אדם מוחל על נזק כזה, אבל אם עשה קניין ודאי מועיל, וכן הסכמת הפוסקים.

וכתבו עוד התוס' שעשן שאמרו דוקא שהוא גדול ומזיק ביותר, כעשן הכבשונות, אבל עשן רגיל אין לו דין קוטרא.

והביא הטור בשם הרמ"ה שאם העשן נמצא רוב היום דינו כקוטרא שאין לו חזקה.

ודקדק הב"י מדבריו שאם יש עשן רוב היום הוי כקוטרא אע"פ שאין העשן רב ומזיק ביותר ככבשונות.

והוסיף הרמ"ה שגם בעשן של תנור ביתי ודאי לכתחילה יכול למחות, שאע"פ שאינו כקוטרא מ"מ אינו שונה משאר נזיקין שאע"פ שיש להם חזקה מ"מ לכתחילה יכול למחות.

הב"י הביא בשם מהרא"י (בעל תרוה"ד) שחלק עליו והוכיח שתנור ביתי הוא שימוש רגיל ואינו בכלל נזק כלל, ואפי' לכתחילה אינו יכול לעכב עליו.

השו"ע (לז) פסק כהרמ"ה, והרמ"א הגיה עליו את דברי מהרא"י שבעשן שאינו תדיר אפי' לכתחילה אינו יכול למחות.

הש"ך דחה את דברי מהרא"י והרמ"א, והוכיח שדקדוקיו של מהרא"י מהראשונים אינם נכונים, וע"כ הכריע כהשו"ע, וכתב שכן מוכח גם מסברא שאפי' בעשן שאינו תדיר יש היזק ואיך אפשר שיזיק אדם לחברו ע"כ.

וסברת מהרא"י נראה ששימוש בתנור ביתי זהו שימוש בסיסי ביותר ואין אדם יכול למנוע חברו משימושים בסיסיים שכאלו כיוון שהנזק הוא מינורי.

עוד כתב מהרא"י שאע"פ שהרמ"ה חלוק בדין זה מ"מ אפי' יהיה ספיקא דדינא על הניזק להביא ראיה. והש"ך דחה דבריו דדוקא אם היה בעל התנור מוחזק כבר היינו פוסקים שעל הניזק להביא ראיה, אבל השתא כיוון שבעל התנור בא לשנות ולעשות תנור יכול הניזק למונעו לכתחילה אפי' נחשיב דין זה כספיקא דדינא.

הגרע"א הובא בפת"ש הסכים להלכה לדעת הרמ"א שכיוון שזה מח' ראשונים, מספק אין הניזק יכול למנוע מבעל התנור להשתמש בביתו, ואע"פ שבעל התנור בא עכשיו לשנות מ"מ כיוון שהוא ספק אם יש כאן נזק אין הניזק יכול למונעו מספק. ואינו דומה למה שקיי"ל בשאר מקומות שהניזק יכול למונעו לכתחילה מספק כגון באדם שבנה עליה על גבי ביתו וגילה דעתו שרוצה לעשות אוצר, ולפני שהספיק לעשות פתח בעה"ב רפת בקר תחתיו, שדין זה הוא ספיקא דדינא והכריע הרמב"ם ושו"ע שלכתחילה יכול בעל האוצר למונעו, התם שאני שהוא ודאי נזק אלא שיש ספק אם מותר לו להזיקו מפני שנחשב שהקדימו או לא. אבל הכא שיש ספק אם יש כלל נזק ודאי אינו יכול למונעו מספק.

ונראה לי דהש"ך סובר שגם הכא הוי ודאי נזק שהרי העשן מזיקו, וסובר שסברת מהרא"י היא שבזה חכמים לא חייבו להרחיק וכמו שכתבתי קודם. ויש לעיין.

יש להעיר שהחילוק של רע"א בין ספק נזק לבין ספק אם מותר להזיק אינו מוסכם, שמהגר"א (ח') מוכח שהבין שלרמב"ם אפי' ספק אם מזיק אסור משום אסור להזיק מן התורה וא"כ ספק דאורייתא לחומרא, והרא"ש סובר שמותר כיוון שהספק הוא בדיני ממונות א"כ מספק אין למנוע המזיק מלהשתמש בחצרו.

ובנידון דידן נראה שתנור עצים יש לו דין קוטרא כיוון שבימות החורף הוא דולק רובא דיומא וכיוון שהעשן מגיע לבית חברו ברוח מצויה הוי כקוטרא דאין לו חזקא ואפי' ראה ושתק לא מהני עד שיקנה ממנו בקניין.

אבל בעשן של תנור ביתי רגיל אם ראה ושתק ודאי מהני כשאר דיני נזיקין, אבל בא למחות מתחילה תליא בפלוגתא דהשו"ע והרמ"א, ולפי הכרעת הפת"ש בשם רע"א אין הניזק יכול למונעו.

יוחאי פרלמן

 

6.      א. ראובן חפר גומא בחצרו שמי גשמים יקלחו לתוכה והמים עברו למרתף של שמעון דרך הקירות, האם ראובן צריך לסלק ומהו שיעור ההרחקה? סעיף כ

ב. האם בכל מקום שווה שיעור ההרחקה או שיש דברים הצריכים הרחקה מיוחדת? (2 דוגמאות) למשל: סעיף יא, טו, טז, כא, כו, ל, לד

א. הב"י הביא בשם תש' הרא"ש שבנידון זה צריך להרחיק ושיעור ההרחקה לא סגי בשלושה טפחים אלא בכדי שלא יזיק לפי עיני הבקיאים, ופסקו השו"ע.

ב. עוד דוגמא לזה שיש דברים שיש להם שיעור הרחקה שונה, הדין של קרקע המתכתשת מאליה שהביא הטור בשם הגאונים שבית הכסא במקום כזה צריך להרחיק חמישים אמה מבור חברו, כיוון שהמים מסריחים ומחלחלים ומזיקים למרחק רב.

דוגמא נוספת זה הדין של כותשי הריפות שהם מזיקים בידיים וצריכים להרחיק בכדי שלא יזיקו.

וכן בנברכת הכובסין הקרויה נדיין שבה משפשפים את הבגדים והמים ניתזים למרחוק צריך להרחיק ד' אמות ולא סגי בג' טפחים.

יוחאי פרלמן

 

7.      חזקת תשמישים וחזקת נזיקין:

א.      מהן החזקות הנ"ל, ובמה הן שונות מחזקת קרקעות, מהו משך החזקה, והאם בעינן טענה? יש לפרט את שיטות הראשונים ואת טעמי מחלוקתם, ומה נפסק להלכה. ולמ"ד מיד, מה הכוונה? (*2) סימן קנג סעיפים ב, ו, טז, סמ"ע סקל"ב קצות סק"ג, (קצות סק"ו) סימן קנה סעיף לה.

ב.      אם אדם אומר לחבירו קרע את כסותי הוא רשאי לחזור בו למה בחזקת נזיקין אין הניזק יכול לחזור בו מהסכמתו? ענה גם מסברא. קצות סקט"ז, וע"ע נתיבות קנז סק"א

ג.       באיזה מקרה אדם זוכה בקרקע שהוא מחזיק בה גם אם לא הייתה לו כוונה לקנות? דעת אחרת מקנה קצות קמב סק"א, קפג סק"ט

א. הגמ' ב"ב ו. מביאה מקרה שאדם החזיק לנעוץ קורות בכותל חברו והגמ' דנה במקרה שהחזיק לנעוץ קורות דקות האם רשאי להחליפם בקורות עבות, ומסקנת הגמ' שרשאי.

ודנו הראשונים בגדרי חזקה זו ודומיה שאין כאן חזקה בגוף הקרקע אלא רק חזקת שימוש בשל חברו.

וכן בסוף פרק חזקת הבתים דף נח: איתא חזקות מעין אלו שהחזיק במרזב ובסולם בחצר חברו או שפתח חלון לחצר חברו, שבכל אלו משתמש בשל חברו.

עוד סוג חזקה נקראת חזקת נזיקין ומובאת בפרק לא יחפור באריכות, שאדם משתמש בשל עצמו ומעשיו מזיקים ברשות חברו, שהדין הוא שהמזיק צריך להרחיק על מנת שלא יזיק, אמנם אם החזיק בנזקים מועילה חזקתו ואינו צריך להרחיק (למעט נזקים חריגים שלא מועילה בהם חזקה).

