נוסח פרוזבול תשפ"ב - רקע הלכתי לפרוזבול בב"ד קבוע
נוסח הפרוזבול בפני בית דין קבוע
נוסח הפרוזבול למעשה:
תאריך ....................
אני ............... ת.ז................ מוסר
לפניכם:
הרב יהודה קרויזר שליט"א רב הישוב מצפה
יריחו,
והרב ברוך פז שליט"א,
והרב ישועה רטבי שליט"א,
הדיינים בבית דין הקבוע בישוב מצפה יריחו,
כל חוב שחייבים לי, בין לווים פרטיים ובין לווים
מוסדיים כגון בנקים וחברות ביטוח,
וכך בית הדין יהיה הנוגש של חובות אלו, ולא אני,
וכך השמיטה לא תשמט חובות אלו ואוכל לגבות אותם
בכל עת שארצה.
בנוסף הרי אני מקנה קרקע כל שהוא מתנה לזמן, לכל
לוה שאין לו קרקע, כדי לאפשר למסור חובות שהוא חייב לי לבית הדין.
עדים:
...................... ת.ז.
........................
...................... ת.ז.
........................
אישור בית דין.
בית הדין מאשר קבלת כתב המסירה של
.................. ונותן לכך תוקף הלכתי.
על החתום:
הרב יהודה קרויזר שליטא, מרא דאתרא.
הרב ברוך פז שליט"א – דיין.
הרב ישועה רטבי שליט"א – דיין.
ניתן ביום......................
ההסבר ההלכתי לנוסח פרוזבול זה
(להשלמת הדברים עיינו במאמר "בית דין הכשר לכתיבת פרוזבול" - הרב ברוך פז שליט"א, מספר סידורי 13806,
לשטר פרוזבול הנ"ל, למילוי בבתי דין אחרים: 13816).
כדי לברר נוסח הפרוזבול צריכים לעיין בכמה שאלות:
1. אם הפרוזבול הוא שטר ראיה, והגורם שהחובות לא
ישמטו הוא ההצהרה של המלוה לפני בית הדין, או דלמא חתימת העדים או הדיינים על השטר
הוא גורם לכך שהחובות לא תושמטנה?
2. האם המלוה עצמו צריך להופיע בפני בית הדין
או שמועילה הצהרת המלוה מרחוק?
3. על הצד שהמלוה צריך להופיע בבית דין למסור
הצהרת פרוזבול, האם מועילה כתיבת פרוזבול על ידי שליח?
4. על הצד שהמלוה צריך להופיע בבית דין, האם מועיל אם הוא ישלח כתב לפני בית הדין?
נעיין בשאלות אלו בע"ה.
1. אם הפרוזבול הוא שטר ראיה, והגורם שהחובות לא
ישמטו הוא ההצהרה של המלוה לפני בית הדין? או דלמא חתימת העדים על השטר הוא גורם
לכך שהפרוזבול גורם שהשטרות לא יושמטו?
יש מחלוקת ראשונים אם מה שגורם שהחובות לא
תשמטנה, הוא הצהרת המלוה לפני בית דין שהוא מוסר להם שטרותיו והחתימה על השטר אינה
נצרכת לכך כלל והיא רק לראיה או אם חתימת הדיינים על שטר הפרוזבול הוא מה שגורם
שהחובות לא תשמטנה.
א. שיטת הר"ן
שיטת הר"ן (שו"ת הר"ן סימן עז) היא שחתימת העדים על שטר הפרוזבול
הוא הדבר שעושה שהחובות לא תשמטנה, ושטר הפרוזבול אינו שטר ראיה אלא כעין שטר
קנין.
הר"ן הביא בזה כמה ראיות לשיטתו:
1. פרוזבול
מאוחר פסול, והשביעית תשמט גם חובות שהיו קיימים בעת מסירת הפרוזבול. זו הוכחה שהחתימה על שטר הפרוזבול עצמו, היא הגורמת לכך שהחובות לא נשמטים. אם הפרוזבול היה שטר
ראיה גרידא, העדות שבפרוזבול היתה כשרה אע"פ שהפרוזבול הוא מאוחר, כדין שטר חוב
מוקדם, שלפי רוב הפוסקים העדות שבשטר קיימת אע"פ שהשטר הוא מוקדם ואינו גובה
ממשעבדי.
2. הגמרא (גיטין לו.) אומרת "לא שנא דכתיב בלשון עדים וחתימי דיינים, לא שנא בלשון
דיינים וחתימי עדים". ועל זה כותב הר"ן "אלמא שטר פרוזבול הוא
שעושה המעשה, שאם לא היינו צריכים אלא לעדות בלבד שנמסרו הדברים לב"ד, פשיטא
דמהני".
