שאלות בדין יורד לשדה חבירו

כרך שביעי סימן לו עמוד תרכז

ראשי פרקים

א.     טול עצך ואבנך בשדה העשויה ליטע

ב.     זכית בעל הקרקע בעצים

שאלות

א. ראובן בעל רכב, הכניס את רכבו לתיקון במוסך של שמעון. הוא קיבל הצעת מחיר, ונאמר לו שאם יצטרך הוצאה מעבר לנ"ל, הם יבקשו את אישורו. תוך כדי עבודה ראו במוסך שרפידות הבלמים כמעט שחוקות, ואף שאפשר לנסוע ברכב עוד כחודש פחות או יותר, במצבים כאלה מקובל להחליף את רפידות הבלמים. במוסך שכחו לבקש את אישורו של ראובן. ראובן טוען שכיון שלא קבלו את אשורו, אינו מוכן לשלם, שיפרקו את הבלמים ויחזירו את הישנים. כמו כן טוען שהואיל ועוד ניתן היה לנסוע חודש עם הרפידות הישנות, לא היה צורך בהחלפתם. שמעון טוען שנהוג ומקובל להחליף רפידות במצב כזה, כך נוהגים כל בעלי הרכבים, וכולם שמחים שיש להם הזדמנות לחסוך עלויות בהחלפה תוך כדי תיקון דבר אחר. הגם שהיתה טעות באי קבלת אשור מראובן, ככל שמדובר בבלמים, הוא לא נתקל במקרה של התנגדות. ראובן מסכים שככל הנראה הבלמים היו בשלב שלפני החלפה, ורק טוען כנ"ל.

ב. ראובן נטע עץ ערבות ברשות הרבים (גינה ציבורית הסמוכה לביתו). הוא נהג להשקות ולטפל בעץ. בערב סוכות תלה שלט במקום שמי שרוצה לקטוף ערבות מהעץ, עליו לפנות אליו ולשלם על כל בד ערבה, ולא – הדבר יחשב כגזל. ונשאלתי במידה והמוסמך לכך מטעם המועצה נותן רשות לקטוף את הערבות, האם מותר לתושבים לקטוף ערבות.

תשובה

1.     טול עצך ואבנך בשדה העשויה ליטע

איתא בב"מ קא,א:

איתמר,היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה (אם השבח יתר על הוצאה, יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא שבח  - רש"י), ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא, ולא פליגי, כאן בשדה העשויה ליטע (אילנות, שיפה לאילן יותר מזרעים, איתא דשמואל) כאן בשדה שאינה עשויה ליטע. והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה, זיל שום ליה. אמר ליה, לא בעינא. אמר ליה, זיל שום ליה וידו על התחתונה. אמר ליה, לא בעינא (איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי). לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה, אמר ליה, גלית אדעתיך דניחא לך, זיל שום ליה וידו על העליונה. איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו עציי ואבניי אני נוטל. רב נחמן אמר שומעין לו. רב ששת אמר אין שומעין לו ...  מאי הוי עלה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו. בשדה מאי טעמא, משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי משום כחשא דארעא (שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה). מאי בינייהו איכא בינייהו חוצה לארץ (למאן דאמר משום כחשא דארעא, ממונא אפסדיה, ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו).

ונראה דבנדון שאלה א, גם לפי העובדה הלא מוכחשת, שהיה צורך בהחלפת רפידות הבלם, הגם שהיה עוד זמן של חודש בו ניתן היה להשתמש ברכב, בכל אופן דעת בני אדם במקרים כאלה היא להחליף. והגדרה אם היא שדה עשויה ליטע או לא, לכאורה תלויה בדעת בני אדם, אא"כ יש לו טענה מוכחת שהוא יוצא מן הכלל. ודבר זה נלמד מההוא דאתא לקמיה דרב, שרב אמר לו זיל שום ליה, אמר לא בעינא. ורש"י פירש שם: "איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי". ולכאורה מדוע הוסיף רש"י את הסיפא "שדה לבן היתה לי", סגי במה שאמר לא בעינא. אלא שאם מדובר בשדה שיפה לה אילנות משדה לבן, ודעת העולם לנטעה ולא לזרעה, אין בטענת לא בעינא ממש. אולם כאשר מוכיח שהוא יוצא מן הכלל, ששדה לבן היתה לי, הרי שלגביו הוי שדה שאינה עשויה ליטע. ולכן כיון שבנדו"ד דעת רוב העולם להחליף בכה"ג את רפידות הבלמים, ולא העלה טענה שהוא נוסע עם רפידות הבלמים עד לכלותם, דבר שפשוט שהוא מסוכן בעצם, הרי הוא בכלל דעת העולם שהוי כשדה העשויה ליטע.

ולפ"ז יש לאמוד כמה אדם רוצה לשלם עבור החלפת רפידות הבלמים, ולכאורה הוא המחיר (בהתאמה) ששילם בהחלפה הקודמת של הבלמים. משא"כ אם היה הגדר כשדה שאינה עשויה ליטע, יש לחשב את עלות החומר (בסיסי ללא ריוח), ועלות ישירה של עבודה (הוצאה ללא ריוח, לפי שעת עבודה של פועל במוסך). אולם כאמור נראה שבנדו"ד הוי כשדה העשויה ליטע, וכנ"ל.