וכתב הרא"ש (י"א) שחזקות אלו יש להם כל דיני חזקת קרקע ובעינן שיחזיק ג' שנים והלה לא ימחה בו, וכן בעינן טענה, שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולכן צריך שיטען שקנה ממנו, או שנתן לו הזכות להשתמש או להזיק.

אמנם הגאונים והרמב"ם (שכנים ח'-ז') כתבו שאין חזקה זו דומה לחזקת קרקע, דכיוון שאינו קונה גוף הקרקע אלא רק השימוש, אם ראה הניזק ולא מחה הוי חזקה לאלתר, ולא בעינן ג' שנים, וכן לא בעינן טענה, שכיוון שראה ולא מיחה מחל לו על שימוש זה או על נזק זה.

וראייתם של ראשונים אלו היא הגמ' ב"ב ו: שאומרת שלסוכה הוי חזקה לאחר ל' יום ואם חברה בטיט לאלתר הוי חזקה, א"כ מוכח דלא בעינן ג' שנים.

אמנם בתוס' שם בשם ר"ת כבר תירצו ראיה זו, שהם ביארו הגמ' שלא מדובר באדם שמשתמש בכותל חברו, אלא מיירי בכותל שבין שני שותפים, שהאחד בנאו לבדו מעל ארבע אמות וחברו לא רצה להשתתף עימו, ופסקה המשנה שאם אח"כ טוען שבסוף כן שילם לו עבור הכותל אינו נאמן בלא ראיה, ועל זה אמרה הגמ' שאם חיבר סוכה בטיט, נאמן להגיד שכבר שילם כיוון שעכשיו ברור לכו"ע שצריך להשתתף בהוצאות הכותל כיוון שמשתמש בו תשמיש קבוע.

הראיה החזקה לשיטת הרא"ש, היא מהגמ' ב"ב נט: דאיתא התם דאחד פתח חלון על חצר חברו, ובאו לפני ר' ישמעאל בר' יוסי, ופסק להם שכיוון שהחזיק בחלון מהני ואינו צריך לסותמו, ור' חייא פליג וס"ל דלא החזיק כדבעי, ואח"כ אמרה הגמ' שדוקא בפתיחת חלון אמרינן דלא מהני אבל אדם שסתם חלון חברו מהני לאלתר אם חברו לא מחה, שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק.

ולכאורה נחלקו ר' ישמעאל ור' חייא בחזקה לאלתר שלר' ישמעאל מהני ולר' חייא לא מהני, א"כ מוכח שלר' חייא שקיי"ל כוותיה בעינן ג' שנים ורק בסתימת אורה מהני חזקה לאלתר.

וזו קושיא עצומה על הרמב"ם דגם הוא פסק כר' חייא, וכתב שבסתימת אורה מהני חזקה לאלתר, א"כ מה החילוק בין פתיחת חלון לסתימתו, כיוון שגם בפתיחה אמר שכיוון שראה ולא מיחה הוי חזקה.

כתב הסמ"ע (קנג-ג) שהרמב"ם סובר שאע"פ שלא בעינן ג' שנים מ"מ בעינן שיעור שיתברר ההיזק לניזק, ורק בסתימת האורה אמרינן שלאלתר הנזק מבורר, וצ"ע כוונתו, מה פירוש שיתברר הנזק הרי כיוון שרואה הנזק מבורר.

וביאר הנה"מ (קנג-ג) שבי"ד נותנים לו זמן לעכל את משמעות הנזק, שאע"פ שראה ולא מיחה, יכול לומר שלא חשב שזה יפריע לו, ורק לאחר שניזק כמה פעמים מבין את משמעות הנזק, ולכן בי"ד נותנים לו זמן זה עפ"י האומדנא.

שיטה שלישית בסוגיא זו היא שיטת הרשב"ם בדף ו. שלגבי נעיצת קורות כתב שלאלתר הוי חזקה ולא דמי לחזקת קרקע, אבל בסוף פרק חזקת (נח.), לגבי חזקת חלונות ומרזב כתב דבעינן ג' שנים, וביאר הטור דעתו, שס"ל שרק היכא שיש חסרון קרקע כמו חלונות ומרזב שבעל החצר לא יכול לבנות במקום שהחזיק, אז בעינן ג' שנים, דכיוון שיש חסרון קרקע נוהגים לכתוב ע"ז שטר, אבל בנעיצת קורות שאין חסרון קרקע לאלתר הוי חזקה. מיהו כתב דודאי בעינן שיטען שקנה, שבלא טענה פשיטא שאינו מועיל ובזה פליג על הרמב"ם.

מ"מ לשיטתו אתי שפיר הקושיות שהקשנו שבאמת מחלק בין קורות לחלונות, ולכן לא קשה כלל.

השו"ע פסק לגמרי כדעת הרמב"ם ולא הזכיר כלל דעת החולקים, אבל הרמ"א הגיה בהרבה מקומות (קנג-ב,ו,טז. קנד-ז) שיש חולקים וסוברים דבעינן ג' שנים וטענה. ורק בסי' קנ"ה שעוסק בחזקת נזיקין הכריע הרמ"א כרמב"ם.

ותמהו האחרונים שמאחר שפוסק כרמב"ם מפני מה הגיה בההרבה מקומות את דעת הרא"ש.

העיר שושן (קנה-לה) והט"ז (שם) כתבו ששמר עד לסוף ושם הכריע כרמב"ם בכל המחלוקות.

אבל הסמ"ע (קנג-לב) לא ניחא בתירוץ זה, לכן חילק בין חזקת נזיקין שבהם עוסק סי' קנ"ה, לבין חזקת תשמישים שבהם עוסק סי' קנ"ג, ויסוד החילוק הוא עפ"י מה שכתב בדרכ"מ שהכריע כרמב"ם מפני שכתב הנ"י שכיוון שיש מח' והוי ספק א"כ המע"ה ואין הניזק יכול למנוע מהמזיק להשתמש מספק.

וכתב הסמ"ע שסברא זו נכונה רק בחזקת נזיקין, שכיוון שהמזיק משתמש בשל עצמו אין הניזק יכול למונעו מספק, אבל בחזקת תשמישים הרי משתמש בשל חברו, וכיוון שיש ספק אם הועילה חזקתו לא שייך לומר שהוא מוחזק בהשתמשותו, ולכן אין כאן את הסברא של המע"ה, ולכן השאיר הרמ"א דינים אלו בספק.

הש"ך (קנג-יא) כתב שעפ"י דברי הסמ"ע שחזקת תשמישים הוא ספיקא דדינא, א"כ הדין הוא כל דאלים גבר כיוון שאף אחד מהם אינו מוחזק.

הנה"מ (קנג-יג) כתב שהרמ"א פסק בחזקת תשמישים לגמרי כרא"ש ולא מכח ספק אלא שהיכא שבא להחזיק בשימוש אצל חברו צריך חזקה מעולה של ג' שנים, ורק בחזקת נזיקין שמשתמש בשל עצמו מהני חזקה לאלתר, כמו קרע כסותי והפטר.

 

ב. מסברא נראה לומר שחזקת נזיקין הרי אדם משתמש בשל עצמו אלא שיש הגבלה בזכות השימוש של כל אדם בשל עצמו שלא ישתמש בצורה הפוגעת בחברו, אבל ברגע שהניזק מוחל, א"כ זכה המזיק בחפציו להשתמש בהם ללא הגבלה, ולא דמי לקרע כסותי שאדם מזיק בהדיא ממון חברו שאין לו בו שום זכות, ורק מחמת אמירת חברו נפטר מלשלם, ופשוט שהניזק יכול לחזור בו כיוון שלא הקנה למזיק שום דבר בגוף החפץ.

הקצוה"ח (קנ"ה-טז) ביאר הטעם שהכי הוי דינא דשכנים שכיוון שעשה בהיתר אין צריך להרחיק אח"כ, דומיא דאילן ובור שאם עשה בהיתר אינו צריך לסלק היזקו.

