פושט רגל - איך מחלקים חובותיו

בינת המשפט סימן תיב

בדין פושט רגל - איך מחלקים חובותיו

א. שיטת רבינו חננאל בחלוקת פרעון חובות, לפי חלק כל אחד בחוב. ב. שיטת הרי"ף בחלוקת פרעון חובות, לפי מספר בעלי החוב. ג. שיטת הראב"ד בחלוקת פרעון חובות, לפי חלקם בחוב, רק עד שוי שיעבודם. ד. ההבדל בין חלוקת שבח לפשוט ובכור, ובין חלוקת חובות. ה. דין שני שטרות האם נחשב לשני בעלי חוב. ו. איך הלכה למעשה בחלוקת חובות, כשאין כדי לכולם. ז. האם יש לנהוג בחלוקת חובות כפי מנהג המדינה. ח. חוב בעל הבית לפועל חמור יותר מחוב לוה למלווה בכמה דברים: שנכנס לביתו למשכנו, וי"א שאין מסדרין, ועובר בל תלין, ומשלם רק כסף, ודינו כהלואה להתבע בכל מקום. ט. איך יחולק שכר פועל לכמה פועלים, כשאין לבעל הבית כדי כולם.

הנידון

מפעל נקלע למשבר כספי, והכריז על פשיטת רגל, ונשאר חייב הרבה כספים לפועלים. למפעל יש שני מליון שקלים, שאינו מספיק לשלם את כל החובות לפועלים. האם ראוי לחלק את הכספים לפי אחוזים לכל פועל, דהיינו שאם סך החובות לפועלים הוא עשרה מליון שקלים, אם כן יש לבעל הבית חמישית משכר עבודתם, וישלמו לכל פועל חמישית משכרו שחייבים לו. או שיש לחלק בשוה לכל הפועלים, דהיינו לחלק את שכר העבודה לפי מספר הפועלים, ולחלק לכל פועל ולא לפי סכום עבודתם. כגון שאם יש למפעל חמישים פועלים ישלמו לכל פועל ארבעים אלף שקלים בלי לחשב כמה עוד נשארו חייבים לו.

תשובה

יש לחלק כמו בבעלי חובות, שקודם מחלקים לכולם כפי הפחות שבהם. ולאחר מכן חוזרים וחולקים שוב כפי הפחות שבהם. לפי זה, אם היו שלושה בעלי חובות, לאחד חייב מאה, לאחד מאתים, לאחד שלוש מאות, ויש לבעל הבית חמש מאות, קודם נותנים לכל אחד מאה, ובמאתים שנשארו, מחלקים השנים לכל אחד מאה. ואם יש לו רק שלוש מאות מחלקים לכל אחד מאה ודי. לפי זה, אם במפעל חייבים לפחות שבהם ארבעים אלף שקלים, יש לחלק את הכסף לכל הפועלים בשוה.

ביאור התשובה

חלוקה לפרעון בעלי חוב - שיטת רבינו חננאל

בתחלה יש לבאר מה הדין בבעלי חוב, שאין למלוה לפרוע את כל החובות, ויש הרבה בעלי חוב. והנה כתב הטור (חושן משפט סימן קד) דרבינו חננאל סובר שיש לחלק לכל אחד לפי חלקו, דהיינו, שאם יש שלושה בעלי חוב, לאחד הוא חייב מאה ולאחד מאתים ולאחד שלוש מאות, חולקים את הנכסים לששה חלקים, ונותן לבעל המאה חלק אחד מהנכסים, ולבעל המאתים שני חלקים, ולבעל השלוש מאות שלוש חלקים. ולפי זה, אם יש לבעל חוב רק שלוש מאות, ינתן לבעל המאה חמישים, ולבעל המאתים מאה, ולבעל השלוש מאות מאה וחמישים, ומביא רבינו חננאל ראיה לשיטתו, מהא דאיתא בבבא בתרא (קכד, א) דלרבי, דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, מוכח שנוטל כל אחד לפי חלקו.

העולה מזה: כאשר אין די כסף ללוה לפרוע כל חובותיו, לפי רבינו חננאל יש לחלק לכל אחד לפי גודל חלקו בחוב, שאם לאחד יש חוב פי שנים מהאחד, ולאחד פי שלושה, יקבל האחד חלק אחד, והשני שני חלקים, והשלישי שלושה חלקים מהנכסים.

חלוקה לפרעון בעלי חוב – שיטת הרי"ף והמחבר

אבל הרי"ף בכתובות (נו, א מדפי הרי"ף) חולק על רבינו חננאל, והאריך להוכיח דלא זו החלוקה בבעלי חובות, אלא יש לחלק לכולם כמו שיש לפחות מכולם, ולאחר מכן לחלק את הנשאר גם לפי הפחות מכולם, וכן פסק המחבר. והרי לך לשונו (חושן משפט קד, י):

"כיצד חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, או פחות, חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון ביניהם, כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו. וחוזרים הנשארים מבעלי חובות, וחולקים היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק' ושל זה ק"ק ושל זה ש', אם היה כל הנמצא שם ש', נוטלים ק' ק'. וכן אם נמצא שם פחות מש', חולקים בשוה, נמצא שם יתר על ש', חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל הק'; ושאר הממון חולקים אותם השנים על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת"ק או פחות, חולקים ש' בשוה, ויסתלק הראשון, וחוזרים וחולקים הק"ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת"ר, חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק"ק בין השנים, ויסתלק בעל הק"ק, ונותנין הק' הנשארים לבעל הש', ונמצא בידו ש'. ועל דרך זו חולקים, אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות כאחד" עכ"ל המחבר.