אלא שכאן טוען בעל הרכב, טול עציך ואבניך, דהיינו, קח והחלף בחזרה את החדש בישן. והשאלה אם טול עציך ואבניך היא טענה גם בשדה העשויה ליטע. הרי"ף בב"מ (נח,ב בעמוה"ר), כתב לאחר דברי הגמ' שיכול היורד לומר עצי ואבני אני נוטל, דיש להסתפק אם יכול בעל הקרקע לומר ליורד טול עציך ואבניך, וז"ל:

"ואי אמר ליה בעל הקרקע טול עציך ואבניך דלא בעינא בנין, הא מילתא ליתא בגמרא בהדיא ושדרו ממתיבתא, דכי היכי כד א"ל בעל בנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו, הכא נמי אי א"ל בעל קרקע טול עציך ואבניך שומעין לו. אבל אי שביק ליה בעל בנין ואזל ליה, וחזינן לבעל קרקע בתר הכי דקא גדר ומנטר ליה, מחייבינן ליה בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה, כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכו' ..."

דברי הרי"ף מתיחסים לדברי הגמ', איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו עצי ואבני אני נוטל, ומסקנת הגמ' דבשדה אין היורד יכול לומר כן, ובקרקע יכול לומר. ועל זה כתב הרי"ף דבבית אף בעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך. ולכאורה כל דין זה הוא בקרקע שאינה עשויה לבנות, כדברי הגמ' שעליהם מתיחסים דברי הרי"ף, אבל בשדה העשויה ליטע, או בשדה שאינה עשויה ליטע ונטע נטיעות, בארץ ישראל או בחו"ל, לכל אחד מתרוצי הגמ', כשם שהיורד אינו יכול לומר כן, ויש על בעל הקרקע חיוב תשלומים, כך גם בעל הקרקע אינו יכול לומר טול עציך ואבניך. דמדברי הרי"ף נראה שתלויים הם האחד בשני, אם יכול היורד לומר, יכול בעל הקרקע לומר. ובשדה העשויה ליטע, לכאורה לא שמענו שיוכל לומר, ויש על בעל הקרקע חיוב דמים.

אולם בנימוק"י (שם ע"א) מבואר להדיא דאף בשדה העשויה ליטע, יכול בעל הקרקע לומר ליורד טול עציך ואבניך, וז"ל:

"וכבר כתבנו לעיל דבשדה נמי שאינה עשויה ליטע יכול לומר כן, וכיון דאסיקנא דבשדה אין שומעין לו אבל בבית שומעין לו, משמע דאפילו בבית העשויה לבנות שומעין לו, דאילו אינה עשויה ליבנות [לא עדיף] משדה שאינה עשויה ליטע כדאמרן, אלא ודאי אפי' עשויה ליבנות יכול אחד מהם לטעון אטול עצי ואבני או טול עציך ואבניך. ומיהו בעל הבנין גרע כחו טפי במקצת, דאם בעל הקרקע היה מקדים לו דמיו, לא מצי תו למימר עצי ואבני אני נוטל, דכיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה, הו"ל כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה, דכיון שרצה הלה זכה זה בשבילו, הכא נמי כיון שנתרצה, זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לחזור בו".

מבואר דבכל דבר, חוץ מכחשא דארעא או ישוב ארץ ישראל, יכול לומר טול עציך ואבניך. והנימוק"י מתיחס לפירוש בעובדא דרב הנ"ל בגמ', שפירש את הדו"ד בין רב לבעל הקרקע, דרב לא ידע אם אין עשויה ליטע או עשויה ליטע, לכן אמר לבעל הקרקע בסתם שישלם, ולא פירט אם ידו על התחתונה או על העליונה. וכשאמר בעל הקרקע לא בעינא, סבר רב שכוונתו לא בעינא, כיון שהיא שדה שאינה עשויה ליטע. וענה לו רב, שא"כ ישום לו וידו על התחתונה. וכשאמר לו בעל הקרקע בשנית לא בעינא, שתק רב, דפירש כוונת בעל הקרקע שיטול נטיעותיו וילך לו: "וש"מ דבשדה שאינה עשויה ליטע מצי למימר הכי, שאל"כ לא הוה שתיק רב, דהא אמר רב בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה, אלא משום דהיינו בשלא אמר כן יטול וכו', אבל כשאמר ודאי אין שמין לו". ומזה מסיק הנימוק"י דדברי הרי"ף הם אפי' בבית העשוי לבנות, דאי באינו עשוי לבנות, כבר שמעינן מדברי רב לעיל.

וכן למד במלחמות שם (שחלק על בעה"מ דלהלן) מדברי רב, דאיך אמר לו רב גלית אדעתך דמינח ניחא לך, שמא לא ניחא ליה, אלא כיון שעל כרחו יתחייב בדין לשום לו וידו על התחתונה, גדרא וקא מינטר לה, וכי גם ישלם לו ליורד, וגם יבוא היורד ויעקור מה שנטע. אלא על כרחך ה"ק ליה רב, לא בעינא יטול עציו ואבניו. ורב לא חייבו, דדינא קאמר ליה בעל הקרקע. רק כיון דחזא דקא מנטר לה, ידע דניחא ליה וחייבו לשלם.

