פרעון הלוואת בני זוג מאבי האשה
הרב טולדאנו עובדיה יוסף
הרב קצנלבוגן הלל
מס' תיק: 276 ע"ט
בפני כבוד הדיינים:
הרב אשר וייס - גאב"ד
הרב עובדיה יוסף טולידאנו -
דיין
הרב הלל קצנלבוגן - דיין
פרעון הלוואת בני זוג מאבי האשה
רקע:
צד א' וב' התגרשו בבית הדין הרבני הגדול בתאריך כ"ב תמוז תשע"ח. טרם מתן הגט הוסכם ע"י הצדדים שביה"ד דידן בראשות הגאב"ד שליט"א ידונו בשני נושאים אשר הצדדים נותרו חלוקים בהם, והם:
הלוואה שנלקחה ע"י הבעל מאבי האשה (צד ג').
וכן חוב של הבעל לביטוח לאומי, אשר נגרם בעטיה של תביעת האשה.
להסכמה זו
ניתן תוקף פס"ד של ביה"ד הנ"ל. לאור החלטה זו חתמו שלושת הצדדים על
שטר בוררות בפני ביה"ד. לאחר מכן התקיים דיון בפנינו, להלן עיקרי הדברים כפי
העולה מדברי הצדדים.
תביעת
ההלוואה:
ביום י"ח אדר תשע"ב, לקח צד א' מצד ג' הלוואה ע"ס 107,000 ש"ח, בנוסח השטר נכתב כך:
"אני הח"מ לויתי
ממו"ח הרב א. ש. שליט"א סך 107,000 ₪ עבור קניית הדירה, ואחזירו
בע"ה בתאריך 10.7.12 (ע"י שאקבל בע"ה משכנתא מהבנק) ובאתי על החתום".
בפועל,
לטענת צד א', הוסכם בינו לבין חמיו (צד ג') לדחות את מועד פרעון ההלוואה. אך בחודש
5 לשנת 2013 למניינם, כאשר הוצרך חמיו לכסף בדחיפות לשם נישואי בנו, ולא היה לצד
א' אפשרות להשיב לו את הכסף בטווח הזמן שנדרש, הודיע לו שכנגד ההלוואה שניתנה לו,
לוקח הוא הלוואה מהבנק ל-84 חודש על סך 107,000 ₪ ברבית שנתית ועמלת טיפול בסך
2,675 ₪, וכי חתנו ישלם לו באמצעות הו"ק לבנק 1,500 ₪ מידי חודש בחודשו (ב-8
לחודש, זאת טרם הגביה מהבנק), עד לפרעון כל ההלוואה והריביות. לטענת צד א', הוא
התייעץ ע"כ עם מורה הוראה, אשר חשש בזה לאיסור ריבית, אך מאחר שלא היתה לו
אפשרות להתנגד, הורה לו שלעת עתה ישלם את הקרן, ולכשיסתיים תשלום הקרן יסרב לשלם
את הרבית.
למעשה, שילם צד א' לצד ג' 49
תשלומים בסך כולל של 73,500 ₪, אך בחודש 7.17 הפסיק את ההו"ק, זאת ככל הנראה
עקב הליך הגירושין שהחל בין הצדדים. בחודש 2.2018 פרע צד ג' לבנק את יתרת ההלוואה
בסך 38,248 ₪. זאת בנוסף לסך 9,814 ₪ שפרע לבנק במשך שבעה חודשים ללא שקיבל כנגדם
מצד א' ועל כן הוא דורש מצד א' לשלם את יתרת חובו הנ"ל.
לטענת צד ב', רובו של חוב זה
נופל על הבעל לבדו, הן מצד שהוא חתום כלווה יחיד על שטר ההלוואה, הן מכח ההבנות שהיו
בעבר שתשלום המשכנתא ופרעון החוב הוא כנגד גביית שכר דירה מיחידות הדיור שבנו
הצדדים מכספים אלו, ומאחר והיחידות מניבות שכירות עד לחודש 8.2019 (שאז תימסר
החזקה בדירה וביחידות לידי מי שקנה אותה מבני הזוג), ובפסק הדין שניתן בעניין
הדירה נקבע כי צד א' ממשיך לקבל את השכ"ד ולשלם את המשכנתא, הרי שעד למועד זה
פרעון החוב כולו נופל על צד א'. עם זאת, הסכים צד ב' שאת התשלומים החודשיים החל ממסירת
החזקה בדירה לקונה בחודש 9.19 ועד חודש 5.20 (מועד פרעון ההלוואה המסוכם), הצדדים
יחלקו בפרעון החוב. לאור האמור, לטענת צד ב' על צד א' לשלם לצד ג' ס"ה 40,326
₪ (לאחר הפחתת 4,264 ₪ ששילם ביתר במשך השנים ו6,147 ₪ שמהווים מחצית התשלומים
ממועד מסירת החזקה בדירה). יצויין, כי בסיום מושב ביה"ד, הצהיר ב"כ צד ג'
שככל שאכן יש איסור ריבית, אין הוא מעוניין לתבוע את הריביות, בכדי שלא לעבור על
איסור כלל.