והטעם שפסק המחבר כהרי"ף נגד רבינו חננאל מבואר בדבריו בבית יוסף, וז"ל:

"והרי"ף (כתובות נא.) האריך בפירוש שמועה זו, והעלה דהלכה כרבי, ופירש כפירוש רש"י. והרא"ש (פ"י סי' ט) דחה ראיות רבינו חננאל והסכים לדברי רי"ף. והרמב"ם פרק כ' ממלוה (ה"ד) כתב כדברי הרי"ף וכתב בסוף דבריו, ויש מן הגאונים שהורה שחולקים לפי ממונם, ובפרק י"ז מהלכות אישות (ה"ח) כתב הרמב"ם דעת הרי"ף סתם בלי שום חולק, וגם בפרק כ"א מהלכות מלוה (ה"א) סתם דבריו כדרך זו. וכתב הרב המגיד בפרק כ' ממלוה שלדעת הרי"ף הסכימו מרבית האחרונים ז"ל, ורבינו הביא דעת אחרת מהגאונים, שיש שהורה שחולקים לפי ממונם. ומכל מקום לענין מעשה כדברי הרי"ף אנו עושים, ומפיו אנו חיים, וכן נראה מדברי רבינו פרק כ"א עכ"ל והכי נקטינן" עכ"ל.

מבואר שפסק הבית יוסף כהרי"ף כיון שמפיו אנו חיים, וגם הרמב"ם סובר כן.

העולה מזה: לפי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, החלוקה בין בעלי חובות כשאין די לכולם, היא אינה לפי ממונם, אלא לפי מספרם. דהיינו, שיש לחלק לכולם כמו שיש לפחות מכולם, ולאחר מכן לחלק את הנשאר גם לפי הפחות מכולם, וכן שוב. לפי זה, אם היו שלושה בעלי חובות, לאחד חייב מאה, לאחד מאתים, לאחד שלוש מאות, ויש לבעל הבית חמש מאות, קודם נותנים לכל אחד מאה, ובמאתים שנשארו, מחלקים השנים לכל אחד מאה. ואם יש לו רק שלוש מאות, מחלקים לכל אחד מאה ודי.

טעם החילוק בין בעל חוב לבכור וניזק

והנה רבינו חננאל תמך יתדותיו מהא דבכור ופשוט נוטלים בירושת אביהם כל אחד לפי חלקו, וכן מביא ראיה משור שהזיק כמה שורים (בבא קמא לו, א) דלפי רבי עקיבא שניזקין שותפים, מקבל כל אחד לפי גודל חלקו, אם כן מה ישיבו רבותינו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש כנגד זה. אבל הדבר מבואר ברא"ש (כתובות פרק י סימן ט), דיש חילוק גדול בין בעל חוב ליורש וניזק, דבבעל חוב, כשמלוה לחבירו מאה, הרי שכל נכסי הלווה משועבדים לפרוע מאה שקלים הללו, אם כן על שיעבוד מאה שקל, שיעבודו שוה בין שחייבים לו מאה ובין זה שחייבים לו שלוש מאות, ואין שום כח שיעבוד לבעל השלש מאות על בעל המאה לענין שיעבוד של מאה, לכן אם יש שלש מאות, כיון שעל מאה יש לכולם שיעבוד שוה, חייבים לתת לבעל המאה את כל המאה, כיון שהוא שוה בשיעבוד המאה, בדיוק כמו המלווה שהלוה שלש מאות, לכן נוטל כל אחד מאה, שכיון שאין קדימה בשיעבודם שוים הם.

ולכן לאחר שנטל המאה שיעבודו, נשאר בעל המאתים שוה בשיעבודו עם בעל השלוש מאות על המאה האחרים שוה בשוה, ולכן אם יש חמש מאות בלבד, קודם יטול כל אחד מאה, ולאחר שנשאר מאתים, יתחלקו במאתים אלו שוה בשוה בעל המאתים עם בעל שלש מאות, דלגבי שיעבוד המאה נוספים, שוה בעל המאתים לבעל השלש מאות, אבל בבכור אין להם שיעבוד, אלא הרי הם כשותפים שמחלקים כל אחד לפי חלקו.

