אחריות על תקלה ברכב שכור

י"ט טבת תשפ"ג

אדם שכר רכב, ושאל לדין תורה בשמו ובשם המשכיר:

השוכר לקח רכב מהחברה [מדובר בחברה להשכרת רכב לפי שעה כך שאין בדיקה משותפת של המשכיר והשוכר אם הרכב תקין או לא], ומיד אחרי שהתחיל לנסוע התברר שיש בעיה בצמיג, שאחרי עוד זמן קצר השתטח לגמרי והתברר שהיה בו מסמר. ככל הנראה התקלה היתה שם כבר לפני התחלת הנסיעה. בנוסף רגלים לדבר שהתקלה היתה שם קודם, שכן כבר לפני תחילת הנסיעה היה ניכר חוסר אויר בגלגל. החברה טוענת שלפי החוזה כל תקלה שהשוכר לא התקשר לדווח עליה לפני תחילת הנסיעה, האחריות נופלת על השוכר. הלקוח טוען שזה רק בתקלה שהיה יכול להיות מודע אליה ולדווח עליה, בנידון דידן הלקוח לא היה יכול להיות מודע למסמר הנעוץ בצמיג, והדבר היחיד שניכר לעין היה חוסר האויר, שמצד עצמו היה נראה כסביר עדיין. גם אם נניח שהדבר עדיין רק נתון בספק אם התקלה היתה שם עוד לפני הנסיעה, עדיין מספק אין החברה יכולה לחייב את הלקוח בתיקון.

א. תשובה לצד אחד

והנני להשיב כפי הנראה מדבריך ומתוך הנחה שאכן שני הצדדים הסכימו לתשובתי בצורה הזו שאל"כ הרי מבואר ברמ"א (חו"מ סי' יז ס"ה):

ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך א"כ, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר; גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, ואיכא זילותא לחכם. (רשב"א וריב"ש סימן קע"ט ה').

הרי דאסור לענות לצד אחד בכתב אפי' על שאלה מסוימת אמנם כשלטענתך הוא על דעת שני צדדים אפשר, וזה החלי בעזר בוראי:

ב. חיוב תשלום בספק מי חייב

הנה בנידון מה שרצית להקל בחובת השוכר לשלם מחמת שיש כאן ספק אצל מי נעשה הנזק ועל כן הרי הדין פשוט ש'המוציא מחברו עליו הראיה', הנה דבר זה אין ברור כל כך ונחלקו בזה גדולי האחרונים כמש"כ בנתיבות המשפט (באורים סי' שג ס"ק ז):

ומ"ש בקצוה"ח בשם מהרי"ק דדוקא כשידוע שבלאו דיבורו לא היו הליסטים באים, אבל מספיקא לא מחייבינן ליה. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן, דא"כ לא היה לו להמחבר לסתום. וגם נראה, דא"א כלל למידע אם בלא"ה לא היו הליסטים באים או לא. ולכן נראה לפענ"ד דהכא ודאי חייב מספיקא, ומהרי"ק לא כתב דאין חייב מספק רק בעובדא דידיה שהיה גניבת אונס בודאי, רק שיש ספק אי פשע מקודם והרי הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן רצ"ד [משה"א סק"ב], דכו"ע מודו דעיקר שבועה הוא שבשעת גניבה ואונסין לא היה פשיעה, והנך דס"ל דשבועה שלא פשע לא הוי רק גלגול שבועה, היינו משבועה שלא פשע מקודם והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דכשיש לתלות אפילו באופן רחוק שאפשר שאילו לא היתה פשיעה לא היה אונס זה, חייב, ושבועה על פשיעה כזו לא הוי רק גלגול שבועה. ולפ"ז אתי שפיר, דעובדא דמהרי"ק שהיה ידוע שהיה גניבת אונס, רק הספק הוא על פשיעה שמקודם, וזה לא הוי רק גלגול שבועה דלא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. משא"כ הכא בהמחבר שיש ספק אולי רק מחמת אמירתו בא הליסטים, והוי כהוליכם לגדודי חיות, והרי הספק אולי שעת הגניבה גופה היתה בפשיעה, וזהו העיקר שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, כן נ"ל ברור.

