קנייה מהוצאה לפועל

חוברת בנושא: תקנות סדר הדין, עמ' 84

בהוצאת מכון פסקים ולכתחילה

 

קניית רכב או דירה מהוצאה לפועל[1]

פתיחה: 

במדינת ישראל קיים גוף שנקרא "הוצאה לפועל" גוף זה מציע למכירה פומבית נכסים או מטלטלים של אנשים שחייבים כסף ולא משלמים.

שאלתנו, האם מותר לקנות מהם? או שמא אסור, משום שהם מוכרים במחיר יותר נמוך ויש כאן בעייה של גזל, וכמו כן זוקפים ריבית פיגורים על החוב והוצאות משפט שאותם באופן פשוט אין לגבות על פי דין תורה?[2]

 

ראשי פרקים:

1. קניה של דירה שנמכרת בעקבות חוב לבנקים

א. דין אסמכתא

ב. ריבית פיגורים, ומסייע לידי עוברי עבירה

2. קניה מחמת חוב לרשות המיסים, ורשויות המדינה בכללן

ג. הפקעת נכסים על ידי השלטון

ד. ריבית פיגורים שגובה המדינה בגין איחור בתשלום

ה. מכירה במחיר נמוך

ו. הוצאות משפט

ז. סידור לבעל חוב

סיכום

נחלק את הדיון לשני חלקים:

1. חוב משכנתא, החוב מורכב מהקרן של ההלוואה, מהריבית שהתחייב לשלם כאשר לקח את המשכנתא (הריבית הזאת מותרת כיון שיש לבנק היתר עיסקא ובאופן פשוט הדירה מוגדרת כעסק). אם הגיעו להליך של גבייה יש גם ריבית פיגורים על האיחור המתמשך בתשלום.

2. בחוב לרשויות המדינה, כגון רשות המיסים, החוב מורכב מהמס שהאזרח היה צריך לשלם ועוד ריבית פיגורים. לעיתים לא ברור מה היה גובה הקרן של המס שהיה צריך לשלם והמס ניתן על פי הערכה של פקיד השומא.

בשני המקרים מוסיפים לחוב גם שכר טרחת עו"ד ולפעמים גם הוצאות משפט.[3]

1. קניה של דירה שנמכרת בעקבות חוב לבנקים

כאשר הבנק הוא המלוה נראה באופן פשוט שאין בעיה לקנות, מכיון שכאשר אדם לקח הלואה מהבנק ושיעבד את נכסיו, הוא עשה כך על דעת שהבנק עשוי לממש את השעבוד. כיון שהבנק עושה זאת דרך כונס נכסים וממילא אדם שיעבד את הנכס על דעת זה שיגבו ממנו את הוצאות הטרחה של הכונס נכסים וכן שייתכן והנכס יימכר במחיר יותר זול.

א. דין אסמכתא

מצאנו בכמה מקומות בש"ס דין אסמכתא, שפירושו שאדם מתחייב לעשות משהו או להקנות משהו על צד מסויים, וכיון שהוא לא חושב שיגיע למצב הזה הוא לא מתכון להקנות בלב שלם וממילא הקניין מתבטל. 

היה מקום לטעון שכאשר אדם לוקח את המשכנתא הוא לא מעלה בדעתו שיגיע למצב שיצטרך למכור את הדירה וממילא יש כאן בעיה של אסמכתא. כעת נסביר מדוע אין פה חשש כזה.

ראשית - מצאנו מקרה דומה בגמרא ובשו"ע:

המשנה (מסכת בבא מציעא דף סה:) כותבת:

"הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי - הרי היא שלו."