ובבעל המאור שם כתב דאין בעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך, אא"כ לא הנהו כלום. בעה"מ חלק על פירוש הרי"ף וכתב דנראה לו כדברי רב האי גאון דאמר דאין שומעין לבעל הקרקע. וראיתו ממה שחילקה הגמ' בין בית לשדה היכא דאמר היורד עצי ואבני אני נוטל, אלמא דבזה בלבד יש לחלק בין בית לשדה, אבל כשהיורד לא רוצה ליטול עציו ואבניו, דין בית ושדה אחד הוא; "דלעולם שמין לו כרב דא"ל לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה. ואע"ג דא"ל לא בעינא. ואין לחלוק בדין זה בין בית לשדה, שאין לנו לחלוק אלא במה שחלקו בו הגמרא ... אבל ודאי היכא דהוי ההוא בנין שלא כראוי לבעל הקרקע ולית ליה ביה שום הנאה, דלדידיה מתבעי ליה למבנייה דלאו כההוא בנינא, כגון זו מסתברא דמצי א"ל טול עציך ואבניך דהא לא מהני ליה ולא מידי". יוצא מבעה"מ דאין בעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך, אא"כ בנה בנין שאינו ראוי לבעל הקרקע, אבל בלא"ה אם בעל הקרקע צריך לבנין כזה, אינו יכול לומר טול עציך ואבניך.

והרמב"ן במלחמות חלק על בעל המאור וכתב דיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך, והביא ראיה מעובדא דרב הנ"ל, וכן הביא ראיה מהירושלמי, דלחד מ"ד אומרים ליורד שימתין שבעל הקרקע יגלה דעתו דניחא ליה, ואז יוכל לגבות ממנו. ומשמע שבלא גילוי דעת, יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך. עוד כתב הרמב"ן: "ושמעתי כי רבינו האי גאון ז"ל חזר בו והסכים באותה תשובה ששדרו ממתיבתא".

אמנם גם לרמב"ן כל זה בשדה שאינה עשויה ליטע, דבשדה העשויה ליטע ס"ל לרמב"ן דאינו יכול לומר כן. דעל עובדא דרב שאמר בעל הקרקע לא בעינא, כתב הרמב"ן בחידושיו לב"מ קא,א, וז"ל:

"ומכאן למדנו שאם אמר בעל השדה או בעל הבית יטול עציו ואבניו שומעין לו. שאם אתה אומר אין שומעין לו, למה אישתיק רב עד דחזייה דגדרה, וכי גדרה נמי מנא ליה דניחא ליה, דילמא לא ניחא ליה אלא כיון שעל כרחו אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה, גדר ומנטר לה, וכי ישום לזה ויחזור ויעקור. אלא ודאי כי אמר לא בעינא, יטול עציו. ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קאמר ליה ולא הו"ל לנטורה, וכיון דמנטר לה, גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה. וכן דעת רבינו הגדול דלמריה ארעא שומעין לו אם אמר טול עציך ונטיעותיך ואבניך בין בבית בין בשדה, דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא לישוב א"י שאם בא לקוץ אין ממחין בידו, לפיכך שומעין לו בכולן. ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו, דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה".

מבואר מדברי הרמב"ן דדוקא בעובדא דרב שלא היתה השדה עשויה ליטע, לכן שתק רב כשאמר בעל הקרקע לא בעינא, והיינו טול עציך ואבניך. אבל בשדה העשויה ליטע, לא יכול בעל הקרקע לומר לנוטע טול עציך ואבניך. דבעשויה ליטע עדיפא ממאן דגדרה. ונראה דסברתו דכיון שעשויה ליטע אנן סהדי דניחא ליה, עדיף אנן סהדי דניחא ליה ממה שגילה דעתו דניחא ליה. וכן כתב הרשב"א (ב"מ קא,א) שם: "ובשדה העשויה ליטע אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך, אין שומעין לו, דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי, ועדיף מינה". וכן כתב הריטב"א שם (ב"מ קא,א), ושכן דעת הרמב"ן. וכן כתב הר"ן בחידושיו שם.

והרמב"ם בהל' גזילה ואבידה יד-ה, פסק: "היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה. אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו, אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע". והראב"ד בהשגות כתב שאין אומרין כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל. ונחלקו הכס"מ והרב המגיד בבאור דברי הרמב"ם. הרב המגיד כתב דדברי הרמב"ם דיכול בעל הקרקע לומר עקור אילנך אינם אלא בשדה שאינה עושיה ליטע, אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו, וכן עיקר, ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א, ושכן נראה מההלכות (היינו דברי הרי"ף).

והרב המגיד לשיטתו, כתב שם בה"ט, על דברי הרמב"ם: "היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה, ואם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל, בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע, אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו". וכתב הרב המגיד דהרמב"ם מיירי בשדה שאינה עשויה ליטע, דחורבה היא שדה שאינה עשויה ליטע. ולכן יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך. הא אם היתה החורבה עשויה לבנות, לא יכול בעל הקרקע לומר כן.

[והגאון רבי מאיר שמחה בחידושיו לב"מ ח"ב ב"מ קא,א, הביא ראיה לכס"מ ממש"כ המחבר בשו"ע חו"מ קסח,א בדין שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, ואמר הלה זיתי אני נוטל וכו',  דאם אומר לו בעל הקרקע טול אילנותיך, שומעין לו. ולמד הגרמ"ש דאף בשדה העשויה ליטע שומעין לו. ולכאורה צ"ב, דשם בשו"ע לא משמע דמיירי בעשויה ליטע. וגם מדברי הרמב"ם בהל' שכנים ד,י שלא הזכיר טענת בעל הקרקע עקור אילנך, אפשר דלא ס"ל כלל שיכול לטעון כן.]

