עטרת דבורה כרך ג סימן כז

בפני בית הדין תביעה שהוגשה על ידי א. וב, להלן "התובעים", כנגד עמותה פלונית, והתקיימו דיונים בתביעה זו לאחר שנחתם שטר בוררות. וכעת בפנינו סיכומים משני הצדדים, ובהתאם לכך ניתן בזאת פסק דין, המכריע בנושאים שעמדו לדיון.

בעיר פלונית פועלת עמותה פלונית, אחד המוסדות הוא - הישיבה בעיר זו, שבה הועסקו התובעים. לטענתם, הם פוטרו ללא הצדקה, ובשל כך הגישו לבית הדין תביעה מפורטת לתשלום פיצויי פיטורין וזכויות נוספות המקובל לשלם לעובדים, כפי המפורט בכתב התביעה.

מאידך, נציגי העמותה הנתבעת, מבקשים לדחות את התביעה, מכמה טעמים אך ככל שהדבר נוגע לפסק הדין הנוכחי, די בכך שנקבע את הקביעה הבאה - התברר בפנינו כי הסמכות הרוחנית העליונה בקהילה זו, הרב פלוני, להלן "הנתבע", שילם באופן אישי את שכרם של שני התובעים, יחד עם התשלום לשאר הרמי"ם, ובכך נקבע מעמדו כמעסיק הישיר שלהם. כמו כן אין ספק ואין מחלוקת שהמוסד שבו לימדו התובעים, עומד תחת חסותו הישירה של כבוד הרב, וכי הוא קובע את זהותו של המנהל וכיוצ"ב. בשל כך, לאחר שהתקיים דיון במעמד שני התובעים והנתבע, הרי שהתקיים דיון במעמד הצדדים הרלוואנטיים לבירור תביעה זו, ודי בכך.

כשם שבעת תשלום השכר החודשי, אף אחד מהצדדים לא מצא לנכון לבחון את זהותו של הגורם הפורמאלי העומד מאחרי הנתבע שמימן את שכרם של הצדדים, כך כעת לא מצאנו לנכון להקדיש דיון לבירור ההיבט הפורמאלי, שעלה כטענה מקדמית בטענות ב"כ הנתבע.

פסק הדין הנוכחי מחייב את כבוד הרב, וחזקה עליו שאם יפָסק עליו חיוב לתשלום סכום כסף, הרי שבהתאם לשיקול דעתו, ימצא את הדרך שבסופו של ההליך, החיוב יוטל על הגורם המתאים.

כמו כן לא מצאנו מקום לטענה המקדמית המבקשת לקבוע שהתובעים היו אברכי כולל בלבד, והשוללת מהתובעים מעמד של עובדים בישיבה.

אמנם פשיטא שלאברך בכולל אין מעמד של עובד עם הזכויות סוציאליות, כפי שמקובל לשלם לעובדים רגילים, גם אם מדי פעם האברך מעביר שיעורים וחבורות. אך אם אותו אברך מקבל תפקיד להעביר שיעורים קבועים בישיבה, תמידים כסדרן, ומוטלת עליו האחריות הכרוכה בתפקיד זה, הן כלפי התלמידים והן כלפי ההנהלה, בכך הוא יצא ממעמד של אברך ונכנס למעמד של ר"מ בישיבה, ומעמדו כעובד רגיל, ובנסיבות אלו עפ"י ההלכה נוצרו בין העובד והמעסיק דיני שכירות פועלים המבוארים בשו"ע, לרבות ההלכה הקובעת שבסתמא "הכל כמנהג המדינה". בסתמא וכל עוד לא הוסכם אחרת, מנהג המדינה מחייב את שני הצדדים.

בדיון האחרון עלתה טענה שהרב לא פיטר את התובעים באופן אישי, וכי כל עוד התובעים לא דיברו עמו ולא שמעו ממנו באופן אישי שהם מפוטרים, אין להתייחס אליהם כמי שפוטרו, והיה עליהם להמשיך ללמד ללא כל שינוי ממה שהורגלו קודם לכן. ומטעם זה נטען שהתובעים אינן יכולים לטעון שהם פוטרו וזכאים לפיצויי פיטורין.

טענה זו אינה מתקבלת. מערכת היחסים בישיבה בין ההנהלה לעובדים, הגם שהסדירה את תשלום המשכורת בדרך הנזכרת, אך לא בהכרח שחייבה שגם הודעת הפיטורין תימסר ישירות באמצעות כבוד הרב. אין חולק כי הנתבע לא ניהל את הישיבה בניהול השוטף וכי הוא מינה את פלוני לניהול הישיבה באופן שיגרתי. בנסיבות אלו, כשפלוני הודיע לתובעים על סיום העסקתם, די בכך כדי לקבוע שהתובעים אכן פוטרו.