וכוונתו שהיכא שיש שכנים ואדם בהשתמשותו מזיק לשכנו יש כאן מורכבות שמצד אחד המזיק לא מאפשר לניזק להשתמש אבל מצד שני אם נמנע מהמזיק להשתמש הרי פגענו בו, ומאי אולמיה. ולכן אע"פ שאמרו חכמים שהמזיק צריך להרחיק ולהגביל עצמו כדי שלא להזיק לחברו, היכא שעמד בהיתר וכש"כ היכא שעשה ברשות אין הניזק יכול השתא לסלקו כיוון שגם למזיק יש זכות להשתמש בחצרו ובכה"ג לא חייבוהו חכמים להרחיק, ואדרבא נאמר לניזק שכיוון שהרשה לשכנו להזיקו עליו להרחיק עצמו, ואם לא עושה כן הרי הוא מזיק את עצמו.

 

ג. הקצוה"ח (קפ"ג-ט') כתב שאע"פ שקיי"ל העודר בנכסי הגר וחשב שהם שלו- לא קנה כיוון שלא נתכוון לזכות בהם בחזקתו, היינו דוקא בנכסי הגר שהם הפקר, אבל אם דעת אחרת מקנה אותו זוכה שלא מדעתו אפי' שלא נתכוון לקנות.

יוחאי פרלמן

 

8.       ענפי אילנו של ראובן עברו לשדהו של שמעון או רשות הרבים, מתי מותר לקצוץ אותם? מי חייב לקצוץ אותם? למי הענפים והפירות? סעיפים כז – כט

כתוב במשנה ב"ב כז: אילן הנוטה לשדה חברו קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ את כל הענפים הנוטים, וכן בבית השלחין קוצץ הכל והראשונים הוסיפו שגם בשדה אילן.

ובאילן הנוטה לרה"ר קוצץ בכדי שיהא גמל ורוכבו יכולים לעבור.

לגבי מי חייב לקצוץ יש לדון, שהטור (מא) כתב בשם תש' לגאון שהתורה נתנה רשות לניזק לקצוץ כדי היזקו, משמע שהניזק צריך לקצוץ, אבל בדף ס: כתוב שר' ינאי אמר לההוא גברא שאילנו נטה לרה"ר שמחוייב לקצוץ אילנו משמע שהחיוב הוא על המזיק.

ונראה שיש לחלק בין היזק רבים ליחיד, שיחיד קוצץ מה שמפריע לו, אבל רבים כיוון שזה קידרא דבי שותפי, מוטל על המזיק לקצוץ כדי שלא יזיק את הרבים.

וכך כתב שו"ת חלקת יעקב (חו"מ י): "פשטות הסוגיא בלא יחפור וברמב"ם ושו"ע חו"מ קנ"ה משמע דאם נטע שלא ברשות החיוב עליו להרחיק הנזק, ואם נטע ברשות ונצמח אח"כ נזק לשמעון יכול הניזק להרחיק הנזק אבל לא על המזיק להרחיק הנזק, ומשה"כ במתני' כ"ו היה חופר בור שיח קוצץ ומשמע הניזק, וכן בדף כ"ז קוצץ מלא מרדע וברש"י שם שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו ומשמע ג"כ דקאי על הניזק, וכן בהאי דסי' קנ"ה סעיף כ"ח אם הנוף מעכבו להטיח גגו יכול לוי הניזק לקצצו והכל משום דקי"ל כר"י כ"ה שם דזה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו... רק באילן הנוטה לר"ה במתני' כ"ז שם ובסי' קנ"ה סעיף כ"ז וכן בב"ב ס' דר' ינאי הוה לי' אילן נוטה לר"ה... זיל קוץ, ברשות הרבים שאני אע"ג דברשות נטע, רק אח"כ נצמח הנזק שהענפים מזיקים לר"ה, אפה"כ על המזיק להסיר נזקו - והטעם כמבואר להדיא בב"ב (כ"ד:) אי משום דקידרא דבי שותפא לא חמימא ולא קרירא או הזיקא דרבים שאני...".

(עיין בירושלמי (ב, יא) ממנו משמע שחיוב לקצוץ את הענפים על המזיק, ששם מסופר על גוי שענפיו נטו לחצר חבירו ופסק להם רבי יונתן שבעץ העץ צריך לקצוץ. בבלי סיפור זה הובא על עץ שנטה לרה"ר ולכן חייב את בעל העץ כפי שכתוב למעלה.)

למי שייכים הענפים והפירות?

בב"מ קז. איתא מח" רב ושמואל שרב סובר שהולכים אחר מקום הענפים כל ענף להיכן שהוא נוטה הוא שייך לבעלים של אותו שדה ושמואל אמר שחולקים כיוון שהולכים אחר השרשים, והם נמצאים בשני השדות.

והביא הטור בשם הגאונים שהלכה כרב ולכך במקרה שלנו הענפים והפירות שנוטים לשדה הניזק שייכים לו.

אבל הב"י כתב שלא קיי"ל הכי, שהראשונים פסקו כשמואל, ולכך באילן העומד על המיצר חולקים הפירות וכן פסק שו"ע, וכמובן שזה מיירי שהשורשים השרישו לחצאין אבל אם השורשים בשדה המזיק גם כל הפירות הם שלו.

והעיר הנה"מ עפ"י דברי התוס', שכל זה דוקא באילן שעומד ממש על המיצר, אבל אם עיקרו (הגזע) נמצא בשדה אחת אע"פ שהשרשים והענפים יוצאים לשדה השניה כל הפירות שייכים למי שעיקר האילן ברשותו.

 

יוחאי פרלמן

 

9.       ראובן ושמעון גרים בבית מדורג, מרפסת ביתו של ראובן היא גג ביתו של שמעון בחורף מי הגשמים היורדים על המרפסת מחלחלים לביתו של שמעון, בקיץ מי שטיפת המרפסת מחלחלים לביתו של שמעון, שמעון תובע מראובן: א. לאטום את המרפסת. ב. לשלם עבור הנזקים שנגרמו לו בבית ממי הגשמים ומי השטיפה, הדין עם מי? סעיף ד, סמ"ע סקט"ו, באה"ט סקי"ג, ועי' פד"ר ירושלים ט' עמ' קסז, ושערי צדק ג עמ' 141. תשלומים – עי' נתיבות קנה סקי"ז

בב"מ קיז. מסופר על מקרה כזה, שמי תשמישו של בעל העליה הזיקו לבעל הבית והסיקה הגמ' שלפי ר' יוסי שקיי"ל כמותו אין בעל העליה צריך להימנע מהנזק כיוון שאין זה גירי, שמדובר שהמים פסקי והדר נפלי, אבל אם המים מזיקים באופן מיידי גם ר' יוסי מודה שעל בעל העליה לתקן כדי שלא יזיק.

וביאר רש"י שהכוונה פסקי והדר נפלי היינו שלא רחץ ידיו מעל החור שבתקרה שאז ודאי הוי גירי שמזיק בהדיא, אלא שהשתמש במקום אחר ומשם זרמו המים אל החור.

אבל הרי"ף גרס "תיימי והדר נפלי", וכוונת דבריו כמבואר בשו"ע שפסק כמותו, שהמים נבלעים בתקרה ואח"כ נוזלים על התחתון. וביאור שיטתו שוודאי במקרה שמצייר רש"י שהמים זורמים מצד אחד לשני ונופלים על התחתון וודאי שזה גירי, ורק באופן שנבלעו בתקרה נחשב שיש כאן הפסק בין מעשיו לבין הנזק.

א"כ בנידון שלנו כיוון שהמים היו מחלחלים דרך התקרה א"כ הרי נבלעו בתקרה ובזה ודאי שאין זה גיריה ואין העליון צריך לסלק היזקו וכש"כ שאינו צריך לשלם על הנזק.

אמנם כתב הרמ"א בשם מרדכי שהכל לפי הנזק שאם היו מי תשמישו רבים ומזיקים תדיר חייב לסלק היזקו ולתקן, דבכה"ג הוי גיריה. וביאר הגר"א דתמו מיא משמע שהם מעט ונבלעים, ולא שהם רבים.

מ"מ לגבי המי גשמים כו"ע מודו שאין זה על אחריות בעל העליה כיוון שלא הוא המזיק.

אמנם הקשה הסמ"ע (טו) הרי פסק הרמ"א בסי קס"ד סע' א' שכל צרכי הגג על בעל העליה לתקן בלי קשר לזה שמזיק את התחתון אלא שעליו לתחזק את הגג, א"כ ה"ה הכא.

