המתכונת החדשה חייבת להיות ברורה ונכונה מבחינה הלכתית ללא פקפוק. השינויים בנוהלי העבודה המונהגים בבתי הדין בכל הארץ צריכים להתבסס על יסודות הלכתיים איתנים, להלן יוצגו הבעיות שהתעוררו בשני נושאים: א. דרך קבלת ההחלטות; ב. החתימה על ההחלטות. כמו כן, יוצגו המלצות לפתרון הבעיות.

קבלת ההחלטה במותב תלתא

הקדמה

משהחלו בתי הדין לעבוד באמצעות תָּכְנת "שיר"ה", החמירה הבעיה של העדר "מותב תלתא" ביחס להחלטות אשר עפ"י ההלכה חייבות להינתן בבית דין של שלושה.

קודם כניסת מערכת "שיר"ה", בית הדין ניהל את התיק באמצעות התיק הפיסי שהכיל את כל החומר של התיק. בדרך כלל, עד למשלוח ההחלטה, התיק היה מונח על שולחן בית הדין. לא היה ניתן לפסוק ללא עיון בתיק הפיסי, וקודם מתן ההחלטה ובעת חתימת ההחלטה, הדיינים ראו לפניהם את התיק, ובכך גם ללא השתדלות מיוחדת וכדבר שבשגרה ההחלטה שהוסכמה ניתנה במותב תלתא. ואם בזמנו אירע שמיד לאחר הדיון, חברי בית הדין לא עסקו יותר בבירור התביעה במותב תלתא, אלא דיין אחד כתב  את ההחלטה, וכל אחד משני הדיינים חתם בפני עצמו על ההחלטה, ושלושת הדיינים לא התכנסו לדיון במותב תלתא כחדא למתן ההחלטה, אכן היה בכך ליקוי, וכפי שיבואר.

כיום החומר כולו מצוי במחשב בלבד, ורבים מהדיינים מתחברים לחומר שבתיק באמצעות המחשב האישי בביתם דהיינו מחוץ לאולם בית הדין. במתכונת זו, מצוי שכל דיין לבדו מעיין בחומר שבתיק כותב את ההחלטה וחותם עליה או חותם על החלטה שכבר נכתבה על ידי דיין אחר, וכל זאת בעת הימצאו מחוץ לאולם בית הדין או אף באולם בית הדין כשהוא לבדו. הדיין עוסק בניסוח ההחלטה ובחתימתה, בלא התכנסות עם שני הדיינים האחרים למו"מ ולקבלת ההחלטה. כיום, עם ביצוע החתימה הדיגיטלית של הדיין השלישי, ניתנת באופן אוטומטי הוראת דיוור למשלוח ההחלטה לבעלי הדין.

שיגרת העבודה השוטפת אינה בהכרח מביאה לידי דיון וקבלת החלטה בעל-פה ובמותב תלתא. אלא אם כן הדיינים מוּדָעים לכך, ומקפידים שלא לחתום חתימה דיגיטאלית בטרם ניתנה החלטה בעל-פה במותב תלתא.

גם החלטות שאינן שנויות במחלוקת והניתנות פה אחד, אין די שהדיון לשמיעת הטענות והראיות התקיים במותב תלתא. אם לאחר הדיון, אחד הדיינים כתב את ההחלטה וכל אחד משני הדיינים האחרים הסכים עם ההחלטה וחתם עליה, אך לא התקיים מעמד התכנסות של שלושת הדיינים במותב תלתא שבו הם קובעים את ההחלטה - בהעדר התכנסות כזו, אין להחלטה מעמד של החלטת בית דין שיש בה כח להוציא ממון או לחייב גט וכיוצ"ב. להלן המקורות לקביעה הנ"ל.

גמר דין בשלושה

כידוע, אין בית דין פחות משלושה, כפי שפסק השו"ע (חו"מ סי' ג). ויש לדון באיזה שלב של הדיון נחוצה נוכחות של שלושת הדיינים.

בהגהות אשרי (מסכת סנהדרין פרק א סי' ו) כתב:

"שלֹשה שישבו לדין וסילק האחד את עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה, אין השנים יכולין לגמור הדין, דלא עדיף משנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינין, דכיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי."

ובבית יוסף (חו"מ סי' יב) כתב:

"מדברי הגהות אשירי בפרק קמא דסנהדרין (סי' ו') נראה דשלֹשה שישבו לדין ואחד מהם רוצה להסתלק, אינו רשאי אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה."

ובדרכי משה (סק"ב) השיג על הב"י וכתב:

"לא מצאתי שם, כי הגהות אשר"י כתבו שם שאם סילק עצמו קודם לכן, אין השנים יכולין לגמור הדין, הואיל והתחילו לדון בשלֹשה, וזה דוקא קאמר קודם שידע להיכן הדין נוטה, דאם ידעו תחילה להיכן הדין נוטה אפשר דמותר לגמור אחר כך בשנים, אבל לענין סילוק אימא לעולם דאף אחר כך יכול לסלק את עצמו."

וכן הב"ח חולק על הב"י, וכתב:

"כתב ב"י מדברי הגהות אשר"י בפרק קמא דסנהדרין נראה דשלֹשה שישבו לדון ואחד מהם רוצה להסתלק אינו רשאי אלא קודם שידע להיכן הדין נוטה עכ"ל. ותימה שהרי לא כתבו ההגהות לשם אלא שאם סילק את עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין, הואיל דמעיקרא אדעתא דשלֹשה יתבי הוי ליה כאילו אחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינים, ומשמע אבל אם ידעו להיכן הדין נוטה מותר לגמרו בשנים. וכדאיתא בסוף עבודה זרה (דף עב א') כדשיימא תלתא אפילו תרי מגו תלתא, אבל לענין סילוק אפשר דיכול להסתלק אפילו יודע להיכן הדין נוטה, ויגמרו אותו השנים כיון שאין מסתלק מחששא דשמא החזק יהא רודפו, וכן תפס עליו מהר"ם איסרלס ז"ל."

הרי מבואר שלדעת הדרכי משה והב"ח, אם יודע להיכן הדין נוטה, יגמרו השניים את הדין. ואילו לדעת הב"י אין יכולים לגמור את הדין בשנים, ולכן השלישי אינו רשאי להסתלק.

השולחן ערוך (חו"מ סי' יח סעיף ד) פסק:

"שלֹשה שישבו לדין, וסלק אחד מהם עצמו, אין השנים יכולים לגמור הדין."

ומבואר שאין חילוק, וגם לאחר שיודעים להיכן הדין נוטה השנים אינם יכולים לגמור את הדין. והיינו כשיטתו בב"י.

הש"ך (סק"ה) הסכים עם דברי הב"ח וכתב:

"אין השנים יכולים כו' - היינו כשאינם יודעים להיכן הדין נוטה, אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו, ועיין ב"ח סימן י"ב."

לעומת זאת, הנתיבות חולק על הש"ך, והסכים עם דרכו של הב"י, וכתב:

"עיין ש"ך ס"ק ה' אם יודעים יכול להסתלק וכו'. ולבבי לא כן ידמה, דהא מדקתני [סנהדרין ל"ב ע"א] דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, והיינו לומר פלוני אתה חייב דזה נקרא גמר דין בכל דוכתי [שם ו' ע"ב], ולמד זה מקרא [שם ל"ד ע"ב], משמע דאי לאו קרא אפילו גמר דין היה אסור בלילה, אם כן כיון דקתני דיני ממונות בשלֹשה ולא קתני דגומרין בשנים, משמע דאף הגמר דין דהיינו לומר פלוני אתה חייב בעי שלֹשה, משום דילמא חזו זכותא ויאמרו בשעת גמר דין, כמבואר בשבת [ט' ע"ב] לענין גמר דין קודם מנחה. וכן פירש בתומים [סק"ד] וכן עיקר."

יצוין כי מה שכתב הנתיבות בסוף דבריו, "דאף הגמר דין דהיינו לומר פלוני אתה חייב בעי שלֹשה, משום דילמא חזו זכותא ויאמרו בשעת גמר דין", כבר קדמו הסמ"ע בסברא זו. עיין בדברי הגהות דרו"פ לבעל הסמ"ע (סי' יב) שהקשה על הדרכי משה, וכתב:

"בעיקרא דדינא שכתב מור"ם דאם ידעו תחילה היכן הדין נוטה, דמותר לגמור אח"כ בשנים, יש לפקפק, הא יש לחוש דלמא חזי טעמא חדתא ויחזרו השנים בהן, וצ"ע."

העולה מדברינו, שלדעת הסמ"ע בהגהות דרו"פ והנתיבות, חייבים שיהיו שלושה בגמר הדין עד אמירת פלוני אתה חייב, מכיון שעד שיאמרו כן, עדיין יש מקום לדיון ולבירור ההלכה בשלֹשה דוקא, מאחר ויתכן שהשלישי יאמר סברא וטעם לשנות את פסק הדין.

יש מקום לעיין במה נחלקו הפוסקים, אם נכון לומר שלדעת הד"מ, הב"ח והש"ך אין הלכה המחייבת שלֹשה בעת גמר דין, ואילו לדעת הב"י, התומים והנתיבות קיימת הלכה המחייבת שלֹשה דיינים בעת גמר דין.

