בס"ד


מס. סידורי:14098

חיוב לצאת ידי שמים בנזקי בור

שם בית דין:חלוצה
דיינים:
הרב איגרא אריאל
הרב שטרנברג שי
הרב פאטשינו חננאל
תקציר:
אשה נהגה ברכבה עברה בשלולית שנוצרה ממי השקיה איבדה שליטה על הרכב, ונתקעה בגדר שליד המדרכה. הנהגת תובעת מהיישוב את נזק של הרכב - כ20,000 ש"ח והיישוב תובע את הנזק שנגרם לגדר - כ3,000 ש"ח.
פסק הדין:
בעל הרכב ישלם 2500 על נזק הגדר והישוב פטור מתשלומי הרכב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"א אלול תש"פ

חיוב ידי שמים בנזקי בור

המקרה - הנתבעת נהגה ברכבה עברה בשלולית שנוצרה ממי השקיה ואיבדה שליטה על הרכב, לאחר כ30 מטר נתקעה בגדר שליד המדרכה, הרכב ניזוק והגדר נשברה. הנזק של הרכב הוא כ20,000 שקל והנזק של הגדר הוא כ3,000 שקל.

במקרה שלפנינו יש פה תביעה הדדית בעל הרכב תובע את הנזקים שנגרמו לרכב והישוב שהוא בעל הגדר תובע את דמי תיקון הגדר.

פסק הדין

הישוב פטור מלשלם על הנזק שנגרם לרכב, גם בדיני שמים

בעל הרכב חייב לשלם על נזקי הגדר.  מכח  הפשרה בעל הרכב ישלם 2500 שקל מתוך הנזק.

הישוב יקבל על עצמו לדאוג לשיפור הכבישים ולמעט בשלוליות.

נימוקי הפסק

א. חיוב לצאת ידי שמים על כלים בבור

אחד מארבעה אבות נזיקין הוא בור (שמות כא לג):

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

במקרה שלנו לכאורה הרכב ניזוק מהבור ובעל הבור חייב בתשלומים.

אך הגמ' בב"ק נג: אומרת: "שור ולא אדם חמור ולא כלים", וכל חפץ שהוא לא בעל חיים פטור בבור ולכן אי אפשר לחייב פה את בעל הבור.

אמנם בזמננו שרוב ככל נזקי הבור הם נזקי כלים, יוצא שכמעט אף פעם לא ישלמו על נזקי בור ונמצא שאנשים לא ישמרו מספיק על תקלות שהם יוצרים ברשות הרבים, לכן הרבה פוסקים חייבו לשלם על נזקי כלים כדי לצאת ידי שמים.

אמנם האחרונים נחלקו האם יש חיוב לצאת ידי שמים בנזקי כלים בבור.

הברכת שמואל (ב"ק ס' ב) כותב:

ועל כן נראה דאף דהתורה פטרה טמון באש מכל מקום היינו רק לענין תשלומין אבל מכל מקום איכא איסור בדיני שמים... משא"כ מה שנתמעט בור לענין כלים ואש לענין טמון בזה לא הוי המיעוט מעיקר דין דשמירתן עליך ורק לענין חיוב תשלומין הוא דנתמעט וע"כ ישנו בכלל איסור ועונש בידי שמים.

וקצת משמע כך גם באמרי בינה (הל' פסח סימן ה'):

ויש מקום לומר דהנך דמיעטה התורה מדין שמירה דאף אם פטור אף מפשיע' מ"מ בדיני שמים חייב לשלם.

אמנם אחרונים רבים חולקים וסוברים שאין חיוב לצאת ידי שמים במה שהתורה פטרה וכן כתב במפורש הגרש"ז במנחת שלמה (ב"ק חלק ג סימן כט):

גם נראה להדגיש דטמון פטור גם לצאת ידי שמים כמו כלים בבור ותם מגופו וכדומה.

וכן כתב החזון איש בבא קמא סימן ב' אות ז'.