והרי לך לשון הרא"ש (שם):

"עד כאן לשון רבינו חננאל ז"ל. ולא דמי כלל האי דיש נוחלין [א.ה. בכור ופשוט], דהתם ליכא שיעבוד, אלא כל אחד יש לו חלק בקרקע, ובכור זה יש לו פי שנים, הלכך נוטל כל מה שהשביח חלקו. וכן ההיא דפרק שור שנגח (בבא קמא לו, א), כל אחד נוטל לפי מה שיש לו בשור, אבל הכא, כל הנכסים משועבדים לכתובה, וכל השלש מאות משועבדות לבעלת מנה כמו לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, שכולן אחראים לכתובתה עד שיהא לה כל המנה שלה, הלכך חולקות בשוה, אבל סיפא דחולקות לפי מעות, לא קרי ליה חולקות בשוה, ודין צדק הוא. אם היו שם שלש מאות, כל אחת נוטלת מנה. היו שם חמש מאות, בעלת מנה נוטלת מנה, ואינך כל אחת מאתים, וכן פסק רב אלפס ז"ל" עכ"ל הרא"ש.

העולה מזה: הטעם שלענין בכור וניזק נוטל כל אחד לפי חלקו, ובבעל חוב חולקים לפי מספר בעלי חוב, כיון שבחוב, משועבדים כל נכסי הלווה לפרעון הפחות שבחוב, כמו זה שהרבה בחוב, וכיון שעל הפחות שוה שיעבודם, לכן יש לפרוע הפחות לכולם בשוה, מה שאין כן בבכור, אין שיעבוד נכסים אלא כל אחד חלקו לפי חלקו.

הטעם שדחו להלכה את רבינו חננאל

ואף על פי שנתבאר שהרי"ף הרמב"ם ורא"ש חולקים על רבינו חננאל, יש לתת טעם מדוע דחה הבית יוסף להלכה את דברי רבינו חננאל, והרי הרבה ראשונים סוברים כוותיה, דכתב בשו"ת אמרי אש בחושן משפט סימן יב, וז"ל

"והנה מה שפסקו רבותינו בעלי שו"ע (סי' ק"ד סעיף י') בפשיטות כדברי הרי"ף, דחולקין לפי הנושים, לא לפי הממון כדעת רבינו חננאל, אף על גב דבאמת לאו יחיד הוא, שהרי הראב"ד סבירא ליה גם כן הכין, וכן בשלטי גבורים (כתובות נ"א ע"ב בדפי הרי"ף) בשם ריא"ז, ומבואר יותר דעתו בספר המכריע בסימן מ"ט, וגם הריטב"א בכתובות בחידושיו (צ"ד ע"ב) הסכים לדעת רבינו חננאל, והוא בתרא, מכל מקום פסקו רבותינו בעלי שו"ע כרי"ף וסיעתו, אם מפני שהם רבים" עכ"ל. הנה כתב מהר"ם אש מבאר דפסק המחבר כהרי"ף וסיעתו דהם רבים נגד סיעת רבינו חננאל.

ויש להוסיף עוד טעם לפסק ההלכה, דלא רק מפני שהם רבים, אלא מפני שכבר נתקבלו דברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם לעמודי ההוראה וההלכה, ונתפשטו דבריהם בכל ישראל, וכיון ששלושתם פוסקים שיש לחלק לפי מספר הנושים, ואין פסק ברור של חכמים אשכנז כנגד זה, הרי שזו היא ההוראה ללא ספק, ולכן גם הרמ"א סתם כדברי המחבר ומי יבוא לפקפק בהלכה זו.

העולה מזה: הטעם שדחו להלכה את רבינו חננאל, כיון שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש סוברים כך, ופסקיהם נתקבלו בכל ישראל. ועוד שהם רבים.

ביאור שיטת הראב"ד המיוחדת

ומה שכתב האמרי אש שהראב"ד סובר כרבינו חננאל, אין זה נכון. דהראב"ד יש לו שיטה ייחודית מאוד שאינה כרבינו חננאל ולא כהרי"ף. וכדי להבין שיטת הראב"ד ניתן דוגמא לשלושה בעלי חובות, שלאחד חייבים מאה, ולאחד מאתים ולאחד שלוש מאות. ויש לחייב רק חמש מאות. דלפי הרי"ף ששיעבודם שוה על הפחות, מקבל בעל מאה – מאה, ובעל המאתים – מאתים, ובעל השלוש מאות – מאתים. ולפי רבינו חננאל ששיעבודם הוא רק לפי חובם, מחלקים את החמש מאות שיש לחייב, לששה חלקים, וכל חלק הוא שמונים ושלוש ושליש. לכן, מקבל בעל המאה חלק אחד - שמונים ושלוש ושליש. ובעל המאתים שני חלקים - מאה שישים ושש ושני שליש. ובעל השלוש מאות - מאתים וחמישים.

הנה לפי רבינו חננאל כל הכסף של הבעל חוב משועבד לכל אחד לפי חלקו, ולפי הרי"ף עד פחות שבבעל חוב, שוה כח שיעבודם.

אבל לפי הראב"ד יש משהו חדש, שעד סכום שיעבודם, יש לחלק כל אחד לפי חלקו בשיעבוד, ועל חלק שיותר מהשיעבוד יש לחק בשוה. וכך סובר הראב"ד בנידון דידן, דעל המאה הרי שוים הם שלושתם בשיעבוד, לכן יש לחלק את המאה בין שלושתם, וכל אחד נוטל שליש מאה. על המאה השני, בעל חוב של מאה אינו שותף לשיעבוד זה, אפילו שלא שולם לו כספו, כיון ששיעיבודו רק על מאה, לכן במאה השני יש לחלק בין בעל המאתים ובעל השלוש מאות. ואת המאה השלישי יש לתת רק לבעל השלוש מאות, כי רק לו משועבד השלוש מאות.