והובאו באחרונים תירוצים שונים, אבל נראה שאינו דומה כלל לענייננו, שכאן לא מדובר על גג אלא על רצפת מרפסת ודינה שווה לתקרת הבית המפרידה בין הבית לעלייה, ולא לגג של העלייה, ולכן הדין הוא כמו שכתבנו קודם, שבעל העלייה פטור ואינו צריך לתקן.

לגבי תשלום על הנזקים,

אם מי השטיפה זורמים מיד – חייב, כיוון שמזיק בכוחו.

אם מי השטיפה מחלחלים, מדינה דגמרא פטור לכו"ע. לפי הרמ"א ע"פ המרדכי והמחבר שהביא את הרא"ש כיום הנזק הוא גדול והניזק לא יכול להינצל מהנזק בקלות ולכן על המזיק לסלק את הנזק, וכן במי גשמים,

אם לא סילק: נחלקו הראשונים (הובא בטור) לגבי הדברים שאמרו חז"ל להרחיק והזיקו, העיטור סובר שאף אם הרחיק כדברי חז"ל והזיק חייב לשלם מדין ממונו שהזיק. ולפי שיטתו אם נודע לו שהמים מזיקים ולא סילקם, ודאי חייב לשלם (כל זמן שלא ידע נראה שנחשב אונס ולא יתחייב). אך הראב"ד כתב שאף אם לא הרחיק פטור מלשלם ככל מזיק בגרמא. המחבר הביא את דעת הראב"ד כי"א ואחריו הביא עוד י"א שאם לא הרחיק חייב. וזו דעה שלישית שאם הרחיק פטור ואם לא הרחיק חייב. בדעת המחבר צריך לדון מה סיבת החיוב בלא הרחיק. בשעורי ר' שמואל (ב"ב יז. ב) דן 'בענין חיובי תשלומין בהנך דחייבו להרחיק, ובגדר חיוב הרחקת נזיקין'. ומביא שם שתי אפשרויות להסבר המחבר, א) כאשר לא הרחיק נידון כגירי דיליה. ב) כאשר לא הרחיק חוזר לממונו המזיק (שכל זמן שהרחיק אין כאן ממון המזיק מכח דיני שכנים, כדברי הנתיבות, וכאשר מוטל עליו להרחיק חוזר הדין לדיני נזיקין וחייב מדין ממונו שהזיק). וכתב נפק"מ אם אחר בא והניח את הגפת שלו בצד כותלו של חברו. להסבר א' פטור כיוון שאין כאן חיציו. ולהסבר ב' חייב משום ממונו שהזיק. וא"כ גם לגבי צינור שהתפוצץ או נזילה שארעה נראה שתהיה נפק"מ זו.

יוחאי פרלמן

10.   אם ביתו משמש מעבר לפורצים לבית חברו האם חייב לאטום את המעבר? קנה מד

הטור בסימן קנז הביא דברי הרמ"ה שבמקום שצריך לעשות מחיצה מפני הגנבים ולא עשה ובאו גנבים חייב לשלם. והרא"ש כתב שאינו חייב ואפילו פורץ גדר בפני בהמת חברו פטור מדיני אדם. וכדברי הרמ"ה כתב רבינו ירוחם דהוי גיריה דיליה והב"י כתב שלא נהירא האיך זה נחשב כגיריה דיליה.

הרמ"א (קנה, מד) הביא את שתי הדעות כי"א. הב"ח פסק כרמ"ה ודימה זאת למחיצת הכרם שנפרצה. הש"ך דחה ראיתו דמחיצת הכרם הוי ברי הזיקא וגנבים לא. ויותר דמי לפורץ גדר שכתב הרא"ש. והנתיבות כתב שמחיצת הכרם הוי גירי דממונו ולכן חייב משא"כ גנבים דלאו גיריה דיליה כלל.

החזו"א (ב"ב א, ג) כותב להסביר את הרמ"ה שלא גרע מהא דכופין בני העיר ובני החצר לעשות חומה ובית שער, ואפילו מפני היזק ראיה, וכ"ש מפני היזק גנבים. ואף שבדר"כ בונים יחד כאן מסתבר שכל אחד בונה את שלו. וגם הרא"ש מודה לענין לכתחלה שצריך לגדור. ופירש כן גם בדברי הש"ך שרק לעניין חיוב תשלום תמה על הב"ח. (ותמה על הנה"מ שפירש דברי הש"ך לענין חיוב לגדור.)

והרמ"ה מחייב בתשלומין רק כאשר התרו בו, כמו במחיצת הכרם, ודעת הרא"ש שפוטר מתשלומין משום דלא דומה למחיצת הכרם שממונו גרם, משא"כ כאן שאינו ממונו, ומה שהקשה הטור לסברת הרמ"ה מפורץ גדר, אפשר דהרמ"ה סובר דכיון שהגנב עובר דרך חצרו הוי כמוסר, ועוד אפשר דשאני פורץ גדר דלאו ברי הזיקא שתצא משום דידע שור קונהו.

ובקהלות יעקב (ב"ב ג) כתב שהרמ"ה בחידושיו למד דבר זה מהא דמחיצת הכרם, ולכאורה לא דמי דהתם גפנים שלו מזיקים ואילו הכא גנבי מעלמא, והסכיר סברת הרמ"ה עפ"י מ"ש התוס' שלכן חייב באחריות משום דהוי גיריה מדין עבודת הכרם, ולא משום איסור כלאים, ואפ"ה חייב גם באיסור כלאים, אלמא דכל שחייב לגדור משום גיריה חייב גם על שאר היזיקות, ובדעת הרא"ש צריך לומר דמה שחייב בנזקי כלאים הוא משום שהגפנים פעלו האיסור.

ובשו"ת שבט הלוי (ד, רא) הסביר סברת הרמ"ה שכל שהתרה בו חייב בכל גרמא, וכמ"ש הרמ"א (שפו, ג) שמשמתין ליה לסלק הזיקא, ואח"כ חייב לשלם, וכך הדין בהתראה גמורה.

 

 

סימן קנו

1.      האם אדם רשאי לפתוח מרפאה בבית משותף? סעיף א, סמ"ע סק"ג, ט"ז, וע"ע פת"ש סק"א

מקור דין זה במשנה ב"ב כ: : חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות.

ובגמרא כא. : אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו... ת''ש שנים שיושבין בחצר וביקש אחד מהן לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות חבירו מעכב עליו... ת''ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה''ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי וכו'.

ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא שכתבה רופא אומן, האם מיירי ברופא שהוא אומן או שמא בשני אנשים שונים האחד רופא והשני אומן וכן מי הוא אותו רופא ומה תפקידו בדיוק.

רש''י ביאר שרופא ואומן תרי מילי הם ורופא היינו מוהל ואומן הוא מקיז דם, אך ברמב''ם ובטור נראה דרופא ואומן חד הוא ומיירי במקיז דם.

עוד נחלקו הראשונים בגרסת הגמרא האם אחד מבני מבוי מעכב עליו או רק אחד מבני חצר מעכב עליו. השו"ע כתב שאם אחד מבני המבוי רוצה להיות רופא או אומן וכו' מעכבין שאר בני המבוי וזו היא גרסת הרמב"ם ובראשונים יש שגרסו אחד מבני החצר והם רי"ף רא"ש רמב"ן רשב"א תוס' נ"י ומרדכי וכ"פ הרמ"א.

ליתר ביאור: ישנם שלוש דרגות של ריבוי נכנסים ויוצאים. הדרגה הראשונה היא חצר אליה פתוחים מספר בתים השנייה היא מבוי שאינו מפולש אליו פתוחים מספר חצירות והשלישית הוא מבוי מפולש הפתוח משני צידיו ורבים עוברים דרכו. לשו"ע מוחים בני המבוי באומן אך לא בני מבוי המפולש ולרמ"א אף במבוי אינם מוחים בו שהרי רבים עוברים שם ורק בחצר מוחים בו. וכאשר יש כבר ריבוי נכנסים ויוצאים השו"ע מכריע כרמב"ם שא"א למחות באומן.

המחלוקת השלישית בדין זה נלמדת מהגמרא שם (כא.) דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל וכו' ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע וכו' ונחלקו הראשונים האם דווקא במלמדי תינוקות א''א למחות ולמנוע שיפתחו ת''ת או שמא א"א לעכב כל דבר מצווה וכן הם דברי הטור ור' ירוחם וכן הבין הב''י ברמב''ם ברי''ף ובתוס' וכנגדם פסקו הרמב''ן ורש''י דיכולים לעכב עליו בשאר מילי דמצוה.