נראה שאין לומר כן. מאחר ששיטת הש"ך מיוסדת על דברי הב"ח (סי' יב), ובשיטת הב"ח גופא מצינו תוספת ביאור בדבריו בסי' יח. וז"ל הב"ח שם:

"כתב בהגהות אשר"י פרק קמא דסנהדרין שלֹשה שישבו לדין וסילק האחד את עצמו אין השנים יכולין לגמור הדין כיון דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי עכ"ל, אלא דמחלק דדוקא מקמי דידעי להיכן הדין נוטה, אבל לבתר דידעי להיכן הדין נוטה הוה ליה גמר דין ויכול להסתלק, והשנים יפסקו הדין, דסבירא ליה כסברת התוספות לעיל בסימן י"ב (ס"ג), דכיון דהסכימו יחד שכך הדין כבר נגמר הדין בשלֹשה, אף על גב דלא אמרו איש פלוני אתה חייב ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד."

הרי מבואר שאין חולק שבעת ש"נגמר הדין" חייבים להיות שלושה דיינים, אלא שנחלקו הפוסקים מאיזה שלב כבר ייקרא "נגמר הדין". לדעת הב"ח והש"ך, אם יודעים להיכן הדין נוטה, כבר החל "גמר דין", ולאחר מכן אין צריך שלושה. ולדעת הב"י, התומים והנתיבות, עד השלמת גמר הדין באמירת "פלוני אתה זכאי" או "פלוני אתה חייב", צריך שלושה דיינים.

עוד יצוין, התומים (סי' יח סק"ד), דחה את שיטת הש"ך מהלכה, וכתב דמכיון שלהלכה נקטינן

"לעיל סי' י"ב סעיף ב', כפרש"י דגמר דין היינו באומרים איש פלוני אתה זכאי וכו', ליתא להך דינא, וא"כ אף לפירוש הב"ח לא קאי דינא דאור זרוע להלכה."

אמנם בספר אלפי מנשה (חו"מ סי' יח) העיר על התומים דמאחר שבספר דרכי משה (סי' יב) כתב דבריו בסתמא, ולא קאי בשיטת תוספות דוקא,

 "וע"כ דאף לדעת הפוסקים דגמר דין היינו כשאומרים איש פלוני אתה חייב, ג"כ יכולים השנים לפסוק הדין, כיון דכבר הסכימו ביניהם שכך הדין."

אך ביחס להכרעת ההלכה במחלוקת הש"ך והנתיבות, הסכימו כמה מהפוסקים להלכה כדעת הנתיבות.

בספר ערוך השולחן (סי' יח סעיף ג) כתב:

"זה שנתבאר דבאומר איני יודע יוסיפו דיינים, ה"ה אף כשאינו אומר איני יודע, אלא שנסתלק מהם אחר שנשא ונתן עמהם, ואף אם נסתלק בגמר הדין ועד הגמר היה עמהם בדעה אחת, וסילוקו אינו מפני שאין רצונו לישב בדין, אלא מפני ענין אחר שנטרד באיזה ענין שלו ואין לו פנאי לישב בגמר הדין, מ"מ יוסיפו דיינים. והטעם דחיישינן דשמא אם היה בגמר הדין היה רואה טעם לסתור הדין הקודם והם אפשר שהיו מודים לו. ולכן אסור לגמור הדין בפחות מכפי שישבו בתחילת דין [או"ת ונה"מ]."

ובספר ישועות ישראל (חה"מ סי' יח סק"ז) כתב:

"כל שלא הסכימו בדרך פסק, הגם שגילו דעתם שמסכימים כולם לחיוב או לזכות, לא מקרי גמר דין."

וע"ע בשו"ת תשורת שי (סי' קיח) שנראה שהכריע לדינא כתומים והנתיבות. וכן בספר שו"ת הר צבי (חו"מ סי' טז) נקט לדינא כדעת התומים והנתיבות, ומתוך כך כתב בנידון של בית דין של שלֹשה ששמעו את בעלי הדין, אך לאחר הדיון לא התקיים מו"מ במותב תלתא, אלא דנו ביניהם באמצעות חילופי מכתבים, והעלה בסיום דבריו:

 "א"כ לכאורה כאן אין דיניהם דין."

יש להעיר כי יתכן שגם לשיטת הש"ך וסיעתו, ששניים יכולים לגמור את הדין, היינו דוקא שניים שעדיין יש להם מעמד של בית דין מכיון שבאו מכח שלשה, וזאת לפי דרכו של נתיבות המשפט (סי' ז סק"ג), אך לא מצאנו בדברי הש"ך דגם דיין אחד לחוד יכול לגמור את הדין לבדו.

עוד נציין למש"כ בשו"ת פני משה, להגאון רבי משה בנבנישתי ז"ל (ח"ב סי' קכ; הביאו הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל בספר רוח חיים על חו"מ סי' יח), ביחס למחלוקת הב"י והב"ח, וז"ל:

"היינו דוקא לענין איסור הסילוק, דלדעת מרן בב"י אין רשאי הדיין לסלק עצמו אחר שנתגלה לו הדין, ולדעת בעל בית חדש רשאי לסלק עצמו אף שכבר נתגלה אליו הדין. אבל לענין דינם לכולי עלמא אם כבר גמרו טענותיהם, קם דינם על פי שנים הנשארים, ויכולים השנים לגמור הדין כיון שהם תרי מגו תלתא, וכבר נשאו ונתנו בדבר מתוך שלֹשה, הא תו לא נפקא לן אם סילק אחד את עצמו, לית לה בה כיון דאיכא שנים אחרים שגמרו הדבר."

הרי שלדעת הפני משה, גם אליבא דהב"י, הצורך במותב תלתא לעיכובא אינו אלא בשעת המו"מ, ולאחר מכן לכתחילה גומרים בשלושה, אך קם דינא אם רק שנים גמרו את הדין.

אך יצוין, שגם לפי דרכו של הפני משה, עכ"פ לעיכובא שישאו ויתנו בשלושה במותב תלתא (דבלא"ה אינם כשלושה), וגם נראה שעכ"פ צריך שישארו שנים מתוך שלושה בשעת גמר הדין.

העולה מדברינו: נחלקו הש"ך והנתיבות אם לאחר ששלושת הדיינים נשאו ונתנו במותב תלתא וכבר יודעים להיכן הדין נוטה, יכול אחד להסתלק ויגמרו הדין שלא במותב תלתא. לדעת הש"ך יכולים, ולדעת הנתיבות אינם יכולים.

נציין כי עפ"י המבואר בב"ח כתבנו שלכו"ע בעת "גמר הדין" צריכים שלשה, אלא שנחלקו אם גמר דין הוא בעת שיודעים להיכן הדין נוטה או רק בעת אמירת "פלוני אתה חייב". גם אליבא שיטת הד"מ והש"ך הסוברים שאף למאי דנקטינן להלכה דגמר דין היינו כשאומרים: "איש פלוני אתה חייב", ג"כ יכולים השנים לפסוק הדין, כיון שכבר קודם הסכימו ביניהם במותב תלתא שכך הדין.

לפי זה אם לאחר הדיון שהתקיים במותב תלתא, לא התקיים מעמד של מו"מ של שלושת הדיינים שבו הדיינים הסכימו מהו הדין, אלא דיין אחד לקח על עצמו לעיין בטענות ובראיות וכתב החלטה וחתם עליה, ולאחריו דיין אחר עיין בהחלטה וצירף חתימתו וכך השלישי, מאחר שלא התקיים מעמד של בית דין במותב תלתא בעת גמר הדין, לכו"ע אין דיניהם דין.

לדעת התומים והנתיבות ועוד פוסקים, אין די בשלושה בעת המו"מ ובעת שיודעים להיכן הדין נוטה, אלא בהכרח שעד סיום גמר הדין באמירת "פלוני אתה זכאי" יהיו שלושה דיינים.

שלושה דיינים כשאינם במותב תלתא

שלושה דיינים הנזכרים לעיל שהם במעמד של בית דין, היינו כשהם במותב תלתא. וזאת מפני שהדבר פשוט ששלושה דיינים שאינם מכונסים במותב תלתא, אינם בגדר בית דין, וזאת גם אם קודם לכן שמעו את הטענות במותב תלתא.

הדברים מפורשים בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' צא) שכתב בפשיטות, שלאחר שהשלושה התפזרו וכבר אינם במותב תלתא, אין להם כח בית דין, גם אם קודם לכן ישבו במותב תלתא.

הרשב"א קבע שאין מניעה ששלושת הדיינים מקיימי השטר יחתמו זה שלא בפני זה על מעשה בית דין לאישור קיום, היינו מפני שבאותה שעה של חתימת שטר מעב"ד אין הכרח שיהיו עם כח בית דין. וז"ל הרשב"א:

"קבלת העדות צריכה להיות בבית דין, כלומר במעמד שלֹשה, שהן ב"ד. אבל הב"ד אין צריכים לחתום זה בפני זה. ואפילו במקום אחד לא מצאנו. והראיה, ששלֹשה שישבו לקיים השטר, ומת אחד מהם, שאע"פ שאין השלישי בעת החתימה, אעפ"כ השנים חותמים, ודי להם בכך. ואילו היו צריכים לחתום במעמד שלשתם, כלומר שיהיו עדיין ב"ד בשעת חתימה, היאך אנו מכשירין קיום זה בחתימת השנים, והלא באותה שעה בטל כח הב"ד, שהשלישי מת, והנה איננו. ואילו קבלו שלֹשה עדות הקיום, אע"פ שלא כתבו קיומם בשטר, אלא ששנים מהן מעידין כן בפני ב"ד, די בכך. לפי שאין אלו עדים מפי עדים. אלא ב"ד שמעידים שבבית דינם נתקיים שטר זה. ולא עוד אלא אם נתקיים שטר זה בפני ב"ד של שלֹשה, די בכך, לפי שמשעה שנתקיים בפני הב"ד, נגמר הענין, ומאותה שעה ואילך, אין צריך אלא לברר הדבר שהיה כן, כלומר לאמת שנתקיים בפני ב"ד."