3. ראיה נוספת הביא הר"ן מהרמב"ם שכתב (מלוה ד ט): "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסרו דברים לתלמידים ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, לא צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית". פירוש הדבר שדוקא ת"ח לא צריכים חתימת בית דין. אך שאר העם צריך חתימת בית דין כדי להפעיל הפרוזבול.
נדון בראיות אלו בקצרה בע"ה.
1. הראיה מפרוזבול מאוחר:
הר"ן כתב כאמור שזה ששטר פרוזבול מאוחר
פסול, מוכיח שהשטר גורם שהחובות לא נשמטים, שאם היה לראיה בלבד, הראיה שבשטר היתה
קיימת גם אם השטר פסול.
בירושלמי יש סתירה לדברי הר"ן. שם כתוב שהראיה
שבשטר הפרוזבול מאוחר קיימת!
ירושלמי שביעית (פרק י משנה ג):
"פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין". ובגמרא: "רבי יוחנן אמר פסולין לגמרי. ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב. והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב? אם אומר את כן בשטרות, מה בין פרוזבול, מה בין שטר?"
והפני משה והמהר"א פולדא פירשו שרבי יוחנן
וריש לקיש חולקים בשטרי חוב. רבי יוחנן סובר ששטרי חוב המוקדמים פסולין לגמרי וריש
לקיש סובר שהם כשרים, אלא רק גובים משעת כתיבתן. ועל זה מקשה הגמרא מברייתא שכתוב
בה שפרוזבול מאוחר כשר, אבל רק מונע השמטת החובות מיום חתימתו בפועל. לא מיום הכתוב
בו! והרי זה קשה לריש לקיש שסובר שכך הדין בכל שטרות! אם כן למה הברייתא רק כתבה
שפרוזבול מאוחר כשר? ולא כתבה שגם שטרי חוב המוקדמים כשרים?! על כרחינו ששטרי חוב
המוקדמים פסולים לגמרי כשיטת רבי יוחנן.
הרי מבואר בברייתא בירושלמי שהעדות בפרוזבול
מאוחר כשר, אבל הוא רק תקף מזמן כתיבתו, ולא מהתאריך שכתוב בו. וזה דלא כהבנת הר"ן.
אמנם עיין חידושי רע"א על השולחן ערוך (סז,לב) שכתב "ובירושלמי איפליגו בה אמוראי". משמע שרע"א הבין שרבי יוחנן
וריש לקיש חולקים בדין פרוזבול מאוחר עצמו, אם הוא פסול או לא, ודלא כמפרשי
הירושלמי שפירשו שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים בשטרי חוב. לפי זה אין קושי על הר"ן
שהרי הוא פוסק כרבי יוחנן שפרוזבול מאוחר פסול לגמרי.
מיהו עדיין קשה על הר"ן, כיון שסוף סוף יש ברייתא שסותרת את דברי רבי יוחנן, ודבריו נשארו בקושיא בירושלמי. אם כן למה הר"ן לא פסק כריש לקיש בזה וכהברייתא? בר
מן דין פשט הירושלמי קשה לפי דבריו.
ועיין ביאורים ד בשוטנשטיין פה. שהביאו שהתומים
כתב שהברייתא בירושלמי חולקת על המשנה, שהרי במשנה אין חילוק בין פרוזבול לבין
שטרי חוב ובשניהם נאמר שהם פסולים! והר"ן פסק כמשנה.
אך גם תירוץ זה אינו מספיק לסוברים ששטרי חוב
המוקדמים כשרים לראיה. בגלל שלפי דבריהם, יש הבדל בין שטרי חוב המוקדמים לפרוזבול, שהפרוזבול בטל לגמרי ושטרי חוב כשרים לראיה! אם כן חוזרת השאלה למה הר"ן
דחה דברי הירושלמי?
ואולי יש לומר שמסקנת הירושלמי היא, ששטרי חוב
פסולים לגמרי כשיטת ריש לקיש, שהרי רבי יוחנן נשאר בקושיה מהברייתא הנ"ל. והרי
זה סותר מסקנת הרבה ראשונים לפי הבבלי ששטרי חוב המוקדמים כשרים. אם כן על כרחינו
הברייתא הזו שסוברת שפרוזבול כשר ושטרי חוב פסולים, אינו מדויק להלכה. ולכן הר"ן
דחאו מהלכה.