להלכה: השו''ע פסק באחד מבני מבוי שאינו מפולש שרוצא לעשות רופא בני מבוי מעכבין עליו בטענת ריבוי הנכנסים ויוצאים וברמ''א כתב די''א שמעכבין רק בחצר.

פסק זה של השו''ע נתקשו בו האחרונים מאוד כיון שפסק שם בסע' ג דאין יכולים למחות במלמד תינוקות וה''ה לכל מילי דמצווה (כרי"ף רמב"ם טור ר"ח ר' ירוחם בהבנת ב"י ולא כרמב"ן ורש"י) וכיצד נאמר שרופא (מוהל) אינה מילי דמצווה ולכן כתב בסמ"ע (ג) דצ"ל שרופא הוא רופא גופות ואומן הוא המקיז דם או כגרסת הטור שכתב שרופא אומן כתיב והיינו דבר אחד ולא שניים ובט"ז כתב דתימא שהרי ברור שגם רופא גופות הוא מצווה ותירץ דמצווה שהתיר בה השו"ע היינו מצוה התלויה בצירוף אנשים כגון צדקה ותפילה בעשרה אך רופא או מוהל אע"פ שהוא מצווה מ"מ יכול הרופא או המוהל ללכת אל התינוק והקשו על דברי הט''ז בספר ערך השולחן ובספר פעמוני זהב והביא דבריהם בשו''ת צ''א וכתב דתינח במוהל שיכול ללכת לביתם אבל ברופא לא יזמינו אותו לביתם שהרי יצטרכו לשלם ממון רב על זה ועוד שהט''ז ביאר דבריו ע''פ רש''י שהבין שרופא היינו מוהל אך ברופא גופות נראה דאין ממחין בידו ובפעמוני זהב כתב לתרץ דאף שרופא הוא מצווה המוטלת על הכלל כדאיתא בסנהדרין יז: שהוא מחיובי העיר זה דווקא ברופא המרפא רק יהודים או לפחות שרוב המטופלים שלו יהודים אך ודאי שטיפול בגויים אינה מצווה המוטלת על הכלל ולכן כתב בצ''א דהאידנא רופא הגר בין היהודים ודאי שרוב מטופליו יהודים ואינם מוחים בידו עוד הביא בצ''א דברי ערוה''ש שביאר בטור דלא דיברה הגמרא למנוע רופא אלא מלמד רפואה אך ברופא אין ממחים בידו והביא ראיה לדבריו והוסיף גם דברי החת''ס המובאים בהמשך ומסקנת דבריו: 'לכן מכל הנ"ל נראה לענין נידוננו שהשכנים אינם יכולים לעכב בידי הרופא מפתיחת המרפאה (הקליניקה) לריפוי חולים אשר למעשה יהיו כולם, ועכ"פ רובא דרובא, יהודים'.

עוד יש להוסיף בדין רופא שני דברים מהותיים בהם דנו האחרונים האחד להיתר והאחד לאיסור הלבוש חידש דבבית החורף ובית השותפין יכול למחות בידו אף בת"ת וזאת משום שבבית משותף לא נשתתף עמו אלא על דעת שיגור שם ולא שירעיש לו וימנע ממנו שימוש בסיסי בבית והביאו בפת''ש (ב) וביאר הר''ר חיים פינחס שיינברג שכל האמור דפותח ת''ת היכן שירצה וכל שכן מילי דמצווה אחרים אינו אמור אלא בבית פרטי אך בבניין דינו כבית משותף ומוחים השכנים בידו לת''ת וכן לשאר מילי דמצווה וכ''פ הרב יעקב יוסף ורבים חלקו עליהם והביא דבריהם בספר מנחת צבי לרב שפיץ וכתב דבניין דינו כבית קרקע ורק בדירה משותפת אינו יכול לומר לחבירו בחדרי אעשה כרצוני.

דין נוסף הביא החת''ס בחידושיו על גמרא זו וכתב דכל חידושו של רבי יהושע בן גמלא אינו אלא לחייב את הציבור בת''ת והיינו שעד אז היה אב מחוייב ללמד את בנו ואם אין לו אב אין מי שמחוייב בו תיקן ריב''ג שהציבור מחוייב ללמד אותו אך כל זה לא מפקיע את שאר חיובי הציבור והיינו שהציבור מחוייב בבית הכנסת ובית דין ורופא ועוד (כדאיתא בסנה' יז.) וביאר ע''פ דבריו במנחת צבי לרב שפיץ דודאי שמרפאה היא חיוב הציבור ואין למחות בידו.

היוצא מדברינו: ע''פ הסמ''ע מוחים וע''פ הט''ז שכתב שבכל מילי דמצוה שצריכים להתאסף אצלו אין מוחים בידו העידנא שרופא לא יכול ללכת עם כליו לחולה, ודאי שא''א למחות בו וכן לפי דברי החת''ס אין מוחים בידו אך לדברי הר''ר חיים פינחס שיינברג והר''ר יעקב יוסף בבניין מוחים בידו.

ובדברי האחרונים למעשה ראיתי שפסק הרב שפיץ דאין מוחים בידו וכן פסק בספר עמק המשפט וכל זה במרפאה ובבית מרקחת אך רופא שלא עושה מלאכת רפואה רק מניעת מחלה כגון נתינת חיסונים ותרומות דם נראה דדינם כאומן המקיז דם וממחין בידו אך מנגד כתב הרב דיכובסקי שכל רפואה היום במרפאות פרטיות אינה לסכנת נפשות ממש ויכולים למחות ביד הרופא מלפתוח מרפאה.

כאשר יש כבר מרפאה בבניין או עסק אחר וכבר מחלו על כך או שנעשה אומן ואין בזה ריבוי הנכנסין והיוצאים לשו"ע ע"פ הרמב"ם אינם יכולים למחות בו אך לרמב''ן רשב''א מרדכי וסיעתם יכולים למחות בו.

ישי שריג

 

2.      מתי בעל חנות יכול למנוע מחבירו לפתוח חנות בסמוך לו ומתי אינו יכול למנוע. באר כל הפרטים בזה.

תשובה: (הרב ברוך פז)

צריכים לדון בשאלה זו בשתי טענות:

א. קיפוח פרנסה.

ב. רבוי נכנסים ויוצאים.

טענת קפוח פרנסה שייכת רק לבעל האומנות שהשני אמור לפגוע בו. וטענת רבוי נכנסים ויוצאים שייכת לכל בני המקום.

לגבי טענת קיפוח פרנסה נאמר בב"ב כא,ב "תניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכינו אינו כופהו... אמר רב הונא בריה דרב יהושוע בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב ובר מבואה אבר מבואה אחריתי תיקו" וכיוון דהוי ספק לא מצי מעכב.

ולפי"ז יוצא שבעל החנות יכול לעכב על בן עיר אחרת מלפתוח אצלו חנות אבל על בן עיר זו. ואם בן העיר האחרת משלם מס מותר לפתוח חנות על ידו. מיהו י"א שיכול לפתוח רק מחוץ למבוי, אבל בתוך המבוי אפשר למנוע ממנו אא"כ הוא גר בעיר הזאת ממש (תוס' כא: ד"ה ואי) וכך הביא רמ"א (כ') בשם 'רבים אומרים' וכך פירשו מש"כ בברייתא "כופין בני המבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי..." ואם לא תימא הכי אמאי קאי? (גר"א ח') וי"א שגם בכה"ג א"א למנוע מבן עיר אחרת אם משלם מס כאן.

לגבי טענת רבוי נכנסים ויוצאים נאמר במשנה (יט:) "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יוכל לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאין". ויש מחלוקת בגרסאות הברייתא שם בהמשך הסוגיא (כ.) התוס' גורסים: "אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו" (תוס' ד"ה אחד), וס"ל שיש קפידא רק לבני חצר אבל בני מבוי לא יכולים לעכב על בן חצר אחר בטענת רבוי נכנים ויוצאים. ואילו הרמב"ם גורס: "מבוי" במקום חצר. ויוצא שבני מבוי יכולים לעכב על בן חצר אחר בטענת רבוי נכנים ויוצאים (רמב"ם שכנים ו,יא). וזו היא מחלוקת מחבר ורמ"א בסעיף א'. מחבר כרמב"ם ורמ"א כתוס'.