עכשיו יש בידינו מאתים. ועל המאתים הללו אין לבעל השלוש מאות כח שיעבוד יותר מבעל המאה, שרק על שלוש מאות שיעבודו, לכן יש לחלק ביניהם, וכל אחד יטול שני שליש מאה. לפי זה, בעל המאה יש בידו עכשיו – מאה. ובעל המאתים שנטל לפני כן מחצה ושליש, ונוטל עכשיו שני שליש, יש בידו - מאה וחמישים. ובעל השלוש מאות נוטל עכשיו שני שליש, ויש בידו - מאתים וחמישים. וזה שיטה שלישית. ושורש שיטת הראב"ד היא, שכל אחד משועבד לו רק עד כמה שחייבים לו, ובזה הוא שותף עם אחרים, ומעבר לסכום השיעבוד, חולקים שוה.

ובזה תבין לשון קדשו של הראב"ד (השגות הראב"ד על הרי"ף מסכת כתובות דף נא עמוד א) וז"ל:

"עתה אפרש, כי בודאי עד ג' מאות כח השלישית יפה מכלן, כי היא אומרת, כל אלה שעבודיהם, ובעלת המנה חולקת עמהם במנה הא' מפני ששעבודה גם הוא עליו, וכן בעלת המאתים עד מאתים, ומשם ולהלן אין להם שעבוד, ואין להם חלק במנה השלישי, אבל עכשיו שיש שם עוד מנה רביעי, כולן חוזרות עמה לחלוקה באותו מנה, לפי שאין שעבודה מג' מאות ולמעלה יותר מחברותיה. עתה נחשוב כמה נטלו בשלשת המנים, ומה שחסרו מתפיסתן חוזרות ונוטלות באותו המנה הד' עד מקום שהגיע שיעבודם. והנה בעלת המנה, מגיע שעבודה באותו מנה עד שיתין ושיתא ותרי תילתי, לפי שנוטלת במנה הראשון תלתין ותלתא ותילתא, ועד כאן חולקות בשוה עמהם, ומשם ועד השלמת המנה חולקות בעלת מאתים ובעלת ג' מאות בשוה. וכן אם היו שם ה' מאות על זה הדרך הן חולקות, כי מג' מאות ולמעלה, כלן חוזרות לחלוק עמה, זו עד מקום הגעת שעבודה להשלמת חסרון גבייתה מן הגבוי הראשון, וזו עד מקום הגעת שעבודה להשלמת חסרון גבייתה מן הגבוי הראשון, וזו עד מקום שעבודה להשלמת הגבוי הראשון" עכ"ל הראב"ד.

הנה מבואר שהראב"ד הוא שיטה שלישית, ולא כרבינו חננאל, אלא שבהשגות על הרמב"ם קיצר הראב"ד מאוד, וכתב על מה שכתב הרמב"ם שחולקים כשיטת הרי"ף (אישות יז, ח) וז"ל "כיצד מי שהיה נשוי ארבע נשים כתובתה של ראשונה וכו'. אמר אברהם, זהו על דרך הרב ז"ל ואינו מחוור כלל" עכ"ל. לפיכך סבר האמרי אש שכונתו שסובר כרבינו חננאל. ולמעשה כבר נתבאר שהלכה לחלק כשיטת הרי"ף שמפיו אנו חיים, וכן פסק המחבר.

העולה מזה: לשיטת הראב"ד, יש לחלק את המאה הראשון בין שלושתם, וכל אחד נוטל שליש מאה. על המאה השני, בעל חוב של מאה אינו שותף לשיעבוד זה, אפילו שלא שולם לו כספו, כיון ששיעיבודו רק על מאה, לכן במאה השני יש לחלק בין בעל המאתים ובעל השלוש מאות. ואת המאה השלישי יש לתת רק לבעל השלוש מאות, כי רק לו משועבד השלוש מאות. והמאתים שנשארו חולקים בשוה. לפי זה, לבעל המאה - יש מאה. לבעל המאתים - מאתים וחמישים. ולבעל השלוש מאות - מאתים חמישים.

שיטת הפתחי חושן על המנהג היום כרבינו חננאל

והנה למרות שהמחבר פסק כשיטת הרי"ף והרמ"א סתם ולא הביא כלל שיטת רבינו חננאל, וכל נושאי הכלים בשולחן ערוך לא הביאו להלכה את שיטת רבינו חננאל, מכל מקום בפתחי חושן מביא בשם הרבה פוסקים שיש לעשות פשרה, כיון שרבינו חננאל חולק בזה. ומוסיף לומר שהיום שנוהגים בערכאות בפשיטת רגל לחלק לפי בעלי חובות, יש לנהוג כך מטעם מנהג המדינה.

