**מפסקי הדף היומי בבא קמא**
בכל שבוע, נביא כאן סקירה של פסק דין העוסק בנושא מדפים הנלמדים במסגרת הדף היומי
הדף מתעדכן בע"ה מידי שבוע
בבא קמא קיט.
דין קבלת צדקה ומתנות מאשה נשואה
מעשה שהגיע לבית דין: אשה קיבלה מסבהּ וסבתהּ כסף רב לתמיכה כלכלית באופן קבוע, ועוד כסף לקניית דירה. לאחר פטירתם נמצאה צוואתם לחלק בשווה את הכסף מחשבון הבנק. עלו טענות מצד המשפחה, שתחזיר את המתנות שקיבלה יתר על אחיה והוריה. האם האשה יכולה לעשות כן בלא רשות בעלה?
הגמ' בדף קיט. אומרת: שמותר לגבאי צדקה לקחת מן הנשים דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. ומבארת עוד מה לקחת מהן. הסיבה היא, שחכמים תיקנו, שמעשי ידי האשה לבעלה, כנגד החיוב שהבעל מחוייב לפרנס את אשתו. השלכות נוספות יש לדין הזה גם לענייני נזיקין - כפי שלמדנו במסכתנו בדף פז. שהאשה הנשואה פטורה מתשלומי נזיקין ("פגיעתה רעה") כל עוד היא תחת בעלה, כיון שאין לה ממה לשלם כי מעשה ידיה לבעלה.
לגבי צדקה, כבר בראשונים אנחנו מוצאים פתחים להתיר לקבל ממנה. הראב"ן בסוגייתנו כתב, שהיא רשאית לתת אפ' ממון מרובה משום שהיא כנושאת ונותנת בנכסי בעלה. המהרש"ל כותב שכך הדין אם האשה 'מחייה את בעלה' אך בלבד שהבעל לא מוחה במפורש, ו'בכל לפי העניין והסיבה. ערוך השולחן מביא את הסברה הזו, שאשה שעובדת מחוץ לביתה אין מעשה ידיה לבעלה משום שזה כמו שדחקה עצמה ועבדה יותר, ובאופן כזה הגמ' אומרת שמעשה ידיה לעצמה. אומנם, למעשה חשש להכריע כך באופן גמור, וסמך על זה רק לעניין צדקה, ולא לשאר דברים.
אומנם, בימינו שנשים עובדות הרבה שעות ומרוויחות הרבה, ומבנה המשפחה השתנה פוסקים רבים סבורים שהאשה נחשבת כבעלת ממון, הן לעניין צדקה, והן לענייני נזיקין, מכמה סיבות:
יש אומרים, שבעקבות חוק יחסי ממון, נוצר מצב של מנהג המדינה שכל הבא להתחתן עשה כן על דעת שיתוף הנכסים (אין זה מצד קיום החוק אלא אומנדא בכוונת הזוגות המתחתנים, שהרי, מבחינת החוק השותפות חלה רק במועד פירוק הנשואין, אבל החוק ייצר כוונת שיתוף במועד הנישואין וזה הפך למנהג המדינה). יש שאומרים ששיתוף חשבונות הבנק, הדירה וכו' מהווים ראיה על כוונת שיתוף, ובאופן שכזה הם נחשבים שותפים בכל הממון ללא קשר לכמה כל אחד מרויח. דעה שלישית אומרת, שכל אשה העובדת מחוץ לבית, נחשבת להעדפה שע"י הדחק, והממון שייך לה.
במעשה הנדון, לפי שתי הסברות הראשונות, בהוצאה גדולה האשה צריכה להיוועץ עם בעלה, כיון שהם שותפים. ולפי הסברה השלישית יתכן שהיא יכולה לתת על דעת עצמה.
מבוסס על מקרה מפסק דין: מתנות שניתנו מחיים למי שאינו ראוי לירושה
בבא קמא קיג. דינא דמלכותא דינא
דינא דמלכותא, ולא חמסנותא דמלכותא
המשנה בדף קיג. אומרת, שאסור לפרוט כסף מתיבת המוכסים, משום שהכסף הזה גזול. ושואלת הגמרא, הרי אמר שמואל שדינא דמלכותא דינא! ומעמידה הגמרא, שבמס קבוע שהמלכות מטילה על כולם, אומרים דינא דמלכותא, אבל המשנה דיברה במוכס הלוקח כפי רצונו, שאין אומרים בזה דינא דמלכותא, או במוכס העומד מעצמו, ומה שאלו לוקחים הוא גזל, ואסור להנות או לקבל מהם. באותו אופן, מעמידה הגמרא בגיטין (כח,א) את המשנה שאומרת שנודרים לחרמים ולמוכסים שהפירות הן תרומה כדי שלא יקחו.