ועיין בשוטנשטיין שם שכתב שגם העיטור ערך פרוזבול
בשם רבינו סעדיה כתב, שפרוזבול מאוחר פסול לגמרי והחובות לא נשמטים כלל וכתב שכן
משמעות שאר הראשונים שסתמו שפרוזבול מאוחר פסול, ולא כתבו שבכל זאת מועיל על חובות
שהיו בעת כתיבתו.
הראיה מדברי הרמב"ם.
בגמ' גיטין לז. כתוב, שרבנן דבי רב אשי מסרו מילי
להדדי, ולא כתבו פרוזבול. יש מחלוקת ראשונים בהבנת הקולא שנהגו בה רבנן דבי רב
אשי:
הרמב"ם כתב (מלוה ד ט):
"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסרו דברים לתלמידים ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, לא צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית".
הר"ן הבין שהקולא שבת"ח, לפי
הרמב"ם, היא שיכולים למסור דבריהם על
פה ולא צריכים חתימת בית הדין. רש"י הבין שהקולא היא שהמלוה יכול למסור דבריו על פה
ולא צריך לכתוב דבריו. והרמב"ן הבין שהקולא היא שלא צריך
בית דין כלל אלא היו מוסרים דבריהם מזה לזה בלי להזדקק לבית דין.
אמנם, עיין רדב"ז שסובר שהקולא לפי הרמב"ם היא, שת"ח לא צריכים בית דין חשוב ושאר העם צריכים בית דין חשוב.
אבל לענין מסירה על פה, זה וזה שוים. לפי זה יוצא ששאר העם לא צריכים חתימת בית
דין כלל גם לפי הרמב"ם. וזה דלא כהבנת הר"ן ברמב"ם.
מיהו הסבר הרדב"ז ברמב"ם קשה, שהרי הרמב"ם
כתב שהקולא היא ש"ובדברים בלבד היא נדחת", משמעות הדבר שהקולא היא שלא
צריך כתיבה אלא דיבור בלבד.
מיהו אין הכרע ברמב"ם אם הכתיבה היא של בית
הדין או של המלוה, כדברי רש"י.
שיטת הריב"ש - שעיקר הפרוזבול הוא הצהרת
המלוה שמוסר שטרותיו לבית דין.
הריב"ש כתב (תשובה שפב, במכתב להר"ן
באותו ענין שהר"ן דן בו), ששטר פרוזבול הוא שטר ראיה שיכולים לחתום בו כל שלושת
הדיינים או שתים מהם או שתי עדים שאינם דיינים, ועיקר חלות הפרוזבול הוא על ידי
הצהרה של המלוה שהוא מוסר לבית דין את השטרות שלו. כך הריב"ש מחלק בין אשרתא
דדייני, היינו קיום שטר, לבין פרוזבול. קיום שטר הוא מעשה בית דין ולכן מוכרח
להופיע בו לשון של בית דין. ואם מופיע בו לשון של עדות בלבד, הוא פסול. אבל
פרוזבול כל כולו שטר ראיה ולכן לשון עדות כשר בו.
ועיין שו"ת יביע אומר (ב,חומ ה) שכתב בפשוטות כהריב"ש, וכתב שדברי הר"ן הנ"ל שכתיבת בית הדין קובע נאמרו רק אם אין הצהרה על פה
לפני בית דין.
ולא ברורה כוונת הרב ז"ל במה שכתב שהר"ן
מתיחס למציאות שהיתה מסירת פרוזבול בלי שהמלוה הצהיר לפני בית הדין? איך בית הדין
כותב פרוזבול בלי מסירת דברים לפניהם מהמלוה? ואם נאמר שהמלוה הצהיר מרחוק (עיין
בהמשך דיון בזה), הרי בזה לא צריכים כתיבת בית דין כלל לסוברים כן! ואם נאמר שהר"ן
חולק על האפשרות להצהיר מרחוק (כמו שאכן אכתוב בהמשך), איך בית הדין כותבים פרוזבול
על כך?
ובר מן דין, הרי הר"ן הביא ראיה לשיטתו
מגיטין לג., ושם מדובר שהמלוה מוסר דבריו לפני בית הדין על פה, וכמו
שרש"י וכל הראשונים פירשו שם. וגם קשה, איך הר"ן פירש את הדין של פרוזבול מאוחר
על ידי אוקימתא רחוקה ולא ביאר בזה כלום!
ועוד, שהר"ן הביא ראיה מפסיקת הרמב"ם
שתלמידי חכמים יכולים להסתפק במסירת דבריהם על פה לבית הדין, ושאר העם לא. הרי
מבואר שגם כאשר מוסרים דבריהם לפני בית הדין, חתימת בית הדין היא הגורמת לפרוזבול,
ולא המסירה. מבואר דלא כהרב ז"ל.