וע' תוס' (כא. ד"ה גרדי) שתירץ לשיטתו תירה בין הברייתא הנ"ל (מדף כ.) "אחד מבני.. שביקש לעשות הכא... בני... מעכבים עליו" לברייתא (כא:) "עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי". ולמה אינו יכול לעכב עליו בטענת רבוי נכנסים ויוצאים? ותירץ שיש להבדיל בין אותו חצר שאז יש טענת רבוי נכנסים ויוצאים לבין חצר אחר באותו מבוי שאין טענה זו אבל כאמור רמב"ם גרס שגם בחצר אחרת באותו מבוי יש טענת רבוי נכנסים ויוצאים. ותירץ הסתירה הנ"ל באופן אחר. הוא תירץ שאם יש כבר חנות במבוי, א"א למנוע מלהקים חנות אחרת בטענת נכנסים ויוצאים, וזה המקרה בברייתא בדף כא:, אבל כאשר אין חנות בחצר אפשר למנוע בטענת רבוי נכנסים ויוצאים גם בחצר אחרת. וכך נפסק בסעיף ב' כרמב"ם ורמ"א שם כשיטתו שאין הבדל בין אם יש חנות כבר או לא כמש"פ תוס' הנ"ל (כא,א ד"ה גרדי).

אבל יש לעיין שהרי הרמ"א כתב "ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכה"ג (שיש חנות אחרת במקום) יכולים למחות". ויש לעיין במש"כ הרמ"א שבני מבוי יכולים לעכב? הרי הרמ"א פסק בסעיף א כשיטת תוס' הנ"ל שגורסים "בני חצר" בגלל שבני מבוי לא יכולים לעכב בטענת רבוי נכנסים ויוצאים? וכאן כתב הרמ"א שבני מבוי שאינו מפולש יכולים לעכב?! גר"א (טז) ציין לד"מ שכתב לחלק על פי דברי הרי"ף, שהברייתא (כ,ב) שכתב שדוקא בני חצר יש להם טענת רבוי נכנסים ויוצאים, אבל בני חצר אין להם טענה זו, נאמר רק כאשר אחד מבני אותו מבוי רוצה לפתוח שם חנות וכו', אז בני חצר אחרת לא יכולים למנוע ממנו בטענת רבוי נכנסים ויוצאים. אבל בן מבוי אחר שרוצה לפתוח חנות בחצר אחר באותו מבוי, יכולים לעכב עליו גם בני חצר אחרת בטענת רבוי נכנסים ויוצאים דומה למש"כ בב"ב יא,א "אחד מבני מבוי שרצה להחזיר פתחו למבוי אחר בני אותו מבוי מעכבים עליו" בטענת רבוי נכנסים ויוצאים, ומש"כ (כא,א) שבן מבוי אינו יכול למחות מבן מבוי אחר לפתוח כאן חנות מוכרחים לומר שמדובר בחצר מפולש שאין טענת רבוי דרך ובא לחדש שגם אין טענת קיפוח פרנסה. ולכן הרמ"א כתב (ה) שבמבוי שאינו מפולש בני מבוי זה יכולים למחות על בן מבוי אחר בטענת רבוי נכנסים ויוצאים אבל אין טענת קיפוח פרנסה. וזה כנ"ל. שמן הברייתא וגמ' (כא,א) לומדים שאין טענת קיפוח פרנסה מבן מבוי אחד לשני ל"ש מבוי מפולש או לא, אבל יש טענת רבוי נכנסים ויוצאים כאשר מדובר במבוי שאינו מפולש בבן מבוי אחר שבא לפתוח כאן חנות.

ולכן הרמב"ם (פ"ו משכנים) והשו"ע בסעיף ה' נקטו דכשאין ביניהם שום אומן יכולים בני המבוי לעכב שלא יכנס אומן ביניהם מפני הנכנסים והיוצאים לשיטתם בסעיף א' בשו"ע דאף במבוי יכולים לעכב מפני ריבוי הדרך ואם כבר יש ביניהם אומן אין יכולים לעכב על אומן שבא לעשות אומנות זו כיוון שיש כבר נכנסים ויוצאים וכן האומן אינו יכול לעכב מפני קיפוח פרנסתו רק על אחד מעיר אחרת שאינו פורע מס.

אך הרשב"א ורש"י והתוס' והטור והרמ"א העמידו את הברייתא (כא,א) כשיש במבוי בני אומנות שיכולים למחות על בני עיר אחרת משום קיפוח פרנסתם אפילו במבוי מפולש דאין שם טענת ריבוי הדרך דהוא כרה"ר אך בבן העיר אין יכולים למחות מפני קיפוח פרנסתם ובמבוי שאינו מפולש ובחצר יכולים לעכב מפני ריבוי הדרך. ואע"ג דבסעיף א' פירשו(מובא ברמ"א שם) שאין ריבוי הדרך גם במבוי שאינו מפולש היינו כלפי בני המבוי אבל ממבוי אחר יש טענה של ריבוי דרך(הגר"א ס"ק ט"ז).

ולדעה זו יש ארבעה חילוקי דינים:

1. בני חצר יכולים למחות בכ"ע בטענת רבוי נכנסים ויוצאים.

2. בני מבוי שאינו מפולש אין יכולים למחות בבני אותו מבוי אך בבני מבוי אחרת יכולים למחות מפני ריבוי הדרך.

3. בני מבוי מפולש אין יכולים למחות אפילו על בני מבוי אחרת בטענת רבוי הדרך אך על בני עיר אחרת יכולים למחות מפני קיפוח פרנסה וי"א שאפילו נותן מס יכולין למחות.

4. בן מבוי אחר אין יכול למחות על בן עיר אחרת רק אם אין שייך במס. (הגר"א סק"כ).

מלמד תינוקות של בית רבן אין בני אומנותו יכולים לעכב עליו אפילו בבא מעיר אחרת משום קנאת סופרים תרבה חכמה - גמ' ב"ב כא,ב מימרא דרב יוסף נפסק ו. ברמ"א סעיף ו.

י"א שהבא לפתוח חנות באופן שעשויה בוודאות למעט פרנסת חבירו (כגון מבוי הסתום משלושה צדדין ורק בצד אחד יכנסו לו וראובן הדר אצל סופו הסתום פתח שם חנות ובא שמעון אח"כ לפתוח חנות כנגד צד הפתוח ,שהקונים הדרים מחוץ למבוי מוכרחים לעבור דרך פתח שמעון) הרי חבירו יכול לעכב עליו משום שימעט בודאות את פרנסתו.- המרדכי (ב"ב סי' תקטז) בשם האביאסף. וכן בהגהות מיימוניות (פ"ו הל' שכנים אות ח) הובאו בב"י. וכתב מרן הב"י דנראה דהאביאסף פסק לא כרב הונא בריה דרב יהושוע וא"כ לדידן שקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושוע לא מצי מעכב עכ"ד. וכן משמע בשו"ע סעיף ה דאין הראשון יכול לעכב בעד השני בשום ענין וכן דעת הרמ"א בדרכי משה (קצר אות ג** ואות ד) אך הרמ"א בשו"ת סי' י לא נקט כן וכתב שבמקרה הנ"ל כו"ע מודו לרב הונא שיכול לעכב. וכנראה שחזר בו הרמ"א ממה שכתב בדרכי משה ובשו"ת אגרות משה(חו"מ ח"א סי' לח), ובפתחי תשובה בשם המשאת בנימין (סי' כז) דהיכא דבא השני לדחות הראשון לגמרי ולבטלו ממחיתו כו"ע מודו דיכול לעכב אפילו אבר מבואה דידיה וגם הב"י יודה לכך והחת"ס (חו"מ עט) למד כן מן האביאסף הנ"ל (פת"ש ג).

לשו"ע נותן מס למלך חשיב נותן מס אך הרמ"א עפ"י רש"י נקט דלא חשיב נתינת מס אא"כ נותן למושל העיר הזו.

 

דינים נוספים:

1. אין חילוק בכל מה שנתבאר בין ת"ח לשאר אדם (רמ"א מן הטור). אך י"א דאם בני העיר צריכים לתורתו אינם יכולים למחות בעדו אע"פ שיש ת"ח אחר בעיר שקנאת סופרים תרבה חכמה (הג"א) (רמ"א).