וז"ל הפתחי חושן (חלק א הלואה, פרק ד, הערה עז):

"עיין סמ"ע (קד, ס"ק כז) שהביא שיטת הרבינו חננאל [א.ה. ויש לציין, שהמס"ע אינו מביא כלל להלכה את דברי רבינו חננאל, אלא מפרש שדברי המחבר הם כהרי"ף לאפוקי מרבינו חננאל, ומוכח, שפשיטא לסמ"ע שכך הלכה, וכך ראוי לנהוג], שגם בבעלי חובות חולקים לפי גודל החובות. ונראה, שמה שמקובל כהיום לחלק הסכום העומד לפרעון לפי גודל החובות, יש בו גם ממנהג המדינה, ואין אחד יכול למחות (עיין פרק ב הערה סג מה שכתבתי בדין מנהג המדינה). ובערוך השולחן כתב, דכיון שדעת רבינו חננאל לחלק לפי גודל החובות יש לפשר ביניהם, וגם מדברי הערך ש"י בשם שו"ת אמרי א"ש משמע שעדיין בספק איך מחלקים, ועל כן יש להכריע בכגון זה, לילך אחר מנהג המדינה. ועיין שו"ת שבות יעקב חלק א' סימן קנו" עכ"ל פתחי חושן.

מבואר בדבריו, שכיון שבפושט רגל מקובל בערכאות לחלק את החובות לפי בעלי החובות, שכך נוהגים בחוק המדינה בכל חברה שפושטת רגל שמקזזים לכל אחד מחובו לפי חלקו, ונקרא "תספורת", לכן כתב בפתחי חושן, שאף על פי שחלוקה זו אינה כהלכה, דאין הלכה כרבינו חננאל, מכל מקום יש בזה מנהג המדינה, ואין אחד יכול למחות, ותמך את דבריו בכמה טעמים: א. שיש בו מנהג המדינה. ב. כיון שערוך השולחן כתב שכיון שלדעת רבינו חננאל יש לחלק לפי בעלי חובות, יש לעשות פשרה. ג. מדברי הערך שי בשם אמרי אש שכתב שלמרות פסק המחבר יש עוד ספק אם הלכה דלא כרבינו חננאל. ד. מציין לדברי השבות יעקב שכתב שיש לנהוג כמנהג הסוחרים, לחלק לבעלי החוב כשיטת רבינו חננאל, שכך קבלו עליהם. זה תוכן דבריו.

העולה מזה: הפתחי חושן פוסק, שמה שנוהגים היום לחלק לפי חלקו של כל בעל חוב, יש בו גם מנהג המדינה ואין יכול למחות, והביא ראיות מדברי הפוסקים, שאף על פי שהלכה כרבינו חננאל, יש לפשר בזה והוא קצת ספק.

תמיהה על שיטת הפתחי חושן

וכל דבריו נפלאו ממני:

א. מה שכתב שהוא מנהג המדינה, כבר ידוע שאין ללכת אחר מנהג המדינה שהוא נגד התורה, ומי קיבל על עצמו מנהג זה, וכי בגלל שכך נוהגים בערכאות בפושטי רגל נעשה מזה תורה של מנהג המדינה, הרי ברור שמנהג זה הוא נגד התורה, ואין ללכת אחריו. וידועים דברי הש"ך שכתב (חושן משפט סימן עג ס"ק לט) וז"ל:

"אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל".

ב. בערוך השולחן כתב להפך ממש, שלאחר שהאריך (חושן משפט סימן קד סעיף טו) בשיטת הרי"ף ורבינו חננאל, ופסק בהחלט כהרי"ף כפסק המחבר סיים וכתב, וז"ל:

"ולכן העיקר לדינא כדיעה ראשונה [היינו הרי"ף], ומיהו חזינן מעשים בכל יום כשעושין חלוקת בעלי חובות חולקין לפי ערך החובות וכדיעה שנייה, ולכן נכון לפשר בזה על פי רצון בעלי החובות, דהעיקר לדינא כמו שכתבתי" עכ"ל ערוך השולחן.

הנה כיון שכתב שנכון לפשר בזה, הבין הפתחי חושן שיש לפשר כיון שרבינו חננאל חולק על הרי"ף. וכל רואה יבחין שלא זו היא כונת ערוך השולחן, אלא כוונת ערוך השולחן לומר, שאף על פי שנוהגים לחלק לפי ערך החובות כשיטת רבינו חננאל, מכל מקום, כיון שהלכה כהרי"ף וחלוקה זו אינה כהלכה, לכן נכון לחלק כך רק על פי רצון בעלי החובות ולא בכפיה, כיון שהעיקר להלכה שאין לחלק כך, לכן אין לכפות חלוקה כזו בלא רצונם.

