הלכות נזקי ממון

סימן שצד

1.         אדם קצץ אילנו של חבירו כיצד שמין את הנזק? סעיף ו

הגמ' (ב"ק נח:) דורשת את הפסוק: "ובער בשדה אחר- מלמד, ששמין על גב שדה אחר" ולמסקנה פוסקים שהשומה היא קלח בשישים קלחים.

רש"י מסביר: שמשערים מה שאכלה בששים שיעורים כמותו.

בהמשך, מספרת הגמ' שאדם שקצץ דקל של חברו ריש גלותא חייבו תשלום מלא ורב נחמן פסק לשום בששים.

הגמ' (מט.) מכריעה שהלכה כריש גלותא בדקל פרסאה וכרב נחמן בדקל ארמאה.

רש"י (ד"ה דקלא) מסביר שהחלוק בין הדקלים הוא שדקל ארמא הוא דקל שאינו חשוב ונשום בששים ודקל פרסאה הוא דקל חשוב ולכן נשום בפני עצמו.

והרא"ש (ו,ח) מסביר שהחלוק הוא שדקל ארמאה לא נגמר גידולו ולא ראוי לעקרו ולהעבירו. לכן דינו כפירות שאינם גמורים ששמים בששים, ודקל פרסאה נגמר גידולו והרי הוא כפירות גמורים כיוון שאפשר לעקרו ולהעבירו למקם אחר ויתקיים לכן נישום בפני עצמו כדברי רבי שמעון במשנה שאמר שפירות גמורים משלמים לפי שווים.

הרמב"ם (נז"מ ד יד) מביא דין זה כחילוק רש"י אך לגבי אדם שאכל פירות דקל ולא כהסבר שאר הראשונים שקצץ דקל.

המאירי (נח: ד"ה גדולי) מבאר שלפי הרמב"ם אם קצץ אילן תמיד נחשב הוא כפירות גמורים שנשומים בפני עצמם. וכך מסבירים גם הלחם משנה וערוך השלחן (שצד,ח).

המחבר בשו"ע (שצד ו) מביא את לשון הרמב"ם והרמ"א מביא את הרא"ש.

ולכן לפי המחבר, ע"פ הסבר המאירי. הקוצץ אילן שמים את הנזק בפני עצמו.

ולפי הרמ"א תלוי הדבר אם זה דקל שנגמר גידולו או לא.

בגמ' זו מובאים דברי רבי יוסי שגזרו שהקוצץ נטיעה בת שנתה משלם שני כסף, ובת שתי שנים ארבע.

הרא"ש (ח) מביא גזירה זו ומסביר שיש חילוק בין דקל שדינו כנזכר לפני כן ובין שאר אילנות.

הריף, רמב"ם וטור לא הזכירו גזירה זו. הב"י כותב שהטור לא הביא את דעת אביו כיוון שרוב הפוסקים השמיטו דין זה.

הרש"ל (יש"ש שם) מסביר שגזירה זו היתה רק לימיהם.

 

סימן שצה

1.         ראובן שיחרר את כלבו ברחוב. שמעון שיסה את הכלב של ראובן בלוי, והכלב נשך את לוי. כמה נחייב ואת מי, את ראובן את שמעון או את שניהם? ציין מקור והסבר. ב"ק כג: כד: סנהדרין עו:

תשובה:

ב"ק כד: "אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו? משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי א"ל: אנא מאי עבידנא ליה, או דלמא אמרינן ליה: כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה? אמר רבי זירא, ת"ש: ותם - שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח; הא נוגח - חייב. אמר אביי: מי קתני נגח חייב? דלמא הא נגח לא הוי תם, ובההיא נגיחה לא מחייב. ת"ש: שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש - פטור; מאי לאו פטור משסה, וחייב בעל כלב. לא, אימא: פטור אף משסה".

העולה מהגמרא: המשסה – פטור (רש"י – גרמא), לגבי בעל הכלב הגמרא הסתפקה וכתב הרא"ש שהרי"ף פסק שחייב.

כמה חייב? רמב"ם- ח"נ. וראב"ד- אם הוא מועד= נ"ש. מ"מ - לעולם ח"נ שכן זה שינוי (נשיכה ע"י שיסוי).

ואכן נפסק בשו"ע שהמשסה פטור, אמנם חייב מדיני שמיים (גר"א ב- לא לגרע משאר הגרמות בב"ק נה:), ובעל הכלב חייב ח"נ (מטעם שינוי, וא"כ אין דנים אותם בזמן הזה).