אולם דעת הכס"מ דדברי הרמב"ם בה"ה, מתיחסים למש"כ בה"ד, ושם כתב בין בשדה העשויה ליטע ובין באינה עשויה ליטע, וכך הם פשט דבריו בה"ה. וכן כתב בתש' בעי חיי (חחו"מ ח"א סי' רכג) בטעם הכס"מ, דמדלא חילקו הרי"ף והרמב"ם בין שדה העשויה ליטע לאינה עשויה ליטע, משמע שבכל ענין יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך. (ועיי"ש, דכיון דפלוגתא דרבוותא, קיי"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה). וגם נראה מדברי הכס"מ דאף בשדה העשויה ליטע, אף שבעל העצים אינו יכול לומר שיטול עציו ואבניו מפני שמכחיש הקרקע, בעל הקרקע יכול לומר כן בכל ענין.

ובמעיני החכמה למהרא"ל צונץ (ב"מ קא,א ד"ה איתמר) הביא ראיה דהרמב"ם מיירי בכל גווני, בין עשויה ליטע ובין באינה עשויה ליטע, וכדעת המגיד, ממה שלא חילק הרמב"ם בה"ח, בדין גילה בעל הקרקע דעתו, בין עשויה ליטע לאינה עשויה ליטע, עיי"ש דכן גם דעת הרי"ף והשו"ע, והכי נקטינן, דבעשויה ליטע אינו יכול לומר בעל הקרקע לבעל העצים טול עציך ואבניך, דלא כב"י והסמ"ע (ס"ק ד).

גם הגרא"ז באבן האזל (גו"א י,ד-ה) כתב כדעת המגיד, הן מצד סדר הדברים ברמב"ם (עיי"ש), וכן מהסברא, דכיון דבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה, ע"כ אפי' אין השבח עולה סך האומד, חיב לשלם כמה שאומדים, דאם השבח שוה כך, אפי' באינה עשויה ליטע כן. אלא בהכרח אמרינן דודאי הוי ניחא לבעלים ונתחייבו בכך, א"כ מה מהני כשאומר עכשיו לא ניחא לי. ומבואר דכל היכא שיש אומדנא דניחא לבעלים בכך, לא יכול לומר כעת טול עציך ואבניך דלא ניחא לי. ובהל' שכנים ג,ד הוכיח הגרא"ז מבונה המקיף ארבעה כתלים מסביב לחצירו, באופן שגם הניקף נהנה, אם בנה את הכותל על מקום שניהם, חייב לשלם הניקף למקיף מחצית מההוצאות עד לד' אמות, וכמש"כ הרמב"ם שם בה"ב. והקשה הגרא"ז, דאף שהחורבה עשויה לגדור, ואף שבנה על מקום שניהם, יכול הניקף לומר למקיף טול עציך, לשיטת הכס"מ. ומזה הוכיח דאינו יכול לומר כן בעשויה ליטע, וכדעת המגיד, עיי"ש.

והרא"ש (ב"מ ח,כג) הביא דברי הרי"ף הנ"ל, והביא עליהם את דעת הראב"ד דאין שומעין לבעל הקרקע האומר טול עציך ואבניך, דקי"ל חורבה עומדת לבנות וזה מזיק הוא ואין שומעין לו, אלא ישב בה זה שבנה בחצר חבירו עד שיתן יציאותיו. וכתב הרא"ש: "ומסתבר טעמא היכא שלא היה משתמש בחורבה, ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלא קפוח פרנסתו, דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו". מבואר מהרא"ש דיש לבחון את כנות כוונת בעל הקרקע, האם באמת אינו חפץ בעציו ואבניו של היורד, אין לו צורך כלל בבנין או בנטיעה, ולא מהנהו כלל, דבזה יכול לטעון. אולם כאשר כל הטענה של טול עציך ואבניך נועדה רק לגרום הפסד ליורד, בזה אין שומעין לו.

ובמהר"א ששון (סי' רכד) הקשה סתירה בדברי הרא"ש, דשם בהכ"ב כתב דעובדא דרב מיירי בשדה העשויה ליטע, ויכל בעל הקרקע לומר לרב לא בעינא, וא"כ סובר שאף בעשויה ליטע יכול לומר טול עציך ואבניך. וכתב לחלק, דבעובדא דרב אכן לא מעונין בנטיעה, כיון שרוצה לזרוע תבואה, משא"כ בנדון הראב"ד מדובר בטענה שכל מטרתה לגרום הפסד לבעל הבנין.

לאמור לעיל מצאנו ד דעות בדין בעל קרקע שאומר טול עציך ואבניך. דעת הרמב"ם שיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך, כיון דסתם חרבות אינן עשויות ליבנות. והוא מש"כ הרי"ף ז"ל דשדרו ממתיבתא. אא"כ נכנס בעל הקרקע ודר בה. ומבואר דדוקא באינה עשויה ליטע, אבל בעשויה ליטע, דעת הרי"ף והרמב"ם דאינו יכול לומר כן. והדעה השניה היא דעת הנמוק"י, דאפילו בעשוי לבנות יכול לומר טול עציך ואבניך. וכן דעת הב"י (כמש"כ גם בכס"מ). הדעה השלישית היא דעת רב האי גאון (כמש"כ בבעל המאור הנ"ל) דלא יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך לעולם, אא"כ בנה בנין שלא כראוי לבעל הקרקע ולית ליה ביה שום הנאה.  והרמב"ן במלחמות כתב שרב האי חזר בו. ודעת הרא"ש דמסתבר טעמא דהראב"ד כשלא היה משתמש בחורבה ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו, דודאי תואנה מבקש להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו.

