יחס והתנהלות בית הדין מול עורך דין הנמצא בדיון

ראשי פרקים

המציאות של הימצאות עורכי דין בבתי הדין

הבעיות:

א. חשש שיבוש הדיון

ב. המשכת הדיון כדי להרוויח

ג. חשש שקר

ד. השוואת בעלי הדין

ה. חזרה מטענת עורך הדין

הצעות תיקון שיצמצמו את רוב הבעיות:

א. בית הדין ישמע את בעל הדין ורק אח"כ ישמע את עורך הדין.

ב. עירנות הדיינים לטענות עוה"ד, שהם ענייניות ומקדמות את התיק.

ג. נתינת סמכות (חוקית) לביה"ד להוציא עו"ד מהדיון או לפוסלו מלשבת בתיק.

ד. להציע ייצוג מטעם לשכת עורכי הדין.

ה. החתמת המיוצג על שטר יעודי שהוא ממנה את העו"ד לייצגו 'בין לדין ובין לפשר בין לתקוני בין לעוותי'.

ו. רשת בתי הדין תקבע כללי אתיקה, ותמליץ על עורכי דין ראויים החותרים לאמת.

חסרונות ויתרונות בהמצאות עורך דין בבית הדין

כיום רבים מהתיקים המגיעים לבתי הדין הרבניים מיוצגים ע"י עורכי דין וטוענים רבניים המגיעים עם הנידונים לדיון.

לא נרחיב בשורש הסוגיא ובכל פרטיה אלא נביא את עיקרי הדברים מהם ניתן ללמוד על הבעיות בהבאת עו"ד לדין, וננסה להציע כיצד להתמודד עם בעיות אלו.

בכל אופן נעיר נקודה אחת, הפוסקים הביאו את דברי בעל התרומות בשם הרמב"ן שמורשה הנוטל שכר קצוב על עבודתו בין אם מי ששכרו יזכה או יפסיד - יכול להעיד (כנסת הגדולה הגהות טור חו"מ קכג, כד), ואינו נחשב נוגע משום שאין חשש שישקר בעדותו כיוון ששכרו לא תלוי בזה (הרשב"א חלק על דין זה). אך כל המתבונן במציאות קשה לו עם דברים אלו, הרי המציאות כיום היא שוודאי שעורך דין לא מגלה לביה"ד דברים על מי ששכרו כאשר ידיעות אלו יכולות להזיק לו, ונראה שישנם כאלו שלא בוחלים בשקר כדי להוציא את מי ששכרם נקי.

לענ"ד ניתן לומר שיש הבדל בין מורשה חד פעמי שגם אם מי ששכרו יפסיד אין לו הפסד מכך לבין מי שעבודתו כעורך דין, ואם הלקוחות שלו יפסידו בדין לא תהיה לו עבודה וק"ו כאשר יתפרסם שלקוחותיו הפסידו בגלל שלא שיקר.

במאמרו של עוה"ד הרב דוד ניסני מתוארת בעיה זו[1]:

"אכן, לא פעם, רצונו של עוה"ד לנצח במשפט עשוי להביא אותו להפריע לבית המשפט לעשות משפט אם עשיית המשפט עלולה לפגוע בטובת לקוחו. כדי להתגבר על ליקוי זה, המשפט האנגלי רואה בעוה"ד "נאמן בית המשפט". עוה"ד נתפס כמי שתפקידו לסייע לבית המשפט לברר את המחלוקת בין הצדדים לדיון ולחשוף את האמת, ולכן אסור לו להפריע לבית המשפט לעשות זאת, גם אם הדבר פוגע באינטרס של לקוחו. בהתאם לתפיסה זו, קובע סעיף 54 לחוק לשכת עוה"ד, (התשכ"א-1961), ש"במילוי תפקידיו יפעל עוה"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". אולם עינינו רואות עד כמה קשה ליישם הוראה זו. כמעט תמיד עוה"ד יעדיף את טובת הלקוח, כי בו תלויה פרנסתו, על פני עזרה לבית המשפט לעשות משפט. וכשטובת הלקוח דורשת להסתיר את האמת, רוב עוה"ד יתקשו מאוד לפעול בניגוד לעניינם של לקוחם ולסייע בידי בית המשפט לגלות את האמת".

