שימוש בהודעת בעל דין כעדות

מתוך: משפט החושן ג

נכתב ע"י צוות מכון שדרות התורה 

האם הודאת בעל דין נחשבת לעדות? 

א. הקדמה

לבית הדין מגיעים בעלי הדין, מחמת חוסר הסכמה ביניהם. לעיתים חוסר ההסכמה היא על "מה צריך לעשות" - על ההלכה. ולעיתים חוסר ההסכמה היא על העובדות (וממילא על ההלכה).

בירור העובדות בבית הדין נעשה על פי עדים^[1], הן העובדות שחסרות בידיעת הדיינים, הן העובדות העומדות במחלוקת בעלי הדין. בדרך כלל, כל אחד מבעלי הדין מספר את סיפור הדברים כפי שהוא לטובתו והעדות מעידה כדברי האחד ולהיפך מדברי האחר - בדרך כלל לרעתו.

עם זאת, ישנם מקרים בהם, בעל הדין 'מעיד', מספר סיפור דברים, העומד לחובתו (בדרך כלל פרט או מספר פרטים מתוך מכלול עובדות שלם) ודווקא העדים סותרים את דבריו ומעידים לטובתו. על פי מה נפסוק - על פי דברי בעל הדין לחובתו או על פי העדים לזכותו? 

ב. בדיני ממונות

בגמרא, במקומות רבים^[2], מבואר הכלל ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ולפיכך כאשר בעל דין מודה בטענה מטענות בעל דינו, או בעובדה שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, הודאתו מחייבת אותו.

כיוון שהגמרא מדמה את הודאת בעל הדין לעדות ("כמאה עדים"), אפשר היה לומר, שהודאתו במקום שאין עדים נגדה, בוודאי מחייבת. אך אם יש עדים נגדה, נדון בה כבדיני עדות ו"תרי ותרי" - עדות מוכחשת - אין מוציאים על פיה ממון, ואף על פי הודאתו זו לא  נוציא ממנו ממון.

אמנם, בגמרא (בבא מציעא ג, ב) למדו רש"י (שם, ד"ה אינו בהכחשה) ושאר ראשונים^[3] ש"אם הודה לו במנה, ובאו עדים והכחישוהו, לומר אינך חייב לו כלום, אינו נפטר בכך". כלומר, הודאת בעל דין חזקה יותר ממאה עדים (על פי הריטב"א שם ד"ה דתנן)^[4].

דברים אלו מובנים יותר כאשר הסתירה בין דברי בעל הדין והעדים היא ברורה וחזיתית. אך הגמרא (שבועות מא, ב) דנה במקרה בו הסתירה אינה כן. גם העדים וגם בעל הדין רוצים לפוטרו מן התשלום, אך כל אחד מסיבה עובדתית שונה. המעשה  המובא בגמרא הוא שבעל הדין, נתבע להשיב הלוואה שלקח וטען לפטור את עצמו: "לא לוויתי". באו עדים והעידו שראו אותו לווה מהתובע אך גם ראו אותו פורע.

אם נתייחס לתוצאת דברי הנתבע והעדים – שניהם אומרים שהוא פטור מלשלם, הנתבע מחמת שלא לווה והעדים מחמת שפרע – מחלוקת עובדתית מהי סיבת הפטור, אך התוצאה מדברי שניהם זהה – פטור מלשלם. כך סבר אביי^[5].

חלק עליו רבא, וסבר: "כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי". היינו שבדברי הנתבע מונחות שתי אמירות: א: לא לוויתי מעולם. ב: לא פרעתי מעולם, שכן אף אחד אינו פורע הלוואה שלא לווה. והעדים אומרים שני דברים: א: הנתבע לווה. ב: הנתבע פרע. אם כן, הם מכחישים זה את זה בשני חלקי עדותם. במה שאמר שלא לווה אין אנו מקבלים את דבריו לפטור, כיוון שיש עדים כנגד דבריו ובמה שאמר שלא פרע את אותה הלוואה, שהעדים אמרו שלווה, הוא 'מודה' והודאתו חזקה יותר מהעדים ולכן עליו לשלם את החוב.

בכל הש"ס (כמעט), מחלוקת אביי ורבא, הלכה כרבא – גם כאן. וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט עט, א):

טענו 'מנה הלויתיך', וכפר בבית דין ואמר 'לא היו דברים מעולם', ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה אומר 'לא נתפרעתי', הרי זה חייב לשלם". והסביר הרמ"א: "דכל האומר לא לויתי, כאלו אומר לא פרעתי דמי, ונאמן על עצמו יותר מק' עדים, ומה שאומר לא לוה, הרי הוכחש בעדים.  

עולה אפוא שהודאת בעל דין בדיני ממונות, מחייבת את המודה גם אם הידיעות המונחות לפני בית הדין הן, שהוא פטור (כמו במקרה של הגמרא שהעדים אומרים שהוא פטור ועדים הם הידיעות של בית הדין).

