פינוי חפצי שוכר שמסרב לפנותם

שאלה

בדירת שותפים, שותף שעזב השאיר מיטה גדולה וכבדה, כי התכוון למכור אותה לכשימצא קונה. המיטה מנעה מהשוכרים האחרים להשתמש כראוי בחדרו לשעבר, ולאחר כשבועיים ובקשות רבות ממנו להוציא את המיטה מהדירה, תוך אזהרה שאלמלא יעשה כן ימסרוה, החליטו השוכרים למסור אותה לכל הקודם לבקש. וכן עשו.

האם מסירה זו נעשתה כהוגן?

תשובה

כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף קא ע"ב):

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו.

כלומר, מעשה באדם שקנה ספינה עם יין ולא מצא מקום להניח את היין. אמר לאשה אחת: היש לך מקום להשכיר לי? אמרה לו: לא. הלך האיש וקידש את האשה, ומפני כן נתנה לו מקום להניח את היין. הלך האיש לביתו וכתב לה גט ושלח לה. הלכה היא, שכרה סבלים ונתנה את שכרם מאותו יין והוציאה את היין לשביל. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: יפה עשתה האשה, כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו ובודאי שעשתה האשה כדין.

ולקמן נדון בשלושה אופנים של הנחת חפצים ללא רשות ובהבדלים ביניהם.

א. מי שהכניס חפציו בעורמה

בסיפור בגמרא האדם נהג עם האשה בעורמה, ולכן היא נהגה כשורה כאשר שכרה סבלים על חשבונו והוציאה את היין שלו החוצה. הרא"ש (ב"מ ח, כו) כתב שעל האשה להודיע לבעל החביות שהם מונחים ברשות הרבים, ואם הודיעה ונאנס היין, פטורה. והרמב"ם (שכירות ז, ז) כתב: "מדת חסידות היא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שעשה שלא כהוגן". 

ונחלקו הבית יוסף והב"ח האם יש מחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם. לדעת הב"י (חו"מ שיט) הרמב"ם חולק על הרא"ש, ולשיטתו אינו צריך להודיע כלל לפי הדין אלא רק ממדת חסידות. אולם לדעת הב"ח והסמ"ע, הרמב"ם לא חולק על הרא"ש והוא מודה שאחרי שבעל הבית הוציא את החביות הוא חייב להודיע לבעל החביות, וממידת חסידות שיודיע קודם לכן לבית דין. 

השולחן ערוך (חו"מ שיט, א) פסק את הרמב"ם (לפי הבנתו לעיל):

מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן.

ואילו הרמ"א פסק את הרא"ש: 

ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור.

כלומר, לדעת השולחן ערוך, מדינא מותר להוציא את הפירות לשוק ולהפקירם אף ללא דעת הבעלים, ורק מידת חסידות היא להודיעו. אולם לדעת הרמ"א צריך להודיע לבעלים תחילה, ורק אז יהיה פטור עליהן אם נאנסו.

ברם הב"ח, הסמ"ע והגר"א ושו"ע הרב נקטו שלאחר שפינה החפצים מביתו, גם הרמב"ם מודה שחייב להודיע לבעלים שיבוא ויקחם, ואם לא הודיע, חייב גם לדעת הרמב"ם אפילו באונס. וזאת, משום שהמניח חפצו של חברו במקום שאינו משתמר הוי מזיק בידיים (ועיין גם קצה"ח שא, א ונתיה"מ רצא, ז). ברם, בקצות החושן (ס"ק ג) חלק עליהם בהבנת הרמב"ם, וכתב שהשיטה מקובצת (ב"מ קא ע"ב ד"ה תוספתא) הביא שהראב"ד והריטב"א הסכימו עם הרמב"ם שיכול להוציא ללא הודעה כלל, לא בתחילה ולא בסוף [1]. 

ב. הכניס ללא רשות אך לא בעורמה

הרמב"ם והשו"ע השוו בין מי שהכניס שלא מדעת בעל הבית לבין מי שהטעה בכוונה את בעל הבית. אולם רבינו ירוחם חילק: בחצר שעומדת לשכירות, אינו רשאי לפנות את החפצים אלא יגבה מהם דמי שכירות, אולם בחצר שאינה עומדת לשכירות, יכול לפנות את החפצים, משום שאדם רשאי לעשות דינא לנפשיה. והרא"ש הוא דעה שלישית, שסבר שבין חצר העומדת לשכירות ובין אינה עומדת לשכירות, אסור לו לפנות את חפציו ולהניחם במקום הפקר, וכן אסור למכור מגוף הסחורה כדי לשכור פועלים לפנותם, אלא מותר רק לפנותם למקום אחר המשתמר.