מצד שני, לא ניתן לבטל מציאות זו שיש עורכי דין, וכן את התועלת שיש ברבים מהמקרים, כפי שכתב הרב אשר וייס (ירחון האוצר, אדר תשפא, טוען רבני בהלכה) בשבח המנהג לקבל טוענים רבניים:

"לדעתי אין להתייחס למנהג זה של הזדקקות לטוען רבני בפנים זועפות. ואם ביה"ד יודע לנהל ולכלכל את אורחותיו כראוי יש לפעמים תועלת גדולה בטוענים רבניים ואף בעורכי דין, הן בסידור ועריכת טענותיהם של הצדדים, ולפעמים מועילים הם גם לבי"ד בהבהרת צדדי ההלכה, ובפרט בזמנינו שבה"ד עמוסים בעבודה ונתמעטו הלבבות והמציאות מוכיחה שפעמים רבות הדיינים מפיקים תועלת מדברי וכתבי הטוען רבני. אך יש לבית דין לנהל את הדיון בסמכות וביד רמה ולא לאפשר לעוה"ד וטו"ר להשתלח ולשבש את נוהלי הדיון אלא לנהוג בדרך ארץ ולהעלות טענות עניניות בלבד".

לכן יש לעמוד על הבעיות שיכולות להיות ומה הפתרונות שיש לכך.

חסרונות ויתרונות בהמצאות עורך דין בבית הדין

א. חשש שיבוש הדיון

השו"ע (קכג,טו) מביא את הבעייתיות בלהיות מורשה משום שמתעבר על ריב לא לו, והרמ"א מביא את השיטה שאם נתמנה כדי להציל עשוק זו מצוה, אך אם המורשה הוא אלם ובעל טענות זו בעיה. הש"ך שואל אם הוא אלם ובעל טענות שקר ודאי שזה אסור ולא רק בעיה של מתעבר על ריב לא לו, החזו"א (חו"מ ג,טו) מיישב את דברי הרמ"א ומתוך דבריו ניתן ללמוד על אחת הבעיות בשימוש בעורכי דין:

 "... בעל טענות יכול להטריד את הבית דין ואת הבעל דין ולפעמים מרבה בספיקות על הבית דין ולפעמים שוגה הבע"ד בתשובתו על טענות שכנגדו ומתחייב בדין וזה אינו בכלל שקר ומ"מ אין ראוי לזה שחריף בטענות להתערב בשל אחרים... וכן נראה כוונת התוספות שאין כאן סיבה המעכבת על המרשה שאינו יכול לבוא בעצמו לבית דין אלא שמבקש חריף בטענות".

לפעמים מגיעים לבית הדין עורכי דין שחושבים שתפקידם לשבש את מהלך הדיון כדי שהבעל דין אותו הם מייצגים ירוויח זמן או שהצד השני יתייאש ויסכים לפשרה יותר מהר. על בית הדין לחשוב כיצד להתנהל מול תופעה זו.

ע"פ ההלכה הדיין יכול להוציא את העו"ד מהדיון אך כיום שאנו דנים ע"פ חוק הבוררות בעיה זו מתחזקת, משום שאם הדיין יוציא את עורך הדין זו עילה לפסילת פסק הדין. אא"כ הייתה הפרעה קיצונית ולא היה ניתן להמשיך בדיון ללא הוצאתו.

וכך כתבו בפסק דין של ביה"ד הגדול[2] (ערעור תשל"ב/8...):

"כל מינוי של... עורך-דין הוא מדין שליחות או מתקנת אחרונים... ותפקידם להקל על בית הדין ועל שולחיהם להרצות הטענות ולהסביר הדברים ולהבהיר ולחקור עידי השני. מורשים כאלה צריכים להיות אמינים על בית הדין ואין בזה סתירה לשולחיהם. ואם רואה בית הדין שהשליח מקלקל למשלח או שהוא מפריע לסדרי בתי הדין, או שהוא מגלה אי אמינות מסויימת, רשאי וחייב בית הדין להפסיק את הופעתו של המורשה, ולא להרשות לו להמשיך וליצג את המשלח כדי שלא יצא הדין ח"ו מעוות, שבית הדין אינו מאמין ואינו משוה את שני הצדדים כראוי, ושניהם צריכים להיות אמינים או בלתי אמינים בצורה שוה, ועל כן טוב עושה כבוד בית הדין שמצוה על הפסקת שליחותו או על אי החלת התקנה... ואין זה הענשת המורשה אלא הצלת המרשה והעמדת הדין על תילו למען יוכלו הדיינים לשפוט ביושר ובצדק ללא פניות..."