לכאורה כיוון שזה ספק אם יש חיוב לצאת ידי שמים אי אפשר להוציא ממון כלל, אך במקרה שלנו יש גם תביעה הפוכה על נזקי הגדר ואם יש חיוב לצאת ידי שמים, המזיק יכול לבקש לא לשלם על הגדר כיוון שהניזק חייב לו כסף בדיני שמים. [לשיטת ר' עקיבא איגר שאפשר לתפוס בדיני שמים] ובציבור אפשר לכפות על לצאת ידי שמים ולכן ברור שבעל הבור פטור מלשלם על נזקי הרכב אך אולי בעל הרכב יהיה פטור מנזקי הגדר.

אמנם כנסת הגדולה כתב שתפיסה לא מועילה בחיוב לצאת ידי שמים במקום שזה ספק אם חייב.

ב. בור שלא בפשיעה

לעניות דעתי במקרה שלנו אין כלל חיוב לצאת ידי שמים כי הבור לא נוצר בפשיעה וכמו שאסביר בפירוט:

במקרה שלנו הבור נוצר משלולית של מי השקיה, השלולית מוכרת לתושבים וכולם מודעים אליה, כיוון שהציבור יודע על הבור ולא מוחה אנו יכולים להתייחס לשלולית כמו מים שנמצאים בהיתר ברשות הרבים וזה דומה מאד למקרה של פותקים ביבותיהם שבו הגמרא אומרת שמותר להוציא אבל אם יש נזק חייבים לשלם וכן פוסק השו"ע (חו"מ תיד ב):

"יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים. (אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציאם כדי להניחם שם, אבל מוציאם כדי לפנותו לאלתר (טור ס"א), וכל שכן מים נקיים ושופכין שלו  שאין שוהין ומתעכבין ברשות הרבים, שמותר לשפכן אפילו בימות החמה; ואפילו מים סרוחין, כל שדעתו לפנותו לאלתר, ואפילו מתקן בור פחות משלשה טפחים אין בני רשות הרבים יכולים לעכב) (מרדכי סוף ב"מ בשם מהר"מ), ולצבור אותם שם שלשים יום, כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם; ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם.

המקרה הזה שבו מותר להוציא את הנזק ובכל זאת חייב לשלם לכאורה קשה מכלל אחר שמופיע במסכת ב"ק (לב א):

שנים שהיו מהלכים.. ומודה איסי בן יהודה בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות והלכה כאיסי בן יהודה.

לכאורה רואים מפה כלל שאם יש רשות להוציא, אין חובה לשלם וזה סותר את ההלכה שפותקים ביבותיהם חייבים לשלם וכך שואל הרי"ד (פסקי רי"ד ב"ק לב.):

פי' ואף על גב דאמרן לעיל כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אף על פי שעושין ברשות אם הזיקו חייבין לשלם, הכא פטור משום דהוה ליה לניזק לעיוני אנפשיה, אבל התם ליכא למימ' הכי מפני שממלאין כל הדרך.

תירוץ הרי"ד הוא שבדרך כלל נזק ברשות פטור כי היה על הניזק להסתכל איך הוא הולך אבל במים אין לו אפשרות אלא לעבור וממילא חייב, במקרה שלנו נראה שסברת איבעי ליה לעיוני נכונה כיוון שכולם יודעים שיש שלולית והם יכולים להסתכל לכן קשה לחייב את מזיק.

יש עוד מקרה דומה של נזק ברשות של חופר סמוך לרשות הרבים וגם שם כיוון שיש לו רשות לחפור פטור גם מלשלם (שו"ע חו"מ סימן תי סעיף ט):

הבונה סמוך לר"ה, רשאי לחפור לצורך היסוד, אפילו להרחיבו, לצד ר"ה; ואם הוזקו בו פטור, כיון שעשה ברשות.

וגם פה שאלו הראשונים והאחרונים מה זה שונה מפותקין ביבותיהם ונאמרו בזה תירוצים רבים, הרשב"א עונה (בבא קמא דף נ עמוד א):

אכתי לא ניחא דמ"ש ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה (ל' א'). ואפשר דחפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם וישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהכי דכלהו מצרך צריכי להא.

מהרשב"א יוצא שדבר שהוא לטובת כולם מחלו גם על הנזק, כיוון שהשקיה ושלוליות קטנות שנוצרות ממנה זה דבר מצוי נראה לומר שזה נזק שפטורים ממנו. 