השאלה העומדת בפנינו לדיון היא האם הפיטורין היו מוצדקים.

נראה ברור שאין גדר של שררה במלאכה זו שהתובעים עסקו בה, ודינם כמלמדי דרדקי.

ובמסכת בבא מציעא דף ק"ט ע"ב:

 "אמר רבא מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי".

ובשו"ע חושן משפט סי' שו סעיף ח':

"מלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים) או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה: וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו".

במקרה שבפנינו לא שמענו טענה ביחס לטיב עבודתם של התובעים בלימוד התלמידים, כדוגמת המבואר בשו"ע, אך עלתה טענה שהתובעים פעלו כנגד הנתבע ונטלו חלק בניסיון לערער את מעמדו בקהילה, וכן שנטלו חלק במאבק כנגד מנהיגי הקהילה ומוסדותיה.

ביחס לטענה זו יאמר כדלהלן, עקרונית, אם אכן נכון הדבר כפי הנטען, שהיה מאבק שמטרתו חתרנות ושהתובעים נטלו בו חלק, היה מקום להביא לסיום העסקתם של התובעים.

נציין למש"כ בתשובת מנחת יצחק חלק ד' סי' עה:

"בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית למנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש, סתמא כפירושו (אם לא שיש למנהל שיטה שלא כהלכה) בכה"ג, ועי' ש"ע ונו"כ (או"ח סי' נ"ג), דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד, ואם שיטה חינוכית של המנהל, ל"ה שיטה דחוי', ושלא כהלכה, בודאי מחויב המורה לשנות שיטתו - שזה בידו - לשיטת המנהל, אבל בודאי אין לעשות דינא לנפשי', ויש להציע הענין לפני ב"ד".

הרי שהמנחת יצחק קבע בפשיטות שקיימים תנאי - העסקה, שאף שלא נכתבו וגם לא סוכמו בפירוש בעל פה עם כניסת העובד למלאכתו, מ"מ הדבר פשוט שתנאי העסקה אלו הם חלק מהסכם העסקת העובד, הסכם בלתי כתוב המחייב את שני הצדדים. כגון בנידון המנחת יצחק, שהדבר פשוט שעל המלמד ללמד בהתאם לשיטת הלימוד הקבועה במוסד, ואינו רשאי להתוות דרך חינוכית חדשה בניגוד לדעת המנהל.

גם במקרה שבפנינו. הנתבע בקהילתו הוא המרא דאתרא שכל ענייני הקהילה נחתכים על פיו, וכמרא דאתרא גם על פי ההלכה דינו כרבם של כל בני הקהילה, והם חייבים בכבודו.

בערוך השולחן יורה דעה סי' רמב סעיף כט כתב:

"ולפי הזמנים שלפנינו ועוד מדורות הקדמונים שכל עיר בוחרת לה רב מובהק להורות ולדון ונחשב כרב מובהק לכל העיר והסביבה, ואין רשות לאחר אפילו הגיע להוראה להורות ולדון במקום זה, אא"כ נותן לו רב העיר".

ובספר סמיכה לחיים להגר"ח פלאג'י ז"ל בסופו בשלמי סמיכה דף קל"ז. קבע שאסור לחלוק על מרא דאתרא. ופשיטא שבקהילה זו, האברכים שהתמנו כר"מים, מחוייבים לנהוג במרא דאתרא, כרבם לכל דבר ועניין, ומחוייבים לסור למרותו ולנהוג בו כבוד.

אילו התברר שהנתבעים פעלו כנגד הרב, הרי שנהגו בכך שלא כראוי, כשהפרו את ההסכם הבלתי כתוב המחייב אותם, כאמור. ובנוסף ככל אחד מחברי הקהילה האחרים, היה מוטל עליהם לנהוג כבוד במרא דאתרא, ושלא לצאת כנגדו.

אלא שבהתאם לפסיקת הרמ"א הנזכרת, ביחס לפיטורין:

"אף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו".

