בס"ד


מס. סידורי:13784

הסמכת בית הדין לפסוק לפי שיקול דעת רחב

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

עטרת דבורה חלק ג סימן ג

הצדדים התגרשו ללא הסכם גירושין המסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם. כשהדיון העיקרי נסוב ביחס לדירת המגורים הרשומה על שם שני הצדדים. התקיימו דיונים ביחס לחלוקת הרכוש, ולהלן פסק הדין שניתן עם השלמת הדיונים וסיכומי טענות הצדדים.

יצוין, ימים ספורים קודם לגירושין, התקיים דיון ביחס לחלוקת הנכס הנ"ל, ולהלן קטע מפרוטוקול הדיון:

"ב"כ האשה: דירת הצדדים נרכשה מכסף מזומן של הורי האשה, והמשכנתא הלכה אל הבעל  למטרה אחרת.

ב"כ הבעל: במשך 7 שנים האשה לא רצתה לגור בדירה, ובמשך הזמן הזה הבעל היה צריך לשלם  דמי שכירות עבור דירה אחרת.

ב"כ האשה: הורי האשה שילמו את דמי השכירות האלה.

הצדדים מקבלים בקנין סמכות ביה"ד לדון בכל העניינים בשיקול דעת רחב... גם לגבי תשלום דמי המזונות הזמניים שביה"ד קבע".

אמנם בדיון מאוחר יותר, הבעל חזר בו מהסכמתו הנזכרת, אך מאחר וקודם לכן כבר נעשה קנין, שוב אינו יכול לחזור בו, וכמ"ש ברמ"א חו"מ סי' כב סעיף א'. כמו כן ניסיונו של הבעל בדיון האחרון להתנער מהקנין ולטעון כנגד הרשום בפרוטקול הנזכר, נדחה, וככל שלא הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול בסמוך לדיון, הרי שהפרוטוקול משקף נאמנה את שהתרחש בדיון.

לאחר הגירושין התקיימו שלושה דיונים בתביעה לחלוקת הרכוש, וכעת לאחר העיון בטענות הצדדים, להלן פסק הדין.

שיקול דעת רחב

שאלה מקדמית ביחס לפסיקה בתיק זה הינה: מה טיבו של "שיקול הדעת הרחב" שניתן לבית הדין. כאמור הצדדים קבלו בקנין סמכות בית הדין לדון בכל העניינים ב"שיקול דעת רחב". בפרוטוקול אין הבהרה ביחס לטיבו של הקנין, סתמו ולא פירשו, וכעת עלינו לפרש את טיבו של הקנין, שממנו נגזר פסק דין זה.

בספר שו"ת לחם רב (לרבי אברהם בוטון בעל הלחם משנה) סי' פ"ד נשאל אודות בעלי דין שקבלו עליהם את הדיינים: "שידונו אותם בדין או קרוב לדין כפי ראות עיניהם", ובאותו נידון הדיינים טעו בדבר משנה, והשיב הלחם רב, וכתב:

"ומ"מ אני אומר שפטורים הדיינים, מפני שכתוב בשאלה שקבלו עליהם כפי ראות עיניהם, והוי כאלו קבלו בין לדין בין לטעות... ואם לחשך אדם לומר שמה שכתוב כפי ראות עיניהם, לא הוי אלא שיהא או דין או קרוב לדין, כלומר שאם יראה בעיניהם לעשות דין יעשו, ואם יראה בעיניהם לעשות קרוב לדין יעשו, אבל מ"מ אם לא עשו אפילו קרוב לדין ודאי שישלמו. לא היא, דאם כן לימא דין או קרוב לדין לחוד, למה הוצרך לומר כפי ראו עיניהם, אלא לטפויי אתא שזה הדין יהיה כפי ראות עיניהם אע"פ שלא יהיה דין גמור, אלא שיהיה נראה להם שהוא דיןאו קרוב לו סגי. וא"כ כאלו קבלו עליהם בין לדין בין לטעות, ופירוש זה מוכיח יותר כי היכי דלא להוי לישנא יתירא. ואפילו יהיו הפירושים שקולים אין להוציא ממון על הספק".

אך יצוין, המו"מ בתשובת לחם רב נעוץ בניסוח שבעלי הדין קבלו את הדיינים: "שידונו אותם בדין או קרוב לדין כפי ראות עיניהם", ונראה מדבריו שאם יקבלו את הדיינים רק "כפי ראות עיניהם", לא היה מקום לספק שכוונתם שאין הדיינים כבולים לדין דווקא.