הרי נחלקו האחרונים אם חייב בספק ודעת הנתה"מ שאם מוטלת עליו שבועה ואינו יכול לישבע לכן משלם מספק, ואם זה רק גלגול שבועה אינו חייב מספק.

אמנם למעשה אין זה נוגע לניד"ד שהרי שכאן הספק אם הגניבה - הנזק היה ברשותו בכלל ואי"ז דומה להתם שודאי הגניבה היתה ברשותו והשאלה אם הוא חייב או לא אבל כאן יש ספק בכלל מתי נעשה הנזק ויתכן שמעולם לא התחייב ולכן א"א להביא ראיה מדברי הנתה"מ לחייב כאן במקום ספק.

ג. מי חיב מכח החוזה

ועל כן צריך לדון מצד ההסכם ביניכם האם התחייב באופן כזה או לא, וז"ל ההסכם (סעיף 3.3):

החל מרגע התנעת הרכב ללא דיווח על פגם כלשהו פירושו אישור המנוי על תחילת שימוש ברכב כשאין בו נזקים ועל תקינות הרכב וכל מערכותיו והאחריות על הרכב ו \ או כל נזק ותקלה ברכב, במערכותיו ו \ או בצמיגי הרכב וכל חלק אחר, תחול על המנוי בלבד לא ללא שהמנוי יוכל לטעון כי הנזק אירע קודם לכן.

והנה אם היה כתוב שהחל מרגע התנעת הרכב המנוי מתחייב על כל נזק שיתגלה ברכב למרות שהוא נעשה קודם לכן אין ספק שהיית חייב, אלא שכאן ההסכם מגלה את דעתו כי בכך שאתה מתניע את הרכב אתה מאשר שאין בו נזקים וכל הרכב ומערכותיו תקינים וכל אחריות תחול על המנוי, ויש כאן מעין סתירה בהסכם שכן אילו היה כתוב שהוא מתחייב שהאחריות תחול עליו הרי יתכן שהוא היה מתחייב גם אם הרכב לא תקין, אמנם מאחר ומוקדם לזה שהוא מאשר שהכל תקין ואת זה הוא הרי לא יכול היה לדעת הרי ההתחייבות היא רק על מה שהוא יכול לדעת כי איזה ערך יש לאישור שהכל תקין כשהוא לא מבין בזה בכלל? והרי ברור הדבר שאין הכוונה שהלקוח לוקח את הרכב למוסך כל פעם לבדוק וא"כ מה ערך לאישור? אמנם מאידך יתכן שיש כאן התחייבות כפולה א. אישור שהכל בסדר. ב. התחייבות לשלם כל נזק והרי יש כאן ספק בלשון השטר ובזה הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מי שרוצה לזכות מכח השטר ככל ויש ספק בלשון איננו יכול להוציא מספק מהצד השני.

בנוסף יש לדון מה המשמעות של האישור שאין נזק כשיש נזק בפועל האם מדובר בויתור על טענות כפי שמשתמע מסיפא של הסעיף שהמנוי לא יכול לטעון שהנזק נעשה קודם לכן או שמדובר בתיאור מציאות ואם יש הוכחה לכך שהמציאות לא היתה כן אינו חייב.

כנ"ל יש לדון מה קורה במקרה שהוא מביא ראיה כמו במקרה דידן שיש תמונה שהגלגל בלי אויר כ"כ האם זה חלק מההתחייבות שלו שאין לו זכות לטעון או שהכוונה בסעיף זה לחסוך התדיינות עקרה אבל במקרה של ראיות ואין זה טענה בעלמא זכותו לטעון כן.

ואמנם בשני הספיקות האלה הדעת נוטה שהתחייבות מעין זה היא ויתור על זכות תביעה ויש לדון מצד יד בעל השטר על התחתונה שיתכן שזה נחשב שאפי' אין ספק בכך.