הרי מבואר שאותם שלושה דיינים, כל עוד הם במותב תלתא, יש להם כח בית דין, ומעת שהתפזרו, אין להם יותר מעמד של בית דין, גם כשהם ממשיכים לעסוק בנושא הנידון, ומבקשים להשלים את ההליך.

יצוין כי בספר ערך השלחן (חו"מ סי' מו אות יב) הביא מדברי הרשב"א בלשון זו:

"בתשובת הרשב"א סי' צ"א נראה בהדיא דאפילו הדיינים מכירים החתימות, צריך שיתוועדו יחד".

וכן בספר דברי גאונים (כלל קב אות ט) כתב:

"בענין קיום שטרות שמבואר בחו"מ סי' מ"ו ס"ז, הקיום האחד אם הדיינים מכירים את חתימות העדים, עיין בתשובת הרשב"א סי' צ"א שנראה בהדיא דצריכים הדיינים שיתוועדו שלשתן ביחד."

וכן מפורש בריב"ש (סי' רלב) שיש חילוק בזה בין עדים לדיינים, העדות יכולה להתקבל משני עדים שהעידו זה שלא בפני זה, משא"כ הדיינים חייבים לשבת יחד. וז"ל הריב"ש:

"אין כאן ביטול, כיון שלא ביטל בפני שנים זה בפני זה, מן הטעם שכתבת, דבמתני' בפרק השולח תנן היה עושה בית דין ומבטלו... בענין כזה, שאינו צריך משא ומתן, אפילו לשנים קרו להו בית דין... ומכל מקום, כיון דקרו להו ב"ד, משמע דבעינן זה בפני זה, דומיא דההיא דפרוזבול דמייתי התם, דקאמר מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין. דלא שייך לאכשורי זה שלא בפני זה אלא גבי עדות, וכרבי יהושע בן קרחה".

דינו של הריב"ש הובא להלכה ברמ"א (אה"ע סי' קמא סעיף ס), ועיי"ש בב"ש שאין חולק על הריב"ש. ובביאור הגר"א (ס"ק קכ) ביאר הלכה זו, וכתב:

"כיון דקרי להו ב"ד, בעינן זה בפני זה, דלא שייך להכשירו זה שלא בפני זה, אלא בעדות, וכריב"ק."

ובתשובת מהרש"ם (חלק ו' סי' רלה) כתב, וז"ל:

"כתבתי בהא דמבואר בתשובת הריב"ש סי' רל"ב וב"י א"ע סי' קמ"א דהיכי דבעינן בית דין, צריך שיהיו שלשתן ביחד, ולא סגי בהסכמתן זה שלא בפני זה. ובתשובת תועפות ראם יו"ד סי' מ"ז חידש כן מסברא, לענין בית דין של התרת בכור ולא הביא ראיה, וגם הריב"ש לא הביא ראיה מוכרחת לזה. ואני מצאתי בירושלמי ברכות ריש פרק שלֹשה שאכלו בהא דמדמה זימון בשלֹשה, להא דשנים שדנו אין דיניהם דין, דמוכח שם כהריב"ש, ע"ש ותבין. ולפ"ז נראה דגם בנ"ד יעשו כן, שיתאספו שלשתן יחד ויתנו רשות למכור הקרקעות ולהבטיח עצהיו"ט, ואז יוכל האפוטרופוס למכור."

ובספר חלקת מחוקק (אה"ע סי' יז ס"ק עח) האריך להוכיח שבפסיקה להיתר עגונה אין צריך בית דין, ובתוך דבריו כתב:

 "ויש מי שכתב דאף בדיני ממונות אין צריכים הב"ד להתוועד יחד, רק כל אחד יכתוב דעתו בכתב".

ובהמשך דברי הח"מ מבואר שלפי אותה דיעה,

"אין צריכים להתוועד יחד ויכולים לחוות דעתם על ידי כתב".

דהיינו לאותה דעה פשיטא שהדיון גופו צריך להיות בפני שלושה במותב תלתא, אלא ביחס למו"מ ופסק הדין סברו שאינם צריכים להתכנס במותב תלתא, ודי בפסיקה באמצעות חוות דעת בכתב ובלא מותב תלתא. החלקת מחוקק דחה דעה זו וכתב:

"הנה בגמ' מוכח בכמה מקומות שהדיינים צריכים לקבוע מקום כדאיתא גבי אודיתא כנפינהו ויתבי וכו' פרק זה בורר בסנהדרין ובעינן ועמדו שני האנשים לפני ה', וכן הוא בתשובת הרמב"ן להדיא, ואף הרא"ש שהקיל גבי קיום שטרות, היינו בתחילה לקבל כל אחד בפני עצמו, אבל לבסוף צריכין להתוועד יחד, ואין בית דין בלא התוועדות."

וע"ע סמ"ע (סי' מו ס"ק ס'), ובש"ך (ס"ק סג).

הרי שהח"מ הכריע - "אין בית דין בלא התוועדות", ולפי זה בגמר הדין דבעינן בשלושה, היינו כשהם מתוועדים יחד.

ובספר אגרות משה (יורה דעה חלק ג' סי' קמב), דן בהזמנת בעלי הדין שיצאה מבית הדין אך לא נחתמה על ידי שלושת הדיינים במותב תלתא, וז"ל:

"הקשית על מה שאין נוהגין כן דהדיינים חותמין הזמנה זה שלא בפני זה ולא ישבו במותב תלתא כחדא להזמינו. הנה לכאורה מלשון זימון בשלֹשה, משמע דהוא דבר הצריך ישיבת ב"ד להזמין לדין את הנתבע, כמו כל הדברים שתנן שצריך שלֹשה, דלא מהני מה שיפסקו שלֹשה דיינים כל אחד בפני עצמו, אלא דוקא כשישבו השלֹשה יחד וגמרו הדין. וכמו שלא סגי במה שיעידו העדים לפני כל אחד ואחד בפני עצמו בשלֹשה פעמים אלא צריכין להעיד דוקא בפני השלֹשה דיינים כשישבו יחד. אבל הא צריך טעם, דבשלמא פסק הדין שצריך דוקא בשלֹשה כשהן יחד הוא משום דע"י שלֹשה ביחד נתברר הדין ביותר כשכל אחד שומע דברי חברו ומתוכחין זה עם זה, וגם משום דשכינה שריא כדאיתא בברכות דף ו' מנין לשלֹשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט, יזכו להוציא פס"ד אמת לאמתו."

הרי שהדבר פשוט להגאון ר"מ פיינשטיין כאמור, שבלא מותב תלתא בעת מתן פסק הדין אין עליהם שם של בית דין. "משום דע"י שלֹשה ביחד נתברר הדין ביותר כשכל אחד שומע דברי חברו ומתוכחין זה עם זה, וגם משום דשכינה שריא כדאיתא בברכות דף ו'... יזכו להוציא פס"ד אמת לאמתו."

סיכומו של דבר

אין לשלושה דיינים מעמד של בית דין בלא התוועדות במקום אחד במותב תלתא. על כן ביחס לאותן החלטות שעל פי הדין חייבות להינתן בבית דין של שלושה, כגון חיובי גט והוצאת ממון, יש למנוע מצב שבו לאחר השלמת הדיונים, אחד מהדיינים מעיין בתיק וכותב החלטה, ולאחר מכן כל אחד מהדיינים בפני עצמו מעיין בתיק וחותם, ולאחר השלמת שלושת החתימות, ההחלטה נשלחת לצדדים, בלא שהתקיים הליך של ישיבת בית דין במותב תלתא לקבלת ההחלטה.

הלכה זו היא לכל הדעות, בין לש"ך ובין לנתיבות. אמנם אליבא דשיטת הש"ך אם היה מותב תלתא בעת המו"מ שלאחר השלמת הדיונים והסכימו להיכן הדין נוטה, די בכך. אך כאמור רבו החולקים שהכריעו שלא כשיטה זו. גם לשיטת הש"ך, עד השלמת גמר הדין באמירת פלוני אתה חייב, קיים הכרח בשלושה שהם במותב תלתא, דבלא"ה אין להם כח של בית דין.

על כן יש להקפיד ביחס לכל החלטה שעל פי ההלכה חייבת להינתן בשלושה דיינים, שלא יושלם ההליך במשלוח ההחלטה לצדדים, אלא לאחר שהתקיים ההליך של גמר דין בשלושה במותב תלתא.

ההכרח במותב תלתא כשנחלקו הדעות בבית הדין

כאמור, בכל מקום שיש צורך בכח בית דין, אין כח בית הדין לשלושה שאינם במותב תלתא.

יש להוסיף בזה - בכל מקום שנחלקו הדעות ומכריעים את הדין על פי רוב דעות, אין דעת המיעוט מתבטלת אלא אם היה מו"מ של כולם יחד.