ובטור חו"מ סי' שעה הביא את הא דשדרו ממתיבתא, דאם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך דשומעין לו, אא"כ בעל החורבה גדר ליה ומנטר ליה, דודאי ניחא ליה ומיחייב בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה. והביא הטור את דעת הראב"ד שאין שומעין לו דכל חורבה עומדת ליבנות, וזה מזיק הוא, והיורד ישב בתוכה עד שישלם לו יציאותיו ומשמע מהרצאת הדברים דמחלוקת רק אם חורבה עשויה לבנות, אבל אם היתה עשויה בנות, לכ"ע אין בעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך. והביא הטור את דעת אביו הרא"ש, דמסתבר טעמיה דהראב"ד היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו, דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו, הא לאו הכי שומעין לו.

והב"י שם הביא בתחילה את תלמידי הרשב"א, דאפילו בשדה העשויה ליטע יכול לומר לו טול עציך ואבניך ונטיעותיך, שאם לא כן נמצא אדם כופה לעשות שדה וגנה וחצר ובתים. ושכן נראה מדברי הרי"ף שלא חילק בין עשויה ליבנות לאינה עשויה ומסתמא בית עשויה ליבנות היא. ובהמשך כתב על דברי הרא"ש הנ"ל: "ואפשר שאף למאי דשדרו ממתיבתא איתנהו לדברי הרא"ש". ועיי"ש בדעת הנמוק"י. ועיי"ש עוד בב"ח ס"ק ה, דנראה שהסכים לדעת המגיד.

ובשו"ע חו"מ שעה,א-ב נקט כלשון הרמב"ם, וכתב דשומעין לבעל השדה האומר עקור אילנך, ולא חילק בין עשויה ליטע ואינה עשויה ליטע. ומדברי הסמ"ע ס"ק ד נראה שנוקט כמש"כ בכס"מ, דאין חילוק בין עשויה ליטע או לא, ובכל גוונא יכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך, דלא כמגיד.

וראיתי בחזון איש (ב"ב ב,ג) שכתב דאין מחלוקת בין הראשונים, דאין דברי הרמב"ן והרשב"א אלא כשאין לבעל השדה אמתלא וטעם מפני מה לא היה רוצה לנוטעה, "ואנו רואים את תשובתו טול נטיעותיך רק כדי להכעיס את היורד, כעין גם לי גם לך לא יהיה, או כדחיה שלא לשלם. אבל אם הדבר אמת שאינו חפץ בנטיעותיו אלא רוצה בעקירתן, דינו כשדה שאינה עשויה ליטע". וכתב דהטור כתב שיש מחלוקת בדין זה, וס"ל לחזו"א שאין כאן מחלוקת, אם לא שנאמר דפליגי בסתמא אם חשבינן ליה למשקר. דלרמב"ן ןהרשב"א דבסתם חשבינן ליה למשקר, ולרא"ש מן הסתם מהימן.

ולפ"ז בנדו"ד נראה כאמור דחשיב כשעשוי לתקן, דרפידות בלמים בשלב כזה, ודאי עשוי לתקן, והוי כעשויה ליטע, ורבו הפוסקים דבעשויה ליטע לא יכול לומר לו טול מה שעשית. ואף למש"כ הרא"ש, וכמו שביאר החזו"א, דכל כשנראה מטענתו שרוצה לגרום הפסד, אבל באמת ניחא ליה בהכי, אינו יכול לומר טול מה שעשית. וכן נלענ"ד עובדתית בנדו"ד, שטענת שמעון היא לצורך מו"מ כספי, להורדת המחיר עד כמה שניתן, ולא טענה כנה של החלפת הרפידות, כיון שבכה"ג לא רק לשמעון יגרם הפסד אלא גם לראובן, ולאו בשופטני עסקינן.

עוד נראה דבנדו"ד לא יוכל בעל הרכב לטעון לבעל המוסך טול מה שעשית, לפמש"כ הנתיבות שעה,ב: "נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמו שנתן, ולכך יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה, אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע, מחויב לשלם לו". וא"כ גם בנדו"ד אינו יכול לקח בחזרה את הרפידות, ויש בזה נזק גדול, וכבר לא להתקין את הרפידות ברכב אחר, ולכן חייב לשלם.

לאור האמור,

יש לאמוד כמה היה מוכן אדם אחר לשלם עבור החלפת רפידות תוך כדי עבודה, לפי מחיר ממוצע בשוק המוסכים (ויש לברר אצל מומחה בדבר, או לפי מה ששילם ראובן במקרה דומה בהחלפת רפידות בלמים), ועל ראובן לשלם סכום זה לבעל המוסך.

2.     זכית בעל הקרקע בעצים

ובנדון השאלה השניה שירד ושתל שיח ערבות ברשות הרבים, נראה דדינו כיורד ברשות בשדה העשויה ליטע, כיון דלעיריה/מועצה לא איכפת אם שותלים שם בפינה שיח ערבות שאינו מפריע, ומקומות אלה שיש בהם אדמה ולא מרצפות אבן, נועדו לשתילת צמחים, ואפשר גם שיח ערבות. דלמש"כ לעיל, אומדן דעת שניחא ליה במקום כשדה שישתלו שיחים, ועד כמה שלא היתה להם טענה שרוצים לשתול צמחים אחרים, אנן סהדי דניחא להו בהכי. לכן עד כמה שיש לחייב את המועצה בתשלום, יש לאמוד כמה היתה המועצה מוכנה לשלם לגנן שישתול שיח ערבות (ולענ"ד מדובר בסכום מזערי ביותר. מדובר בבד ערבה ישן שהשריש, ועלותו נמוכה מאד, ואף עלות ההשקיה לעץ ערבות נמוכה ולא משמעותית). ונפק"מ שאם הוי כעשויה ליטע, שאין המועצה יכולה לומר לו לעקור השיח ולילך. משא"כ אם הוי כשדה שאינה עשויה ליטע, יכולים לומר לו כן לדעת רוב הפוסקים הנ"ל. ומן הסתם, סתם מקום כזה ברשות הרבים הוי כעשוי ליטע.