הגמרא בדף סו: שואלת שזה בעיה של אסמכתא? ומחלקת בין מקרה שיעבד מעכשיו לבין מקרה שהקניין יחול רק לאחר מכן. השו"ע פוסק חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף ט

"הלוהו על שדה מאה זהובים, והוא שוה יותר, (וי"א אפילו לא שוה יותר, בכי האי גוונא מיקרי אסמכתא) (ב"י), וא"ל: אם לא תפרעני עד שלש שנים (יהיה שלי), הוי אסמכתא ולא קנה. אבל אם אמר ליה: אם לא תפרעני עד שלשה שנים תהא שלי מעכשיו, קנה. הגה: וי"א דאם בתחלה כשמשכנה הקפיד שלא למשכן רק זו הקרקע, קנה אפילו בלא מעכשיו (טור). וכן אם אמר ליה: אם לא אפרע לך לא יהא לך פרעון אלא מזו, הוי אפותיקי וקנה, ולא יוכל לסלקו אלא במעות.

רואים שלשיטת השו"ע כשאמר 'מעכשיו' קונה אפילו כאשר הנכס שוה יותר מהחוב. ולדעת הרמ"א כיון שמִשכן דווקא את הקרקע הזאת אין פה אסמכתא כלל.

שנית - מצאנו דין נוסף ברמ"א (חו"מ רז סעיף טו) בשם הרשב"א (שו"ת ג, סג) שבו כותב שאם כתבו תנאים בשטר שמועיל על פי דיני המלכות, אין בזה בעיה של אסמכתא. ממילא גם אצלנו החוזה כמובן מכובד על ידי החוק במדינה וממילא לא יהיה בזה בעיה של אסמכתא.

שלישית - מצאנו בתשובות החתם סופר סימן סו שכל קניין שנהגו בו הסוחרים אין בו בעיה של אסמכתא וכן מביא ערוך השולחן בסימן רא אות ג שאין בעיה של אסמכתא בקניין שנהגו בו ובפרט אם מועיל על פי דינא דמלכותא.

וכן כתב בשו"ת דברי חיים (חו"מ חלק ב סימן ל)[4]:

"נראה לפענ"ד כי בכיוצא בזה אם הי' בין שני הישראלים היה הדין כן מדין תורה הקדושה דהנה ידוע לוה שחייב עצמו למלוה שיגבה בלי שומא ובלא אדרכתא התנאי קיים כמבואר בהמחבר [חו"מ סי' ק"ג סעיף ז'] והסמ"ע ז"ל [ס"ק י"א] כתב וז"ל דתנאי בממון קיים ... ואם אחד מקבל עליו כפי הפערגראוו מחויב לקיים מכח תנאי לא מכח דינא דמלכותא כלל שכן קיבל על עצמו חיוב דבר זה בפירוש (ולא דמי כלל למקבל לילך בדיני גוים) ... ואך אם יהי' ליציטאציע(מכירה פומבית) ולא יתנו כפי השומא ימכר כפי שיוכל כדי לגבות חובו ...ואם כן נתחייב מחמת תנאי לקיים זה ובפרט שדבר וחק זה ידוע לכל שמוכרין על ליציטאציע אפילו בזול הרבה וא"כ כבר קבל עליו זה הערב ונתחייב מחמת תנאי ...לפענ"ד ברור שלא מחמת דינא דמלכותא נתחייב רק מחמת שנתחייב עצמו כך בשעת שנעשה ערב לקיים חק זה הידוע: ואם כן אין כאן שום ביטול מקח מחמת בפחות משווי' הרבה מתרי טעמי מחמת דבחוב מס המלך למלך מעבדיו לכולי עלמא דינא דמלכותא דינא וגם מטעם התנאי שקיבל על עצמו כן:"

רואים מהדברי חיים שתפס להלכה בתור דבר פשוט שכאשר אדם התחייב לשעבוד בתנאי , אע"פ שמימוש השעבוד לא נעשה על פי דין תורה ופעמים שמוכרים את הנכס במחיר זול יותר ההתחייבות תקפה כיון שכלל נקוט בידינו להלכה כל תנאי שבממון קיים.