אך נראה שבית המשפט לא מקבל זאת, כפי שאמר מר אליעזר גולדברג (נציב תלונות הציבור על השופטים בכנס הדיינים תש"ע) שאף שבאופן עקרוני החוק נותן סמכות להוציא מבית הדין את מי שמפריע במהלך הדיון, החוק מסייג כלל זה ו"סעיף זה לא חל על מי שנתון באותו ענין לשיפוט משמעתי ע"פ חוק לשכת עורכי הדין והוא נמצא באולם בית הדין לרגל תפקידו". (חוק זה מתייחס רק למורשה שהוא עורך דין ולא לכל מורשה). בהמשך הוא מתייחס לבעייתיות בחוק זה ורומז לכך שלשכת עורכי הדין היא שלחצה להכניסו[3].

לגבי בוררות יש לדיין יותר מרחב פעולה משום שבחוק הבוררות כתוב: "הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט". מצד שני בסעיף (24) המונה מהם העילות לביטול פסק בורר כתוב: 4. "לא ניתנה לבעל – דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". לכן הוצאת עורך דין יכולה להיות עילה לביטול הפסק בטענה שלא ניתנה לו הזדמנות לטעון.

ב. המשכת הדיון כדי להרוויח

הרב בצרי בספרו דיני ממונות (א, תמט) כתב:

ישנם עורכי דין שבגלל רווחיהם לא זו בלבד שגורמים הפסד כספי לשולחיהם, גורמים נזק לשולחיהם עצמם. וכמו שנוכחתי בבי"ד פעמים רבות, שהופיעו עורכי דין לפנינו ולאחר שטענו מה שרצו הכרנו בבני הזוג... ורוצים להשלים ביניהם, אבל עורכי הדין העלו כל מיני טענות חדשות של פירוד והשתדלו שימשיכו בסכסוכים ביניהם, בכדי להרויח מהם יותר.

ג. חשש שקר

בשו"ע חו"מ (קכד) מבואר שהנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו.

בטעם הדין, כחב הרמב"ן (שבועות ל.): "אינו רשאי, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן טענות שקר". הביאו הטור והסמ"ע.

והרחיב הסמ"ע בהסבר הדברים, מדוע יש חילוק בין תובע לנתבע:

"הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו, משא"כ כשיטעון ע"י שליח, אבל תובע יכול למנות מורשה, דלגביה לא אמרו חזקה אינו מעיז לטעון דבר שקר (הסבר זה מובא בר"ן יג: בדפי הרי"ף). ועוד, דהתובע מקנה המעות להמורשה שלו והרי עומד במקומו וכאילו הוא התובע עצמו, משא"כ בנתבע דאינו מקנה לאחר דבר להיות עומד במקומו. ועוד, דבתובע הוצרכו לתקן מורשה, שלא ילך אדם בממון חבירו למדינת הים.

ובסוף דבריו הביא את דברי הדרכי משה (ב): "אפילו להתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו, משא"כ כשגם התובע בב"ד, אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו".

טעם זה הובא באופן כללי על כל שמיעת בעלי דין ע"י תורגמן, וז"ל הסמ"ע (יז יד): "דיותר יוכל להתברר האמת כששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן". וא"כ יש לשאול מדוע הותר לתובע לשלוח מורשה? ונראה שיש צורך גם בטעם השני, שהתובע יכול להקנות את זכותו למורשה.

לפי דברי הסמ"ע נלמד שמורשה אינו ירא לומר שקר מול בית הדין לעומת הנתבע שירא מלשקר מול בעל חובו. וכן בכל מקום שאין הדיין שומע את בעלי הדין הבירור פחות מדויק, ויותר קשה להגיע לאמת.

ד. השוואת בעלי הדין

הגמרא שבועות (ל.) מלמדת שיש להשוות את בעלי הדין, ולתת להם אפשרות שווה בהגשת הטענות. ובדף (לא.) מלמדת שיש להשוות את בעלי הדין שיראו אותו דבר:

"ת"ר: בצדק תשפוט עמיתך - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך... מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? ת"ל: מדבר שקר תרחק".

וכן כתב המרדכי (שבועות סי' תשסא) שאין לתת למספר שותפים לשבת בדין כאשר הצד השני לבד:

"אף השותפין אין לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא דטענתיה דנתבע טענה שמסתתמין טענותיו וכו' ולא גרע מאחד לבוש אצטלא ואחד לבוש סמרטוט שאומרין לו לבוש כמותו..."