ונראה דבכל דין יורד לשדה חבירו, הוי העצים של בעל הקרקע, ויש ליורד תביעת דמים כנגד בעל הקרקע, אך העצים הם של בעל הקרקע. כך יש ללמוד מדברי הרשב"א בסוגיא (ב"מ קא,א), וז"ל:

"נ"ל דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה, מיד קנתה לו חצרו, שהרי כשבנה זה או נטע, על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי, או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו, קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והו"ל כאותה ששנינו בפ"ק דב"ב כותל חצר שנפל ... אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה, קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן, למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור, ואיזו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי. אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו. ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה כמלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי, כנ"ל".

ועיין גם בנימוק"י ב"מ נח,א בעמוה"ר. הנה דברי הרשב"א שזכתה לו חצירו וקנה בעל הקרקע, הוא דוקא כשדעת הנוטע שיקנה הלה, וכשגילה דעתו דניחא ליה, קנתה לו חצירו. אבל בנדו"ד לכאורה שותל השיח דעתו היתה שיהיה שלו, ולא על דעת לגבות מהמועצה כספים, אלא שיהיה העץ שלו, ובחג הסוכות ימכור לאחרים. אך נראה דמש"כ הרשב"א דבנה ונטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה, היינו לענין הטענה של עצי ואבני אני נוטל. אולם ברור שכל עוד הנטיעה מחוברת לקרקע והבנין מחובר לקרקע, הרי הם של בעל הקרקע, ורק יש לו זכות לתשלוש ולטעון עצי ואבני אני נוטל. ובנדו"ד מה שייך שיטען היורד עצי אני נוטל, הרי עצו היה בד ערבה, והשיח הקיים היום, כבר שינה פניו והכל לבעל הקרקע.

ויש להביא ראיה דמה שהשביח הכל לבעל הקרקע, מהא דתנן ב"מ ק,ב: שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה – יחלוקו. ושם בגמ' קא,א: אמר עולא אמר ריש לקיש, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ולאחר שלש (עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו, פטורין מן הערלה, כדתנן, אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות  פטור, ואם לאו חייב. - רש"י), אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים, דאמר ליה אי את נטעת, בתוך שלש מי הוה אכלת. ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קאכלת פלגא בהדאי. אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה. ולימא ליה אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי. משום דאמר ליה, אי אנא נטעי, הוה קטיני, וזרענא תחותייהו סילקא וירקא (הוו זיתים דקין ולא היה להן צל, וזרענא תותייהו סילקא וירקא).

וממהלך הגמ' מבואר דלהלכה רק בנעקרו ובגושיהם ובתוך ג, יחלקו בעל הקרקע עם בעל הזיתים, אבל לא נעקרו בגושיהם, או לאחר ג, הכל לבעל הקרקע. וכן פסק הרי"ף (ב"מ נז,ב – נח,א בעמוה"ר), והרא"ש ב"מ ח,כא, שהביאו רק את המימרא רבין אמר ר"ל. וכן פסק הרמב"ם שכנים י,ד: "שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו .. ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג שנים, ולאחר ג הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד". וכן פסק בשו"ע חו"מ קסח,א. והנימוק"י שם (ב"מ נז,ב – נח,א בעמוה"ר), כתב וז"ל:

"הכל של בעל הקרקע. כל הפירות של בעל הקרקע. ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתיו כמו שהיו שוין בשעה ששטפן נהר, אבל לא מה שהשביח האילן בעצמו, דאותו שבח הוי לבעל השדה בתוך ג כפירות לאחר ג בגופו, דמצי א"ל אי אנא נטעי הוי כל זה שבחא דידי".

מבואר מהנימוק"י דיש על בעל הקרקע חיוב לשלם לבעל הזיתים דמי עצים כפי שווין בשעה ששטפן נהר. (ועיין בתוס' ב"מ קא,א ד"ה ואם: "ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות". ובפשטות, הכוונה למה שהיו שוים בשעה ששטפן נהר. וע"ע בראב"ד שכנים י,ד  דאומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו. וברב המגיד שם חילק בין נעקרו בגושיהם לנעקרו בלא גושיהם, דכשנעקרו בלא גושין הרי זו אבידה המותרת כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר, דודאי בעלים מתיאשים, ולכן הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל וכפשט הגמרא, אבל כשנעקרו עם הגושין, הרי גדלו עם סיוע הגושין ולפיכך נוטל חלקו. אי נמי, שכל שנעקרו עם גושין, אין דרך הנהר להוליכם למקום רחוק, ולכן אינו מתייאש מהם, עיי"ש. וע"ע בשו"ע חו"מ קסח,א, סמ"ע ב ובט"ז שם). דכל שבח העצים כולל הפירות, הכל לבעל הקרקע, ורק בתוך ג, כיון שאילולי נעקרו בגושיהם היו הפירות ערלה, חולקים בעל הקרקע ובעל העצים, אך עצם השבח של העצים, כל מה שגדל, הכל לבעל הקרקע. וכן מבואר בדברי הר"ן בחידושיו בסוגיא, דמה שהשביחו העצים, הכל לבעל הקרקע: "דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש, הרי הוא כפירות דלאחר שלש, דמצי אומר ליה אי אנא נטעי כולי שבחא דידי הוי". והיינו דדוקא בפירות דשייך בהם ערלה יחלוקו, אך השבח כולו לבעל הקרקע. ועיין בקובץ שעורים ב"ב סי' צה, דמוכח מהסוגיא דהיכא דליכא משום ערלה, הכל לבעל הקרקע.