ג. ומה שהביא מדברי מהר"ם א"ש, הביא רק חלק מדבריו, דמהר"ם א"ש דן שם, לפי שיטת המחבר שחולקים לפי בעלי מספר בעלי חובות ולא לפי חלקם בחוב, מה הדין אם יש לבעל חוב אחד שני שטרות חוב, האם נחשב לפי המחבר כשני חובות, או כחוב אחד, והביא שם מחלוקת גדולה בין הפוסקים, ועל זה כתב מהר"ם א"ש, שכיון שיש ספק בהלכה זו של שני שטרות, לפיכך אי אפשר להוציא מהמוחזק, כיון שיש כאן ספק ספיקא, דאף על פי שאין הלכה כרבינו חננאל, ספק יש כאן, שכאשר נצרף הספק השני יהיה ספק ספיקא, אבל לעולם לא אמר מהר"ם א"ש ששיטת רבינו חננאל נחשב ספק, ויש ללכת אחריה כשאין עוד ספק, ועל דרך זה גם כתב הערך שי שהביאו.

ד. ומה שמציין לדברי השבות יעקב, שם איירי בדבר אחר לגמרי, שקיבלו עליהם בפירוש מלכתחלה לחלקו לפי חלקם בחוב, וז"ל (שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קנו) "אם יש לבעלי חובות חילופין כמנהג הסוחרים שקורין בל"א וועקסל צעטל, ושם המנהג לכתוב בל"א 'פר שפרעכי גוטי צאלונג, לויט וועקסל שטילס' עכ"ל, וכיון שקיבל עליו לפרוע כמנהג הסוחרים, אם כן, מנהג הסוחרים הוא דינם, וכיון שמנהג הסוחרים לפרוע כפי הממון, ויש למנהג זה יסוד לדעת רבינו חננאל, וזה שקיבל עליו מנהג הסוחרים בענין הפרעון, אין לזוז ממנהגם, ודנתי בזה לפני רבותי וחברי, והסכימו להלכה ולמעשה" עכ"ל השבות יעקב.

הנה נתבאר דכל הפוסקים סוברים שאין מערער על פסק המחבר שפסק כשיטת הרי"ף וסיעתו, אבל בשני שטרות יש לצרף כסניף את שיטת רבינו חננאל, וכיון שכן, בודאי שכך יש לנהוג, ואין כח לחוק המדינה לנהוג נגד שיטת המחבר.

העולה מזה: דכל הפוסקים סוברים שאין מערער על פסק המחבר שפסק כשיטת הרי"ף וסיעתו, אבל בשני שטרות יש לצרף כסניף את שיטת רבינו חננאל, וכיון שכן, בודאי שכך יש לנהוג, ואין כח לחוק המדינה לנהוג נגד שיטת המחבר.

באיזה אופן יש לנהוג כמנהג המדינה

אבל מכל מקום אני מודה, שמי שמלווה לחברה בע"מ, שידוע שכל דין ודברים עמה יהיה על פי ערכאות, וידוע שבערכאות נוהגים לחלק לבעלי חובת לפי חלקם, לכן המלווה לחברה והנושא והנותן עמהם, הרי הוא כקיבל עליו לנהוג כדיניהם אם החברה תפשוט רגל, אבל מי שהלווה לאדם פרטי ופשט רגל וכנסו את נכסיו, אין לנהוג כלל כמנהג הערכאות, כנגד פסק המחבר.

העולה מזה: אף על פי שהלכה כרי"ף לחלק לפי בעלי חובות, ואין ללכת אחר מנהג המדינה, מכל מקום, המלווה לחברה בע"מ, והנושא והנותן עמה, כיון שאם תפשוט רגל ידוע שפסק הדין יהיה בערכאות, ושם מחלקים לפי חלקו בחוב, לפיכך על דעת כן הלווה לה שינהג כמנהג המדינה.

הספק בנידון דידן

לאחר אריכות הדברים נבוא לברר נידון דידן. ושורש הספק הוא, האם שיעבוד בעל הבית לשכר הפועל, הוא כשיעבוד בעל חוב, שכל נכסיו משעובדים לחוב זה, ובזה יש לומר שבעל חוב שחובו קטן כל נכסי הלווה משועבדים לחוב זה, ולגבי חובו, הוא שוה עמהם, או דלמא אין נכסיו משועבדים כבעל חוב, דהרי מצאנו שגם הרי"ף מודה בבכור שנוטל לפי חלקו, וכן בניזק, ודוקא בבעל חוב כתב שיש לחלק לפי בעלי החוב, כיון שבחלק שחייב לקטן הוא שוה לשאר בעלי חובות.

העולה מזה: ובנידון דידן דאיירי בשכר פועל, יש להסתפק אם דינו כהלוואה שכל נכסיו משעובדים לפרעון, ויש לחלוק כשיטת הרי"ף, או שאינו משועבד כל כך, ואולי יש לחלוק לפי חלקו.

שכר פועל דינו יותר מהלוואה

אבל באמת בעל הבית משועבד לשלם שכר פועל הרבה יותר מהלוואה לענין הרבה דברים. דהנה כתב בספר התרומות (שער א חלק ב אות ג) וז"ל:

"והיכא דמחייב איניש לחבריה ממון דהוה בשכר כתף ושכר חמור ושכר פונדק ושכר דיוקנאות כו', כשם שמותר למשכנו בזרוע על כל אלה, וליכנס לביתו וליטול משכונו, וכמו שאנו עתידין לפרש למטה, כך נקל בחובן שאין מסדרין עמהן, שכשם שנשתנה דינן באלו כך נשתנה דינן בסדור. וטעמא דמילתא, דלא כתיב בהו מיכה דנימא בהו [דין] סדור בגזירה שוה" עכ"ל.