אלא נראה שאכן יש מחלוקת עקרונית בין הר"ן
והריב"ש ודלא כדברי היביע אומר.
נפקא מינות בין שיטות הר"ן והריב"ש:
1. אם העדים שחותמים על הפרוזבול יכולים להיות עדים שאינם דיינים, או שמדובר שהדיינים חותמים בתור עדים?
בטופס שטר פרוזבול שכתוב במשנה (שביעית ט,ב) כתוב "והדיינים חותמים למטה, או העדים". ונשאלת השאלה אם העדים שמוזכרים כאן הם הדיינים עצמם שחותמים בתור עדים או שהם עדים חיצוניים שנכחו בהצהרת המלוה?
ונראה שיש בזה מחלוקת ראשונים.
בגמרא גיטין (לג.)
"אמר רב נחמן מנא אמינא לה? דתנן הדיינים חותמים למטה או העדים. מה עדים שנים אף דיינים שנים! ורב ששת מידי איריא? הא כדאיתא והא כדאיתא. למה לי למיתנא דיינים למה לי למיתנא עדים? הא קמ"ל דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים".
וכתב רש"י:
"בלשון דיינים - כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני כו'. וחתמי עדים - בלשון עדות כגון איש פלוני עד. ול"ש כתוב בלשון עדות - כגון בדוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמי למטה אני פלוני עד."
מדברי רש"י מבואר, שהעדים המדוברים כאן הם הדיינים עצמם שחותמים בלשון עדות. וכעין זה פירש גם רבינו קרשקש על אתר. גם הריטב"א על אתר, פירש שלפי פירוש רש"י הדיינים הם הם העדים, ולא מדובר בעדים חיצוניים שרואים את ההצהרה מן הצד. וז"ל, אחרי שהביא פירוש רש"י:
"ותוס' כתבו, וחתמי עדים פי' דאיכא עדים אחרים ולא שיחתמו הדיינים עצמן בלשון עד". משמעות הדבר שלפי רש"י העדים הם הדיינים עצמם.
מיהו, עיין תוס' (ד"ה לא שנא) שכתבו:
"כמו שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני בר פלוני ונזכרין שם הדיינים בתוך התורף ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת וקמשמע לן דחשיב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם....".
הרי מבואר שחידוש המימרא בגמרא הוא, שהדיינים לא צריכים לחתום בשטר אלא עדים חיצוניים יכולים לחתום בשטר. ובסוף כתבו התוס' "ובקונטרס פי' בענין אחר". היינו כנ"ל שמדובר שהדיינים הם הם העדים.
ועיין ריטב"א על אתר שפירש כתוס' שמדובר בעדים שאינם הדיינים, כפי גירסתו בגמרא (ששונה מגירסת רש"י, רבינו קרשקש ותוס'):
"....ולא שנא כתיב בלשון עדים, דכתיב ביה אנו עדים חתומים מטה בפנינו אמר פלוני, לפ' ופ' ופ' הדיינין, מוסרני לכם כל חוב....".
ונראה שלמפרשים שהעדים הם הדיינים עצמם, ע"כ צריכים בפרוזבול חתימת דיינים על הפרוזבול ולא סגי בחתימת עדים חיצוניים, משום שסוברים כהר"ן הנ"ל, שהחתימה על הפרוזבול היא העיקר ולכן צריכים מעשה בית דין חתום על ידי הדיינים דוקא. והסוברים שחתימת עדים חיצוניים מועילה, סוברים שההצהרה לפני בית דין היא העיקר והשטר הוא לראיה בעלמא, ולכן אין צורך בחתימת הדיינים דוקא.
ועיין גיטין לז. "רבי יוחנן מסר מילי לרבי חייא בר אבא..."
הריטב"א (ד"ה רבי יוחנן) פירש שרבי חייא היה מומחה לרבים, והואיל ומומחה לרבים יכול לדון יחידי, כך יכול לעשות פרוזבול לבד. והוסיף הריטב"א "והוא דאיכא חד דמצטרף בהדיה לעדות בעלמא לאסהודי דמסר האי מלוה מילי להאי דיינא". ונראה שזה הריטב"א לשיטתו לעיל שעדים חיצוניים יכולים לחתום על הפרוזבול בגלל שהוא רק לעדות ועיקר פעולת הפרוזבול הוא על ידי ההצהרה וכשיטת הריב"ש.