מעשה היה אחרי השואה הארורה באדם שהלך למוזיאון, וראה שם את הכתר תורה הפרטי שלו שנגזל ע"י הנאצים ימ"ש. האדם נכנס למשרד וביקש שישובו לו את הכתר, ומסר עליו סימנים. הנהלת המוזיאון סירבה, בטענה שעל הרכוש הזה היה יאוש בעלים ונחשב למציל מזוטו של ים.
בית הדין דן תחילה האם שייכת כאן חובת השבת הגזילה מכח דינא דמלכותא, כפי שפסק הרמ"א (חו"מ סימן שנו,ז וחזר על כך שנית בסימן שסח,א): "דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו אחר יאוש ושינוי רשות, מכח דינא דמלכותא", ורצו הדיינים לתלות את זה במחלוקת הש"ך והקצות בתוקף החיוב להחזיר, האם הוא מכח מנהג שהנהיגו בני הדור, או משום ועשית הישר והטוב, ונפקא מינה אם חייב להחזיר שהרי גם כעת הציבור נהנה ממנו.
בהמשך הפסק, ביררו הדיינים אם ניתן לומר שהכתר אינו של התובע, משום שהיה כאן קניין בכיבוש מלחמה (ע' גיטין לח,א). אומנם, סברא זו נדחתה משום שיש לומר שכיבוש מלחמה קונה כמו בדינא דמלכותא, והיינו שקונה רק בדבר השווה לכל בני המדינה ובאופן שהמלך מורה לכבוש את מדינת האוייב, אבל מעשה הנאצים ימ"ש שרצו להרוג את היהודים במדינתם, דומה למלך שאמר לגבות שלא באופן שווה ולמוכס שאין לו קצבה, ובזה לא אומרים דינא דמלכותא. וטעם נוסף, משום שיש מבארים את הטעם שך דינא דמלכותא, משום שהמלך נותן רשות לבני המדינה לגור על דעת החוקים שמחוקק, וזה לא שייך במי שרוצים לפגוע ולחסל חלקים מבני המדינה.
סוף דבר, בית הדין הורה שהכתר לא נקנה למוזיאון ויש להשיב אותו לבעליו.
דינא דמלכותא בדיני עבודה - פיטורי עובדת בתקופת הריונה
פוסקים רבים סבורים שמכח הכלל שדינא דמלכותא דינא, יש תוקף לחוקים רבים בדיני עבודה אף כשהם שלא כדיני התורה בהלכות פועלים, כיון שהם לתקנת כלל בני מדינה. ואף אם היו באים לפנינו היינו גם מתקנים כן (ע' שו"ת חת"ס ה מד, וכמותו כתבו אחרונים רבים).
שאלה זו מגיעה רבות לבתי הדין, ובפרט בנוגע לפיטורי עובדת בתקופת הריונה, שהחוק מגן עליה מפני פיטורים, אם הם בנסיבות הריונה. החוק נותן פתח לפיטורין, באם המעסיק טוען שהפיטורין אינם נובעים מהחמת ההריון, הוא יכול לפנות למשרד הרווחה וזה יכול לאשר את הפיטורים אם אכן הוא רואה שאינם בעקבות ההריון.
בכמה פסקי דין, אנו מוצאים שהדיינים אימצו את החוק כלשונו, כך פסקו הדיינים בפסק הדין: פיטורי עובדת בתוך תקופת הריון, על אף שהעובדת סיפרה שהיא בהריון בשיחת הפיטורין - מה שלא מותיר ספק שסיבת הפיטורין לא הייתה ההריון, בית הדין חייב את המעסיק לשלם לה את כל שכרה, משום שלא השלים את הליך הפנייה לשר.