הרשב"א בתשובה (חלק ב' סי' קד) כתב:

"שאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכין על המחייבין, או המחייבין על המזכין, מתוך משא ומתן של כולם. אבל כשהמיעוט איננו, לא. שאלו היה שם אותו האחד, שמא היה מראה טעם להפך כל מה שהסכימו הרוב, ויודו הרוב בכך... ואין רוב בכל מקום, אלא רוב מתוך הכלל, ומתוך משא ומתן. אבל רוב הנפרד מן הכלל, דנין או בוצעין לעצמן שלא מתוך משא ומתן עם הכלל, או שלא במעמדן, לא עשו ולא כלום".

ובספר גט פשוט בסוף הספר (כלל ה) כתב:

"דלא חשיב רוב, אלא היכא דנחלקו פנים בפנים רובו מתוך כולו, כמ"ש הרשב"א בתשובה, הביאה מרן חו"מ סי' י"ג, וכן דעת כמה פוסקים כמ"ש לעיל באריכות."

ובפד"ר חלק ז' עמ' 238 בפסק דין מבית הדין הגדול (בהרכב הדיינים נ"ע רבי יצחק נסים, רבי יוסף שלום אלישיב, רבי אליעזר גולדשמידט) כתבו:

"בעמדנו בפרק זה לא נימנע מלהעיר, אף על פי שהדבר פשוט הוא ומוכח מתָכְנם של הדברים דלעיל, כי תנאי בל יעבור זה לכל החלטה, שקודם נתינתה יתקיים משא ומתן בין המחליטים כולם במעמד אחד. התנאי הזה דין הוא בתורת אחרי רבים להטות, היינו שבהכרעה של רוב נגד מיעוט אין דעת המיעוט בטלה, אלא רק כאשר הם כולם יחד במעמד, ונשאו ונתנו יחדיו, אבל כאשר כל חברי הגוף המחליט במניינם המלא הם בדעה אחת וההחלטה ניתנת בדעת כולם, אין התנאי הזה מעכב בה... ומפורש יוצא כך מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל בחלק ב' סימן ק"ד, מקורה של הלכה זו, ומדברי הרלב"ח הנ"ל בקונטרסו ומדברי כל הפוסקים הנזכרים לעיל, ושאינם נזכרים, הדנים בדבר, כי דין זה רוב מתוך הכלל ומתוך משא ומתן הוא כאשר ההכרעה היא בדרך רוב נגד מיעוט, ולא בהחלטה בהסכמת כולם."

יצוין כי פסק הדין הנ"ל אינו מתייחס לבית דין, אלא לחברי גוף אחר שאינו בית דין, כפי הנידון באותו פסק דין. אך ביחס לבית דין, בהתאם למתבאר לעיל, ודאי שלא היו כותבים בפד"ר שם שבהחלטה הניתנת בהסכמה אין צורך שיהיו כולם באותו מעמד.

משא ומתן באמצעות הכתב

יש לברר מה הדין כשנחלקו הדעות בין הדיינים, וניהלו מו"מ באמצעות הכתב, האם יועיל להחשב כמו"מ בהתכנסות במקום אחד.

מדברי חלקת מחוקק (סי' יז) הנזכר עולה, שלא יועיל בלא התוועדות ממש, ועיין אוצה"פ סי' יז (ס"ק של אות ד), שהרבה מגדולי הפוסקים הורו למעשה כשיטת הח"מ בהיתר עגונה, ומבואר מדבריהם שלא יועיל מו"מ באמצעות הכתב אלא בהתכנסות ממש.

מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה הביא מתשובת הרשב"א הנזכרת, וכתב על דבריו בלשון זו:

"הרי שאין הסכמת הרוב כלל כל זמן שלא היה בראשונה משא ומתן בין כלם. ובנדון דידן מן הראוי היה לשתהי' הסכמת הרוב קיימת שהיינו יושבין כולנו ביחד נושאים ונותנין בדין פנים אל פנים ופה אל פה, או לפחות שהיינו נושאים ונותנים ע"י כתב, וכשנודה שהכל שוה, כי גם בזה יש ספק. וכפי הנראה צריך להיות המשא ומתן פה אל פה ופנים אל פנים כמו המשא ומתן שהיה בין סנהדרי גדולה וקטנה שהיה פה אל פה, ולא די זה, אלא שהיו יושבים כולם כחצי גורן עגולה לשיראו כולם זה את זה. גם מתשובת הרשב"א הנזכרת כן נראה במה שכתב או שלא במעמדן וכו'.גם במה שכתב הרב בזה הדין בעצמו שלפנינו כן נראה, שכתב וזה לשונו אם כן למה היו החכמים מצטערים וכו' לפי שישראל מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם. ואם מועיל המשא ומתן וההסכמה אפילו על ידי כתב איך אמר הרב שאי אפשר, דלפי האמת אפשר הוא. ואם היה אומר שהוא דבר קשה ניחא, אבל בלתי אפשרות לא ידעתי מאין לו. אשר לפי זה נראה שצריך המשא ומתן וההסכמה לסמוך, שיהיה פה אל פה. ומכל מקום אפילו למי שיודה בזה, לפחות היה צריך משא ומתן על ידי כתב, וכיון שלא נעשה לא זה ולא זה, אינה נקראת הסכמתם הסכמת הרוב וכמבואר."

בספר כנסת הגדולה (חו"מ סי' יג הגהת ב"י אות לו) כתב:

"רובו מתוך כולו, נראה שצריך שיהיה המשא והמתן פה אל פה אבל לא בכתב, הרלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה דף רע"ח עמ' ג', ועיין בדף רצ"ה עמ' ג' שנראה שמסכים דאפילו בכתב מהני."

ובשו"ת שואל ונשאל (חלק ה חלק חושן משפט סי' יג) כתב:

"שאלה. שלֹשה בית דין נושאים ונותנים בהלכה זה שלא בפני זה או על ידי כתבים אי חשיבי רוב? תשובה. נראה לי דלא חשיבי רוב רק אם נושאים ונותנים השלֹשה בית דין יחד. אבל זה שלא בפני זה או ע"י כתבים לא חשיב רוב. ואמינא לה ממ"ש מרן ז"ל בחו"מ סימן ח"י דאם אחד אומר איני יודע יוסיפו וגו' וביאר הסמ"ע ז"ל דבכה"ג הו"ל כאלו לא ישב עמהם דאמרינן אלו נשאו ונתנו יחד היו מודים לו ע"ש. ומזה נראה לענ"ד דגם אם נשאו ונתנו בכתב לא מהני דכמו דבעדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ה"נ בדיינים אמרינן הכי. והטעם הוא לענ"ד דבכתב אין העדות מתבררת כראוי כמו שבפה וא"כ ה"ה נמי לדיינים. אבל בש"ע כתב הטעם דכתיב על פי שנים עדים וגו' ע"ש. ויש לחפש אם זה אסמכתא בעלמא וא"כ אפ"ל דעיקר הטעם כמו שכתבתי, או לימוד גמור, וא"כ אין ללמוד מזה לדיינים דשמא אין זה הוא טעם הכתוב. ושו"ר להרב גט פשוט ז"ל בסופו בכללים כלל א' שהאריך לבאר דבעינן רובו מתוך כולו והביא משם מהרלנ"ח ז"ל דף רע"ח ע"ב דמספק"ל בעל ידי כתבם ע"ש."

ובשו"ת הרי בשמים (ח"ג סי' כז), הביא ראיה דלא מהני מו"מ באמצעות הכתב, ובסיום דבריו כתב שנראה שכן דעת הרלב"ח, שהוציא כן מתשובת הרשב"א.

נראה ברור שאף הרלב"ח לא הסתפק שיועיל מו"מ באמצעות הכתב אלא ביחס להלכה שהולכים אחר הרוב, אך לא איירי בבית דין, אלא בנידון הסכמת חכמי ישראל לחדש את הסמיכה, וכיוצ"ב. אך מסתבר שלא יאמר דבריו ביחס לבית דין של שלֹשה, שבהעדר התכנסות יחד אין להם כח בית דין, וממילא גם המו"מ צריך להיות מו"מ של בית דין.

לעיל הבאנו מתשובת הר צבי (חלק חו"מ סי' טז), שהשיב אודות בית דין ששמעו את הטענות ובסיום הדיון לא התקיים מו"מ בין הדיינים, אלא הדיינים התפזרו והתקיים מו"מ באמצעות הכתב שבסיומו נחלקו הדעות בבית הדין, אך לאחר שמיעת הטענות לא התוועדו שלושת הדיינים יחד אלא ניתן פסק הדין בלא התכנסות של הדיינים למקום אחד.

הרצ"פ פראנק זצ"ל קבע שאין דיניהם דין משני טעמים. ראשית על יסוד שיטת התומים והנתיבות הנזכרת שגם בעת גמר הדין של אמירת "פלוני אתה חייב" בעי שלושה. וכאן בעת גמר הדין כבר אין שלושה. ובנוסף, מאחר ונחלקו הדעות והדין נפסק עפ"י רוב דעות הרי שדעת מהרי"ט (סי' נח), מהר"א ששון (תורת אמת סי' כז) וספר גט פשוט (כלל ה), דאחרי רבים להטות היינו כשהם יחד. הרי שהיה פשוט להרצ"פ פראנק זצ"ל שבבית דין אינו מועיל מו"מ באמצעות הכתב, ואין יכולים ללכת אחר הרוב.

אמנם בספר ישכיל עבדי (חלק ה חו"מ סי' ה), העלה שמו"מ מתוך הכתב מועיל, ונסמך על תשובת ספר משפט וצדקה ביעקב (סי' מח), עי"ש. אך אין דבריו נראים, ונראה שהנידון באותה תשובה לא היה ביחס לרוב ומיעוט באותו בי"ד, אלא בהכרעת ההלכה על פי דעת רוב החכמים שדנו בשאלה, כגון כשבית הדין פנה לקבל חוות דעת מבתי דין אחרים וקבלו חוות דעתם, ובנסיבות אלו דנו האם רוב דעות מחייב, עי"ש.