הפתחי תשובה (חו"מ שיט ס"ק א) הביא תשובת חוות יאיר (סימן קסה), שנשאל במי שהכניס חבילה בשעת מלחמה בארגז שבבית חבירו שלא מדעתו, ולאחר שלא היה לו מקום התחיל לחפש בחבילות שבביתו ומצא חבילה זו וטרח ושאל לידע בעליו ולא נודע לו, נטלה וזרקה לחצרו, ואחר כמה ימים בא בעל החבילה ומצא שנגנב חלק מהחבילה וגם נתקלקלו כמה דברים ע"י גשמים, ופסק דיין אחד שבעל הבית פטור מנזקי החבילה, כיון שהכניסוה שלא מדעתו. והחוות יאיר כתב שהוא טועה בדבר משנה, ולא מיבעיא אם דרך בעה"ב לקבל פקדונות כאלו בשכר, וממילא גם זה שהניח היה משלם לו שכרו, אף על פי שעשה שלא כהוגן במה שהכניס שלא מדעתו, כיון שלא עשה בערמה כגמ' הנ"ל, אין לבעה"ב רשות להוציאם ולהפסידו כי אם אחר כמה התראות בעדים [2]. 

ויוצא לדבריו, שבמקרה שלא עשה בעורמה, אפילו שהניח ללא רשות, אסור לפנות את חפציו אלא לאחר התראות בעדים. 

ג. מי שהכניס חפציו ברשות ומסרב לפנותם

1. הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' נו) אסר באופן דומה להוציא לשוק סחורה שנותרה מופקדת זמן רב לאחר תום המועד, משום שהוא מזיק בידיים. הרב אסף שטיקל בתשובה ("הוצאת חפצים של שוכר שנשארו בדירה", אתר דין תורה) הבין מדבריו שהאיסור קיים אף במקרה שהודיע לשוכר על כוונתו לפנות את חפציו. אולם הרב אריאל בראלי בתשובה ("הוצאת חפצים מבית שכור", אתר מכון התורה והארץ) הבין מתשובת האג"מ להיפך, שלאחר שהודיע מותר לפנות. מעיון בתשובה במקורה, נראה שהצדק עם הרב אריאל בראלי, לפי שהגרמ"פ כתב: "וגם יש להחשיב כהכניס קופסאותיו שלא ברשות, במה שהניחם שלא ברשות". וכוונתו לומר שאין לחלק בעצם ההכנסה האם היתה ברשות או לא, כי גם אם ההכנסה היתה ברשות, מכיוון שהשאיר את חפציו מונחים ללא רשות דינו כמכניס לכתחילה שלא ברשות. ומשמע שהוא לא קיבל את החילוק של החוות יאיר והשאיר את דין השו"ע כפשוטו, ולכן, אם הודיעו לו מותר לפנות חפציו. 

ברם, הפתחי חושן (ח"ג פקדון ושאלה הערה סג) כתב כך: "משמע מדברי הפוסקים שלא התירו להוציא ע"י הודעה כי אם בהטעהו או הכניס שלא מדעתו, אבל בהכניס מדעתו לזמן ועבר הזמן, אין לו רשות להוציאם, ואפילו אם נאמר ששומר חנם, לאחר שכלה הזמן אף שומר חנם אינו, אין זה מתירו להוציאם לשוק אף ע"י הודעה, כי אם בהסכמה. וצ"ע עד מתי יהא חייב זה להחזיק בביתו חפץ הפקדון".

ושורש המחלוקת הוא במכניס ברשות ותם זמנו ואינו מוכן לפנות, האם דינו מעתה ואילך כמי שהכניס מלכתחילה שלא ברשות או לאו. סברת האגרות משה היא שאם אינו עומד במה שהתחייב לפנות בזמן, הרי שלא על דעת זה קיבל רשות להכניס חפציו מלכתחילה, והוי כמי שהכניס מלכתחילה שלא ברשות. וסברת הפתחי חושן היא שעדיין אינו דומה, כי מתחילה התכוון לפנות בזמן ורק לאחר מכן נמלך בדעתו, ולא נחשב שהכניס שלא ברשות.