אומנם, בפסק דין אחר - פיטורי עובדת בהריון - במקרה ממש דומה, הדיינים לא קבלו את לשון החוק כפשוטו, וסברו שיש מקום לומר שגם לבית הדין יש שיקול דעת בעניין. שני דיינים בדעת הרוב כתבו:
"במקרה שלפנינו נראה שאין אומדנא חד משמעית האם הצדדים קבלו על עצמם את החוק לפרטי פרטיו או רק באופן כללי, שכיון שהמדובר באנשים שומרי מצוות שבסופו של דבר הגיעו לדין תורה ייתכן שרואים לנכון להגדיר את הצודק שביניהם ע"פ שקול דעת של בה"ד ולא על החוק לפרטי פרטיו."
כלומר, אין הכרעה מוחלטת, ולכן פסקו מכח הפשרה, לחייב את המעסיק בשני שליש שסכום הנטו של שכר העובדת (אומנם הם סברו שאין זה עניין לדינא דמלכותא, אלא למנהג המדינה בשכירות פועלים, ע' סימן שלא - הכל כמנהג המדינה) אומנם, הדיין השלישי סבר (בדעת מיעוט) שאין לקבל את החוק כלשונו לפרטיו אלא רק באופן כללי; תחילה הוא האריך לברר מתי אומרים דינא דמלכותא דינא, ובפרט בשאלת היחס בין פסיקת הרמ"א בהלכות גזילה (סימן שסט ח) שאומרים שאומרים דינא דמלכותא לעניין החזר גניבה, לעומת פסיקתו בדין ירושה (שם סעיף יא) שם אי אפשר לטעון שכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא. ואחר שהעלה שחוק עבודת הנשים נכלל בדינא דמלכותא דינא, עבר לדון בגבולות הסמכות של דינא דמלכותא, ומתוך זה העלה, שבחוק הזה -
"יש להבדיל בין עצם החוק, לבין הסמכות שהמחוקק העניק למשרד העבודה. החוק עצמו הוא תקנת בני המדינה, אבל הפרט בחוק, המאפשר רק למשרד העבודה להכריע, ובכך שולל מבית הדין להפעיל את שיקול דעתו דומה לדין הערכאות. זה הוא הליך פרוצדוראלי שבו אין כוח למחוקק לשלול את שיקול הדעת של בית הדין. כמו שאין יכולת למלך להמציא מערכת אלטרנטיבית לדין התורה כך אין בסמכותו לפסול את שיקול הדעת של בית הדין וממילא אין תוקף של דין המלכות לפרט זה."
כלומר, העיקרון שמנחה אותנו הוא שמה שמכוון להשלמת משפטי התורה, יש לו תוקף, אך מה שבא להחליף את משפט התורה הקיים - אין לו תוקף גם אם הוא פרט באותו חוק, לכן במקרה זה יש לקבל רק את העיקרון של החוק, ועל בית הדין לפסוק כשיקול דעתו, כי לא יהיה שיקול דעת השר הממונה טוב יותר משיקול הדעת של הדיינים. ולכן למרות שהסמכות הזו לא מפורשת בחוק, ולאשר את הפיטורין שנבעו שלא מסיבת ההריון ולפטור את המעסיק.
לפסקים המלאים באתר פסקים לחץ: לפסק הראשון (ב"ד ארץ חמדה גזית), לפסק השני (ב"ד שדרות)
בבא קמא קג.
שם שנכתב בשטר כדי להבריח
ויכוח ניטש בין משכירי דירה לשוכרים. השוכרים, זוג ובתם - בחורה צעירה. בעלי הדירה טוענים כי השכירו את דירתם, לבחורה, וזו הפירה את החוזה בכך שכל משפחתה, כולל הוריה, גרים בדירה, מה שנוגד את החוזה שאין להביא דיירים נוספים להתגורר בדירה בקביעות. בטענה זו הם תובעים לסילוק הבחורה והוריה ולביטול החוזה עקב הפרתו. לראיה הם מצגים את החוזה בו בשם השוכרים רשומה הבחורה לבדה.
מנגד, בני הזוג טוענים שהם השוכרים, ולא הייתה כל הפרת חוזה, והם הציגו בפני בת הדין החוזה שנערך לשנה הקודמת, בו הם הרשומים כשוכרים, ובתם בחורה לא נזכרה כלל. לטענתם, כתיבה הבת כשוכרת נעשה על דעת שני הצדדים, כדי לחסוך תשלומים. נוסף לכך, האב הוא החותם בשני החוזים. משכך אין שום עילה להפרת החוזה. התובעים הודו בזה, אך לטענתם לשון השטר היא הקובעת, ומשכך הבחורה היא השוכרת, ועל פי החוזה אסור היה לה לאפשר להוריה לגור יחד איתה בקביעות.