יתירה מזו, בהתאם לסיפא של דברי המנחת יצחק, הרי שבנסיבות מהסוג הזה, הנידונות בתשובתו, לא נכון לעשות מעשה קודם שיציעו את הדבר בפני בית דין שיכריע שאמנם הטענות כנגדם נכונות. ועיין בתשובת דברי מלכיאל חלק ג' סי' קנ"ב שאם המעסיק חושד בפועל ומבקש לפטרו, צריך לבוא לבית דין ולברר את טענותיו, ויתכן שבעקבות בירור זה יצא החשד בלבו.

במקרה שבפנינו, הנתבע בקש שבית הדין יקבע שהפיטורין היו מוצדקים, ולפי האמור היה עלינו לבחון האם אמנם התובעים הוחזקו בהתנהגות המצדיקה את פיטורין, או שהתרו בהם, ולמרות זאת לאחר ההתראה המשיכו לנהוג שלא כמתחייב. הנתבע, באמצעות ב"כ, הגיש את עמדתו לבית הדין בכתב ופרט את העובדות המיוחסות על ידו לתובעים. אולם, מתוך דברי הנתבע עצמו, לא נמצאה עילה לקבוע שאכן קיימות עובדות ברורות, שהתובעים הוחזקו בפעילות של חתרנות כנגד סמכותו של הרב, או שפעלו אך קודם לכן התרו בהם.

ביחס למכתב שהוצג בפנינו, גם אם לכאורה נראתה בו פעולה חתרנית, התובע הסביר היטב את הרקע שהביאו שלא לדווח לרב על המכתב שנכתב כנגדו. נוסיף עוד, גם אם לא נקבל את הסברו, עדיין, עצם המעשה של אי דיווח, אינו אמור להתפרש כערעור סמכותו של הרב. ניתן להבין את ההתלבטות של התובע בענין זה, ואת אי רצונו לפגוע במי שנתן בו אימון והפקיד בידו את המכתב. גם אליבא דהנתבע, ביחס לאירוע זה, לכל היותר ניתן לייחס לתובע טעות בשיקול הדעת, אך לא יותר מכך.

לאור האמור, יש מקום למתן פסק דין כאמור, ולהשלים את פסק הדין בחישוב סך הפיצויים המגיע לתובעים, וכן שכר עבודה עד תום שנה"ל.

אך ההשלמות הנ"ל יתבצעו לאחר שהתובעים ימלאו את ההוראה הניתנת להם בסיומו של פסק הדין הנוכחי.

ביחס לתנאים הסוציאליים, אנו פוסקים: התובעים עבדו ללא תלוש שכר כמקובל, והתשלום שולם במועד ובמזומן. בנסיבות אלו יש לקבוע כי בסכום ששולם לעובדים מגולמים כל מרכיבי השכר שמקובל לשלם. שהרי פשיטא, שאם בזמנו התובעים היו מעלים את הדרישה לקבל זכויות כאלו או אחרות, בטענה שמקובל לשלם זכויות אלו, הנתבע היה מודיע להם שאם אמנם החוק מחייב תשלום זה, הרי שיש לראות בסכום המשולם, גילום זכויות אלו. ומשהנתבעים לא עוררו בזמנו את הדרישות, והן עולות רק כעת לאחר שש שנים, גם כעת הנתבע רשאי לקבוע כי זכויות אלו שהחוק מחייבו, מגולמות בשכר שהתובעים כבר קבלו.

אמנם בעובד המקבל תלוש שכר כמקובל, הרי שבתלוש השכר נכתב בפירוש ובדרך שאינה מותירה ספק, מה טיבו של כל תשלום, ובמידה שנכתב כי סכום זה הינו שכר עבודה, הרי בכך מפורש בתשלום כי דמי הבראה וכיוצ"ב לא שולמו לעובד. אך אין כך פני הדברים בתשלום ששולם לתובעים במקרה זה, וכמבואר.

לעומת זאת ביחס לפיצויי פיטורין. אמנם אילו הצדדים היו מתנים מראש בטרם כניסת העובד לעבודתו, שאינו זכאי לפיצויי פיטורין, יש מקום לתת תוקף להסכמה זו, עיין בפסק דין שנכתב בבית הדין בתיק אחר והתפרסם בספר עטרת דבורה חלק ב' חו"מ סי' מח. וגם בנקודה זו נחלקו הדעות בבית דין זה. אך בהעדר הסכם מפורש, הרי שמנהג המדינה מחייב את המעסיק בתשלום פצויי פיטורין, והגם שהיה ברור לנתבע שלא ישולמו פיצוים, אין די בכך. ובהעדר הסכם שעליו חתומים שני הצדדים, אין די באומדנא של צד אחד.