2. והנה קשה (כפי שהקשה הב"ח), מנין לו לרמב"ם שמותר לפנות מבלי להודיע, הרי הוא מזיק בידיים את רכוש חברו?

והתשובה היא שיש כאן דין מיוחד של עביד איניש דינא לנפשיה, כסוגיה במסכת בבא קמא (כח ע"א) בברייתא: "הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס", ונפסקה ההלכה (שו"ע חו"מ סי' ד) כמאן דאמר שעביד איניש דינא לנפשיה והברייתא כפשוטה. והט"ז (כאן) העמיד את דברי הרמב"ם שמדובר כשהוא צריך את המקום שהפירות מונחים שם, שזה דומה לממלא חצר חבירו שמותר לו לשבר ולצאת. ברם, אם אינו צריך את המקום, הרי זה נהנה וזה לא חסר, ומכל מקום, אם הוא מודיע שאינו רוצה להשכיר לו את המקום, ודאי גם בזה הדין עמו. ומסיק הט"ז שאם עשה שלא כהוגן, כגון שהטעהו, יכול בכל מקרה לפנות חפציו ללא כל הודעה, אפילו כשאינו צריך את המקום. ואם לא הטעהו אלא הכניס ללא רשותו, אזי תלוי, אם צריך את המקום יכול לפנות ללא הודעה, ואם אינו צריך את המקום צריך להודיעו. נמצא, שגם כשהכניס ברשות, אם צריך את המקום יכול לפנות, רק צריך להודיעו.

3. בשו"ת ויען דוד (ח"ד או"ח סי' סד אות ג-ד) הביא מקור נוסף השייך לענייננו, את דין שור שנכנס שלא ברשות. הגמרא אומרת (ב"ק מח ע"א): 

הזיקו בעל הבית - חייב; מאי טעמא? משום דאמר ליה: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.

הדין הובא בשו"ע (חו"מ שעח, ו): 

... ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו,  לא שנא בגופו לא שנא בממונו, חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו.

ומשמע שיש לבעל הבית זכות להוציא את רכוש חברו החוצה, אך לא להזיקו בידיים, ואם הוציאו החוצה וניזוק שם מאליו, פטור ואינו חייב באחריותו מחמת זה.

וראיתי שהגר"א (שם ס"ק טז) מקשה מדוע אסור לו להזיק, הרי קיימא לן "הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס"? ותירץ שיש חילוק בין ממלא כל החצר, שאין לו ברירה אחרת וחייב לשבר, לבין היכא שיכול לעבור בחצר בלי לגרום נזק, והפנה לתוספות (שם) שחילק בין טרחה מועטת (כגון דחיפה) שחייב, לבין טרחה גדולה שפטור, שלא הטריחוהו לסדר את החביות זה על זה. 

4. הנימוקי יוסף בסוגייתנו (ב"מ נט ע"א בדפי הרי"ף) כתב כך:

דוקא כה"ג דהך אתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקידשה, הא אילו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה, לאו כל כמינה למיעבד הכי, אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו?! ודאי ליכא למימר הכי, וכן כתב הריטב"א. עכ"ל.

ועל פי זה כתב הרמ"א (שיב, ט) שאם פירש ואמר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו, יכול להוציאו. 

ובקצה"ח (שיט ס"ק א) תמה על הרמ"א, כיצד גילוי דעת מועיל ללא עשיית תנאי כפול כפי דיני התנאים? ועוד, שכשאומר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו זה פחות מגילוי דעת. ותירץ, שבמכירת קרקעות גילוי דעת מועיל, ואפילו פירוש שמפרש הוי כגילוי דעת. למסקנה, כתב בקצה"ח שהשכרת בתים אינה נחשבת כמכירת קרקעות אלא כמטלטלין, ולכן, אם לא עשה תנאי לא יועיל גילוי דעת לבדו. וכתב: "ולכן נראה לענ"ד דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו".

אם נשים לב, ניווכח שכל הדיון של הנימוקי יוסף ומחלוקת הרמ"א והקצות הם בשאלה האם מותר להוציא את השוכר או חפציו מן הבית בטרם הסתיימה תקופת השכירות. אולם אם הסתיים זמן השכירות, לכו"ע פשוט שמותר להוציאו, וכל שכן אם היה תנאי מפורש בחוזה השכירות. שוב ראיתי שכעין זה כתב בספר משפטיך ליעקב (ח"ו סי' כט).