2. גמרא כב. רוכלים המחזרים בעיירות בבשמים ושאר דברים קטנים לנשים אין בני העיר יכולים לעכבם מתקנת עזרא אבל אין להם רשות לקבוע מכירתם בעיר. ואם ת"ח הוא קובע בכל מקום שירצה וכן במלמדי תינוקות (סעיף ו בשו"ע).

3. סוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבים מלמכור ואם מכרו ביום השוק אין מעכבים עליהם ובלבד שלא יחזרו על הפתחים ואם יש להם מלווה בעיר מוכרים כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו חובם וילכו להם (סעיף ז).

4. י"א שבני העיר יכולים לעכב בבני עיר אחרת דווקא כשאין פסידא ללקוחות אך אם הם מוכרים יותר בזול או שסחורתם יותר טובה אין יכולים מוכרי הסחורות למחות בעדים (ר"י מיגאש הובא ברמ"א סעיף ו). (פת"ש יא מביא דעת הנימו"י שדווקא בזול גדול ודלא כב"י דאפילו מוזלי פורתא). ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים אך בשניל גויים הנהנים לא (ר' ירוחם ברמ"א הנ"ל).

 

3.      א. בישוב שיש מכולת ובא בעל רכב שק"ם ורוצה למכור, האם יכול לעכב עליו? סעיפים ו – ז

    ב. כשיש שני מוכרים בישוב ואחד רוצה להוזיל בכדי שאנשים יבואו אליו, האם מותר בכל גוונא? סעיף ז' ברמ"א ועייין פת"ש

    ג. אם יש ת"ת, ויש עוד אחד שרוצה לפתוח, וזה פוגע ברישום של הראשון, האם מותר לו לפתוח? סעיף ג' ועיין סמ"ע פת"ש

 ד. האם יכול בעל חנות למנוע מאחרים לפתוח חנות דומה לצידו, פרט מתי כן ומתי לא (האם בן מבוי רשאי להקים עסק מתחרה באותו מבוי, פרט את המקרים ואת מקור הספק)? סעיף ה'

בשאלה זו מספר נושאים, ואנו נביא תחילה דין רוכל המחזר בעיירות ובן עיר אחרת שבא לסחור בעיר, ולאחר מכן דין פתיחת חנות ליד חנות חבירו, ומכח כך נדון בדין ת''ת וחפצי שמים, ולבסוף בסחורות והוזלת מחירים בין חנויות.

 

א. רוכל המחזר בעיירות ובן עיר אחרת

מקור: בגמרא בב''ב כא:- כב.: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב וכו' ובהמשך אומרת הגמרא אמר רב נחמן בר יצחק וכו' ברוכלין המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל והני מילי לאהדורי אבל לאקבועי לא ואם הוא ת''ח אפילו לאקבועי נמי".

והיינו שאותם רוכלין המחזירין בעיירות מותרים למכור בשמים כאשר מחזר על הפתחים ואח''כ חוזר לעירו ולא נשאר שם בקביעות ואם הוא צורבא מרבנן יכול אף להישאר שם בקביעות.

גמרא זו נפסקה בשו''ע (ו) ושם הרמ''א הגיה דמיירי דווקא במוכרי בשמים וכהאי גוונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר.

בהמשך הגמרא מובא שרבינא התיר לבן עיר אחרת למכור בעיר זו אך דווקא ביום השוק ובמקום השוק ולא שיחזרו על הפתחים וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והביא דבריהם בשו''ע (ז) וכל זה דווקא שאין הפסד ללקוחות אך אם המוכר שהגיע מעיר אחרת מוכר יותר בזול או שמוכר סחורה אחרת שלא קיימת בישוב שרי למכור אפי' שלא ביום השוק ובמקום השוק וכן פסקו הרא''ש ור''י הלוי והביא דבריהם ברמ''א בשם י''א.

אם סחורות הבאות מעיר אחרת גרועות יותר- נראה לב"י דמקרי שני מינים והעלהו בצ"ע ולרמ''א ברור שאסור לעכב ובפת"ש כתב בשם נחלת שבעה דלדינא ודאי א"א לעכבו דהווה ככל ספיקא דממונא שהוא חומרא לתובע וקולא לנתבע והמוכר הוא המוחזק.

לשו"ע גם ביום השוק שרי לסוחר מעיר אחרת למכור על יד על יד וק"ו בבת אחת והיינו שמותר תמיד במכירה בבת אחת וכתב בכנה''ג שיש מי שסובר דמה שאם מוכרים בבת אחת אינם יכולים לעכב היינו דוקא כשבני העיר מוכרין שלא בבת אחת אבל אם גם בני העיר מוכרים בבת אחת יכולים לעכב אבל מהר''ם מטאלון ומשפטי שמואל כתבו דלא שנא.

הבא מעיר אחרת למכור ביום השוק למי הותר למכור? באר הגולה כתב שמשמע מהגמרא שהותר למכור רק לבני ערים אחרות שבאים ליום השוק וכתב שכן משמע מהרי"ף הרא"ש ומתוס' וכ"פ הב"ח וסיים דהכי נקטינן, ובסמ"ע לא כתב כן רק חילק בין הלוואה למכירה שבהלוואה אסור להלוות לבני העיר כי עיקר רווח הלוואה לאחר זמן השוק משא''כ למכור והביא דבריו בנתיבות. ובפת"ש כתב שבירידים גדולים שרוב הקונים באים מחוץ לעיר שרי למכור לכולם אף לב"ח וכ"פ בתשו' בית אפרים, ובנ''י משמע דשרי למכור לכו''ע שכתב "והוי כאילו לא מכר לבני העיר" וכן משמע מהרמב''ם והמחבר שלא התייחסו לדבר זה כלל.

כאשר מוזילים את המחירים: כתב הב"י שמשמע בר"י הלוי שהדבר מועיל לאנשי העיר ושרי למכור אף שלא ביום השוק ולא כנ"י בר''י מגא''ש שהתיר דווקא בהוזלה גדולה (פת"ש).

כתב הרמ"א שהנאת עובדי כוכבים לא מתירה לסוחר הבא מחוץ לעיר למכור סחורתו.

בפת"ש כתב לאסור באופן שהגוי פותח חנות מיוזמתו ומבקש מבן עיר אחרת שיביא לו סחורה (חוט השני) ונראה טעמו משום שמערים על אנשי העיר.

סיכום: בדין מכירה שאינה קבועה כגון בעל שקם, יש לדון במוצר שהוא מוכר אי מיירי בבשמים ודומיו או לאו ואם לאו בעינן שותפות בתשלום המיסים. וראיתי באחרוני דורינו שכתבו שדין שותפות במיסים הוא דווקא כאשר יישנו סכום אחד המוטל על כולם ומניעת אדם מתשלום משפיע מיד על חבירו ולמדו מכך שהיום דין זה לא שייך, אך אפשר לדחות דבריהם ולומר ששייכות המיסים מעידה על שייכות לעיר אף כאשר תשלום כל אדם ואדם הוא באופן עצמי ללא השפעה על חבירו.

 

ב. פתיחת חנות על יד חנות חבירו

עד כאן דיברנו בדין אדם מחוץ לעיר שרוצה לבוא ולמכור בעיר, ובגמרא כתוב שלא התירו לו אא''כ משלם מס בעיר. אבל יש מחלוקת ראשונים אם מותר למכור בשוק אבל בני מבוי מעכבים עליו עד שיקבע בעיר ע''י קניית בית (תוס' ונ''י) וכ''כ הרמ''א בשם הרבה מן המפרשים אבל ברמב''ם ובמחבר משמע שיכול לפתוח גם במבוי. ומחלוקתם בהבנת הברייתא כא: "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב וכו' ". בני אומנותו מעכבים עליו עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר והביאו רמ''א בסתם ולרש''י לא סגי בנתינת מס למלך ובעינן נתינה למושל העיר וברמ''א הביא דבריו בשם י''א ובגר''א (כג) כתב שהרמב''ם והמחבר חולקים עליו בזה.