ועיין בחלקת יואב (חחו"מ סי' י) שדן במי שזורע בשדה חבירו שלא ברשות, ובתחילה רצה להביא ראיה מתוס' ר"ה יג,א ד"ה ולא, דאף שארץ ישראל ירושה מאבותינו, מ"מ יש לנכרי במה שזרע בארץ. וכתב לחלק, דכך היתה הנתינה לאברהם אבינו, שיהיה לו קנין הגוף, וקנין פירות לנכרים. ועיי"ש ראיות נוספות שהביא מהמשנה כלאים ז,ו, ותרומות ט,ד, דהכל לבעל הקרקע. רק מבואר מדבריו דכאשר זרע בשדה הפקר, חייב במעשר, וכדאיתא בירושלמי ריש מעשרות וברמב"ם תרומות ב,יא, דס"ל לירושלמי דהיכא שאין לקרקע בעלים, מה שזרע הוא שלו. ואין כך בנדו"ד, דאין הקרקע הציבורית הפקר אלא שייכת לרשות המקומית. (ועיי"ש מה שחילק בין נוטע בקרקע לבין מרכיב ענף באילן, דבמרכיב באילן, הכל לבעל הענף. וכתב די"ל דיש חילוק בין יוצא מקרקע ליוצא מאילן, עיי"ש).

ולאמור לעיל בנדו"ד אין לזה ששתל שיח ערבות אלא דמי נטיעה של שיח הערבות, שהוא לכאורה סכום זעום, ואין לו כל ההוצאות. אולם ראיתי בשטמ"ק שהביא בשם הראב"ד, דהיכא דטרח בנטיעה, יש לו כל ההוצאות, ואם עשויה ליטע, אומדים כמה רוצה ליתן בנטיעה זו. שכן הדין ביורד לשדה חבירו, ורק בשטף נהר, שלא טרח ויגע, אין לו אלא דמי הנטיעות. וז"ל השטמ"ק ב"מ קא,א:

"ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא, והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא, דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע, אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות".

וכן כתב המאירי (ב"מ ק,ב), דאין דנין אותו כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, שבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, שבשדה העשויה ליטע ונטעה טרח בכל עניני עבודת הקרקע, אבל בזו לא טרח כלום, והילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. ולפ"ז למש"כ לעיל דחשיב כשדה העשויה ליטע, יש לאמוד כמה המועצה היתה רוצה לשלם עבור שתילת עץ ערבות במקום זה.

ולפ"ז הערבות שייכות למועצה, ואם המועצה תתן רשות לתושבים לקחת ערבות מהשיח, לא יוכל שותל השיח למנוע מהם בטענה שהשיח שלו. השיח הוא של המועצה, ויש לבעל השיח תביעת דמים נגד המועצה, ואם הוי כשדה העשויה ליטע (וכך מסתבר), אומדים כמה רוצה המועצה לשלם בכה"ג, ואם כשדה העשויה ליטע, אין לו אלא הוצאה שעור שבח. (ואין לומר דדינו כשותף ונוטל כל השבח, דרשות המועצה היא רשות נפרדת וכרשות של ציבור, ואין כל תושב ותושב שותפים).

אך השאלה אם יכול שותל השיח למכור את הערבות, ובדרך זו לכסות את החוב שחייבת לו המועצה. ויש לציין בענין זה, דאף אם הוא רשאי, עליו לפנות לבית דין שישומו כמה החוב של המועצה כלפיו, ויוכל למכור בשעור זה בלבד. כמו כן אין הדבר מונע מאחרים ליטול מהעץ בכל מקרה, כיון שהעץ שייך למועצה, וכשהמועצה נותנת רשות להשתמש בערבות, הרי העץ שלהם, אך יש עליהם חיוב דמים כלפי השותל וכדלהלן.

הנמוק"י (ב"מ נח,א מעמוה"ר) הביא מהרשב"א (הובא גם בר"ן בסוגיא) דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה, אינו יכול לדור בחורבה בטענה שהוא בנאה: "משום דא"ל אי אנא בנינא, מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק". מבואר מהרשב"א שהואיל ובעל הקרקע הוא הבעלים ולא הבונה, זכות הפירות הם לבעל הקרקע, ורק יש עליו חיוב דמים כלפי הבונה. ואם כבר דר בה הבונה, והשאלה אם צריך להעלות שכר לבעל הקרקע, הדבר תלוי אם החורבה המסוימת עשויה לשכר, וככל דין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, דאם אינה עשויה לשכר, אין צריך להעלות לו שכר, ואם עשויה לשכר, ואפילו בטרם שיפץ הבונה היתה ראויה לשכר מועט וכעת ראויה לשכר מרובה, צריך לשלם לבעל הקרקע שכר כשווי שכירותה כעת לאחר השיפוץ. והביא ראיה מב"ק כא,א מההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי וכו'. והואיל וכן, אסור לו להשכיר לאחרים. ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי חצר דלא קיימא לאגרא, השוכר פטור מלשלם, ואי קיימא לאגרא, מעלה שכר לבעל הקרקע. והביא ראיה מהגמ' ב"ק שם מהשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים. ובקיימא לאגרא ושילם השוכר לבונה, מוציא מהבונה, שהרי בעל הקרקע יתבע ממנו. ואף בלא קיימא לאגרא דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אם שילם לבונה "מפיק מיניה, דהא ארעא לאו דידיה הוא. ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב. הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מחילה". עוד הביא מדברי הרשב"א, וז"ל:

"ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי, דאמר (ב"מ לה,ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר".