ב. ריבית פיגורים, ומסייע לידי עוברי עבירה

אלא שיש בעיה נוספת של ריבית פיגורים שהבנק מוסיף על גבי החוב הרגיל של המשכנתא. כאשר הקונה מעביר את הכסף לבנק הוא מכשיל אותו באיסור ריבית וממילא יש כאן בעיה של לפני עיור או סיוע ביד עוברי עבירה[5]. ואפשר לענ"ד להתיר בכמה כיוונים:

1. יש פוסקים שמתירים לבנק לקחת ריבית פיגורים מכיון שהבנק הוא חברה בע"מ, כאשר הקונה משלם להם את הסכום על הדירה והם מורידים ממנו את החוב ואת הרבית פיגורים גם אם הקונה לא סומך על אותם שיטות, אין בעיה כי להם יש על מי לסמוך, ואין לפני עיוור במקרה כזה כל שכן מסייע לעוברי עבירה וכן כתב המבי"ט[6].

2. אפשר שזה יכול להיכנס בהיתר עסקא הכללי של הבנק.

3. עוד אפשר לומר, וכך כותבים בקובץ הישר והטוב'[7], שאין כאן איסור של ריבית כיון שריבית הפיגורים היא לא "שכר המתנת מעות" (אגר נטר) אלא סוג של עונש על עיכוב בתשלום, וחלה מדין "מבטל כיסו של חברו"[8], כיון שיש הפסד ישיר לבנק כאשר הכסף לא מועבר בזמן.

אולם גם פה היד נטויה לדחות שכן לשיטת הש"ך (חו"מ רצב ז ,טו) והמהרש"ל ועוד אחרונים לא מוציאים בשום ענין במבטל כיסו. (אבל בכל אופן ניתן לומר שכאשר הקונה מעביר את הכסף לבנק והם מקזזים מהסכום את הרבית פיגורים בנוסף לקרן, הקונה לא עובר על איסור גזל או ריבית או מסייע כיון שהבנק יכול לומר קים לי כשיטת הרמ"א שאפשר להוציא כסף בטענת מבטל כיסו של חברו).

לגבי כל אחת מהטענות הללו יש מחלוקת, וממילא יש צד להחמיר בדבר וההיתר לא מרווח.

2. קניה מחמת חוב לרשות המיסים, ורשויות המדינה בכללן

ג. הפקעת נכסים על ידי השלטון

בהשקפה ראשונה היה ניתן לומר שיש כאן בעיה, כיון שהתהליך לא נעשה על פי ההלכה שקבעה את סדרי גביית החוב, כמבואר בהלכות גביית חוב, ממילא יש פה חשש גזל ואסור לקנות וכמובן שאסור לעסוק בזה.

וכן מביא הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה א-ג:

"אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על (ויקרא י"ט י"ד) ולפני עור לא תתן מכשול. גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו... וכן כל כיוצא בזה".

אולם נראה שיש להבחין בין גזלן לבין הגוף הנקרא 'הוצאה לפועל', על פי הגמ' בבא קמא קיג.:

מתני'. אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה, אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. ומוכסין. והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה; דבי ר' ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו.

רש"י על המשנה מסביר, שהסיבה לאיסור היא כי המעות שבידיהם הם גזל. הגמרא מסבירה שמדובר באחת משתי אפשרויות: או במוכס שאין לו קצבה, או מוכס העומד מאליו. אבל אם זה מוכס רגיל מותר לקחת ממנו ואינו בחזקת גזלן, כיון שיש לנו כלל שדינא דמלכותא דינא ולכן המוכס שגובה אינו גזלן.

וכן פוסק הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא

"במה דברים אמורים שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא..."

וכן פסק השו"ע (חו"מ שס"ט סעיף ו).

הגמרא (בבא בתרא נה.:) מתייחסת במפורש למקרה שמלך מפקיע נכסים ומוכר אותם לציבור: 

"והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא - זבינהו זביני. וה"מ לטסקא, אבל לכרגא לא; מ"ט? כרגא אקרקף דגברי מנח, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא".