פעמים רבות מגיעים שני בעלי דין לדין תורה ולאחד יש עורך דין ולאחד אין, במציאות זו אנו נכנסים לבעיה שאין בעלי הדין שווים[4]. ונראה שבעיה זו קיימת אפילו יש לשניהם עורכי דין, אלא שאחד עשיר ושכר שירותיו של עורך דין מקצועי ואחד שאינו בעל אמצעים ושכר עורך דין מתחיל. וכך כתב בתשובות והנהגות (ג, תמו):

אם יש לצד אחד טוען רבני מעולה שעולה הון רב, ולשני אין אמצעים כמוהו, יש לחשוש שבזה נסתמים טענותיו, וכעין הא דאיתא בשבועות... וכ"ש בנדון דידן, ראוי לומר למי שיש לו עו"ד מעולה ויקר, תן לו לאחר כמותך או תופיע כמוהו. ואמנם לא נהגו כן מפני שאצלנו הדין בגדר פשרה, והדיינים לא מרגישים שבזה סותם טענות השני, ולכן רגילים שלא למנוע, אבל אם רואה הבית דין שצד השני מסתתמין טענותיו מול העו"ד המחוכם, ראוי לדיינים להשתיקו לעו"ד, ולדרוש שגם לצד השני יהיה טוען כעין טוען שלו, וכ"ש במקום שמסכימים לפשרה כעין דין דוקא, ודאי ראוי ליזהר כן, ומלשון הגמרא "הלבישהו" נראה שצד השני משלם לו הבגדים, ולפ"ז היה לו לשלם את שכ"ד של עו"ד כמו שמשלם עבור עצמו, ותמהני שאין נזהרין כן... ולע"ד ראוי למנוע הדבר.

בעיה זו של חוסר שוויון הצדדים קיימת גם בבתי דין בהם למדו מבית המשפט שהצדדים הם אלו שחוקרים אחד את השני, כל צד מעלה שאלות לצד שכנגדו, וכך גם בחקירת העדים הבעל דבר או הבא מכוחו שואל את העדים ומנסה להפריך את עדותם.

ההיגיון בהנהגה זו היא שהרבה פעמים הצד השני יכול לחקור בצורה יותר טובה, משום שהוא יודע מה היו פרטי המקרה וע"י שאלותיו יוכיח שגרסת הצד השני או העדות אינה אמת.

לענ"ד הנהגה זו גורמת הרבה פעמים לשיבוש הדין, א) השואל שנוגע בדבר עושה זאת הרבה פעמים באופן שמבלבל את העונה. ב) כאשר האחד חריף והשני פחות גורמים לאי שוויון בין הצדדים.

וכך אמר הגרז"ן (לב משפט שיעור יא, עמ' פ): "בגמרא אין זכר לכך ורק הדיינים הם שיכולים לדרוש ולחקור".

כדי להרוויח את התועלת מהנהגת בית המשפט ניתן לבקש מהצדדים לכתוב שאלות לצד השני והדיין יחליט אלו שאלות נצרכות ואותם הוא ישאל.

ה. חזרה מטענת עורך הדין

פעמים שעורך הדין טוען טענות ואחר שהעורך דין אמר דברו הבעל דין טוען טענות אחרות. ונשאלת השאלה לאלו טענות הבית דין צריך להתייחס?

המהרשד"ם (תלט) כותב שתובע שמינה מורשה יכול לחזור מטענות המורשה כל זמן שלא נפסק הדין שהרי הוא יכול לחזור בו מההרשאה. אך הריב"ש (שצב) כתב שהמורשה שהודה הודאתו מחייבת ואפילו מורשה של הנתבע. וכך פסק הש"ך (קכד, ד).

הקצות (שם, א) מחלק בין מורשה שטען מעצמו טענה לבין טענה שנאמרה לו מפי הבעל דין. ורק הודאה שנאמרה מפי הבעל דין מחייבת. ויש לדון האם הקצות אמר חילוק זה רק במורשה של הנתבע או שגם במורשה של התובע שהקנה לו בקניין את זכות התביעה? הרב צבי יהודה בן יעקב [5] כתב שבמורשה של התובע בקניין הודאתו מחייבת בכל אופן. וז"ל: "ונראה דהקצוה"ח אמר את דבריו דוקא במורשה של נתבע, שאין ביכולתו להודות מבלי שיאמר לו זאת הנתבע, אך מורשה של תובע שהקנה לו החפץ בקנין, הרי הוא כבעל דין לענין הודאות וטענות, ואף אם לא אמר לו התובע, הודאתו הודאה."