אלא שמאחר ומדובר בהשלמה של תחילת הסעיף דהיינו יש אחריות ולא יוכל לטעון נמצא כי במקום שאין אחריות הוא גם יכול לטעון ומאחר וכבר הכרענו שבתחילת הסעיף נחשב הדבר שיד בעל השטר על התחתונה ואין חיוב באחריות שוב הוא גם יכול לטעון כל טענה שהוא רוצה, והוה הדבר בספק וא"א להוציא ממנו.

ד. אם אפשר לחייב את השוכר מדין גרמי

אמנם יש לדון כאן לחייב את השוכר מצד אחר שהרי יש סעיף נוסף בהסכם שהשוכר הקודם חייב עד לתחילת החיוב של השוכר הזה וא"כ מאחר והוא הניע את הרכב הרי הוא הזיק את החברה בכך שהם כבר לא יכולים לתבוע את השוכר הקודם ובזה הרי יש לחייבו משום דקיי"ל (ב"מ צג ע"ב) דרועה שהיה יכול להציל ולא הציל חייב, וז"ל הגמ':

רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - אין אומדים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל - חייב, אם לאו - פטור.  

ופירש"י שם ד"ה אי הכי, תחילתו, דמי שיכול להציל ואינו מציל הוה פושע, וא"כ ה"ה כאן כיון שהיה יכול להציל את ממון החברה בכך שלא התניע הרי הוא פושע בשמירתו וחייב, ומצאנו כיו"ב שזה נחשב פשיעה ומחייבים בכגון דא כמש"כ המהרי"ט (ח"ב – חו"מ סי' פו) במקרה של שומר שקיבל שק מלא חפצים ואישר שקיבל הכל ואח"כ טוען שחסר לו, וכתב על כך המהרי"ט בתוך דבריו כשהוא דן מה היה בדיוק המקרה:

ואם יאמר שלא פתח השק רק שקבלו שלם מה שלמות יש בשק אם לא ידע מה שבתוכו ואם עשה כן אין לך פשיעה גדולה מזו שהי"ל לפותחו ולראותו ולכתוב לבעליו אולי יצילו דקיי"ל שומר שהיה יכול להציל ולא הציל חייב כ"ש זה שלא השגיח כשהביאם אם הם שלמים.

הרי המקרה בדיוק כמו המקרה שלנו שהשומר יכול היה להציל על ידי מתן האפשרות לבעלים להגיש תביעה כנגד שומר קודם ועל כך כתב המהרי"ט שאין לך פשיעה גדולה מזו בכך שמנע מהבעלים את אפשרות התביעה הזו, ובכגון דא מחייבים את השומר, וא"כ ה"ה כאן יש לחייב את השומר השני על כך שמנע מהבעלים את אפשרות התביעה מהשומר הראשון!

אמנם אין הדבר כן שמאחר והוא מביא להם ראיה איך היה נראה הרכב כשהוא לקח אותו שוב הם יכולים לתבוע את השומר הראשון [השוכר הקודם] וא"כ אין כאן שום פשיעה בכך שהתניע את הרכב בלא לדבר איתם מראש, ועל כן לא ניתן לחייב את השוכר מאומה במקרה הזה שכן רגל"ד שהסיבה לחוסר האויר בגלגל היא המסמר שהיה תקוע שם קודם לכן, ואף שאין זה ראיה גמורה אין זה אלא ספק ומספק לא ניתן להוציא ממון מהשוכר, ועל כן אף שאם לא היה מפעיל את הרכב סיכויי המשכיר בדיון נגד השוכר היו גדולים יותר מכעת שהוא רק מציג תמונה של גלגל לא מנופח כ"כ שיתכן שזה לא מנופח לא משום המסמר ולכן סיכויי המשכיר קטנים יותר אך מאחר שאי"ז ודאי שעשה לו נזק שוב לא ניתן לחייב על כך.