מסקנה

בכל החלטה המחוייבת להינתן על ידי שלושה דיינים, ונחלקו הדעות בין הדיינים, וההכרעה מתקבלת ברוב דעות, יש לקיים את המו"מ לבירור ההלכה במעמד שלושת הדיינים, אך לא באמצעות הכתב או שיחת טלפון וכיוצ"ב.   ללא מו"מ ראוי, אין דעת המיעוט מתבטלת ולא ניתן לפסוק עפ"י רוב דעות.

חתימת החלטת בית דין          

הקדמה

מבחינה עקרונית, אין הכרח בהחלטת בית דין חתומה. במשנה (מסכת סנהדרין דף כט עמוד א') נאמר:

"גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".

הרי שפסק הדין קיבל תוקף גם בהעדר החלטה חתומה. אך כיום ההכרח לחתום על כל החלטה, נובע מתקנות הדיון (סעיפים קיא וקיב).

במתכונת המבוארת במשנה, בעלי הדין נכחו במעמד אמירת פסק הדין, ובכך הם שמעו באופן בלתי אמצעי מהדיינים את תוכן פסק הדין. משא"כ כיום, פסק הדין הכתוב הוא הדרך הבלעדית להודעת פסק הדין, על כן בהכרח שפסק דין זה ישקף בדרך אמינה את תוכן פסק הדין שניתן על ידי שלושת הדיינים.

תָכְנת "שיר"ה" יצרה בעיה ביחס לחתימה על ההחלטות. אם קודם לכן חתימת דיין על מסמך ההחלטה המודפס, היתה חתימה חלוטה ולאחריה לא היה ניתן לשנות בגוף המסמך החתום, ובמידה שהתעורר צורך לתקן את ההחלטה, המסמך הודפס מחדש, ונחתם מחדש. הרי שבמתכונת הנוכחית גם לאחר שהדיין הראשון או השני חותם על ההחלטה (חתימה גרפית באמצעות המחשב), כל עוד המסמך לא נחתם דיגיטלית, ניתן לערוך בו שינוי. החל מתיקון טעות סופר או תיקון נוסח, ועד לשינוי מהותי בתוכן ההחלטה.

הקשיים במצב הנוכחי

א.   מהבחינה העקרונית - ביחס לאותם החתומים בחתימה הגראפית בלבד, קשה לקבל את המתכונת הנוכחית שכך נראית חתימת דיין על מסמך משפטי.

       מצב זה אינו סביר, שלאחר שהדיין חתם על נוסח החלטה מסוים, הוא אינו סמוך ובטוח שלא ימצא עצמו בעתיד, חתום על נוסח אחר שלא יצא מתחת ידו, וכי חל בו שינוי שאינו על דעתו.

       עוד בטרם נכנס לסוגיה ההלכתית, קיימת הנחת יסוד ש"חתימה" היא כפשוטו - סיום וחיתום העניין. ואילו כעת, חתימתו של דיין החתום גראפית בלבד, אינה מבטאת בהכרח סיום והשלמת ההחלטה עליה חתם, הואיל וגם לאחר החתימה עדיין ניתן לערוך שינוי בגוף ההחלטה.

ב.   מהבחינה העניינית - כאמור, הדיין אינו יכול להיות בטוח שהמסמך לא השתנה לאחר חתימתו. יובהר, לא בהכרח שינוי כזה יארע בכוונה מצד דיין אחר. יתכן שעקב טעות, הדיין האחר עשה שינוי בגוף ההחלטה בלא שהיה מודע לכך. בנוסף, המציאות מוכיחה שהדיינים משנים בגוף ההחלטה ומתקנים תיקוני נוסח הכרחיים לצורך הוצאת החלטה מנוסחת כראוי, בהנחה שזה מוסכם על הדיין שכבר חתום, ובעת שהלה אינו לידו, והדיין המתקן אינו יכול לקבל את הסכמתו על אתר, ומעדיף שלא לעכב את השלמת ההליך, ומסיימו בחתימה דיגיטלית בלא קבלת הסכמה.

       אוי לנו אם נקלע למציאות שבה דיין חתם על החלטה בנוסח אחד ולבסוף מצא עצמו חתום על נוסח אחר שאינו מקובל עליו.

ג.    מהבחינה המשפטית – סביר להניח שאין ערך משפטי לחתימה גראפית בלבד אלא רק לחתימה דיגיטאלית.

כעת נפנה לשאלה, מהי מעמדה ההלכתי של חתימת החלטה במתכונת הנוכחית.

ראשית עלינו לברר מה הדין ביחס לשטר ממון שיחתם בדרך כזו, ובהנחה שדין חתימה על החלטה כדין חתימה על שטר ממון. כגון שטר כתובה שייחתם על ידי שני העדים בחתימה גראפית בלבד. האם יש ערך לשטר כזה?

מעמדו של שטר שניתן לשנות בו את תוכנו גם לאחר החתימה

נראה פשוט ששטר שניתן לשנות בו את תוכנו גם לאחר החתימה, הינו מסמך חסר ערך לחלוטין. תנאי יסודי בכל שטר החתום על ידי שני עדים, שהשטר יכתב על נייר או קלף שאי אפשר לזייפו, ואם יוסיפו אות אחת או מילה אחת, הדבר אמור להיות ניכר. ובכך יש ערך לחתימת העדים שתיחשב כעדות על האמור בשטר, כל עוד לא נוסף דבר בגוף השטר. אך אם ניתן להוסיף בגוף השטר, בלא שהדבר ניכר, אין ערך לחתימה כזו.

לכאורה היה מקום לטעון, שמלכתחילה הדיין החותם ראשון או שני בחתימה גראפית בלבד, מביע הסכמה מראש, שיוכלו לתקן ולשנות בגוף ההחלטה, וכל שינוי מהותי יהיה לאחר הסכמתו. אך גם בנסיבות אלו, להרבה דעות בפוסקים אין ערך לחתימה מסוג זה.

ראשונים ואחרונים כתבו לפסול שטר שהעדים חתמו עליו בעת שהיה נייר חלק, ורק לאחר שחתמו, נכתב גוף השטר ונמסר על ידם למי שאמור לקבלו.

בתוספות (גיטין, דף ד עמוד א ד"ה מודה רבי אלעזר), כתבו:

"הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה, מה תקלה יש בכך אם נסמוך עליהן. וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה, יבא להכשיר זימנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן, והתם ליכא עדות כלל. דאם כן מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה."

ובחי' הרשב"א (גיטין, דף ד, א) נראה שהסכים עם סברת התוספות.

יצוין כי החזו"א (אה"ע סי' קג ס"ק כד) הביא את שיטת התוספות בלשון זו:

"כתבו התוספות ד' א' ד"ה מודה, שאם הקדימו חתימתן פסול, ור"ל אע"ג דלא הוציאו חתימתן מתחת ידן אלא מדעת הבעל."

בשו"ת הב"ח סי' מה כתב:

"בדין עד אחד היה נחוץ לדרכו, וחתם שמו על חלק למטה, ואח"כ כתב הסופר שטר למעלה מחתימת העד, ואח"כ חתם עד השני. תשובה, אין לו דין שטר. דשטר שחותמין עליו שני עדים במצות הלוה גזרת הכתוב הוא דכשר, דכתיב ואקח את ספר המקנה כדאיתא ספ"ק דקידושין. ואע"ג דהמקרא מדבר בשטר מכר מכל מקום למדינין מיניה דה"ה למלוה ולוה. וכן מבואר באשר"י פרק גט פשוט שכתב וז"ל והר"ר יונה ז"ל כתב טעם הירושלמי דלא חשב כלום ע"א בכתב משום דקרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם. אבל שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי בי' קרא דכשר דכתיב ואקח את הספר המקנה ע"כ. והלכך בעינן דלכתוב סופר תחלה ואח"כ יחתמו עדים, וכדכתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים. אבל העד שחתם על הנייר לית בי' מששא, וכבר מבואר להדיא בתוס' פ"ק דגיטין דף ד' בד"ה מודה ר"א שתפסו בפשיטות דהיכא דחתמו העדים תחלה ואח"כ כתב השטר על גבי חתימתן ליכא עדות כלל, וזהו דבר פשוט."

בקצות החושן סי' מה סק"א כתב:

"אם העדים חתמו עצמם תחלה על נייר חלק ואח"כ כתבו על חתימתן את השטר, פסול משום דבעינן הכתיבה קודם לחתימה. וכן מבואר מדברי התוס' פ"ק דגיטין דף ד' ד"ה מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו ז"ל: וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבואו להכשיר זימנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן והתם ליכא עדות כלל, דא"כ מטעם זה גם בשאר שטרות הוי לנו להצריך חתימה לשמה עכ"ל. ומבואר דאם קדמו החתימה לכתיבה לאו כלום הוא, דבשעה שחתמו על נייר חלק חתמו ואחר שכתבו השטר אין החתימה חוזר וניעור, וכ"כ בתשובות ב"ח סי' מה."

וכן בנתיבות המשפט סי' לט ס"ק יג כתב:

 "דכשחותמין על ניר חלק אין כאן הגדה כלל ופסול."