לסיכום, יש ג' מקרים:

1. מכניס ברשות אך בעורמה, כגון המקרה המוזכר בגמרא - מותר לפנות, לפי השו"ע מהדין אין צריך להודיעו אלא רק ממידת חסידות, והרמ"א כתב שצריך להודיעו מן הדין.

2. מכניס ללא רשות אך לא בעורמה - גם בזה שייכת המחלוקת בין השו"ע לרמ"א. אולם החוות יאיר חילק בין מכניס בעורמה לבין שמכניס ללא רשות, שאז צריך להודיע לו ולהתרות כמה פעמים בפני עדים, ואם לא כן הוא מזיק בידיים. הט"ז התיר לפנות למקום הפקר כשצריך את המקום, מדין עביד איניש דינא לנפשיה, וערוה"ש (שיט, ג) הביאו וכתב ש"כן עיקר לדינא".

3. מכניס ברשות וללא עורמה, אלא שמסרב לפנות חפציו לאחר הזמן שנקצב לו - לדעת האג"מ מותר לפנות ע"י התראה והודעה, ולדעת הפתחי חושן אסור. ועל פי הט"ז מותר אם זקוק למקום, וצריך להודיעו שמפנה.

מסקנה

המקרה שבשאלתנו דומה לסוג השלישי. השוכר שעזב את הדירה הכניס את המיטה ברשות, ואתם הודעתם לו שבכוונתכם לפנותה, והיה לו די זמן להגיע ולקחת אותה. ועדיין, היה מקום קצת לפקפק במה שעשיתם, מאחר שלא פיניתם אותה למקום שהוא יכול לבוא ולקחתה אלא מסרתם אותה לאדם שלישי. מלכתחילה, הטוב ביותר היה למכור את המיטה, לחכות שיבוא לדרוש את המיטה ובינתיים מותר להשתמש בכסף.

ובשו"ת מנחת צבי (א, יא אות ח) כתב בעניין חפצים שנשארו במקלט בניין, כך: "ונראה שבזמן הזה, שישנם הרבה חפצים שהם משומשים ואי אפשר למוכרם כי אין להם קונים, ואפילו אם יקנו אותם יקבלו עבורם סכום קטן שלא יכסה את ההוצאות של ההובלה והטיפול בחפצים אלו, אז אין הועד או השכן שיטפלו בחפצים צריכים לטרוח ולהפסיד מכיסם עבור חפצים אלו. אלא שיכולים להניחם ברה"ר, ויהיו פטורים גם מדיני שמים עבור חפצים אלו אם ילקחו ע"י אנשים מעלמא ואח"כ כשיבואו הבעלים שלהם ליטלם לא ימצאום...". ומשמע מדבריו, שאם החפץ שרוצים למכור ערכו מועט ניתן להפקירו או למסור אותו.

בדיעבד, מאחר שנתתם לו מספיק זמן לבוא ולקחת, ורק לאחר כמה התראות מסרתם את המיטה, יש כאן דין אבידה מדעת.  

בנוסף, מאחר שאתם צריכים את המקום, הרי זה דומה לברייתא ש"הממלא חצר חבירו כדי יין, משבר ויוצא משבר ונכנס". ואם מותר לשבור את הכדים שהונחו ללא רשות בשטח חברו כדי לפלס שביל לכניסה ויציאה, הרי מותר גם לשבר כדי לפנות מקום בדירה להניח מיטות כדי לישון, וכל שכן למסור את המיטה למישהו אחר.

ואם אינכם צריכים את המקום, אפשר לומר לו שהוא צריך לפנות חפציו ושמעתה ואילך כל יום הוא יצטרך לשלם שכירות כפי שהופיע בחוזה, וכשיבוא לקחתה, תקזזו את שווי השכירות משווי החפץ. ואם לא בא לפנות את חפציו לאחר זמן רב, עד ששווי החפצים התקזז לגמרי עם דמי השכירות שהצטברו, הרי החפצים שלכם ורשאים אתם לנהוג בם כרצונכם. 