מסביר הרשב"ם שדעת רבה שאם עבדי המלך מכרו קרקעות של אנשים שלא שילמו מס על הקרקע המכר קיים כיון שדינא דמלכותא דינא, אבל אם מכרו בגלל מס שהוא על האנשים עצמם ולא קשור לקרקעות המכר לא קיים. ורב הונא בריה דר' יהושע חולק ואומר שכל מס גורם לשעבוד נכסים למלך.

הרשב"א גם כותב דברים דומים וכותב שלמרות שאין הלכה כרב הונא בריה דר' יהושע, אם המלך קבע שגם המסיים הרגילים משתעבדים לקרקע זה תקף:

"לענין כרגא נמי אף על גב דאקרקפתא דגברי מנח אי איכא הרמנא דמלכא דמאן דלא יהיב כרגא משתעבד נכסיה אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה דדינא דמלכותא דינא". 

וכן פוסק הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יד

"...גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך."

עוד מוסיף בשיטה מקובצת (כאן) בשם ר' יונה שלא צריך תהליך גביה רגיל כאשר המלך מוכר וז"ל:

"מי שנתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה הרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה אף על פי שאין הטסקא אלא דבר מועט. ועוד שבעל חוב יצטרך תביעת בית דין ושומא והכרזה והמלך אינו צריך לכל זה."

כלומר רואים מדברי ר' יונה שהמלך לא צריך סדרי גבייה רגילים כמו בין שני אנשים.[9]

אפשר להוסיף גם מסברא, שאם היינו צריכים לחכות לשומא והכרזה לכל אדם הדבר היה גורם לעיכוב גדול ונזק לציבור, מעין מה שמצינו בבא בתרא כד: לגבי "קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא[10].

מאידך, ישנה טענה שהיום לא תמיד הדברים נעשים לפי הדין ולפעמים במקרים של ספקות השמאים[11] נוקטים בחומרה ומתנהגת כמוכס שאין לו קצבה וכו' (שעליו דיבר הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא שהובא לעיל). כמו כן נטען שבהוצאה לפועל ממהרים למכור בזול ומוסיפים לחוב גם מרכיבים שאסור לגבות אותם לפי דין תורה. ולכן אסרו לקנות מההוצאה לפועל.

כך ראיתי שכתב בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ו עמוד כ:

"...מ"מ נראה דבנדון דידן לא הוי דינא דמלכותא כלל ועיקר, מאחר והחוב מורכב בתוספת רבית והצמדה והוצאות משפט וכדומה דאין לו חיוב על פי ההלכה והוי גזל גמור לפי דיני תורתינו הקדושה. ופעמים גובים על חוב שוה מנה חפץ ששויו מאתיים ומוכרים אותו בחצי מנה."

 ד. ריבית פיגורים שגובה המדינה בגין איחור בתשלום

הרמ"א יורה דעה הלכות ריבית סימן קס סעיף כב פוסק:

הגה: ועי"ל סי' קס"ט ובסי' קע"ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל, ואפילו אינו רבית קצוצה, כל שכן ברבית קצוצה דאסור, ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו, אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה, כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ב. אבל אין לסמוך על זה, כי אם לצורך גדול. (רוב הג"ה הם ד"ע). 

כלומר רואים מדברי הרמ"א שגם לקופת הקהל אסור ללוות בריבית ואפילו ריבית שאינה קצוצה ואיסורה מדרבנן, וגם הקהל כפוף כמו כל יהודי להלכות ריבית.

אולם לענ"ד אין כאן בעיה של ריבית:

ריבית דאורייתא ודאי שלא שייך שהרי אין כאן הלואה[12]. ולגבי ריבית דרבנן:

1. ראשית - לכל מוסדות המדינה יש היתר עסקא כללי בבנק ישראל וממילא אפשר לומר שכיון שלרוב גדול מהאנשים ובפרט לאלה שגובים מהם נכסים, יש איזה עסק מסוים שיכול להיכנס להיתר עסקא וממילא הריבית תהיה מותרת בהנחה שמדובר פה בריבית שלא בדרך הלואה.