ועיין רא"ש (ד,יג) שכתב "ורבי חייא היה עמו אחר דשנים בעינן...". וי"ל שהרא"ש סובר כרש"י שהעדים הם הדיינים עצמם ולכן לא מספיק לצרף אחר עמו לחתימת השטר בלבד, וזה כשיטת הר"ן. מיהו אינו מוכרח, שי"ל שהרא"ש חולק על הריטב"א וסובר שחכם מומחה אינו מספיק לפרוזבול אע"פ שהוא יכול לדון יחידי.
ועיין רמב"ם בפירושו למשנה זו שכתב:
"ואמרו ודיינין חותמין מלמטה או העדים, ללמדך שהוא מותר בדבר זה להיות הדיין עד והעד דיין וכן עיקר אצלינו שבדרבנן עד נעשה דיין וכבר התבאר שהפרוזבול הוא מדרבנן".
גם מדברי הרמב"ם משמע שהעדים הם הדיינים והדיינים הם העדים. וזה כשיטת הר"ן שדיינים צריכים לחתום על הפרוזבול דוקא.
ויש להסתפק אם הרמב"ם התיחס לעדים חיצוניים וכוונתו שעדים חיצונים שראו מסירת החובות של המלוה לפני בית דין כשר, יכולים להיות דיינים על עצם מסירה זו ויכולים לחתום בתור דיינים, או שהרמב"ם התכוון שהדיינים שקבלו הצהרת המלוה בתור עדים, יכולים אחר כך להיות דיינים על עצם קבלה זו, ויכולים לחתום על פרוזבול מכח ראיתם כעדים. והפירוש השני נראה יותר נכון, שהרי זו פירוש עד נעשה דיין בכל מקום.
מ"מ, גם לפי ההסבר הראשון בדברי הרמב"ם,
שעדים חיצוניים יכולים לחתום בתור דיינים, זה מתאים להבנת הר"ן, שחתימת השטר
גורם להפקעת הממון, מיהו העדים עצמם הם הדיינים בגלל שעד נעשה דיין.
2. האם המלוה יכול להצהיר שהוא מוסר שטרותיו מרחוק
או שהמלוה צריך להיות לפני בית הדין?
המרדכי (גיטין שפ) כתב:
"נ"ל דלאו ברוחקא וקורבא תליא מילתא דהא גרסינן עלה בירושלמי דשביעית, דרבי חזקיה בשם רבי ירמיה אפילו נתונים ברומי, פירוש, הדיינים, כלומר, יכול לומר מוסרני לפלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני אפילו רחוקים ממנו הרבה אע"פ שאינם לפניו שפיר דמי".
והרב יחיאל שם סובר שההצהרה צריכה להיות לפני בית
דין פנים אל פנים.
אמנם הראשונים האחרים, הרמב"ן הר"ן והריטב"א
בגיטין לו:, פירשו את המימרא בירושלמי באופן אחר. הם פירשו שהשטרות היו ברומי. לא
מדובר שהמלוה היה ברומי. אם כן אין מכאן ראיה שאפשר להצהיר שלא לפני בית הדין. כך
כתבו גם הר"י קורקוס (שביעית ט,יז) ובשוטנשטיין על הגמרא בירושלמי (שם פד:).
מיהו מהר"א פולדא פירש שם כמרדכי. והפני משה פירש כמרדכי, אבל כתב שהפרוזבול
כשר רק אם הוא מגיע לידי הדיינים בסוף (עיין בזה בהמשך).
המהר"י קורקוס שם הביא ראיה שצריכים להצהיר
לפני בית דין דוקא, ודלא כהמרדכי מדברי הרמב"ן בגיטין שם, שהקשה שאם צריכים
בית דין כרב אמי ורב אסי, איך נאמן כל מלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד מהנימוק (בגמרא
לח.) שלא שביק התירא ואכיל איסורא? "מי יימר דמשכח להו ומי יימר דמיזדקקי להו"?
ותמה הר"י קורקוס, שאם אפשר להצהיר מרחוק, אין הראיה של הרמב"ן מובנת, שלא
צריכים שהבית דין יזדקק למלוה כלל! הוא יצהיר מרחוק ודי. גם הר"ן דחה ראית הרמב"ן
באומרו שבית דין הגדול ודאי יזדקקו ליה. וגם מדברי הר"ן משמע שההצהרה צריכה
להיות לפני בית הדין עצמו.
ועיין לשון רש"י (מדף לג., לעיל) בקשר לכתוב
בלשון עדים וחתמי דייני וכו', שמבואר שמדובר שההצהרה היתה לפני בית דין וכן הלשון
של שאר הראשונים שם.
מכל הנ"ל נראה שרוב הראשונים חולקים על דברי
המרדכי וסוברים שההצהרה של המלוה צריכה להיות לפני בית הדין עצמו.