בבית הדין הרבני^[6] נידונה סוגיא כזו, ובית הדין פסק על פי כלל זה, באופן המדגיש את היסוד ההלכתי שבו.

בת הגישה תביעת מזונות נגד אדם שלא היה בעלה של אמה (כלומר: אם הנתבע הוא אביה, היא ממזרת, שכן אמה נאפה איתו). הנתבע – הודה שהוא האב של הבת ואם כן הוא חייב בתשלומי מזונות על פי הודאתו. אלא שאם נקבל את דבריו לאמת ונחייב אותו במזונות לכאורה נפסוק גם כן ממזרות על הבת (שכן, נאמן האב לומר 'בני זה ממזר'^[7]). בית הדין לא קיבל את דברי האב לעניין הממזרות, כיוון שהוא מודה שנאף עם אשת איש הוא 'משים עצמו רשע' והוא אינו נאמן לעשות כן.

בית הדין התקשה, "הרי לפי הודאתו שהילדה היא בתו, היא בתו בהכרח על ידי עבירה, ואם כן איך נקבל הודאתו לחייבו על פי הכלל הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כשלעומת כלל זה עומד כלל אחר, אין אדם משים עצמו רשע?!". על פי האמור לעיל, קבע בית הדין ש"גדולה היא הוכחה זו - הודאת בעל הדין - לחייב את בעל הדין המודה, עד שמכריעה היא כל הוכחה אחרת שהיא, בניגוד להודאה. ולא רק הוכחה אחרת, אלא גם ידיעה ברורה נגד ההודאה. כי אם בעל דין מודה בחיוב ממון, ודאות החיוב היא כה החלטית, ששום ידיעה אין בכוחה לסתור ודאות זו".

בית הדין צירף זאת לשיקולים נוספים וקבע כי אף שלעניין הממזרות אי אפשר לקבוע שהילדה היא בתו של הנתבע (אלא נאמר שהיא ביתו של הבעל לו הייתה אמה נשואה), לעניין המזונות יש לקבל את הודאתו של הנתבע שהילדה היא בתו, והוא חייב במזונותיה.   

ג. דיני אישות 

ישנו משקל רב להודאתו של בעל דין לא רק בדיני ממונות, לחייבו אפילו כנגד עדים, אלא גם בדינים נוספים כמו דיני אישות, לענייני איסורים.  כגון, בעל שמעיד שראה את אשתו נואפת תחתיו, והיא נאסרת עליו בזה. או מי שמעיד שקידש אשה מסוימת, שהוא אסור בקרובותיה. אף על פי, שאין ראיה על דבריו ואין אנו 'יודעים' שמה שהוא אומר באמת התרחש במציאות – הוא נאמן להחיל על עצמו את האיסור כיוון ש"שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא"^[8].

נחלקו הפוסקים, האם כלל זה אמור גם  נגד עדים. כגון שהעדים מעידים 'שלא זזה ידם מתוך ידו' של איש זה והוא לא קידש את אישה זו שהוא אומר שקידש, או 'שלא זזה ידם מתוך ידה' של אישה זו והם יודעים שלא נאפה. (וממילא הוא אינו אסור בקרובות הראשונה או מותר באשתו).

יש מן הפוסקים^[9] הסבורים שכשם שהודאת בעל דין בדיני ממונות, מחייבת גם כנגד עדים שסותרים את ההודאה, כך הכלל "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", אמור גם כאשר יש עדים המעידים כנגד האיסור שהטיל על עצמו האדם^[10].    

לעומתם, יש מן הפוסקים^[11] הסבורים שאין מתחשבים בדברי בעל הדין כאשר העדים סותרים אותם, ואין אדם מחיל על עצמו את האיסור נגד דברי העדים^[12].

הפוסקים לא הכריעו במחלוקת זו, הלכך גם בתי הדין לא  הכריעו אלא מתייחסים לדין זה כאל ספק.

כך למשל, בית הדין הרבני^[13] דן בבעל שהעיד שראה את אשתו נואפת תחתיו (ולכן הם אסורים לחיות יחד), ועדים סתרו את דבריו והעידו שהאישה לא נאפה. האישה תבעה גט מהבעל, בטענה שהוא חייב לגרשה, שכן לדבריו אסור להם לחיות יחדיו.

בית הדין דחה את תביעת האשה, משום שלפי הפוסקים הסבורים שהכלל "שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", אינו נגד עדים - הבעל אינו חייב לגרשה, ולא ניתן לכפות עליו גט מספק.      

במקרה נוסף^[14], בית הדין הרבני, דן באדם שביקש להתחתן עם גרושה. המבקש העיד על עצמו שהוא כהן, אך עדים העידו עליו שאינו כהן. בית הדין צירף את הספק הנובע ממחלוקת הפוסקים, לספיקות אחרים שהיו בעניין, והתיר לו להתחתן עם האשה^[15].