מבואר ששיעבוד שכר פועל חמור יותר משיעבוד חוב הלוואה, שיכול להכנס לביתו למשכנו, ועוד שאין מסדרין לבעל הבית, ויכול ליטול ממה שרוצה, מבואר, שכל מה שיש לבעל הבית משועבד לחובו. והמחבר הביא שיטה זו וז"ל (חושן משפט צז, כט) "יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה, כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן עליו במלוה. וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן. ויש אומרים שגם באלו מסדרין" עכ"ל. ואף על פי שהביא חולקים בזה, מכל מקום, לענין לגבות מביתו אין חולק בזה. מבואר ששיעבוד על שכר פועל חמור יותר.

ועוד מצאנו שחמור יותר שיעבוד שכר פועל לענין בל תלין (חושן משפט שלט, א), וכן חמור יותר שחייב לפרוע דוקא כסף ולא שוה כסף, כמו שפסק הש"ך וז"ל (חושן משפט סימן שלו ס"ק ד):

"אפילו אין לו לבעל הבית רק זה, צריך לטרוח ולמכור ולהשתדל לו מעות מזומנים, כן כתבו התוס' והרמב"ן והנימוקי יוסף ריש פרק המוכר פירות בשם רבינו תם, וכן כתב הרא"ש פרק קמא דבבא קמא, והביאו ראיה מפרק הבית והעלייה עיין שם, וכן כתב העיטור דף ע"א וכן כתב בעל התרומות שער ד' ריש ח' ב' וכן משמע להדיא מדברי הריטב"א שהביא בית יוסף לעיל סימן קא מחודש ג' עיין שם" עכ"ל.

כמו כן דינו כהלוואה להתבע בכל מקום, כמו שפסק בכנסת הגדולה הגהות טור חושן משפט סימן עד וז"ל:

"צריך עיון אם מי שנתחייב לחברו מעות בשביל שכירות או בשביל דבר שקנה ממנו, אי הוי בכלל הלואה שזכרנו או לא. וקצת נראה דדינו כדין המלוה לענין זה. שלטי הגבורים שם" עכ"ל.

הנה נתבאר שחוב שכירות חמור מחוב הלוואה בכמה דברים: א. שיכול להכנס לביתו למשכנו. ב. שאין מסדרין לבעל הבית. ג. שחייב לפרוע לו כסף ולא שוה כסף. ד. שעובר בבל תלין אם מעכב שכרו. ה. ודינו כהלוואה להתבע בכל מקום. וכיון שמבואר ששיעבוד בעל הבית לשלם שכר פועל חזק יותר משיעבוד לווה לפרוע חובו, ומבואר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב זה, וכיון שסברת הרי"ף יסודה בשיעבוד כל הנכסים לפרעון החוב, קל וחומר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב השכירות.

העולה מזה: שחוב שכירות חמור מחוב הלוואה בכמה דברים: א. שיכול להכנס לביתו למשכנו. ב. שאין מסדרין לבעל הבית. ג. שחייב לפרוע לו כסף ולא שוה כסף. ד. שעובר בבל תלין אם מעכב שכרו. ה. ודינו כהלוואה להתבע בכל מקום. וכיון שמבואר ששיעבוד בעל הבית לשלם שכר פועל חזק יותר משיעבוד לווה לפרוע חובו, ומבואר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב זה, וכיון שסברת הרי"ף יסודה בשיעבוד הנכסים לפרעון החוב, קל וחומר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב השכירות.

האם נכנס לעבוד על דעת שישלמו לו כמנהג המדינה

עוד יש להסתפק לפי המבואר, אם פועל עובד בחברה בע"מ, וידוע שכל דין ודברים יהיה על פי ערכאות, האם אמרינן שעל דעת כן נכנס לעבוד שאם יהיה פשיטת רגל ישלמו לו לפי מנהג הערכאות שמחלקים לכל אחד לפי חלקו.

וגם בזה פשיטא לי שאין שייך לומר דבר זה, אלא אך ורק באופן שכתבנו לעיל, שהלווה לחברה שנוהגת בכל דבר על פי ערכאות, יש לומר שעל דעת כן הלווה, אבל סתם פועל שנכנס לעבוד, אין לומר כן אלא אם כן עשו תנאי מפורש בחוזה שבכל דין ודברים או אי אפשרות לשלם שכר פועל, ידונו על פי ערכאות, בזה באמת יש לחלק לפי מנהג המדינה, אבל בלא זה בודאי יש לחלוק כפי פסק השולחן ערוך.

העולה מזה: סתם פועל שנכנס לעבוד, אין לומר שנכנס על דעת שאם החברה תפשוט רגל יחלקו לו כמנהג הערכאות, אלא אם כן עשו תנאי מפורש בחוזה, שבכל דין ודברים, או אי אפשרות לשלם שכר פועל, ידונו על פי ערכאות, בזה באמת יש לחלק לפי מנהג המדינה, אבל בלא זה בודאי יש לחלוק כפי פסק השולחן ערוך. 