בית הדין הביא את סוגייתנו (קב:, קג.) בה אדם שקנה שדה רשם את ריש גלותא או את חברו בשטר המכירה בתור קונה השדה, ע"מ שלא יבואו ויערערו עליה. ומסיימת הגמרא, שאם לא התנו כך מראש, אין חיוב על ריש גלותא או על החבר לכתוב שטר מכר לקונה.
האחרונים העלו לסתירה בין תשובת הרא"ש (כלל צו סימן ה) שם מוכיח הרא"ש מסוגייתנו, שאותו שעל שמו נכתב השטר, זכה בשדה מדין זכין לאדם שלא בפניו. אך הטור (חו"מ סימן ס אות יח, ומקורו מספר התרומות שער נא ט א) כתב בעניין הלוואה שנרשמה בשטר על שם שמעון במקום על שם המלוה, ששמעון לא זכה בממון, אפילו אם כתבו את השטר בסתר, כיון שלא עשו שום מעשה קניין לשמעון, אלא רק כתבו שטר בדרך אמנה שהלוה יחזיר הכסף למלווה. וא"כ, יש סתירה בין תשובת הרא"ש לבין הטור!
התומים (שם ס"ק יז) כתב לחלק שהרא"ש מדבר בשטר שהוא שטר קניין, ומכיון שעשו קניין לאותו שעל שמו נכתב השטר, זכה בו מדין זכין. והטור מדבר בשטר שהוא לראיה בעלמא, ואינו קניין, והרשום בשטר לא זכה בממון. הנתיבות המשפט (ס"ק יט) מתרץ באופן אחר, שהרא"ש מדבר באופן שהקונה שילם את הכסף למוכר, בזה זכה בממון מי שנרשם על שמו, מה שאין כן בהלוואה, הכתוב בשטר לא זכה בשום דרך, ולכן ההלוואה חוזרת למלוה.
לפי זה, במציאות שלא הייתה כוונה לזכות למי רשום בשטר, הוא לא זוכה כי אין דעת מקנה שיקנה לו, וכך פסקו הדיינים במקרה דנן, כיון שלא הייתה כוונה למשכירים להקנות את השכירות לבת, היא אינה נחשבת שוכרת כלל אף על פי שרשומה בשטר, וההורים הם השוכרים.
בבא קמא צא.
המבייש את חברו בדברים, האם באמת פטור?
המשנה (בדף צ.) ציינה את חיוב הרק בחברו ופגע בו, שמשלם ד' מאות זוז. ומדייקת הגמרא (צא.) - הא בבגדו פטור, ומכאן שהמבייש את חברו בדברים - פטור.
אומנם, כבר הגאונים, ובהמשך להם ראשונים רבים כתבו שיש לבית דין לגזור לנדות להלקות או לקנוס ממון כפי ראות עיניהם. הרא"ש (פרק ח סימן טו) אף הדגיש את חומרת המבייש בדברים, וז"ל: "ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו".
וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סימן תכ סעיף לח):
"רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו (רמב"ם חובל ומזיק ג,ה). ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש (טור בשם רב שרירא גאון, והרא"ש). הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים. (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז)... ונראה דהכל לפי ראות עיני בית דין."
גם בימינו מגיעים לבתי הדין תביעות ממון על ביוש. ואע"פ שעל עוגמת נפש אין בית דין מחייבים, על ביוש במקרים חמורים בית הדין עשוי לחייב גם בימינו על פי הדברים שנפסקו להלכה בשולחן ערוך וברמ"א.
בפסק דין - "הפצת לשון הרע כנגד בעל דין" חייבו הדיינים את הנתבע סכום של אלפי ₪, על שהפיץ פשקווילים וכרזות כנגד התובע, ובהם קללות, ביזויים וכינויים שונים. הנתבע טען לחפותו משום שלטענתו הדברים אמת, ואף טרח להסביר ומדוע, אך בית הדין לא קיבל את הדברים, הן משום שהוא לא הוכיח את דבריו, והן משום דברי הפתחי תשובה (שם ז) בשם השבות יעקב, שכאשר כוונת המדבר גם כדי לבייש, יש לחייבו אף על דברי אמת.