אמנם יש חולקים: עיין חי' הריטב"א הישנים (גיטין דף ב,ב), ועיין אמרי בינה דיני הלוואה (סי' כו) ואמרי משה (סי' יז סק"ה) שביררו הלכה זו. עכ"פ הרבה פוסקים הסכימו למעשה עם שיטת התוספות, הרשב"א, הב"ח, הקצות והנתיבות. והיינו מפני שחתימת שטר היא כמשמעו, וצריך שיהיה זה המעשה האחרון הגומר והחותם את השטר, שאין אחריו שינוי בגוף השטר, אך לא ניתן לחתום, לבצע שינויי נוסח ושחתימה זו תישאר במעמדה גם לאחר שינויים אלו.

עקרונית, אין הבדל בין חתימה על נייר חלק כשרק לאחר החתימה נכתב הנוסח של השטר, ובין חתימה על נוסח אחד, ולאחר מכן שינו את הנוסח וקבעו נוסח חדש. בשני המקרים אין ערך לחתימה שתיחשב כחתימה בת תוקף למפרע.

כאמור, במתכונת הנוכחית של תָּכְנת שיר"ה, גם לאחר ששני דיינים חתמו גראפית ניתן למעשה לשנות את הנוסח ולקבוע נוסח חדש. וכפי שמצוי בבתי הדין ומעשים בכל יום בשגרת העבודה של כלל בתי הדין. אמנם ניתן לקבוע, שבעת ההסכמה על הנוסח הסופי, ניתן פסק דין המוסכם על שלושת הדיינים, וגוף הפסיקה הוא בר תוקף, אך עדיין אין ערך לחתימה של אותו דיין שכבר חתם אם שינו את ההחלטה לאחר חתימתו.

וכיון שכן, בכל חתימה כזו, גם אם לא נעשה כל שינוי בנוסח ההחלטה, מאחר וניתן לערוך שינוי בנוסח ההחלטה, החתימה תיחשב כחתימה על שטר היכול להזדייף ואין לה מעמד של חתימה כשרה.

כמו כן, בנסיבות הנוכחיות ביחס לבעלי הדין המקבלים לעיונם החלטה חתומה ע"י שלושה דיינים ורק אחד מהם, זה שחתם אחרון, חתום בחתימה דיגיטלית, אין בפני בעלי הדין אלא אישור של דיין אחד שזהו פסק הדין, אך אין אישור של שלושת הדיינים.

האם ניתן לקבוע שהדיין החתום שלישי בחתימה דיגיטלית ראוי לאשר שכך הוחלט על ידי בית הדין בהרכבו המלא?

לכאורה היה מקום לטענה שאנו סומכים על הדיין השלישי החתום בחתימה דיגיטלית, המאשר בחתימתו שזהו אכן פסק הדין שניתן על ידי בית הדין כולו.

אך אין מקום לטענה זו. ראשית לא ברור שזו אכן כוונתו של הדיין החתום דיגיטלית, לאשר את פסק הדין כולו, ויתכן שכוונתו רק לאשר שזו עמדתו כפי המופיע בפסק הדין, ומניין לקבוע שזו עדות על פסיקת שלושת הדיינים. מלבד זאת, יש לפקפק בסמכותו של דיין אחד להעיד על פסק הדין הכולל. במשנה הנזכרת, הגדול שבדיינים מכריז על פסק הדין במעמד שני הדיינים האחרים, אשר בשתיקתם הם מאשרים שזהו פסק הדין, דבר שאינו קיים במתכונת הנוכחית.

אמנם בספר אורח משפט (להגרש"ד אנאליק, סי' ג' ס"א ד"ה הא) כתב, שאם דיין אחד מודיע על פסק הדין לבדו, לאחר ששני הדיינים כבר עזבו את המקום, יועיל, והוא נאמן מטעם מִלתא דעבידא לאיגלויי. אך יש להעיר על דבריו:

א. בשו"ע חו"מ (סי' כג) מבואר שביחס לנאמנות הדיין על תוכן פסק הדין, מעמדו של הדיין כעד אחד בלבד. וגם כשהיו שני דיינים או יותר, רק כששנים מהם מעידים יחד הם נאמנים כשני עדים, אך אחד בלבד אינו נאמן, וסברת "עבידא לאיגלויי" אינה רלבנטית ביחס לעדות כזו. ועיין בתשובת חת"ס (אה"ע סי' קג) הנזכרת לעיל, שלמד מסוגיא זו שנאמנות הדיינים על פסק הדין חייבת לעמוד בגדרי נאמנות שטר ממון. וכן מבואר בקצות החשן (סוף סי' לו). הן החת"ס והן קצות החשן לא העלו על דעתם שקיימת סברא מחודשת של "מִלתא דעבידא לאיגלויי" המסלקת ריעותא בהלכות עדות.

ב. הרמ"א (חו"מ סי' ל סעיף יד) לא הסכים להקל בדיני ממון על יסוד סברת "מלתא דעבידא לאיגלויי". אמנם באורח משפט שם כתב, דבכה"ג שודאי יבורר מהני אף לדעת הרמ"א. אך אין נראה כן. סברת "עבידא לאיגלויי", היינו כמו "שלח ואַחְוִי" (קידושין סו, ב) בדבר שבנקל ניתן לגלותו, ולכן אין חשש שהאדם ישקר בעדותו. אך היינו כגון עדות על חייו או מיתתו של הבעל, או שפלוני הוא אחי המת, וראוי לחלוץ, או ביחס לשמות בני הזוג לעניין כתיבתן בגט וכיוצ"ב, שהנידון נשוא העדות נתון לגילוי ללא כל קושי. אך לא כן ביחס לעדות על תוכן פסק הדין. אין זו עדות על דבר מוחשי הקיים והמצוי לאחר הפסיקה, בדרך שללא קושי ניתן לגלותו. אלא זוהי אמירה של שלושה דיינים שאין לה כל זכר והיכר מוחשי לאחר אמירת פסק הדין.

ק"ו בנידון שלפנינו, בתי הדין עוסקים בתיקים רבים. הדיינים אפילו אינם יכולים לזכור אם לפני שבוע פסקו סך 2000 שקל דמי מזונות בתיק פלוני או 2500 שקל, ואם נשאל אותם לאחר כמה ימים, עפ"י רוב אינם זוכרים את פרטי פסק הדין לאשורו, כל שכן לאחר פרק זמן נוסף, כפי הזמן הנמשך עד שפסק הדין מגיע לידי הצדדים. אלא הכול מיוסד על אמינות הכתוב בפסק הדין.

אמנם במסכת ראש השנה (כב, ב) ביחס לקידוש החודש נאמר:

"אפילו איניש דעלמא נמי מהימן. מאי טעמא כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי".

וכן במסכת יבמות (עז ע"א): "שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים". אך נראה שדווקא ביחס לעדות קידוש החודש נאמרה הלכה זו, מאחר שהקביעה הזו נעשתה בפרהסיא ואנשים רבים נכחו בה, ופסיקה כזו נחשבת מלתא דעבידא לאיגלויי, או כגון הפסיקה הידועה והמחודשת של שמואל ובית דינו "מואבי ולא מואביה". לא כן ביחס לפסיקה פרטית כנהוג אצלנו כאמור.

לכן בנסיבות המצויות אצלנו אין עדות הדיין השלישי יכולה להועיל כ"מלתא דעבידא לאיגלויי".

וע"ע בתשובת מעשה אברהם (סי' יב), אך דבריו וראייתו מהירושלמי אינם ברורים.

האם מעמדה של חתימה על פסק דין כמעמד חתימה על שטר?

עוד יש לברר מה טיבו של פסק דין חתום, האם דינו כשטר.

לדעת קצות החושן (סי' לו סק"ו), פסק דין מורכב משני כוחות: כח אחד - פסיקת דין והכרעה בדין שבפניהם, כח שני - הודעת פסק הדין באמצעות שטר חתום על ידי הדיינים, ולשטר זה כח ראיה, שבאמצעותו הדיינים מעידים על פסק הדין, ועליו לעמוד בגדרי עדות.

שיטה זו של קצות החושן עולה מתוך מסקנת הקצות שההלכה "נמצא אחד מהם קו"פ בטלו כולם", נאמרה רק בעדים ולא בדיינים, והוסיף הקצות, שעכ"פ כל זה רק ביחס לעצם הפסיקה, אך לא ביחס לכח הראיה שבשטר פסק הדין.

וז"ל קצות החושן:

"ולענ"ד נראה דהיכא דהדיינים פוסקים איזה דין אפילו אם יש בהם פסול כל שנשאר עם הכשרים ב"ד של שלֹשה לא נתבטל דין הכשרים, אבל הנפק דהוי נמי תורת עדים עלייהו שמעידים שנתקיים השטר, וכן כיוצא בזה כגון שקיבלו איזה עדות ונותנים על זה גביית עדות שנתקבל עדות זה בפניהם א"כ יש עלייהו תורת עדים נמי, דהא לא ידעינן שנתקבל העדות או שנתקיים השטר כי אם על פי הדיינים, א"כ כשיש עמהם פסול נתבטל כל הענין, אבל היכא דיושבין על משפט לעשות איזה דין בזה לא שייך דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול... ולפי מ"ש הוא הדין היכא דכתבו את הפסק איך שכבר נפסק וחתמו ביניהם קרוב או פסול, יכול בעל דין להכחיש ולומר שלא נפסק כך, ואין הפסק מועיל לראיה, כיון דנמצא ביניהם קרוב או פסול, אלא לענין גוף הדין עכ"פ לא נתבטל בצירוף הפסול, כן יראה לי."