2. שנית - כפי שכתבנו לעיל לגבי החברות בע"מ פה הסברא אף יותר חזקה כיון שמדובר פה על כספי מדינה וכיון שיש למדינה על מי לסמוך כאשר היא גובה את ריבית הפיגורים אין למי שקונה את הנכס בעיה של לפני עיוור או מסייע כאשר הוא מעביר אליהם את התשלום והם גובים גם את הרבית.

3. שלישית - הריבית פה היא ריבית דרך קנס. בשו"ע יו"ד סימן קע"ז סעיף ט"ו וט"ז מצאנו חילוק בין קנס המתרבה (דהיינו קנס שגדל כל יום) לבין קנס חד פעמי. קנס חד פעמי אסור משום מראית עין, ובדרך מכר מותר באופן פשוט. אמנם אצלנו מדובר על קנס מתרבה ולכאורה היה צריך להחמיר אפילו בדרך מכר. החוות דעת [אות כה] ועוד אחרונים הביאו שזה נחשב ריבית קצוצה. אמנם מצאנו בפת"ש לאחד הקדמונים שו"ת מים עמוקים שכתב שברור שאין פה ריבית קצוצה וממילא התיר לצורך יתומים ולכא' יש לומר שגם לצרכי קהל יהיה מותר.

4. עוד יש לצדד, שזה מוגדר דרך קנס והחיוב פה הוא לא על ההלוואה אלא על גודל העוולה שבאיחור התשלום סברא זו מובאת בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן עא ד"ה לענין קנסות:

"י"ל דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הו"ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה שלמה משלם שני שקלים"

אף על פי שבכל הלוואות בריבית אפי' אם התנה המלוה שיוכל לגבות בכל שעה שירצה ואז יעשו חשבון לשלם עבור כל שבוע ושבוע ודאי חשיב ריבית, מ"מ הכא דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס.

5. עוד יש להוכיח מפשט הגמרא בב"ב נה שהובאה לעיל שהמלך יכול להפקיע קרקע שלמה בגלל חוב בתור עונש ולא צריך שהחוב יהיה בהתאם לגודל הקרקע וכן ביאר שם באופן פשוט ר' יונה שהובא לעיל.

6. עוד יש להוסיף שגם אם אכן יש בעיה, ודאי שרוב מה שנמכר הוא לא דברים גזולים, והרי שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף א פוסק:

"כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו".[13]

-וודאי שרוב הדברים שנמכרים לא בחזקת גזולים וממילא יהיה מותר לקנות.

ה. מכירה במחיר נמוך

מה שכותבים בפד"ר שמוכרים ברבע מחיר, לפי מה שאני בדקתי עם עורך דין המתעסק בתחום וכן באתר "מדרג" הנחשב לאתר אמין - ההוזלה במחיר של דירות היא בערך 15 - 20 אחוז מהמחיר המקורי של הנכס (במקרה שהמחיר שיוצע על ידי הרוכשים נמוך יותר מ20 אחוז מעֶרך השמאות שהוצגה לבית המשפט, המכירה לא תאושר ולא תצא לפועל), פעמים שהנכס נמכר קרוב מאוד למחיר הרגיל ופעמים רבות שאף מעבר למחיר שנקבע בשמאות שמחזיק בית המשפט.

לעניות דעתי הירידה האפשרית בתהליך המכירה נובעת מהצורך לעשות אותו יעיל ולא מסורבל אם נחכה לקונה שייתן את המחיר המדויק הדבר עלול לקחת זמן[14] ולכן המכירה לפעמים היא לא בערך הרגיל. וכן לדעתי מובאים הדברים להלכה כמו שנראה:

מצאנו בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן קג סעיף א

"כששמין השלשה שמאין קרקע הלוה, אין שמין אלא כפי הזמן וכפי השעה שנמכרים הקרקעות אז באותו מקום."