חיוב התנצלות וקנס על תנאי
פסק דין - "בושת דברים על מעשים חמורים", עוסק באמירה חריפה של הנתבע כלפי התובע, שניתן להבין ממנה שהוא עוסק בדברים אסורים.
בפסק דין זה הרחיבו הדיינים בביאור הסוגיא, הגדרים עליהם יש לחייב על ביוש בדברים, ועל מה אין לחייב. הם דייקו שמדברי הרא"ש (לעיל) משמע, שהחיוב העיקרי הוא על בושת של לשון הרע, בגלל חומרת הביזוי שבו, שקשה מבושת בגופו. ואילו מדברי הרמב"ם שהביא השו"ע משמע, שבסיס החיוב הוא לגדור גדר, ובכל בושת שנראה לגדור בה יש כח לבית דין לחייב ממון. על פי זה יש מקום לחייב גם כאשר מדובר בדברים שהם אמת, או שיש לתרצם באופן שאין בדיבור לשון הרע. וכך כתב למעשה החוות יאיר (סימן סה) שעל לשון הרע יש לחייב מכל מקום (בלשונו- 'ע"פ הדין'), ובביוש שאין בו לשון הרע, תלוי בראות עיני הדיין אם יש צורך בגדר וסייג.
במקרה המדובר, הביוש נעשה בפני חברי קהילה מצומצמת, ובית הדין הסתפק בחיוב לפרסם מכתב התנצלות והבהרה, ועל הנתבע לדאוג שיעמוד במקומו לתקופה מסויימת, ואם לא, יחוייב בקנס כספי.
בבא קמא דף עט.
גניבה בשוגג
מעשה שהגיע לבית דין ירושלים, בנהג משאית שהיה מביא מוצרי אוכל למוסד מסויים. מנהל המטבח, ביקש ממנו לקחת סחורה אחרת ממטבח המוסד, ולהביאם לביתו.
לימים, גילה מנהל המוסד שנגנבים מוצרים מהמטבח, ובבדיקה שערך תפס את נהג המשאית לוקח מוצרים מהמטבח, ותבעו על הגניבה. הנהג הודה שאכן לקח מוצרים, אך טען שעשה כן לבקשת מנהל המטבח וכלל לא ידע שזו גניבה. האם הנהג חייב לשלם את הגניבה?
המשנה בדף עט. אומרת: 'נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב, לשומר חנם וכו' ... הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת, חייב'.
רש"י (ד"ה נתנו, וד"ה פטור) מבאר שמדובר במקרה שגנב נתן את הגניבה לכהן או לבעל חובו, והכהן הוא שמשך או הגביה את הגניבה מרשות הבעלים, מכל מקום הגנב עצמו הוא זה שחייב בקניין שלוחיו. יוצא לפי רש"י, שלמרות שבד"כ אין שליחות לדבר עבירה, כאן הגנב המשלח חייב כיון שהשליח שגג, כי לא ידע שמדובר בגניבה ולא התכוון לגנוב. אך לדעת הרא"ה והנימוקי יוסף אי אפשר לחייב אדם בקניין שלוחו, והגנב עצמו פטור. לשיטתם, הגמרא מדברת במקרה שהשליח דהיינו הכהן או הבעל חוב הוא זה שהגביה, ובאופן כזה הם חייבים למרות שהגניבה הייתה בשגגה.
אומנם, האחרונים (ע' ש"ך ס' שמח ס"ק ו, קצות סימן כה ס"ק א) כתבו, שמה שאפשר לחייב את השליח הוא דוקא עם הגניבה תחת ידו, אבל באופן שהגניבה אינה תחת ידו השליח פטור.
נמצא, שהנהג יכול לפטור את עצמו כדעת הסוברים שהגונב בשוגג פטור.
לפסק הדין המלא - דין גניבה בשוגג.
בבא קמא דף נט:-ס.
ליבתה הרוח - מזרן שעף מהגג
מזרן הונח על גג הבניין ביום חורפי. בערב על פי הצפוי, הגיעה סערת גשמים. המזרן התמלא מים, והרוח החזקה העיפה אותו לחצר. דוד המים של השכן נפל וניזוק (כנראה) בגלל המכה שחטף מהמזרן הכבד שעף.