סיוע לשיטת הקצות מתשובת התשב"ץ (חלק ג' סי' טז), שברר הלכה זו של קיום בית דין על הגט אם צריך קיום, ובתוך דבריו כתב:

"וכיון שאם היו הב"ד בפנינו ונשתתקו ולא יכלו לדבר, וכתבו לנו שהיא מגורשת, היינו מתירין אותה, ולא חששנו למה שאמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם, עכשיו שהם חתומים בו, ומן התורה הוא כשר משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצריך, משום עגונא נקל להתירו. שאם באיסור תורה דהיינו מפיהם ולא מפי כתבם הקלנו, כ"ש שנקל במה שחייבו חכמים והוא שנצריך קיום על הקיום."

מבואר שהתשב"ץ התייחס לפסק דין של קיום גט כשטר רגיל שנאמרה בו ההלכה "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד". ומשמעות לשונו, שמבחינה עקרונית, דין פסק דין של בית דין כדין שטר לכל דבר.

ועיין רמ"א (אה"ע סי' קמב, יט) שפסק להלכה את דינו של התשב"ץ, והביא לשון זו של התשב"ץ "עדים החתומים על השטר" וכו' ביחס לדיינים החתומים על מעשה בית דין של קיום הגט.

וכן עולה מדברי החתם סופר בתשובה (חלק אבן העזר, ח"א סי' קג) שכתב בלשון זו:

"ובזה זכיתי להבין מה שצל"ע מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק, והלא אין לדיין אלא מה שיכול לומר פלוני אתה חייב וזכאי וכה"ג,וזולת זה אינם אלא עדים שהם מעידים בפיהם או בכתבם שככה יוצא פלוני זכאי או חייב בדינם, או כך וכך חקרנו עדים פלוני ופלוני, ודבר זה מבואר בקידושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר ע"ש, ועיין בסמ"ע סי' כ"ג ובמפרשים שם, יתבאר היטב דאין הדיינים אלא עדים בעלמא, שמעידים כך דנו או חקרנו העדים. וא"כ קשה מה מועיל כתיבתן, הא הוי מפי כתבם והפס"ד לא נכתב ברצון שניהם. ולפי הנ"ל א"ש, דכל בעל שטר מעיקרא משעת כתיבת השטר שיעבד נפשי' אדעתא דהכי שיוכתב עליו הנפק. ואע"ג דאח"כ צווח כי כרוכיא לא תכתבו הנפק, מ"מ מכיון שקבלו בב"ד עדי הקיום ונתברר שהשטר אינו מזויף, ונתברר לנו שהלוה ציוה לכתבו, ובכלל זה נמי שהרשה אז לכתוב עליו הנפק, ממילא הו"ל כנעשה ברצון המתחייב, ואע"ג דעכשיו צווח מידי דהוי אגט אשה כנ"ל. וכן י"ל נמי כיון בכל פס"ד כיון שבאו לפנינו לדון או אפילו דיין הדן בכפי' ברשות התורה, הו"ל כרצון שניהם. ואע"ג דבכתיבת הפס"ד איננו מתרצה, מ"מ יש לו דין שטר. ועוד נ"ל דהשתא עדיפי מעדים, כיון דדין פסק הוא כנעשה מרצון שניהם, וכיון דעדים החתומים מרצון המתחייב הו"ל כאלו עומדים עתה בפנינו ומעידים כך וכך. ה"נ דיינים החתומים באופן הנ"ל, הו"ל כאלו עומדים עתה לפנינו ומורים הלכה לשעתה."

הרי שהחתם סופר התייחס לפסק דין כשטר לכל דבר, ולחתימת הדיינים על פסק הדין כחתימת עדים בשטר.

אמנם בספר נתיבות המשפט (סי' ז' סק"ג) כתב:

"שנים שבאו מבי"ד תורת בי"ד עליהן, ונאמנים מטעם בי"ד ולא מטעם עדות, וכן בקיום, וכן בפסק דין כשמת אחד מהן כותבין וחד ליתוהי. ואם כן כשבי"ד אחר דנין על זה הכתב ומקבלין הכתב בתורת בי"ד ודנין עליה, כן יכולין אותן הדיינין לצרף השלישי שידון עמהם על אותו הכתב קבלת עדות שכתבו אלו השנים וכתבו בו וחד ליתוהי, כי השלישי שרואה המעשה בי"ד, דן עפ"י מעשה בי"ד. ולפי זה אם יכולין לדון אלו השנים בצירוף הג', כשכותבין אלו השנים בכתב קבלת עדותן, כמו כן יכולין להגיד בפיהן ונאמנין מטעם בי"ד, דהא יכולין לכתוב מה שאמרו בפיהם ויהיו נאמנין מטעם בי"ד, ולא יהיה כתבן עדיף מפיהם."

וכן כתב החזו"א (חלק אה"ע, סי' קא ס"ק כא), בביאור הטעם שאין ריעותא ד"מפי כתבם" במעב"ד:

"משום דבית דין א"צ העדאה, אלא הכל עושין על פיהן כל שידענו צוואתן בכל אופני הידיעה שהן, הלכך כתבן מהני... בחתמו כולם ואנו מכירים אותם שהם ראויים לבית דין אין צריך דין עדות."

ומשמע מדברי החזו"א, שאין בהודעת פסק הדין גדרי עדות, והיא מועילה ככל שהודעה זו אמינה, ומשקפת את פסק הדין כפי שניתן.

אך עיין בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' צא), שכתב בפשיטות שלא כסברא זו, וז"ל:

"קבלת העדות צריכה להיות בבית דין, כלומר במעמד שלֹשה, שהן ב"ד. אבל הב"ד אין צריכים לחתום זה בפני זה. ואפילו במקום אחד לא מצאנו. והראיה, ששלֹשה שישבו לקיים השטר, ומת אחד מהם, שאע"פ שאין השלישי בעת החתימה, אעפ"כ השנים חותמים, ודי להם בכך. ואילו היו צריכים לחתום במעמד שלשתם, כלומר שיהיו עדיין ב"ד בשעת חתימה, היאך אנו מכשירין קיום זה בחתימת השנים, והלא באותה שעה בטל כח הב"ד, שהשלישי מת, והנה איננו. ואילו קבלו שלֹשה עדות הקיום, אע"פ שלא כתבו קיומם בשטר, אלא ששנים מהן מעידין כן בפני ב"ד, די בכך. לפי שאין אלו עדים מפי עדים. אלא ב"ד שמעידים שבבית דינם נתקיים שטר זה. ולא עוד אלא אם נתקיים שטר זה בפני ב"ד של שלֹשה, די בכך לפי שמשעה שנתקיים בפני הב"ד, נגמר הענין. ומאותה שעה ואילך, אין צריך אלא לברר הדבר שהיה כן, כלומר לאמת שנתקיים בפני ב"ד."

הרי מפורש בתשובה זו, שלאחר שמת אחד מהם, בטל כח הבית דין. ובעת שהשניים הנותרים חתמו על מעשה בי"ד, הם מעידים שבבית דינם התקיים השטר. והיינו בגדרי עדות.

מעמדה של חתימה ממוחשבת

החתימה הממוחשבת במערכת "שיר"ה" אינה חתימה בכתב יד הדיינים, אלא צילום ממוחשב של חתימת הדיין המוטבע על ההחלטה ע"י המחשב.

יש לדון האם למעשה חתימה שאינה נעשית בגדרי כתיבה, יש מעמד של הגדת עדות. האם העיקר שבסופו של דבר שם העד יופיע על השטר (או סימן אחר שהוא חתימתו המפורסמת) או בעינן ששמו (או סימן חתימתו) יופיע באמצעות מעשה כתיבה, ורק מעשה כזה מקבל מעמד של העדאת עדות בבית דין.

ביחס לחתימה כזו, המוטבעת בדרך שאין בה גדר משעה כתיבה, קבעו כמה פוסקים שאינה מועילה.

הסמ"ע (סי' מה סק"ו) כתב בפשיטות, שבשטרי ממון יש לפסול אם העדים חתמו בדרך של כתב על גבי כתב.

אמנם בחי' חתם סופר עמ"ס גיטין (דף יט) תמה דהא לא איברו סהדי אלא לשקרי, ומדוע תיפסל חתימה שאינה עומדת בגדרי כתיבה. וכן בתומים (סי' מה סק"ד) כתב:

"וכי כתב בעינן, הא לא צריך סהדי אלא לשקרא, וא"כ מה נ"מ אי קרוי כתב או לא, סוף כל סוף עדים מעידים על גוף הענין."

אך למעשה הפוסקים הסכימו עם סברת הסמ"ע. עיין בספר תורת גיטין (סי' קל סעיף טז) שכתב בפשיטות לפסול חתימה הנעשית בדרך של כתב ע"ג כתב, וז"ל:

"ובאמת לאו חתימה היא כלל, דהא כתב על גבי כתב הוא".

וכן בחי' הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל (גיטין דף יט, בתוד"ה דיו), כתב:

"אי אפשר לבית הדין לפסוק ע"י עדות זה, דמסתמא נמסר כהלכתו, דהא מן התורה אין ממש בחתימה זו למקרי עלה שם עדות, דאין כתב על גבי כתב".