דינים העולים: 

א. כאשר אין די כסף ללוה לפרוע כל חובותיו, לפי רבינו חננאל יש לחלק לכל אחד לפי גודל חלקו בחוב, שאם לאחד יש חוב פי שנים מהאחד, ולאחד פי שלושה, יקבל האחד חלק אחד, והשני שני חלקים, והשלישי שלושה חלקים מהנכסים.

ב. לפי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, החלוקה בין בעלי חובות כשאין די לכולם, היא אינה לפי ממונם, אלא לפי מספרם. דהיינו, שיש לחלק לכולם כמו שיש לפחות מכולם, ולאחר מכן לחלק את הנשאר גם לפי הפחות מכולם, וכן שוב. לפי זה, אם היו שלושה בעלי חובות, לאחד חייב מאה, לאחד מאתים, לאחד שלוש מאות, ויש לבעל הבית חמש מאות, קודם נותנים לכל אחד מאה, ובמאתים שנשארו, מחלקים השנים לכל אחד מאה. ואם יש לו רק שלוש מאות, מחלקים לכל אחד מאה ודי.

ג. הטעם שלענין בכור וניזק נוטל כל אחד לפי חלקו, ובבעל חוב חולקים לפי מספר בעלי חוב, כיון שבחוב, משועבדים כל נכסי הלווה לפרעון הפחות שבחוב, כמו זה שהרבה בחוב, וכיון שעל הפחות שוה שיעבודם, לכן יש לפרוע הפחות לכולם בשוה, מה שאין כן בבכור, אין שיעבוד נכסים אלא כל אחד חלקו לפי חלקו.

ד. הטעם שדחו להלכה את רבינו חננאל, כיון שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש סוברים כך, ופסקיהם נתקבלו בכל ישראל. ועוד שהם רבים.

ה. לשיטת הראב"ד, יש לחלק את המאה הראשון בין שלושתם, וכל אחד נוטל שליש מאה. על המאה השני, בעל חוב של מאה אינו שותף לשיעבוד זה, אפילו שלא שולם לו כספו, כיון ששיעבודו רק על מאה, לכן במאה השני יש לחלק בין בעל המאתים ובעל השלוש מאות. ואת המאה השלישי יש לתת רק לבעל השלוש מאות, כי רק לו משועבד השלוש מאות. והמאתים שנשארו חולקים בשוה. לפי זה, לבעל המאה - יש מאה. לבעל המאתים - מאתים וחמישים. ולבעל השלוש מאות - מאתים חמישים.

ו. הפתחי חושן פוסק, שמה שנוהגים היום לחלק לפי חלקו של כל בעל חוב, יש בו גם מנהג המדינה ואין יכול למחות, והביא ראיות מדברי הפוסקים, שאף על פי שהלכה כרבינו חננאל, יש לפשר בזה והוא קצת ספק.

ז. כל הפוסקים סוברים שאין מערער על פסק המחבר שפסק כשיטת הרי"ף וסיעתו, אבל בשני שטרות יש לצרף כסניף את שיטת רבינו חננאל, וכיון שכן, בודאי שכך יש לנהוג, ואין כח לחוק המדינה לנהוג נגד שיטת המחבר.

ח. אף על פי שהלכה כרי"ף לחלק לפי בעלי חובות, ואין ללכת אחר מנהג המדינה, מכל מקום, המלווה לחברה בע"מ, והנושא והנותן עמה, כיון שאם תפשוט רגל ידוע שפסק הדין יהיה בערכאות, ושם מחלקים לפי חלקו בחוב, לפיכך על דעת כן הלווה לה שינהג כמנהג המדינה.

ט. בנידון דידן דאיירי בשכר פועל, יש להסתפק אם דינו כהלוואה שכל נכסיו משעובדים לפרעון, ויש לחלוק כשיטת הרי"ף, או שאינו משועבד כל כך, ואולי יש לחלוק לפי חלקו.

י. נתבאר שחוב שכירות חמור מחוב הלוואה בכמה דברים: א. שיכול להכנס לביתו למשכנו. ב. שאין מסדרין לבעל הבית. ג. שחייב לפרוע לו כסף ולא שוה כסף. ד. שעובר בבל תלין אם מעכב שכרו. ה. ודינו כהלוואה להתבע בכל מקום. וכיון שמבואר ששיעבוד בעל הבית לשלם שכר פועל חזק יותר משיעבוד לווה לפרוע חובו, ומבואר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב זה, וכיון שסברת הרי"ף יסודה בשיעבוד הנכסים לפרעון החוב, קל וחומר שכל נכסיו משועבדים לפרוע חוב השכירות.

יא. סתם פועל שנכנס לעבוד, אין לומר שנכנס על דעת שאם החברה תפשוט רגל יחלקו לו כמנהג הערכאות, אלא אם כן עשו תנאי מפורש בחוזה, שבכל דין ודברים, או אי אפשרות לשלם שכר פועל, ידונו על פי ערכאות, בזה באמת יש לחלק לפי מנהג המדינה, אבל בלא זה בודאי יש לחלוק כפי פסק השולחן ערוך.