הגמרא בדף נט: אומרת שכאשר הרוח לבתה את האש, יש לפטור את בעל האש. אומנם נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר כאן, לפי תוספות בדף נט, מדובר דוקא בגחלת שאינה של המלבה, אבל בחפץ ששייך למניח - הוא חייב כמו באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, וא"כ במקרה שלנו חייב. הרשב"א שם מסביר ע"פ הירושלמי, שהפטור שבליבתה הרוח הוא משום שזה אונס, וגם לשיטתו יש לחייב במקרה שלנו, כי המזרן הונח בכוונה.
אומנם, לפי רבנו פרץ, הפטור הוא משום שאין על הגחלת לבדה שם 'מזיק' אלא מכח הרוח שמלבה אותה, ובמקרה שלנו אם אומנם למזרן לבדו היה כח להזיק, בעל המזרן היה חייב, אבל נזק לדוד שמש לא מסתבר שהיה קורה ללא המים שנספגו במזרן, ממילא אין על המזרן לבדו שם 'מזיק', ולשיטת רבנו פרץ אי אפשר לחייב את בעל המזרן.
למעשה בית הדין השתמש בכח הפשרה ובסיבות נוספות לחייב את בעל המזרן באופן חלקי.
לפסק המלא: 'מזרן שהונח על הגג'
בבא קמא דף נ:, דף נג: ודף נה:
נתקל בבור וניזוק מקרקע עולם
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל ביסוד החיוב בנזקי בור; לדעת רב החיוב הוא על הנזק מההבל שבבור אבל מכח המכה אין חיוב משום שנעשתה על ידי קרקע עולם, ולדעת שמואל, החיוב הוא גם על המכה שחטף מקרקע הבור. במקרה שנתקל בבור וניזוק מהנפילה מחוץ לבור, לרב ודאי פטור. אך מה הדין לדעת שמואל?
שאלה זו עמדה לפני בית הדין ארץ חמדה בירושלים. המקרה היה בבעל מקצוע שטיפל בבור ביוב ברשות הרבים, ונאלץ לעצור לזמן מה משום שבאיזור עמדה קבוצת חיילים. הוא סגר את הבור ככל האפשר, אך עדיין נשאר ברזל בולט, ולכן עמד שם על מנת שלא יתקלו אנשים. אדם עבר במהירות בין החיילים, נתקל בבור הפתוח, ונפל ונחבל בקרקע הרחוב, והוזקק עקב כך לניתוח יקר. הנחבל תבע את עלות הניתוח מבעל המקצוע שפתח את הבור.
בית הדין האריך לדון בשאלה זו, האם ניתן לחייב על נזק מקרקע עולם.
התוספות (ד"ה לשמואל) מוכיח לכאורה מהגמרא בדף נג. שלשמואל פטור אם נפל לאחורי הבור, ואם כן, מה שחייב הנתקל בגובה, זה רק במצב שכרה סביב הגובה ונפל לתוך מקום הכרייה. לפי תירוץ זה, בעל הבור פטור על מי שנתקל בבור ונחבל בקרקע שחוץ לבור.
אומנם, בתירוץ השני מחלק התוס' שהפטור שהובא בדף נג, הוא דוקא באופן שנפל מקול הכרייה, ולא הבור גרם לנפילה, אבל אם הבור עצמו לנפילה, יחייב שמואל גם כאשר החבטה הייתה מקרקע עולם.
במחלוקת זו נחלקו כמה ראשונים, ואף האחרונים בהבנת דברי הרמב"ם ומתוך זה השולחן ערוך. שכן מצד אחד פסקו (שו"ע חו"מ תי לא, תיא א) לפטור על הניזק מקרקע עולם ומקול הכריה, ומצד שני חייבו את השופך מים ברשות הרבים, 'והחליק אדם ונפל לארץ והוזק' (תיב ה), ומשמע שהוזק בקרקע עולם! הסמ"ע מעמיד את המקרה האחרון, שמדובר שהוזק בקרקע שנעשתה סמיכה ובוצית, אבל בסתם קרקע עולם - פטור כתירוץ הראשון של תוספות, ודעת הגר"א שחייב גם בהוזק בקרקע עולם.
למעשה, בית הדין פטר את הנתבע, משום שאי אפשר לחייב ממון כאשר יש ספק בחיוב.