בסיום הדברים, לא ניתן להתעלם מהתנהלות שלילית של אחד התובעים. לאחר הדיון האחרון התברר כי התובע פלוני הקליט את מהלך הדיון האחרון, ללא ידיעת בית הדין וללא ידיעת הצדדים שהשתתפו באותו דיון.

בית הדין רואה בחומרה רבה התנהגות זו. גם אם אין במעשה זה עבירה פלילית מצד החוק, אך יש במעשה זה פגיעה קשה באימון שבית הדין נתן בשני בעלי הדין. בדיון בבית הדין לא נכחו אנשים שאינם מבעלי הדין או אחרים מטעמם, וכל אחד מבעלי הדין אמר בדיון את כל שיש לו לומר בידיעה ברורה ותוך מתן אימון מלא בבית הדין שדבריו נשארים במסגרת בית הדין, ואינם יוצאים לרשות הרבים, עם כל המשמעויות שבכך, למעט פרוטוקול הדיון המרכז את תמצית דברי הנוכחים בדיון, ובו נרשמים כל הדברים הנאמרים על ידי בעלי הדין ובית הדין הנוגעים לבירור התביעה גופה. אך כידוע, לעיתים נאמרות הערות אגב או אמירות שמעצם טיבן אין הכרח להעלותן על הכתב, ונשארים מחוץ לפרוטוקול.

תקנות הדיון מאפשרות הקלטת הדיון רק לאחר הוראה מפורשת של בית הדין המאשר זאת, אך לא בהעדר הוראה כזו.

התנהלות זו של הקלטת סתר באולם הדיונים, יוצרת זילותא לבית הדין, ולבעלי הדין שהוקלטו ללא ידיעתם, ולא אישרו לתובעים להקליט ולהשמיע את דבריהם המוקלטים.

כמובן שהנ"ל היה יכול לקבל את פרוטוקול הדיון לאחר הדיון, ובכך לשמר אצלו את תמצית טענות הצדדים, אך מטעמים השמורים עמו העדיף לעשות שימוש בקלטת דוקא, ועורר ספקות האם התנהלות זו מבטאת התנהגות בתום לב.

נציין כי על פי ההלכה אסור לאדם שלישי, לשמוע קלטת שהוקלטה בניגוד לידיעתו ובניגוד לרצונו של המוקלט. ידוע חרם דרבינו גרשם על הפותח אגרת של חבירו שלא ברשות חבירו, עיין בשיירי כנסת הגדולה יו"ד סי' של"ד הגה"ט אות ה': "שלא יפתח אדם אגרת חבירו והפותחה הוא מנודה". ולעניין זה אין נ"מ בין אגרת, ובין דברים שחבירו אמר ומקפיד שלא יקבלו תפוצה, והוקלטו והושמעו לאחרים, וכמ"ש לנכון בספר עמק הלכה (להגאון רבי יעקב כהן שליט"א) חלק ג' סי' כו. בנוסף, המקליט חבירו בסתר עובר על ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך לא תעביד לחברך.

אסור לאחר לשמוע הקלטה זו, גם עפ"י מש"כ בשו"ת הלכות קטנות חלק א סי' רעו שכתב:

"שאלה מה שנוהגין לכתוב ע"ג האגרות ופגי"ן אם יש בו ממש. תשובה, בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו".

שורש ההלכה שהורה בתשובה זו של ספר הלכות קטנות, התבארה בחי' הרמב"ן עמ"ס ב"ב דף נט: שקבע כי בהיזק ראיה יש משום "לישנא בישא", ומבואר שאיסור לשון הרע הוא גם כשהוא מספר לעצמו או מגלה לעצמו מסתוריו של חבירו.

וע"ע ספר חקקי לב (להג"ר חיים פלאג'י ז"ל) ח"א חלק  יו"ד סי' מט, שהאריך לבאר את האיסור בפתיחת אגרת של חבירו, והטעמים שכתב נכונים גם ביחס להקלטת סתר.

כמובן שכל איסורים אלו מתייחסים גם להקלטות סתר אחרות במידה שאנשים אחרים הוקלטו, כפי הנראה לכאורה מהחומר שבתיק. בנסיבות אלו התובעים נדרשים להפקיד בבית הדין את הקלטת של הדיון, לרבות העותקים, ועליהם ולהתחייב שלא לעשות בהם שימוש, ולאחר בקשת המחילה מבית הדין ומהנתבע, יושלם ההליך, בהתאם לפסק הדין הנוכחי.