וי"ל דמיירי באופן ששילם השוכר לבונה ולא תבע ממנו, דלמש"כ הנימוק"י, יכול לתבוע מהבונה שיחזיר לו השכר, דהא ארעא לאו דידיה הוא. אלא מיירי הרשב"א באופן שלא תבע השוכר, דמנכים למשכיר מהחוב שחייב לו בעל הקרקע את דמי השכירות שגבה. ועיי"ש בלשון הרשב"א שכתב: "ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין", משמע דלכתחילה אינו יכול להשכיר לאחרים. ואפשר דמדין עביד אינש דינא לנפשיה היכא שלא יוכל לגבות חובו, יוכל להשכיר, וצ"ע בכל מקרה לגופו, וגם תלוי לכאורה במחלוקת הראשונים אי עביד אינש דינא לנפשיה בחוב כזה, עיין חו"מ סי' ד.

אמנם מדברי תלמיד הרשב"א (ב"מ קא,א) נראה דחולק על הרשב"א וס"ל דיכול להשכיר לאחרים, וז"ל: "וכתבו רבותי שאם השכירה זה הבונה לאחרים, חייב להעלות לו שכר, שאינו יכול לעשות סחורה בחורבתו של חבירו. ונראה לומר שאין זה נכון. אין זה עושה סחורה בחורבתו של חבירו אלא שכר עציו ואבניו הוא שנוטל, ובשלו הוא שעושה סחורה ולא בשל חבירו". מבואר מדבריו דאף שדעת הרשב"א דחייב להעלות שכר לבעל הקרקע, ס"ל לתה"ר שיכול ליטול שכר. ונראה לבאר דכוונת תה"ר, דשכר עציו ואבניו, לא שהבונה הוא הבעלים להשכרה, אלא כיון שמגיע לו מבעל הקרקע דמים עבור מה שבנה, הרי מנכה לו מהשכר שהשכיר חוב זה, וזו כוונתו "שכר עציו ואבניו". ולזה הסכים גם הרשב"א, וכמש"כ הנימוק"י בשמו. ומה שנחלקו, האם לכתחילה יכול להשכיר, דדעת תלמיד הרשב"א דאף לכתחילה יכול להשכיר כדי לגבות שכר עציו ואבניו.

לכן נראה בנדו"ד להתיר לשותל השיח למכור עד כדי החוב. ואם המועצה תאמר לשותל השיח "טול עציך", דהיינו עקור השיח, ועקר השיח, פשוט שיכול למכור את הערבות מהשיח התלוש והרי הם שלו, והוי כנותנים לו את כל השיח תמורת ויתור החוב.

ובאותו הענין, נשאלתי באחד השכנים ששתל בחצר המשותפת שיח ערבות, ושוב עלתה השאלה מי רשאי להשתמש בשיח. וגם בזה י"ל דהבעלות על השיח היא משותפת. וממילא קטיפת בדי הערבה תלויה בנוהג בין השכנים. הם יכולים ברוב דעות (כנהוג בהחלטות כאלה) להתיר לכל שכן או לכל מאן דבעי לקחת ערבות. ולשכן ששתל ערבות יש תביעת ממון כנגד השכנים, אך דינו כשותף היורד, ולכאורה דינו כיורד ברשות (גם זה צ"ע איך נהוג, אם כ"א יכול לשתול פרחים בחצר או לפי החלטת הועד וכד'). ואם דינו כיורד ברשות, הרי יכול לתבוע את השבח (ואם ההוצאה גבוהה יותר, אע"פ כן רק הוצאה שעור שבח), עיין מה שכתבתי כאן בסי' כ אות א. ושוב אם יורו לו לקצור את השיח, הערבות שלו וכנ"ל.

לאור האמור לעיל, בענין שתי השאלות הנ"ל:

א. יש לאמוד כמה היה מוכן אדם אחר לשלם עבור החלפת רפידות תוך כדי עבודה, לפי מחיר ממוצע בשוק המוסכים, ועל ראובן לשלם סכום זה לבעל המוסך.

ב.  שיח הערבות שייך למועצה, ואם המועצה נותנת רשות לקטוף ערבות, רשאי כל מקבל רשות (או כל תושב, אם הרשות כללית) לקטוף ערבות.

ג.   לשותל השיח יש תביעה כלפי המועצה, ועל המועצה לשלם לשותל לאחר אומד כמה היו מוכנים לשלם למי שישתול שיח ערבות במקום ההוא.

ד.   יש להתיר לשותל השיח למכור ערבות עד לשעור החוב, לאחר קבלת שומת החוב מבית דין.

ה.  נראה דהמועצה אינה יכולה לומר לשותל טול ועקור את השיח, כיון דיש לראות במקום כעשוי ליטע. אולם אם אמרו לו כן ועקר השיח, רשאי למכור את הערבות מהשיח שנעקר, והרי הם שלו.