היש"ש (ב"ק פרק ה) כותב זאת בצורה יותר מפורשת:

וטעמא דלאושין דפטור, לפי שדרך לעשות כן, ואינו פושע. והטו"ר (סימן ת"י) הוסיף וכתב, אפי' הרחיב החפירה לתוך ר"ה אם הוזק בו אחר פטור, כיון דעבד ברשות עכ"ל.

מהיש"ש יוצא שאם דרך לעשות כן הוא פטור על הנזק.

[הסמ"ע מביא חילוק אחר שזה נזק לזמן אך הט"ז דוחה את חילוקו וצ"ע]

לכן נראה שבכזה בור שנעשה בהיתר ואין פשיעה בכרייתו אי אפשר לחייבו כלל ובטח לא בדיני שמים.

ג. חיוב הנהג בנזק לגדר

כיוון שבעל הבור פטור מנזקיו נשאר רק לדון האם הנהג פטור מלשלם על הגדר שהוא הזיק,

אדם שנוהג ברכב הוא כמו כל אדם המזיק שחייב בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. מצב היחיד שבו אדם המזיק פטור הוא באונס גמור, כיוון שפה קשה לומר שיש אונס גמור כי הנהגת עצמה לא יודעת אם היא נהגה בזהירות ואנו רואים שעברו שם עשרות מכוניות ושום מכונית לא נפגעה ולא החליקה כנראה שאם היתה נוהגת בזהירות "והיה לה לעיוני" הנזק לא היה קורה (ע' ב"ק כז:).

וכבר כתב החזון איש: "כיון שהנזק לפנינו חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לבררו" - כל טענת פטור של המזיק חייבת ראיה כיוון שמעשה הנזק לפנינו. 

בית הדין כן חושב שמן הסתם יש קשר בין השלולית להחלקה אך הקשר לא מספיק מוכח וגם לא מוכח שהנהגת נהגה בזהירות מרובה כמו שצריך לנהוג במקום כזה.

לגבי סברת איבעי ליה לעיוני שהיא זו שפוטרת את בעל הבור ומחייבת את המזיק, התוס' בב"ק כז: כתב שכל זה רק שלא יזיק, אך לא שלא יוזק ולכאורה פה הנהגת הסתכלה שלא תזיק ולא שלא תוזק והיא תהיה פטורה מהנזק. אך סברא זו לא נכתבה בהלכה, וההלכה למשה על הרמב"ם כותב שסברא זו קיימת רק במקום שאין רשות להניח אך במקום שיש רשות אין הבדל בין לא יזיק ללא יוזק. במקרה שלנו אמנם אין רשות להניח מים אך כיוון שזה מקום מוכר עדיין צריך להיזהר בנהיגה וממילא הנהגת לא פטורה על נזקיה.

מכל הנ"ל נראה שאין סיבה לחייב את הישוב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים, אך כיוון שיש לישוב אחריות מסוימת על הנזק ויש דעה שנוצר פה חיוב בידי שמים לדאוג שלא יוזק. ופה האחריות הכללית שלא יהיו בורות בישוב היא על המזכירות, וחלק מתפקידה הוא לדאוג לתקינות הכבישים נראה שמכח פשרה הישוב ישתתף בתשלומי הנזק בסך 500 שקל ויקבל על עצמו לדאוג לתיקון הכביש במידת האפשר ולהזהיר את הנהגים במקומות המועדים להחלקה.

[יש מפוסקי זמננו שסוברים שמזכירות ועיריה מחויבים לחוק ולכן הם צריכים לשלם על כלים בבור מכח החוק, אמנם פה לא נראה שהחוק יחייב אך כיון שיש צד שיש חיוב בידי אדם ראינו לנכון לחייב קצת את הישוב מכח פשרה הקרובה לדין]

בעקבות זאת בעל הרכב ישלם 2500 על נזק הגדר והישוב פטור מתשלומי הרכב

ניתן ביום ה' כא אלול תש"פ

הרב שי שטרנברג                     הרב חננאל פאטשינו                         הרב אריאל איגרא