ונראה שהמרדכי סובר כדעת הריב"ש שההצהרה היא הקובעת, ולכן ההצהרה יכולה להיות רחוק מבית הדין, שהרי סוף סוף יש לפנינו הצהרת מסירת שטרות. אבל לר"ן, שחתימת המעשה בית דין הוא הגורם, אי אפשר יהיה להסתפק בהצהרה בלי שבית הדין ידע מכך וחתמו על פרוזבול. ואפילו לפי הרמב"ם הנ"ל בפירושו שעד נעשה דיין, לפי פירוש השני שפירשנו למעלה, היינו עֵד שראה את ההצהרה לפני בית דין, יכול להיות דיין על ההצהרה הזאת. אבל אם ההצהרה לא היתה לפני בית דין, איך העדים, שאינם דיינים כרב אמי ורב אסי, יכולים להיות דיינים על הצהרה שלא היתה לפני בית דין של רב אמי ורב אסי?
3. האם שליחות מועילה במסירת פרוזבול?
היביע אומר (ב, חו"מ ה) דן בשאלה אם אפשר לעשות
שליח למסור שטרותיו לפני בית דין. והביא בשם המהריק"ש (בהגהותיו לסימן סז)
שכתב שמסירת דברים הוי מילי ולא מימסרן לשליח, והביא כן גם בשם רב בצלאל הכהן
מוילנא. והרב ז"ל צירף לשיטה זו דברי המהרי"ט שאי אפשר לעשות שליח
להקדיש בגלל שזה מילי שלא מימסרן לשליח. והוסיף והביא הרבה דעות ש'מילי לא מימסרן
לשליח' נאמר רק אם מוסר דברים לשליח למסור לאחר כגון אומר אמרו לסופר לכתוב הגט.
אבל אם הדבר נגמר בדיבור, אז יש לדיבור דין של מעשה, ומילי כאלו מימסרן לשליח.
וראיה מהפרת נדרים, שלולא גזירת הכתוב "אישה" היה אפשר למסור הפרת נדרים
לשליח. וראיה נוספת מביטול הגט שאפשר למסור לשליח לפגוש את השליח לבטל הגט. ועל פי
זה הרב ז"ל מסיק שאפשר למסור פרוזבול לשליח, בגלל שהדבר נגמר על ידי הצהרת
המלוה לפני בית הדין, ולכן דינו כהפרת נדרים והקדש שאפשר לעשות בהם שליח. והר"ן
כתב בפשטות שבמסירת הדברים הכל נגמר ולא צריך יותר מזה כלל.
"...שתיכף כשמוסר הדברים בשם משלחו שהוא מוסר כל חובותיו לבית דין , נגמר כל הענין, שנמסרו כל חובותיו לבית דין ויכולים לגבותם. וכתיבת פרוזבול אינו כעין כתיבת גט, שאינו אלא לראיה ע"ז....(ומש"כ הר"ן ס"ס עז שהפרוזבול עצמו הוא שמשמט ולכן המאוחר פסול. ע"ש, היינו שלא מסר דבריו על פה). ומעתה הואיל ונגמר הענין על ידי המילי, חשיב שפיר כמעשה, ולא שייך למימר בכה"ג מילי לא מימסרן לשליח...".
ונראה שדבריו קשים מכמה סיבות:
א. כבר הוכחנו שהר"ן חולק על הריב"ש,
ואי אפשר לפרש שהר"ן רק אמר דבריו כאשר המלוה לא מסר דבריו לפני בית הדין על
פה, ולכן ברור שלפי הר"ן אי אפשר לעשות שליח לפרוזבול בגלל שאין ההצהרה גמר
הדבר.
ב. הרב ז"ל עצמו הביא שהרמב"ם והמחבר
חולקים על האומרים שאפשר למסור דבריו על פה לפני בית הדין. אם כן מנין הפשיטות
שהכל נגמר בדיבור?
ג. גם לסוברים שאפשר למסור הדברים לפני בית הדין,
נראה שאי אפשר לומר שהכל נגמר בדיבור, שהרי בית הדין הוא זה שמפעיל הפרוזבול על
ידי כך שמקבלים דברי המלוה. אם בית הדין היו מסרבים שהפרוזבול של המצהיר יחול, הפרוזבול
אינו חל ואפילו אם המלוה מצהיר לפניהם, הם יכולים לסרב לאשר את הפרוזבול. ועל זה
כתב הרמב"ן "מי יימר דמיזקקי ליה?". זאת אומרת בית הדין יכול לסרב
לפרוזבול של המלוה. אם כן בית הדין הם המחילים את הפרוזבול, ולא הצהרת המלוה בלבד.