בחוברת "תורה שבעל פה" שנה ל' במסגרת מאמרו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א הביא מפסק דין שנכתב בבית הדין האזורי בת"א בעת שישב בראש ההרכב, פסק דין מיום כ"ז טבת תשמ"ח שבו בית הדין הבהיר כי באמצעות קנין שהצדדים מקבלים שיקול דעת רחב של בית הדין, למעשה הצדדים מקבלים על עצמם את בית הדין לפשרה, ובכך בית הדין מוסמך ליתן פסק דין שהוא ביסודו פשרה.  ובתוך דבריהם כתבו:

"משום כך נפוץ מאד במסגרת בתי הדין הנוהג של מתן פסק דין לפי שיקול דעת רחב, שמשמעותו ההלכתית היא עשיית פשרה. הנוהג להחתים על שטר בוררות ולקבל בקאג"ס הוא בהתאם להלכה ש"פשרה צריכה קנין או שטר"... שיקול הדעת של הדיינים במתן פסק דין זה, הוא שיקול דעת רחב של פשרה".

אך על פסק דין זה שהגביל את הדיינים למסגרת של פשרה, יש להעיר מנוסח שטר בוררות שבספר נחלת שבעה סי' כד, שבו הנוסח בשטר הבוררות הוא כדלהלן:

"נחנו בעלי דינין חתומים מטה, מודים ומעידים בחתימות ידינו דלמטה והיא תעיד עלינו כמאה עדים כשרים ונאמנים, שאנחנו חתומים מטה בררנו יחד שני הדיינים מהר"ר פלוני בר פלוני ומהר"ר פלוני בר פלוני וקבלנו אותם עלינו לדון בינינו כפי ראות עיניהם. או לפשר בינינו כפי אשר ימצאו ביניהם. ואם לא יוכלו שני הדיינין הנ"ל להשתוות יחד יבררו הם עוד שלישי. וכל מה שיפסקו עלינו או יפשרו בינינו הכל לפי ראות עיניהם מחוייבים אנחנו לשמוע דבריהם".

הרי קבלת הדיינים "כפי ראות עיניהם" לחוד, ו"לפשר בינינו" לחוד. ומבואר ש"כפי ראות עיניהם", אינו בהכרח מוגבל לפשרה עפ"י גדרי פשרה.

עוד יצוין לסוגית הגמרא במסכת בבא בתרא דף קלח ע"ב שאם נאמרה לשון מיותרת שאינה נצרכת, הרי היא נועדה לטפויי מילתא ולרבות דברים מעבר לדין הפשוט. אך כבר כתב בשו"ת הרשב"א חלק ב' סימן ער בעניין דרישת לשון יתירה:

"עוד שאלה באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי מלתא קאמר.

תשובה. בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו. במקום שלא אמרו לא ידענו מהו, אין כח בידינו לדון בו." 

אך עיין בספר כנסת הגדולה על חו"מ סי' סא הגהות בית יוסף אות נז שהביא בשם תשובות הר"י אדרבי ומשפט צדק, שדברי הרשב"א נאמרו רק ביחס להתנסחות יתירה בתוך לשון התנאי, אך כשכל ההתחייבות לכאורה הינה מיותרת, ניתנה הרשות לפרשה, ואין לקבוע שנאמרה ללא טעם.

על כן במקרה שבו נעשה קנין עם הצדדים לשיקול דעת רחב של בית הדין, לו היתה כוונתם לפסיקה פי כללי ההלכה, הרי שהקנין כולו מיותר ואין בו טעם, ולכן הפרשנות שכוונתם להסמיך את בית הדין לפשר או לפסוק במכלול הנושאים כפי שיקול דעת בית הדין, מסתברת מאד. ופשיטא שבכוונת הצדדים לשיקול דעת בית הדין ידון ביניהם, גם אם בהמשך הדיון עבר להרכב אחר. ובהתאם לקביעה זו ניתן פסק הדין כדלהלן.

עוד יצוין כי גם אליבא דטענות הבעל שיש לפסוק על פי הוראות החוק בלבד, הרי שעפ"י ההיבט החוקי, בנסיבות מיוחדות סעיף 8 לחוק יחסי ממון מסמיך את בית הדין לחרוג מחלוקת רכוש ואיזון משאבים שיוויוניים, והם מתקיימים בנידון זה.

חלוקת הדירה עפ"י רישום או עפ"י השקעה

בכמה פסקי דין פסקו שיש לחלק את דירת המגורים עפ"י הרישום ולא עפ"י ההשקעה. בפד"ר יא עמ' 122 מביה"ד האזורי בת"א, נכתב:

"אף שרוב כספי הדירה שולמו ע״י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה ... מ״מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת ה״תומים״ בסי׳ ס״ב סק"ה, וכאשר העלו בפס״ד מבי"ד הגדול שבכרך ו׳ עמ׳ 264".