בהסבר דברי הרמב"ם ושו"ע כתב הסמ"ע (א) שישנם שתי טענות שיכול אדם לטעון כנגד מי שפותח חנות במבוי שלו; הראשונה היא שמפריע לו שעוברים שם אנשים רבים הנצרכים לחנות וטענה זו נקראת משום הנכנסים והיוצאים, והטענה השניה היא טענת פסיק חיותא אותה טוען בעל חנות מתחרה ואומר ירדת לחיי ועכשיו איני יכול להתפרנס בגללך. הסמ"ע מסביר, שלרמב"ם, הגמרא בדף כא: מדברת בטענת ריבוי הנכנסים והיוצאים ולכן צ"ל שמדובר שם במבוי שאינו מפולש שהרי במבוי מפולש כבר יש רבים הנכנסים ויוצאים, ואילו לחולקים על הרמב"ם ולפסק הרמ"א, מיירי בטענת פסיק חיותא והגמרא דיברה במבוי מפולש, והיינו שכאשר אדם מגיע להקים חנות במקום שכבר יש שם חנות אחרת לא יכול בעל החנות לטעון פסיק חיותא. ונחלקו האם יכולים בני המבוי לטעון שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים כאשר יש שם כבר בן אומנות שלרמב"ם ולשו"ע אינם יכולים לטעון ולרמ"א טוענים שמרבה עליהם את הנכנסים והיוצאים שהרי הגמרא לא דיברה אלא במבוי מפולש שכבר יש ריבוי אנשים אך במבוי שאינו מפולש טוענים אע''פ שיש כבר בן אומנות שם.

במבוי הסגור מג' רוחותיו ופתוח ברביעית ועכשיו הגיע אדם ופתח חנות בכניסה למבוי כך שא"א להגיע לחנות הפנימית בלי לעבור דרכו כתב המרדכי (ב''ב תקטז) בשם האביאסף דיכול למונעו וב"י כתב שהאביאסף פסק כרב הונא אך אנן קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע ולכן אינו יכול לעכבו ובפת"ש (א) הביא דברים אלו וכתב דבהגה' דו"פ (ג) חלק, והבין שהאביאסף דיבר אפי' אליבא דרב הונא בריה דר''י דבהאי גוונא יכול לעכבו וכן כתב הכנה"ג בשמו. וחת''ס כתב בדברי האביאסף שלא אמר דבריו אלא בריחים שהרעש של בעל הרחיים בכניסה למבוי גורם לכך שהקונים בכלל לא ידעו שיש רחיים נוספות פנימה ומדבריו נראה שבחנות שלא עושה רעש או במקרה שיכול בעל החנות הפנימית לעשות שילוט המודיע על קיומו הוא לא יוכל למחות (וכמו שמובא בהמשך בדין חנויות חדשות שהישנות מוחות בהם). וכתב במשאת בנימין שבמקום שמבטל פרנסתו לגמרי יכול לדחותו וכ"כ השארית יוסף. הרש"ל חלק, ובפת"ש הבין שהרש"ל חלק דווקא במקום שמבטלו לזמן קצוב.

גם חת"ס כתב לפסוק כאביאסף הנ''ל והוסיף שני דברים: א. שמפשט דברי רש"י ג"כ אפשר ללמוד כדברי האביאסף שכתב "אבל הכא מי שבא אצלך יקנה וכו' " והיינו מי שבא אך אם זה מנע שיגיעו אליו לקוחות פסק חיותו לגמרי, ועוד שאפ' אם יש לזה פרנסה נוספת כיון שירד לחיותו באומנות זו יכול לעכבו. החת"ס בהתייחסו לדין זה באחת מתשובותיו הוסיף שדין אדם רווק לעניין זה כדין אדם מעיר אחרת וזאת משום שהנוהג באותו זמן ומקום היה שאין חיוב מיסים אלא מנשוי ולא מרווק אך סיים שרגילים שלא למחות באותם הנערים המחזרים על הבתים ומוכרים סחורתם ואע"פ שהם מפסידים את בעלי החנויות וזאת כנראה משום שיש כבר סוחרים רבים מערים אחרות או גויים וכדו'. עוד שם בפת"ש בטענת בעלי חנויות ישנות של העיר שבנו לפניהם חנויות חדשות וכל מי שרוצה ללכת לחנויות הישנות עובר דרך החדשות וכתב שהדין עם בעלי חנויות החדשות וא"א למנוע מהם.

כאשר מתירים אחד לשני להשיג גבולם: כתב בפת''ש סוס''ק ז מעשה בחבורה של סוחרי כסות שהיו משיגים אחד את גבול רעהו ורבתה בניהם המריבה והחליטו לעשות הסכם בניהם שימחלו אחד לשני בהשגת גבול ובהפסדים כספיים שיגרמו אחד לשני והגיעו בשאלה לחוות יאיר האם טוב הדבר ובשאלתם היה להם פשוט שמהני בדיני אדם ורק שאלו האם יצאו גם ידי שמים והשיב להם החוות יאיר דחלילה לעשות כן דהווה דבר שאין לא קיצבה ודבר שלא בא לעולם וכן אין לאדם לעשות הסכמים כאלו ולבטל דברים שאסרה תורה וחשש שמא ילמדו מהם והוסיף שוודאי שלא תעזור תקנתם ורק תרבה המריבה ולבסוף אמר דאפ' ידי אדם לא מהני.

סיכום: כאשר פתיחת חנות נוספת לא יורדת לחייו אין בזה משום השגת גבול ואם יורד לחייו ומבטל פרנסתו לגמרי גם ב''י מודה דמוחין בידו ולאביאסף יש בזה איסור אפי' במזיקו. ונחלקו אם הלכה כמותו או לא, וכן נחלקו האם דינו דווקא כשפתיחת החנות החדשה תגרום שלא ידעו על החנות החדשה כלל.

 

ג. בדין פתיחת ת''ת נוסף: ב''ב כא:-כב. : ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב וכו' קנאת סופרים תרבה חכמה.

והואיל ומעיקר הדין היו צריכים המלמדים ללמד בחינם כדאיתא בנדרים לז. מה אני בחינם אף אתם בחינם אף שנוטלים שכר בטלה פסק שו''ע ביו''ד רמה כב שאין השגת גבול בפתיחת ת''ת.

יש לציין שבפתיחת עסק של קודש כגון מוכר ספרי קודש כתב בחת''ס דיש תקנת קדמונים מתקופת הרמ''א שלא ישיגו גבול של כל העוסקים במלאכת שמים כדי שלא יבואו אנשים להתרשל מלעסוק במלאכת שמים אם ידעו שייתכן ויקפחו את פרנסתם.

 

ד. בדין הוזלת מחירים: המשנה בב''מ ס. : רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב משום דמרווח תרעא. ובגמרא איתא טעמייהו דרבנן משום דאמר להו אנא מפליגנא אמגוזי את פליג שסקי. וכן פסק שו''ע בסי' רכח יח.

ובסי' קנו הביא בפת''ש שאלה שנשאל הפנים מאירות במקום שיש חוק קבוע למחיר היי"ש ואחד הסוחרים הוזיל את מכיר היי"ש שלו יותר מהמחיר שבחוק וחבירו קבל נגדו ופסק דהדין איתו וחייב למכור במחיר הקבוע בחוק והוכיח דבריו מהגמרא הנ''ל דחכמים אומרים על מוזיל השער זכור לטוב וזאת משום שיוזל כל השער עקב הורדת המחירים שלו אך כאן שלא תהיה השפעה כללית של הורדת מחירים אינו רשאי וכתב לחלק במקום שעושה יי"ש יותר משובח או יותר פשוט שיכול לשנות המחיר בהתאם לסחורתו.

עוד בדין יורד לאומנות חבירו: כאשר אדם עשה מאמצים להביא אליו לקוחות ובה חבירו והוציא ממנו את הלקוחות או שניצל את הפרסומים והמאמץ שלו הווה השגת גבול האסורה ודין זה הובא בב''ב כא: דמרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכו' וזאת משום שהדייג עשה מעשה והווה כאילו כבר זכה בדגים וכן הדין גבי עני המנקף בראש הזית המובא בגיטין נ: דהווה גזל מפני דרכי שלום וזה דין מערופיא והביאו ברמ''א ויש שם שתי דיעות אם לחשוש לזה ותלוי בפשט הגמ' שם שלפשט רש''י אסור ולר''י מגא''ש מותר.

ישי שריג