מציאות זו היא בעייתית, הדיינים שומעים את עורך הדין ולאחר מכן שואלים שאלות, הבעל דין העומד מהצד יכול פעמים רבות להבין לאן הרוח נושבת ועפ"ז לשנות את טענותיו.

יש לדון, אולי בעיה זו אינה קיימת כאשר הבעל דין עומד בפני בית הדין ושומע את טענות עורך דינו ושבזה שלא תיקן את טענותיו מיד, הוא מודה שהוא מסכים לטענות אלו. אך הבעיה עדין קיימת בכתבי טענות ששולח עורך הדין בעצמו.

הצעות שלענ"ד יצמצמו את רוב הבעיות:

א. בית הדין ישמע את בעל הדין ורק אח"כ ישמע את עורך הדין, על הדיינים לעמוד על כך ולא לתת לעורך הדין לערוך את ניהול הדין.

הנהגה זו ניתן ללמוד מדברי הפרישה (יז, ט), וחזר על כך בסמ"ע (ס"ק יד) ז"ל:    

דקדקתי מלשון הרמב"ם (סנהדרין כא, ח) שגם אם הדיין א"צ לשום מתורגמן שיודע ג"כ להשיב בטוב, רק שהבע"ד רוצים להעמיד מתורגמן שימליץ דבריהם באזני הדיין לאחר שטענו הן בעצמן לפני הדיינים, מותר.

וניתן להוכיח זאת משו"ת הרשב"א (ב,תד) שנשאל האם מותר ללמד זכות או לחזק טענות הנתבע אחר שטען מעצמו, וז"ל:

שאלת במלמד זכות על הנתבע לחזק טענותיו שכבר טען מעצמו שהוא מותר? תשובה זה אמת אדרבה מצוה לעשות כן אם ראה שהדיין טועה בזה או שאין הנתבע יודע ראיה להעמיד טענותיו, וכמו שהבאת אותה ראיה מתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני או לרבו שטועה שאינו רשאי לשתוק. ולא עוד, אלא שמצוה לפתוח לו ואפילו הב"ד בעצמו כגון זה שאמרו פתח פיך לאלם. סוף דבר הכל לפי מה שהוא ענין ואחר כוונת הלב הדברים אמורים שהתורה האמיתית לא בחרה רק באמת. והדיין צריך לדון הדין לאמתו.

ונראה שגם ע"פ המקור ממנו למדו שניתן להעמיד מורשה כאשר הבעל דין נמצא, יש לנהוג באופן זה. למקור הדין הביאו את ערוך השולחן (קכד,ב) שכתב שכיום המנהג השתנה וגם הנתבע מעמיד מורשה:

"עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה... ובין שהבעלי דינים הם בעצמם בבית דין ובין שאינם בעצמם בבית דין, ומכל מקום אם אינם בבית דין והבית דין רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור, שולחים אחריהם ובאים בעצמם לבית דין".

ומקורו בתומים, ושם מבואר שסומכים על המורשה רק ביחס לדברים המוסכמים בין הצדדים אך כאשר מגיעים להבנה שיש דברים שאינם מוסכמים מביאים את בעלי הדין והם אלו שטוענים:

"בקהלתינו נוהגים להיות מורשה לתובע ונתבע, ולפעמים אין התובע ונתבע עומד לפני בית דין כלל, אבל בהגיע הדבר לידי הכחשה נוהגים מבלי לסמוך אמורשה, וצריך בע"ד להיות עומד בבית דין, ויקום בפניו כחשו".

ניתן ללמוד מדבריהם שברגע שישנה הכחשה בטענות אנו עוזבים את המורשה ועוברים לבעל דין. כיום הצדדים שולחים כתב תביעה וכתב הגנה קודם הדיון כך שאנו יודעים שיש ביניהם הכחשה, ולכן יש לשמוע את בעלי הדין ואחר ששמענו אותם עורכי הדין יכולים להוסיף טענות וראיות. באופן זה יש פחות חשש שעורכי הדין יכניסו דברי שקר בפי הבעל דין, ויטעו את בית הדין, ולכן לא אסרו זאת.