לטענת צד א', אין בחתימה שלו ראיה
שהוא הלווה היחיד, זאת עקב כך שהוא ניהל את כל החשבונות בבית. לטענתו, החוב נופל
על שני הצדדים בשווה, והחל ממועד הגירושין יש לחייבו במחצית מפרעון החוב. בנוסף,
אין לחייבו את דמי הריבית ששולמו לבנק, מכיון שמעולם לא התחייב בכך, וכן מפני שיש
חשש איסור רבית בתשלומים אלו.
תביעת
החזר דמי ביטוח לאומי:
ביום
ל' ניסן תשע"ז, הוציא ביה"ד הרבני החלטה לחייב את צד א' תשלומי מזונות לצד
ב' בסך 5000 ₪ לחודש. בפסה"ד לא פורט מה כלול בתשלומי המזונות. לטענת צד א', סכום
זה כולל בתוכו את כל החיובים הממוניים שלו כלפי האשה וילדיו, ואכן הוצגו בפנינו
דפי חשבון המפרטים תשלומים ששילם בפועל מידי חודש בחודשו בסכום ניכר הקרוב לחיובו ע"פ
פסק ביה"ד, זאת עבור שכ"ל הבנים והבנות, חשמל, מים, קופת חולים, טיפול
רגשי לבן, ועד הבית, עיתון, טלפון, סלולארי, וכן תלושי קניה שקיבל מקופת גמ"ח
בקהילתו. למרות זאת, האשה פנתה לביטוח לאומי בטענה כי הבעל אינו מקיים את
פסה"ד, ובעקבות כך הועברו אליה במשך 8 חודשים תשלומים חודשיים שנתבעו לאחר
מכן מהבעל. לאחר תקופה זו התקבלה החלטה נוספת מביה"ד הרבני שתשלומי המזונות
יועברו במלואם לצד ב' והיא זו שתשלם את הוצאות הבית, ובמועד זה פסקה הגביה דרך
ביטוח לאומי. צד א' דורש לחייב את צד ב' להשיב לו את כל הכסף שגבתה דרך הביטוח
הלאומי, מאחר ולדבריו שילם הוא בתשלומים שונים את כל הסכום שנדרש עפ"י פסה"ד.
מהמסמכים שהגיש צד א' עולה כי הסכום שהוא נדרש לשלם לביטוח לאומי בגין תקופה זו
מגיע לסך 33,050 ₪.
צד
ב' מכחישה את טענת צד א', ולטענתה לא קיבלה תלושים ותשלומים, מלבד חלק קטן מהחוב ששולם
בתקופה זו. לדבריה סכום המזונות שקבע ביה"ד אינו כולל את כל הוצאות חינוך הילדים
וכדו' שצריכים להתחלק בין הצדדים שווה בשווה, ועל כן על פי החישוב שביצעה איננה
חייבת להשיב לצד ב' כלום. מהמסמך שהגישה צד ב' לביה"ד עולה כי התשלום שקיבלה
מביטוח לאומי בחודשים אלו מגיע לסך 24,195 ₪ בלבד.
צד
א' השיב, כי פסק ביה"ד לחלק את תשלום שכ"ל בשווה הינו רק לאחר מתן הגט,
אך בגין התקופה האמורה, היה מחוייב הבעל בתשלום של 5000 ₪ בלבד כולל הכל. שני הצדדים
לא הגישו אסמכתאות לדבריהם.
דיון
והכרעה:
א. לגבי תביעת חוב ההלוואה -
הנה גם לולי טענות צד ב' לסיבת חוב הפרעון על הבעל, ע"פ ההלכה יש מקום לדון
להשית על הבעל את מלוא תשלום הפרעון, עיין בשו"ע (חו"מ סי' עז ס"י)
ובנתה"מ (שם ביאורים יא) ועוד, עיין מ"ש בזה בשו"ת משיב משפט
(ח"ב סי' לב). ובנ"ד מסתברת גם טענת צד ב' כי סיבת הדבר שצד א' לא נתבע
לחלוק בדמי השכירות, בעבור התשלום למשכנתא ופרעון החוב. אכן, לאור העובדה שההלוואה
נלקחה עבור מטרה מסויימת – דהיינו בניית יחידות דיור בביתם, ומאחר ושכר הדירה הנגבה
עבור שכירות היח"ד הועבר עד מכירתה לידי צד א', על צד א' לשאת בתשלום החוב עד
המועד בו נוטל הוא את דמי השכירות. על יתרת התשלומים ממועד זה עד סיומם יש לחלק את
התשלום בין צד א' לצד ב' וכפי שהוסכם ע"י הצדדים.