גם החזו"א (חלק אה"ע סי' צו סק"ב) כתב בפשיטות שאין ערך לחתימת עדים בכתב על גבי כתב, וכל עוד לא נחתם כראוי בכתיבה ממש, או שלא עקב ליקוי אחר, אין בו כח ראיה. וז"ל:

"דכתב על גבי כתב פסול בחתימות גם בכל השטרות מהתורה, דהרי הוא כאילו לא חתמו כלל, כיון שאין כתב על גבי כתב. ומה אילו לא חתמו כלל אלא שאמרו להן שכותבין שמותיהן והסכימו שיהיו עדים על הדבר, והלא ודאי אין זה שטר, שמתנאי השטרות שהאמינה תורה את עדותן כנחקרה בבית דין הוא שיחתמו מדעת בעל השטר. ואם חתמו שלא מדעתו, אף שמסרו לו ומסר הוא למלוה, השטר פסול, ואין ראיתו ראיה, כל שכן שלא חתמו כלל."

וכן בספר שו"ת יבא הלוי (הגאון רבי יוסף ב"ר אליהו אלפאנדרי ז"ל, חלק אה"ע סי' ב) כתב כן בפשיטות ביחס לחתימת עד על שטר כתובה, שחתם באמצעות הטבעת חותמת ("גושפנקא" בלשונו), בכה"ג שהכתב נעשה בדרך שהיא חק תוכות ולא חק ירכות, ופסק שהכתובה פסולה, מפני שבשטרי ממון, חתימת העדים חייבת להיות בכתב יד העדים שחתמו בחתימת ידם הנעשית בגדרי כתיבה, ולכן חק תוכות אינו מועיל.

ולפי דרכו, בהלכה זו שטר ממון אינו דומה לגט. בגט, מאחר שעידי מסירה כרתי, הריעותא של חק תוכות בחתימה היא חומרא בלבד - גזירה חתימה אטו כתיבה. משא"כ בשטרי ממון, שאין עידי מסירה, חתימה שאינה בגדרי כתיבה אינה חתימה מדינא.

חתימה במסירת קולמוס

נראה שנוכל ללמוד דין חתימה ממוחשבת מדברי הפוסקים ביחס ל"חתימה במסירת קולמוס".

חתימה במסירת קולמוס נעשית על ידי שלוחו של העד שמסר את קולמוסו לשלוחו כדי שיחתום בו. וכאן הדיין נותן למחשב שיבצע הטבעת צילום חתימתו של הדיין, והמעשה של הטבעת החתימה נעשה על ידי כח-כחו.

מלבד זאת, בחתימה במסירת קולמוס קיימת חתימה הנחתמת בכתב ידו של השליח. משא"כ כאן, רק מופיע צילום חתימה, ומעשה החתימה אינו נעשה באמצעות כתיבה אלא הטבעת צילום חתימה שכבר נחתמה מקדמת דנא.

נקדים בביאור פסול חתימה עד במסירת קולמוס. הלכה זו התבארה בתשובת התשב"ץ (חלק א' סי' קכח) שהאריך בביאור דינו של הרשב"א לפסול חתימת עדים במסירת קולמוס, וכתב:

"הוי יודע, שהעד שבשעה שהוא חותם בשטר, הרי הוא כאלו מעיד בב"ד, דהא קי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב"ד. ומה"ט אם באו להעיד לסתור עדותן שבשטר, לא מהימני... וכן אם העד חתם בשטר בשקר, נפסל משעת חתימה, כאלו העיד בב"ד, כמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק מרובה, ודבר זה דבר תורה הוא... וכן היא הסכמת האחרונים ז"ל כולם דהכשר שטרות דבר תורה הוא, משום דמשעה שחתם בשטר, הרי הוא כמי שהעיד בב"ד, וכיון שחתימה בשטר הרי היא כהעדאה בב"ד, א"כ שטר שחתם בו שמעון במצות ראובן פסול הוא."

הרי מבואר, שהתשב"ץ קבע למעשה החתימה על השטר מעמד של הגדת עדות. ולאחר שגם ביחס לחתימה על מעשה בי"ד כתב התשב"ץ לשון זו של "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד" כמבואר לעיל, הרי שיש יסוד ללמוד הלכות חתימה על פס"ד מחתימה על שטר.

חתימה בדרך של הטבעת צילום החתימה באמצעות כח כחו של הדיין, דרך זו של חתימה אינה בגדר "כתיבה". על כן בהתאם למבואר, אין זו חתימה, ואין למסמך זה מעמד של שטר המעיד על פסק הדין. ומי שהתקבל אצלו מסמך זה אינו רשאי להוציא ממון בהסתמך על שטר כזה, כשאין לחתימה גדר של "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין".

ניתן לתקן את הליקוי הנזכר ביחס להחלטות המתייחסות לדיני ממונות, ולתת תוקף למסמכים אלו באמצעות תקנת קהל, כפי שנקבע בתשובת הרשב"א שהביא מרן בשו"ע (חו"מ סי' מה סעיף ה') ביחס לשטרות החתומים על ידי עדים שחתמו ב"מסירת קולמוס". ובספר תעלומות לב (ח"א חלק חו"מ סי' י') כתב:

 "נראה ברור דלא מהני מנהג בזה אלא בעי קבלת בני העיר בפירוש, עיין בש"ך ובקצות החשן שם."

אך ביחס למעב"ד על סידורי גט או גיור, או אישור נישואין לאשה שהוחזקה אשת איש, אין מנוס אלא שיינתן פסק דין החתום בחתימת ידי הדיינים.

בהתאם לעולה מהמקורות שנסקרו, מומלץ לקבוע כדלהלן :

א. ביחס לדיין השלישי החותם את ההחלטה בחתימה דיגיטלית, משמעות החתימה היא - ראשית, כמובן, הסכמה עם תוכן ההחלטה. שנית, מאחר ועם החתימה הדיגיטלית נוצרת משימת דיוור למשלוח ההחלטה לצדדים, ביחס לאותן החלטות, שעל פי ההלכה אינן יכולות להינתן אלא בבית דין של שלושה, כגון החלטות לחיובי גט וממון, יש לוודא שההחלטה התקבלה במותב תלתא.

ב. מאחר וחתימה של שני עדים על השטר, היא חיתום והשלמת השטר, וכך היא חתימת הדיינים על פסק הדין, יש למצוא את הדרך לבטל את המתכונת הנוכחית שבה גם לאחר החתימה על ההחלטה, ניתן לשנות את תוכן ההחלטה. מן ההכרח לקבוע גרסה חדשה לתָכְנת "שיר"ה", שבה כל שינוי המבוצע במסמך לאחר החתימה, יבטל את החתימה, ובכך החתימה תחזור למעמדה כאישור בר-תוקף למסמך.

ג. לחילופין, ניתן לקבוע הוראה המחייבת את עובדי בתי הדין, שאין לדוור החלטה, גם לאחר שנחתמה על ידי שלושת הדיינים, ולמרות שהשלישי חתום דיגיטלית, אלא לאחר שהדיינים הוסיפו לחתום בחתימת ידם על ההחלטה. באותו מעמד יוכלו להשלים את ההכרח במותב תלתא בעת גמר הדין.

העותק החתום בחתימת יד הדיינים ייסרק לתיק הממוחשב, ובנוסף יישמר בקלסר מיוחד לפי סדר של מועדי ההחלטות. בנסיבות אלו חתימת המזכיר "העתק מתאים למקור" נחוצה, ותאשר את השלמת ההליך כאמור.

לחילופין, אם תינתן הוראה מחייבת למזכיר שלא לשלוח החלטה בטרם נחתמה ידנית, ותיווצר אצלו משימה לאשר שהדיוור נעשה רק לאחר חתימה ידנית של שלושת הדיינים, יתכן ש"חזקה אומן לא מרע אומנותיה", תהיה תחליף לאישור "העתק מתאים למקור", ויספיק בנסיבות שאין הכרח חוקי אישור כזה.

ד. מאחר וחובת מערכת בתי הדין לעמוד בדרישות החוק, יש להסדיר את הגרסה החדשה כך שהחתימות יעמדו בתקן החוקי.

ה. כל העותקים של מעשה בית דין לאישור סידור הגט, לאישור ההרשאות המוסדרות בגט שליחות או לאישור גיור, יֵחתמו בחתימת ידי שלושת הדיינים בלבד.

ו. יש לקבוע כי גם על טופס ההזמנה לדיון, הנשלח לצדדים ולעדים, תופיע חתימת המזכיר.

ז. אם המוצע בסעיף ג' לא יתקבל, גם לאחר שתוסדר מתכונת של חתימה שלא ניתן לשנותה, מאחר ולדעת קצות החושן והחתם סופר, מעמדו של פסק הדין כמעמדו של שטר, וחתימת הדיינים על פסק הדין כחתימת העדים על השטר, וכן היא משמעות דברי התשב"ץ והרמ"א - מן הראוי שתוסדר תקנה, במעמד של תקנת קהל, הקובעת כי לחתימה האלקטרונית שהוטבעה במסמך, מעמד שווה ערך לחתימה ידנית, ובלבד שהוחתמה כאמור בסעיף ב'. וזאת, כפי שהוסדרה תקנה כזו ביחס ל"חתימה במסירת קולמוס", עיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן בשו"ע (חו"מ סי' מה סעיף ה) ביחס לשטרות החתומים על ידי עדים שחתמו ב"מסירת קולמוס". יצוין כי בספר תעלומות לב (ח"א חלק חו"מ סי' י) כתב דלא די במנהג, אלא בהכרח שתהיה קבלת בני העיר.