ועיין בכעין זה בפד"ר חי"ד עמ' 22 וחט"ז עמ' 249.

וכן בפד"ר כרך א' עמ' 116-117 (ובעיקר במש"כ בעמ' 117 ד"ה אולם), פד"ר כרך ג' עמ' 74-75.

אך יצוין לפד"ר כרך ט"ז עמ' 354-358, שנטה מדרך זו, מאחר שתפס את הרישום כפעולה הננקטת מחמת הנוהג ואינה מבטאת בעלות.

בנידון שבפנינו המימון לרכישת הדירה ולשיפוץ התקבל במלואו מהורי האשה המתגוררים בחו"ל.

ההורים העניקו במתנה את סכומי הכסף, ביודעם שבכך הם דואגים לקורת גג לבתם ולילדיה. אין כל ספק שלא היתה כוונתם להעשיר את חתנם לאחר שיגיש תביעת גירושין ויתגרש מאשתו, ויאכל הלה את מחצית כספי המתנה עם אשתו הנוכחי ויחיה ברווחה, בעת שהאשה והילדים חסרי קורת גג מובטחת.

בקשת התובע להביא לפירוק שיתוף בנכס כעת, ולהותיר את גרושתו והילדים ללא קורת גג מובטחת אלא בתנאי שכירות, סותרת באופן קיצוני את מגמת המתנה שהעניקו הורי האשה. קיימת אומדנא ברורה שאין בה ספק, שעל דעת כן לא העניקו מתנה זו.

אמנם בנותן מתנה לחבירו על דעת שהוא אוהבו, ולבסוף נעשה שונאו, אין מקום להחזר המתנה, עיין חלקת מחוקק סי' צט סק"ז:

"דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם".

אך בפת"ש סק"ז כתב:

"ע"ש עוד שהביא דבתשב"ץ ח"ב ס"ס רס"ה כתב בענין אם מתה האשה בלי ז"ק (במדינות שלא נהגו בתקנות שו"ם או שהיא לאחר שני חזרה) אף דהבעל יורש נכסי מלוג היינו הנכסים שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה אבל האב שנותן לבתו תכשיטין להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשה וכדאמרי' ס"פ נערה כי אקני לה למיקם קמיה כו' וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא או בניה, אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שיירשם בעלה להתקשט בהן אשה אחרת, וע"כ הדין הוא שיחזיר הבלאות אם הם קיימים ע"כ ופסק כן בפשיטות במבי"ט ח"א סי' כ"ט והוא חדוש דין וכן ראוי להורות עכ"ל ע"ש".

דהיינו אמנם בכל מתנה בעלמא, מגמת המתנה לבטא את החיבה שבין הנותן למקבל, ודי בכך שבעת מתן המתנה קיימת חיבה המצדיקה מתנה זו. אך כשקיימת עילה ברורה למתנה, כגון אב הנותן תכשיט לבתו, קיימת אומדנא ברורה שלא ניתן על מנת שהבעל יירש את אשתו, ואשתו החדשה תתקשט בתכשיט זה. על כן על דרך זו, גם בנידון זה קיימת אומדנא דמוכח כאמור.

מלבד זאת, יצוין כי לטענת האשה בכתבי הטענות, שלא הוכחשו על ידי הבעל, הבעיות ביניהם היו פרק זמן קודם לגירושין, אלא שהוריה המתגוררים מעבר לים לא ידעו על כך, ועי"ש בפת"ש שבנסיבות אלו יש לדון את המתנה כמתנה בטעות, ואילו היו יודעים לא היו מסכימים להעביר את סכומי הכסף, אלא אם היו מבטיחים את הרישום הבלעדי על שם האשה. מה עוד שהיוזמה לגירושין היתה מצד הבעל, מיד לאחר שרכישת הדירה ושיפוצה הושלם, ועוד טרם הספיק לגור בה אפילו יום אחד, וכעת משמש מדור בטוח לילדיו.

על כן מאחר ובצירוף כל הנסיבות המתוארות, פירוק השיתוף וחלוקת הנכס בחלקים שווים הוא עוול גדול, על יסוד שיקול הדעת הרחב שבית הדין הוסמך לו, יש לקבוע שבנידון זה הנכס יחולק על פי ההשקעה ולא עפ"י הרישום, ובנידון זה הפסיקה תהיה עפ"י הקבוע בפד"ר כרך ט"ז עמ' 354-358.

וכן ביחס להיבט החוקי שהבעל דורש לפסוק על פיו, הרי שבנידון זה בית הדין פסק כאמור על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, עקב הנסיבות המיוחדות והחריגות שבנידון זה, כמפורט לעיל.