בעניין תשלומי הרבית על הלוואה זו, מכיון שהצדדים הודו שלא נעשה היתר עיסקא כדין טרם נטילת ההלוואה מהבנק, מצאנו מחלוקת באחרונים, דעיין בט"ז (יו"ד סי' קע ס"ק ג) שכתב ללמוד מדברי הרמ"א שם (ס"א), דמי שעשה התקשרות עם חבירו שבאם לא ישלם לו חובו לזמן המוגבל שישלם לו כל הזיקות שלו, והמלוה לוה ממקום אחר המעות בהיתר על ריוח, שאין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים, דהא גם הלוה כאן חייב בהיזקות הערב, ואפ"ה א"צ ליתן לו רבית אף על פי שערב נותנו בהיתר, דהא לעובד כוכבים נותנו, כן נ"ל פשוט. ואפילו אם התנה עמו בפירוש שיקח מעות על ריוח בהיתר והוא ישלם אותן, יש בזה איסור, ואפילו אם נתן לו, מפקינן מיניה, כן נראה לע"ד פשוט. ע"כ. ועפי"ז כתבו האחרונים שמי שנוטל הלואה מהבנק בהיתר עיסקא עבור חבירו, אף שהוא עצמו אינו עובר על איסור בעצם ההלואה, מ"מ חבירו אינו רשאי להשיב לו את סכום הריבית ששולם עבור ההלואה, כיון שביניהם אין היתר עיסקא. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן מב) וז"ל:
ישראל שלקח הלואה מבאנק עבור חברו אם רשאי לגבות ממנו הרבית שמשלם. הנה, כיון שחברך המלוה לך יהיה הוא הלוה מהבאנק, שלך לא יתנו כלום, אסור ליתן לו את הריבית אף שהוא מפסיד, דהרי הוא המלוה שלך שהוא ישראל ואסור ליקח ריבית. ואין חילוק אם הפסיד עי"ז או לא. והוא דין מפורש בגמ' בב"מ (דף עא). ע"כ.
וכן הסכימו רבים מאחרוני זמננו.
אכן, עיין בספר תפארת למשה (על הט"ז שם) ובעצי לבונה (סי' קע ס"א) שלדבריהם יש מקום להקל בזה, ומפרשינן הכוונה על פי היתר עיסקא. ומהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (מהד' תליתאה ח"ב סי' מד) כתב לבאר, דלא כתב הט"ז כדבריו אלא
כשאין המלוה רוצה לקבל שבועה - שלא הרווחתי מן הלוה, ורוצה דוקא הריבית שנתן הוא עבורו, דבכה"ג הוי ריבית, אבל אם המלוה רוצה שהלוה ישבע לו שלא הרוויח ויפטר, רק שהלוה אינו רוצה בזה, מוכרח לשלם לו הריבית, דבזה הוי המלוה שלוחו של הלוה, והרי זה מנהג בכל יום שאחד שולח סרסור להלוות לו על משכנות, והמלוה אין מכיר הלוה רק הסרסור, ולית מאן דחש לאיסור ריבית, והטעם נראה, דדוקא אם אין המלוה מספיק עצמו בשבועת לא הרווחתי, אז לא יכול לטעון דהוי שלוחו, דהרי חייב לשלם לו אם אינו רוצה לישבע, אבל אם היה בעצמו לוה על היתר עיסקא, היה יכול לפטור בשבועה, וכעת הוא אינו רוצה לפטרו רק דוקא ליתן לו הריבית, לכך הוי רבית, אבל אם המלוה רוצה שישבע לו לא הרווחתי, ודאי הוא חייב לשלם לו אם אינו רוצה לישבע, דהרי אם הוא עצמו היה הלוה, נמי היה חייב אם לה היה נשבע בזה ודאי חייב ליתן אם לא ישבע, ובפרט אם אומר לו אח"כ: לך לוה בריבית על היתר עיסקא, דהט"ז ס"ל דאינו אוסר רק אם לא עשאו שליח מיד רק תחילה לוה ממנו, רק שאמר לו אם לא אשלם לך, לך ולוה בהיתר, בזה ממ"נ בשעת הלואה לא נעשה שלוחו, דלמא יהיו לו לשלם ואח"כ כשאין לו לשלם והלך ולוה, אז אינו עושהו שליח רק הולך מדעתו, בזה אוסר אף דהוי על צד ה"ע, אבל אם בשעה שהולך ללוות, אומר לו הלוה: לך והלוה על צד היתר, ודאי נעשה שלוחו וחייב לו מכח גורם להזיק ומדינא דגרמי, ובזה מודה הט"ז וכו'. עכ"ל.