ומסביר האורים סימן קג ס"ק א בשם הסמ"ע:

כפי הזמן. נראה דשמין אותו כפי שהיה הלוקח מחזר לקנותו, אבל אין צריך לשומו אם נמכר בעת שיש קונים הרבה או שיחקור המוכר אחר לוקח ביוקר או כמה שוה בעת היוקר, סמ"ע (סק"א).

כלומר רואים שמנסים למכור במחיר שמתקבל כעת גם אם יוכלו לקבל מחיר גבוה יותר בהמשך הזמן.

ו. הוצאות משפט

בפד"ר כתבו שאחת הבעיות זה חיוב הוצאות משפט שבדיני תורה"ק לא מחייבים ובתהליך של הוצאה לפועל מחייבים. לענ"ד אין בזה בעיה שכן ניתנת לבעל החוב הזדמנות למכור את הדירה בעצמו ואם אכן יחפש קונה בית המשפט ייתן לו אפשרות למכור בעצמו. במקרה של חוסר שיתוף פעולה ימונה כונס נכסים וממילא מסתבר שהלווה יצטרך לשאת בהוצאות.

וכן נפסק להלכה ב שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ה:

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו".

ומוסיף ה- קצות החושן סימן יד ס"ק ב:

היכא שיש לו שטר על חבירו והגיע כבר זמנו ויש לו נכסים אך שבב"ד אין יורדין לנכסיו לחוב לו שלא בפניו ומודיעים לו על ידי שליח, דעת הרא"ש פרק הכותב (כתובות פ"ט סי' כ"ז) שהמלוה ששלח אחריו שליח להודיע יוסיף [שכר] שליח כההיא דערכין (כג, ב) המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון, ולשון מוסיף משמע שמוסיף עוד דינר על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו, והוא הדין להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה, דמן הדין היה ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת עכ"ל".

רואים שכאשר אדם צריך לשלם חוב ולא משתף פעולה אפשר לזקוף עליו את הוצאות הגביה. 

ז. סידור לבעל חוב

נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סימן צז שמסדרים לבעל חוב, דהיינו שיש דברים בסיסים שלא גובים מאדם. וממילא צריך לראות שגם במקרה של הוצאה לפועל הדבר אכן נעשה. הרב הלל גפן, במאמר "הסתייעות בהוצאה לפועל" (משפטי ארץ חלק ה') עורך השוואה בין החוק היום לבין דיני השו"ע, ומראה שהחוק מיקל יותר על הלוה מאשר ההלכה, וממילא אין כאן בעיה בתחום זה.

ניתן להוסיף עוד את דברי השולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צז סעיף כט

"יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה, כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן עליו במלוה. וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן. ויש אומרים שגם באלו מסדרין".

ומביא ה אורים סימן צז ס"ק עד:

"...וכתב הגידו"ת (ש"א ח"ב ס"ג) דהוא הדין במס הקהל ג"כ הך דינא דהוי כמו ערב."

וכן מביא באורים סימן צז ס"ק יב:

"...יש להתבונן במה שנהגו בכמה קהלות ליטול משכנות בגין המס ונכנסים לביתם, וזהו אפשר דמותר דהו"ל כמו גזבר או לביתו של ערב, אבל במה דחובלים כלי אוכל נפש וכלי אלמנה, יש לשים אל לב מי התיר להם זאת, דאסור לכל. ודוחק דהם באין בשליחות של מלך לגבות מס המלך, ודינו של מלכות חבול הכל, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה (כלל ז סי' יא) דנהיגי לתפוס גוף הלוה בשביל מס. וג"כ הטעם משום דינא דמלכותא וכו' צ"ע, דלאו כל המסים לצורך המלך, וגם אין לדמות האיסורים זה לזה, דמי התיר זה בלי ראיה מוכרחת מש"ס ופוסקים. ובעו"ה הדבר נמסר לפרנסי הדור שהם על הרוב בני בלי בעלי תורה, שאינם שואלים עצת בעלי הוראה, וע"כ תצא בעו"ה משפט מעוקל, וה' ירחם עמו להשיב שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה".