ולכן הדבר לא נגמר על ידי דיבור של המלוה כלל, וצריך בית הדין. ואינו דומה להפרת
נדרים או ביטול הגט שהכל בידי השליח.
ד. גם אם נאמר שהכל בידי המלוה, הרי השליח מצהיר
שהמלוה מוסר שטרות שלו לפניהם. איך השליח יכול להצהיר שהמלוה עושה משהוא? השליח
אינו יכול לומר שהוא מוסר שטרות הלווה לפני בית הדין בגלל שהשטרות אינם שלו. אלא
השליח צריך לומר שהמלוה עשה לו שליח למסור לפני בית הדין השטרות שלו בהצהרה, ובזה
אין שליחות. מידי דהוי על שליחות לאסור המשלח בנדר. הרי ברור שזה אינו תקף כמו
שהרב ז"ל עצמו כתב בתשובה שלו. בגלל שזה אינו בידי השליח. וכן נמי מסירת
השטרות.
למעשה נראה לי שאי אפשר למסור פרוזבול על ידי
שליח.
4. האם מותר לשלוח לבית דין כתב מסירה שכתוב בו שהוא
מוסר שטרותיו לבית דין?
נראה שאע"פ ששליחות לא מועילה בפרוזבול,
כנ"ל, מועיל למסור לבית דין כתב שבו המלוה מוסר לבית הדין את שטרותיו ודינו
כאילו המלוה אמר דברים אלו לפני בית הדין בעצמו, וזה מועיל לכל השיטות.
בשו"ע (אבן העזר קכ,ה) לענין לכתוב לבית דין
לכתוב לו גט, המחבר הביא בסתם שלא יכתבו על ידי כתב ידו, והביא שיש מכשירים שזה
דעת הרמב"ם.
והב"ש (ח) כתב שהד"מ הביא דעת הרמ"ך
שבמקום עיגון יש להקל לגרש על ידי הכתב, והד"מ הניח דבריו בצ"ע. מיהו בתורת
גיטין הקל כהרד"ך, ובראש פינה-עקבי הבית שם, הביא דברי הפר"ח שדחה דברי
התורת גיטין, אבל מסקנת הראש פינה: "אכן הבאתי לקמן... כמה פוסקים דמהני
ע"ש, ולכן יש להקל במקום עיגון וכמ"ש בתורת גיטין". וכך נוהגים
בבתי הדין הלכה למעשה לקבל כתב הבעל שמורה לבית דין לכתבו גט לאשתו.
ונראה שאם מקילים לסמוך על כתב ידו בגט ומחשיבים את
הכתב כצווי הבעל, יש לסמוך לכתחילה על כתב ידו לענין פרוזבול דרבנן.
ונראה להוסיף, שבנידון של פרוזבול נראה שלכולי
עלמא יש לסמוך על כתב ידו, שהרי בגט הכתיבה צריכה להיות לשמה, ולכן יש הקפדה יתירה
לשמוע קולו של הבעל. אבל בפרוזבול אין דין של לשמה. אלא יש דין שיגיד לפני בית
דין, וכתיבתו לבית דין דינו כאמירתו לבית דין עצמו. ועיין פ"ת (סז,ג) כדברינו,
על פי החתם סופר (חו"מ קיג).
ועיין שוטנשטיין על הסוגיא בירושלמי הנ"ל, שהבין שהפני משה, שפירש את הירושלמי כהסבר המרדכי שמותר למסור פרוזבול שלא בנוכחות בית הדין, דורש שהכתב של הפרוזבול יגיע לבית הדין בסופו של תהליך. וזה כדברינו. מיהו בעיון בפני משה נראה שהבנתם בפני משה אינו מחוייב המציאות.
פסיקת ההלכה
השולחן ערוך (סז,כ) פסק כדברי הרמב"ם שרק
לתלמידי חכמים מקילים שיכולים למסור פרוזבול על פה. לפי הר"ן (בשו"ת ס' עז
כלעיל), פירוש הדבר שרק ת"ח מסתפקים בהצהרת המלוה, ושאר העם צריכים שבית הדין
יחתום על פרוזבול, וזה גורם להפקעת ממון הלוה.
הרמ"א כתב על כך:
"וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני בית דין ומהני ואין צריך פרוזבול".
וזה כשיטת הרא"ש (גיטין ד,יג) שההנהגה של
רבנן דרב אשי שמסרו מילי להדדי (לז.), היא הנהגה לכלל העם, וכדברי רב נחמן שם לו:
"אימא בה מילתא, דאע"ג דלא כתוב, ככתוב דמי", ולא רק לת"ח.