סיבה נוספת לפטור העלה בית הדין, משום שבדף נה. הגמרא מביאה שבבור התורה הסתפקה בשמירה קלה: 'ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל. בור, דכתיב: כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו - פטור.' וכאן הרי הפותח עמד לצד הבור והזהיר, והנתקל, שינה בהליכתו, ואם כן, הנזק נעשה באונס, וגם מחמת זה יש לפטור את הפותח.
לפסק המלא: 'נזקי בור באונס ומקרקע עולם'
(בפסק נדונו נושאים נוספים השייכים לדיני בור - האם דנים בנזק בור בזמן הזה? על מי מוטלת האחריות על נזקי הבור הפתוח, ומה הדין בנזקי ריפוי בבור.)
בבא קמא דף מב:
פיצויי ביטוח חובה - דין ירושה או דין כופר?
הגמ' בסוף דף מב מבררת מי יורש את הכופר שמשלם בעל השור שהמית "איש או אשה", ואומר ר' עקיבא שכמו שבאיש הכופר משתלם ליורשיו, כך באשה הכופר משתלם ליורשיה ולא לבעלה, משום שנחשב 'ראוי' ולא 'מוחזק', והבעל יורש את אשתו רק במוחזק לה ולא בראוי.
ע"פ הגמרא הזו, נדון מקרה בבית הדין הגדול בערעור על החלטת בית הדין בבאר שבע. מדובר בזוג שבאו להתגרש, וטרם הגרושין נהרגה בתם בתאונת דרכים רח"ל, הבעל ויתר לאשה על ירושת הבת - כספי חשבון הבנק שלה. לאחר מכן, הגיעו פיצויים מחברת הביטוח, בסכומים של מאות אלפי ש"ח, שהועברו ישירות אל האשה מכח הוויתור של הבעל. האשה ניסתה לטעון שוויתור הבעל הוא גם על כספים אלו, והבעל טען שויתר רק על חלקו בירושה ולא על הכספי הביטוח, הן מכח אומדנא דמוכח והן מחמת שזהו ויתור על דבר שלא בא לעולם. בית הדין האזורי קיבל את טענות הבעל, והאשה עירערה על כך לבית הדין הגדול, וכאן הסוגיא שלנו.
המנחת חינוך במצווה נא (אות יז), שואל על סוגייתנו מדוע נצרך פסוק מיוחד לכופר, לכאורה דינו ככל הלוואה שאין הבעל נוטל כראוי! ומחדש, שיש הבדל בין ראוי כמו הלוואה, שהוא ממון הבעלים אלא שכעת אינו בידו, לראוי של כופר, שהממון לא היה שייך לבעלים מחיים כלל, והתורה ציוות לשלם ממון זה למת, אלא שבאשה - גזרה התורה שהתשלום יעבור ליורשיה ולא לבעל. לפי זה אומר המנ"ח, שתשלום כופר אינו בתורת ירושה, אלא תשלום שציוותה התורה לתת ליורשים.
על פי היסוד הזה, הגדיר אחד הדיינים את פיצוי ביטוח הגוף החובה כדין תשלום כופר. בשונה מביטוח חיים, שנרכש ע"י המבוטח, ומשום כך יש להחשיבו כהשקעה של כספו ולא ניתן לדמותו לכופר, את ביטוח החובה יש לדון ככופר כיון שהאחריות למי לשלם נתונה למדינה ולא לנפגעים בתאונה. א"כ, במקרה דנן לא על זה חל הויתור של הבעל, שוויתר על ירושה דוקא.
דיין אחר חלק על הדברים, כיון שתוס' כאן כותב במפורש שכופר הוא מחיים משום שהחבלה נעשתה מחיים, וכפי החילוק שמבואר במהרי"ט (ב א"ע ד) בין דמי הנהרג עצמו שהם כממונו לגמרי, לבין הכופר כאן שהוא ממון לפיצוי, וחידשה הגמ' מ"והמית איש או אשה" שנחשב ראוי, משום שאומנם החבלה שהיא שהאירוע המחייב הנעשתה מחיים וזה מקנה לו דין ירושה, אבל כיון שהחיוב עצמו חל רק לאחר מיתה, נחשב ראוי, וזוכים בו יורשי האשה ולא הבעל. אומנם, כאשר החיוב הוא כופר נפש - פדיון נפש למזיק, זה ודאי חל רק לאחר מיתה.