ב. על בית הדין להיות עירני ולשים לב שעורך הדין טוען רק טענות ענייניות המקדמות את ברור הדיון ולא מנסה למשוך את התיק. במקרה וניכר שעורך הדין עושה כך, על בית הדין לנסות בכל דרך להבהיר לצדדים שהמשכת הדיון יפגע בהם.

ג. יש להכניס לתקנות הדיון סעיף הנותן כח לביה"ד סמכות להוציא עורך דין מהדיון וכן לפוסלו מלשבת בתיק, כאשר ע"פ אומד הדעת של הדיינים הופעת עורך הדין פוגעת בסיכוי להגיע לאמת.

וכעין הנוסח הכתוב בכללי הדיון של בתי הדין הרבניים (פרק ה סעיף נא) "בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו

של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת

בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי".

למעשה עדיף לא להשתמש בסעיף זה אלא במקרה קיצון. ויש לנסות דרכים אחרות שהופעת עורך דין זה לא תפגע בדיון.

ד. כאשר מגיע צד אחד עם עורך דין וצד שני ללא עורך דין, יש להציע לצד שהגיע ללא עורך דין ייצוג מטעם לשכת עורכי הדין.

וכן כתב הרב שאר ישוב (תורה שבע"פ כב מעמד עורכי הדין בהלכה):

ראוי שישים בית הדין את לבו: אם צד אחד יופיע עם עורך דין, או טוען מוסמך והשני בא בעצמו- לברר ולראות אם יש חשש שזה שבא בעצמו יצא מקופח ע"י כך, ולדאוג למנות טוען עבורו ולעשות הכל כדי להשוות הצדדים זה לזה.

התשובות והנהגות כתב שיש לחייב את הצד השני לממן עורך דין ברמה שיש לו, לצד שכנגדו. והקשה שלא נהגו כך, ניתן ליישב זאת ע"פ מה שכתב הב"ח (יז, א) בשם המהרש"ל ש"בזמן הזה אין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם כי יד העשירים תקפה עלינו ודי כשיאמר לעני אל תירא בהתהלכך בבגדים פחותים, וכן אנו נוהגין". כך כאן לא נוכל לחייב את שכנגדו, אך ודאי שיש להשתדל במה שאפשר.

ה. בעל דין המגיע עם עורך דין, בית הדין יחתים אותו על שטר הרשאה בו יהיה כתוב במפורש שממנה את המורשה, ויהיה כתוב שממנה אותו בין לדין ובין לפשר וכן בין לתקוני בין לעוותי.

וכך כתב בתשובות והנהגות (שם):

"ונראה שבנוסח ההרשאה דנתבע יכתוב שמוסר לו כח ידו כידי כחו ככחי ופיו כפי וכו', ולא סגי מה שמוסיף ולא יכול לטעון לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ע"ש בקצוה"ח (קכ"ד) שאם לא שם הנתבע בפיו של השליח מה שיאמר, בזה לא מהני הודאת השליח לחייב המשלח, וע"כ ראוי לפרש שמקבל עליו כל חוב שיגיע לו מדברי המורשה שלו וכמ"ש... וצריך למנותו בין לדין ובין לפשרה שיוכל להתפשר לעת הצורך".

ו. רשת בתי הדין תקבע כללי אתיקה, ותמליץ על עורכי דין ראויים החותרים לאמת.

וכך כתב הרב שאר ישוב (שם):

לדעתנו רצוי שכל המופיעים בבתי הדין... יצויידו ברשיון מטעם בתי הדין... כדי להקנות להם לגיטימציה ומעמד הלכתי של שלוחי בי"ד. ולהקנות לביה"ד הגדול בקורת על הופעתם והתנהגותם ביושר וכבוד.

וכך כתב נפסק בפד"ר ביה"ד פתח תקווה[6]:

1. בייפוי כוח צריכה להיות התייחסות מפורשת למתן סמכות לבא הכוח למחול בשם מרשו.

2. אף אם הסמכות למחול נכתבה בצורה מפורשת, מכל מקום אם ניתן לפרש שהיא מתייחסת לסמכות להסכים להצעת פשרה או מחילה שהציע בית הדין, אין בה בכדי להקנות סמכות לבא הכוח ליזום הסכם עם הצד השני הכולל וויתור ומחילה.

3. כדי להקנות סמכות לבא הכוח למחול מיוזמתו בשם מרשו, צריך לפרש שסמכותו למחול הינה בכל מקרה, בין מחילה עצמית בין מחילה והסכמה להצעת בית הדין בין מחילה חלקית ובין מחילה מלאה לתביעה.