וביביע אומר הנ"ל הבין שלפי דברי שמואל לא
צריכים כלל לחתימת בית הדין, ודלא כדברי הר"ן. אך נראה שאין ראיה מדברי הרא"ש
ומפסיקת הרמ"א כאן להכריע נגד הר"ן, כי כוונת הרא"ש והרמ"א,
שהמלוה יכול להסתפק באמירה מול בית הדין, ואינו צריך לכתוב את ההצהרה לפני בית
הדין. אך לא נאמר כאן שבית הדין לא צריך לחתום על הפרוזבול! כי אם נאמר שהחידוש של
הרמ"א הוא שאין צורך כלל לחתימת בית הדין, העיקר חסר מן הספר - הרמ"א היה צריך לכתוב: "וי"א דכל
אדם יכול להסתפק בהצהרת המלוה ולא צריך חתימת בית הדין". בזה שהרמ"א
כותב "וכל אדם יכול לומר דבריו לפני בית דין" משמע שזהו החידוש של הרמ"א!
ולא שבית הדין אינו צריך לכתוב.
וכך משמע גם ברא"ש שכתב: "כלומר
אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון פרוזבול אמרה בעל פה לפני הדיינים, מועיל
כאילו כתוב". משמעות הדבר שהמלוה לא כתב הפרוזבול אלא אמרה בלבד. והכל מתיחס
למלוה, אין כאן פטור מבית הדין לכתוב!
וכך מבואר, בגלל שהפרוזבול הוא דברי המלוה
"מוסר אני לכם....", ממילא הנאמר שלא כתב פרוזבול מתיחס למלוה ולא לבית
דין. וממילא אין הכרע מדברי הרא"ש כריב"ש.
מיהו מהמשך דברי הרמ"א נראה שיש הכרע דלא כר"ן.
הרמ"א פסק את דברי המרדכי (גיטין שפ, דלעיל) "ואין חילוק אם המלוה בעיר
הדיינים או לא כי יוכל לומר אפילו שלא בפניהם אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני בעיר
פלוני". בזה שהרמ"א פסק שלא צריך כלל שבית הדין יידע על מסירת הפרוזבול
לפניהם משמע שלא צריכים חתימת בית הדין כלל. ודוחק לומר שחתימת העדים שמסר שטרותיו
לבית הדין, יועיל לדברי הר"ן כמעשה בית דין שמפעיל הפרוזבול.
ועיין במחבר (סע' כא) שהביא את דברי התרומות (מה,יז)
שפסק כהמרדכי
"יש מי שכתב ענין פרוזבול כך: הוא הולך אצל
שלושה עדים, וי"א אפילו לשנים, ואומר הוו עלי סהדי וחזו שאנא מסרנא פרוזבול
קמי שלושה דיינים שאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם
יחתמו בו אותם עדים...".
משמעות הדבר שמועיל מסירת דברים לפני עדים שלא
בנוכחות הדיינים, ומספיק שהעדים יחתמו. וזה כמרדכי.
מיהו לפי מה שכתב שצריכים שלושה עדים משמע שהעדים
הם עצמם דיינים, שאם לא כן מנין שצריך שלושה עדים? הרי הגמרא (לג.) אומרת "מה
עדים שתים אף דיינים שתים". וזה יכול לפרנס דברי הר"ן, אבל לי"א בדברי
התרומות, שמספיק שתי עדים, משמע דלא כר"ן אלא כמרדכי.
מסקנת הדברים:
להלכה נראה, שהפוסקים כרמ"א יכולים לסמוך על
מסירת הפרוזבול לפני עדים ולא צריכים לחתימת הדיינים, ודלא כר"ן. מיהו
הפוסקים כמחבר צריכים להחמיר כר"ן, שזיהה את דברי הרמב"ם כמותו, וצריכים
למסור לפני בית דין, וצריכים חתימת בית הדין על הפרוזבול. וכן נראה לדעת התרומות
שהמחבר פסק בסעיף כא בסתם. מיהו, לפי דברי התרומות אפשר להסתפק בשלושה עדים.
וגם
לפוסקים כרמ"א, ראוי להחמיר שצריכים למסור לפני בית הדין, בגלל שהרמ"א
הביא את דעת המרדכי, אך לא כתב לפסוק כמותו. הרמ"א לא כתב: "דיש להקל
בזמן הזה", על פסק המרדכי, כמו שכתב בסעיף יח, בקשר לסוג בית הדין. משמעות
הדבר שהרמ"א לא הכריע בנדון. ולכן היה נראה שראוי להחמיר גם לפוסקים כדעת הרמ"א.