והביא דבריו בספר
ברית יהודה (פ"ט סעי' טו הע' לח).
ואף
שנחלקו הפוסקים בספק איסור רבית קצוצה אם יוצאת בדיינים או לא (יעוי' בש"ך יו"ד
סי' קע"ז ס"ק ס"ח), אך בודאי מועילה תפיסה בספק זה ויכול המוחזק
לומר קים לי כהסוברים שרבית קצוצה היא (כמבואר בש"ך בתקפו כהן סי' קכ"ז
וביו"ד סי' קס"א סק"ד), ועל כן מכיון שצד א' כיום מוחזק ביתרת החוב,
יכול הוא לומר קים לי כהדעות הסוברות שתשלום רבית לצד ג' נחשב רבית קצוצה שיוצאת
בדיינים וכל התשלומים ששילם עד היום היו על חשבון הקרן. לאור האמור יש לחייב את צד
א' להשלים את הקרן בסך 107,000 ₪ מתשלומי השכירות שנתקבלו בידו ובהפחתה של הסכום
73,500 ₪ ששולם בעבר, נותר חוב בסך 33,500 ₪. מכיון שעד למועד מסירת החזקה בדירה הועברו
כל תשלומי השכירות לידי צד ג' בסך הגבוה מהסכום הנ"ל, עליו לשלם את כל יתרת
החוב לצד ג'.
ב. לגבי תביעת דמי ביטוח לאומי -
מכיון שבפסה"ד אשר
ניתן ע"י ביה"ד הרבני ביום ל' ניסן תשע"ז (26-4-2017) טרם גירושי
הצדדים, לא הוברר מה כלול בתשלום המזונות, ומאחר והצדדים נחלקו האם תשלום שכר לימוד
לילדים ועוד כלולים בחיוב שחוייב צד א' לשלם לצד ב', פנה ביה"ד ביום כ"ט
תמוז תשע"ט להרכב ביה"ד הרבני בירושלים אשר דן בעניינם של הצדדים לבקש
את הבהרתם בעניין זה, וביום ג' אב (4.8.19) התקבלה החלטה מהרכב ביה"ד הרבני
הנ"ל, לפיה סך ה-5,000 ₪ שנקבעו בזמנו לדמי מזונות, כוללים את כל התשלומים הנצרכים
לצורך הבית והילדים.
עם זאת, טענת האב כי קיבל תלושי קניה והעבירם לאשה, לא הובררה דיה, סכום
התלושים והעברתם לא הוכח.
לאור האמור, מאחר והבעל הציג לפני ביה"ד את דפי הבנק בהם מוכח
כי שולם על ידי הבעל סכום כולל של 30 אלף ₪ במשך שמונת החודשים בהם חוייב בתשלום
של 5000 ₪, ואילו האשה קיבלה מהביטוח הלאומי בגין אותם חודשים סכום של 24,195 ₪,
הרי שעליה להחזיר 14,195 ₪ לידי הבעל. ככל
שבעתיד יתקבלו אצלה כספים נוספים שייגבו ע"י הביטוח הלאומי מצד א', יהיה עליה
להשיבם באופן מיידי לצד א'.
יצויין, כי טענת האב להחשיב תשלומים עבור "ערבים" ועבור
תכנית חתונה לילדים, בכלל תשלום המזונות, נדחית.
כמו כן, יתר התביעות אשר הועלו ע"י צד א', לא נדונו בפס"ד
זה, מאחר והסכמת הצדדים לדון בפנינו, הוגבלה לנושאים אלו בלבד.
החלטת ביניים
ממכלול הדברים הנ"ל עולה כדלהלן:
א.
על צד
א' לשלם לצד ג' סך 33,500 ₪.
ב.
על צד
ב' לשלם לצד א' סך 14,195 ₪.
ג.
על הצדדים להידבר ביניהם
על אופן ביצוע פסק הדין בפועל, וככל שלא יגיעו לידי הסכמה ישובו לביה"ד לקבלת
הוראות.
ד. ככל
שצד ב' תקבל מביטוח לאומי סכומים נוספים בגין דמי מזונות, עליה להעבירם באופן
מיידי לידי צד א'. לבטחון האמור בסעיף זה על צד ב' להפקיד במזכירות ביה"ד צ'ק
פתוח.
ה.
בעלות הדיון ישאו הצדדים
בשווה.
באעה"ח ביום א' אלול תשע"ט (1-9-2019)
( - ) עובדיה יוסף טולידאנו - דיין ( - ) אשר וייס - גאב"ד ( - ) הלל קצנלבוגן - דיין