החוק האזרחי

בשולי הדברים נעיר כי לפי החוק האזרחי ב1מדינת ישראל, יש להבחין בין פינוי שוכר דירה למגורים לבין שוכר שטח מסחרי (כגון חנות או מפעל). פינוי חד צדדי של שוכר דירה למגורים או פינוי חפציו, אסור גם כאשר הוא לא עמד בתנאי החוזה והפר הפרה יסודית (כגון אי תשלום שכר דירה וחובות של הדירה או אי פינוי המושכר בתום החוזה). גם ניתוק חשמל ומים הוא דבר אסור, וכל שכן לפרוץ לדירה ולהחליף צילינדר. לעומת זאת, שוכר שטח למסחר שלא עומד בהתחייבויותיו, מותר לפנותו באופן חד צדדי. אגב, לפי המשפט האזרחי, גם אם המשכיר יכתוב במפורש בחוזה השכירות שיש לו זכות לפנות את השוכר בצורה חד צדדית במקרים של הפרה יסודית, הדבר לא יועיל ואין לכך תוקף.    

האם יש תוקף לדינא דמלכותא במקרה כזה?

בספרי שו"ת ביכורי אביב (ח"א עמ' 319) כתבתי שעל פי פסק השו"ע והרמ"א דין המלכות שייך בכל העניינים שבין אדם לחברו (לא רק בעניינים הקשורים לקרקע), ודנתי שם בשאלה האם אמרינן כן אף במה שסותר לדין התורה. ובשורות הבאות אצטט מהדיון בביכורי אביב:

הרמ"א בהלכות הלוואה (חו"מ עג, יד) פוסק כך:

ויש אומרים דבמקום שהמנהג שהמלוה לגוי לא יוכל למוכרו בפחות משנה, דנין גם כן בישראל שהלוה לחבירו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג.

הרמ"א כתב שהולכים אחר מנהג הגוים בדין המלכות בעניין זמן מכירת המשכון, והאריך הש"ך (ס"ק לט) לחלוק בנחרצות:

אך לפי עניות דעתי דברי הרמ"א צריכים לעיון בעיקר הדין שכתב הרמ"א שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל. 

ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים, אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל.

נמצא, שנחלקו הרמ"א והש"ך לגבי הלכה המפורשת אצלנו בדיני בין אדם לחברו, והיא עומדת בסתירה לדינא דמלכותא, האם אזלינן בתר דינא דמלכותא בזה או לא.

למעשה, כדי להטיל פשרה בין השיטות, נראה שתלוי הדבר באופי המקום והקהילה. למשל, אם מדובר במקום או קהילה שמקובל שכל חבריה מתחשבים רק בדין תורה ולא מקובל לפנות לערכאות, אין להתחשב בדינא דמלכותא ויש לנהוג כדעת הש"ך. אולם אם זו קהילה שהמקובל בין חבריה להתחשב בכל דבר בדינא דמלכותא ולמרבה הצער מקובל לפנות לערכאות, הוי כקבלו עלייהו את דינא דמלכותא בדבר זה, ומסתבר שיש תוקף לדינא דמלכותא גם בדבר זה, וכדעת הרמ"א.  

ברם, אף אם ננקוט שלפי דין תורה אין כאן תוקף לדינא דמלכותא, מכל מקום, העושה דין לעצמו צריך לדעת שהוא עלול להיות חשוף לתביעה אזרחית.

[1] עיין בספר שמן רוקח (ח"ב סי' פא) שהסכים עם השו"ע והרמ"א בהבנת שיטות הרמב"ם והשו"ע, והקשה על שיטת הסמ"ע.

[2] והוסיף, שאפילו אין דרכו לקבל פקדונות בשכר, שלכאורה משמע בגמרא שמותר להוציאה, מכל מקום אינו דומה, כי היא לא הוציאה את היין למקום האבוד אלא הניחה בשביל, ובעל היין היה בעיר ולא בא לו הפסד. ועוד, אפשר שלא אמרו בגמרא אלא שיפה עשתה, אבל אין הכי נמי, אילו היה בא נזק היתה צריכה לשלם, אבל להוציא למקום האבוד שהוא כמזיק בידים אינו יכול בלי התראה. ואפילו לאחר התראה, יש לעיין אם מותר להוציאו ולהפסידו במקום שהיה יכול להוציא למקום שלא יבוא היזק., אלא שיש לומר שאין מחייבין אותו לטרוח כדי להציל ממון חבירו במקום הפסד, כיון שהוא צריך למקום שהפקדון מונח., ועוד, שדרך בני אדם לקבל שכירות עבור זה, אין לחייבו להשאיר הפקדון על סמך שיתבע ממנו אח"כ שכר טובה. וכן אינו חייב לטרוח ולשכור מקום.