לפי ההגדרה הזו, יש לראות את ביטוח כירושה מחיים וכמחוזק או ראוי, ע"פ ההגדרות לעיל. אומנם, כיון שמהתנהלות חברות הביטוח ובתי המשפט מוכח שמתייחסים אליו כפיצוי וסיוע לקרובים על האובדן, ונתינתו להם היא בתורת ממון גמור עבורם ולא בתורת ירושה, דינם ככופר הניתן באופן מוחלט לאחר מיתה.
לחץ לפסק המלא: "הסתלקות מירושה בטעות".
ב"ק דף לב.
דין רץ ברשות - באדם שרץ במצב חירום
הגמ' בדף לב. מביאה את הברייתא של איסי בן יהודה, הסובר שאדם שרץ ברשות הרבים, שינה, ולכן חייב אם הזיק את המהלך. אומנם, בערב שבת בין השמשות מודה איסי, משום שרץ ברשות. ר' יוחנן פוסק הלכה כאיסי, וכך נפסק גם בשו"ע חו"מ שעח ח.
הרב אריאל בראלי, מכח הסוגיא של רץ ברשות, העלה לפטור אדם שעזב עגלת קניות ברגע אזעקה ורק למרחב מוגן, והעגלה הדרדרה והזיקה לרכב שעמד לקרוב. הרב מביא מהנשמת אברהם, שפוטר נהג אמבולנס שהזיק בדרכו. ועוד הביא מחידושי אנשי שם, שהחידוש בתקנה זו הוא שגם אם האדם היה יכול להתבונן ולהיזהר מההיזק, מ"מ פטור כיון שרץ ברשות.
בבא קמא דף כז: ודף לב.
התנגשות בין רכב לבין שער במהלך סגירתו
פרק המניח, עוסק ברובו באדם שהזיק או הוזק ברשות הרבים. תחילתו באדם שנתקל בחפץ (כז:), והמשכו בשניים שנתקלו זה בזה (לב.).
פסק דין מבית הדין במצפה יריחו עסק במקרה שאדם נסע ברכבו ונכנס לישוב בעת שהשער היה באמצע סגירה. הרכב פגע בשער ושניהם ניזוקו. בעל הרכב תובע את היישוב בנזקי רכבו בטענה שהשער היה תקול, והיישוב טען שהשער תקין, והנהג נסע מהר ולא כדין, ותובע את עלות תיקון השער.
הדיינים דנו בפסק הדין ביסודות העולים מפרק המניח: האם יש לדמות את המקרה למהלך שנתקל או לשניים שנתקלו, וכמו כן האם ניתן לומר שיש כאן 'ברשות' ו'שלא ברשות'. לייתר בירור, הם הביאו בהרחבה את סוגיית הנכנס לחצר חברו ברשות ושלא ברשות מפרק חמישי (דף מח).
למסקנת הרוב בפסק הדין, שגופים בתנועה ובתוכם גם השער, נחשבים כרץ, וכיון שלשניהם היו פגמים בהתנהלות, נחשבים שניהם כעשו שלא ברשות, ושניהם פטורים מלשלם את הנזק לשני.
"ונראה שבנידון דידן שניהם שלא ברשות: התובע לא ברשות בגלל שנסע מהר כמו שרואים בסרטון, ולא ציית לתמרור עצור וכו'. אבל גם השער הותקן שלא ברשות, בגלל שהשער מאוד קרוב לכביש וכאשר השער בפעילות קשה מאוד להבחין בכך, בגלל שהוא זז לאט, ומאידך הוא מתקדם בהתמדה, ולכן הוא יכול להפתיע את הנהג."
דעת המיעוט, (אות ד, ה) שלא ניתן לומר שנפלו פגמים בהפעלת השער, כיון שהוא אושר ע"י המהנדס, וממילא הנהג חייב בנזקי השער משום שדינו כמהלך שלא ברשות.
"לדעתי, המקרה הנדון שייך לקבוצה השלישית: אחד ברשות ואחד שלא ברשות. את התובע יש להגדיר כמו שלא ברשות, ואת שער הישוב כברשות, וכאשר אחד ברשות והשני שלא ברשות, אנו מחייבים את מי שלא ברשות על כל הנזקים שגרם, ופוטרים את הברשות מנזקים שגרם לשלא ברשות."
לפסק המלא לחץ כאן