כלומר רואים שיש שתי דעות האם בכלל צריך לעשות סידור במקרה של חוב שלא נוצר מהלוואה, ולפי אחת הדעות בחוב של מיסי קהל אין צורך בסידור. מה גם שכפי שהזכרנו החוק היום לא מאפשר לגבות כלי אוכל נפש עליהם דיבר האורים.

לענ"ד ניתן להוסיף ולומר, שכיון שחז"ל קבעו שאפשר לקנות נכסים מהמוכס של המלך וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע, קשה לומר שדיברו על מוכסים שהם בהכרח צדיקים גמורים, אלא כלשון הרמב"ם "ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום". אם חז"ל קבעו את הדין הזה בעבר, קל וחומר היום שיש הרבה יותר פיקוח וביקורת על הרשויות שהדין יהיה נכון בזמננו.

וכן מצאתי בשו"ת דברי חיים חושן משפט חלק ב סימן ל:

"ובמה שכתב הרמב"ם פרק ה' שכל מה שלקח מן המלך שמוציאין הבעלים ממנו...אמנם נידון דידן אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא וכדין לקח המלך זה החצר מחמת חוב שחייב ראובן הנזכר בשאלה למלך יר"ה כיון שאין הדבר ידוע לכל שפקידי המלך עשו שלא כדין ושלא מחק המלך גבו ממנו זה החוב ולקחו ממנו החצר הנזכר לאו כל כמיניה לומר שלקחו החצר הנזכר גבאי המלך שלא כדין ושלא כחק המלך...לפי שהדבר ידוע שמאמר המלך אינו אלא במס הקבוע לו על השדה...והפירוש הנכון בזה הלשון הוא שצריך שיהי' ידוע לכל שהטו לו המשפט חק המלך...כי עז מלך משפט אהב מלך במשפט יעמיד ארץ כי לא יעשו כי אם הדין האמת כפי חקי המלכות או כפי דעת המלך".

כמו כן יש לחלק בין זמן חז"ל שבו כאשר המוכס היה מוסיף על פי רצונו הדבר היה מתבצע ישירות ללא פיקוח, וממילא ברור שאסור לקנות מוכס כזה. אולם כיום המצב שונה וגם אם יימצא פקיד שומא שמגזים בהערכותיו הרי שהדבר נתון לביקורת כפולה, השלב הראשון זה מחלקה לייעוץ משפטי של הרשות ובשלב השני בית המשפט שבוחן שהליך השומא והגבייה אכן נעשה על פי החוק.

ניתן להטעים את הדברים על ידי דברי המאירי מסכת שבת דף יא עמוד א:

"לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם אף על פי שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו שלא נתנה כונתם להיות נודעת לשעתה ודרך צחות אמרו אלו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות ר"ל עומק עצתם וכונתם והוא שנאמ' ולב מלכים אין חקר":

סיכום:

במאמר זה סקרנו את הבעיות האפשריות שעולות כאשר אדם ניגש לקנות דירה מהוצאה לפועל שיוזם הבנק או אחת מרשויות המדינה. לפי מה שהעלנו יוצא שבעיה של ריבית לא קיימת כיון שיש לבנק או לרשות על מי לסמוך כאשר היא גובה את הריבית, וממילא כאשר הקונה מעביר להם את התשלום גם אם לדעתו אין לגבות את הריבית הוא לא עובר בזה על איסור לפני עיוור. כמו כן הראנו שגם לפי השו"ע אפשר למכור במחיר נמוך יותר כדי לא לעכב את המכירה. הראנו גם שיש מקום לחייב את הוצאות המכירה כאשר אין שיתוף פעולה מהצד של הלוה. הראנו גם שיש רשות עקרונית להפקיע נכסים על פי ההלכה לאדם שלא משלם מיסים.