 

2.         שור או כלב שלמדום לנגוח או שיסו אותם, האם בעליהם או המלמדים אותם חייבים לשלם הנזקים או במיתה אם המיתו.

תשובה:

בגמרא (ב"ק כ"ג:): "ת"ש: שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור; מאן פטור? משסה פטור, וחייב בעל כלב". רש"י: "פטור משסה - דגרמא בנזקין פטור". שאל הרא"ש (ב"ק ט,י"ג),מדוע שלא יתחייב משסה את הכלב כמו מסור- מדינא דגרמי? ותרץ "אבל ההיא דשסה בו הכלב והנחש לא ברי הזיקא כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש".

וכך פסק השו"ע (שצ"ה,א): "המשסה (פי' משלח ומקניט) כלבו של חבירו בחבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו. ואם שסהו (הניזק) בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור".

כאמור הרמב"ם ושו"ע פסקו שחיוב הבעלים הינו חצי נזק ואף במועד לכך, הראב"ד-מחייב נזק שלם במועד. המ"מ- באר שלרמב"ם אף במועד ישלם חצי נזק כיון שלא עשה מעשה בעצמו אלא ע"י שיסוי, וכשם שמצאנו שבשור האצטדין שהרג פטור אף שהוא מועד, שנאמר 'כי יגח' ולא שיגיחוהו, כיון שהוא ע"י שיסוי, אף בכלב ע"י שיסוי לא יהא בו דין מועד לשלם נזק שלם.

יש"ש (ב"ק ד,כ)-דחה ראיית הראב"ד משור שהועד לשופרות, שיש דין בתורה של עדות ע"מ שיהפך להיות מועד, ואם אמנו את החיה לנגוח לא שייך להעיד בו שישמור את בהמתו שלא תהיה מועדת, הרי היא כבר מועדת ועומדת, ולכן שור האצטדין אין בו דין מועד, ואין ללמוד ממנו לשאר חיות כגון אריה ששיסו אותן שלא יתחייבו, כיון שבארי אין דין העדאה משום שמועד מתחילתו.

עפ"ז היש"ש יחלוק גם על המ"מ ובשור מועד שהזיק ע"י שיסוי יתחייב נזק שלם.

אבן האזל (נזקי ממון ו,ה): שור האצטדין מאומן ליגוח ע"פ הוראה, וא"כ אינו מועד, כיון שללא הוראה לא יגח, ולשסות אותו אסור. אך אם יאמנו חיה שבכל פעם שתראה משהו תתקוף אותו אכן יהיה לה דין מועד.

במידה ושיסה אדם בעצמו את כלבו של חברו, פטור בעל הכלב כיון ששינה הניזוק, פטור אף המזיק.

אם שיסה הכלב והמית: משנה (סנהדרין ע"ו:): "ואלו הנהרגין..שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור. השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין". וכן פסק הרמב"ם (רוצח ג,י).

 

סימן שצו

1.         שומר שנתן בהמתו לשומר אחר לשמור והזיקה אחרים מי חייב הבעלים השומר הראשון או השני? סעיף ט

מקורות הדין: לגבי שור מועד:

א) המשנה (ב"ק מד:) כותבת שבעלים שמסרו את השור לשומר נכנס השומר תחתיו והשומר חייב בדיני הנזיקין.

המשנה (ב"ק נה:) כותבת "מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו". מקשה הגמ' (נו:) מה החידוש הרי נאמר כך במשנה שהבאנו קודם? ומתרצת שהחידוש שרועה שמסר לתלמידו נכנס התלמיד תחתיו כיון שכל המוסר לרועה דעתו שימסור לתלמידו.

נחלקו הראשונים בהסבר גמ' זו רש"י (ד"ה אלא) מסביר שלמסקנה הסבר המשנה שהרועה מסר לתלמידו התלמיד עומד במקומו כלפי הבעלים אם השור ניזוק.

הרמב"ם (נזקי ממון ד, יא) מסביר שהדיון הוא אם השור הזיק מי עומד כלפי הניזק.

נחלקו האמוראים (ב"מ לו:) האם שומר שמסר לשומר חייב או פטור ונפסק (רצא,כו) שחייב כיוון שהבעלים אומרים אתה נאמן לי בשבועה ולא אחר. ואפילו שומר חינם שמסר לשומר שכר.

ונאמר שם בגמרא רבא אומר, כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. לכן מותר למסור להם.

לפי הסבר הרמב"ם (נזקי ממון ד,יא), ע"פ גמרות אלו שומר שמסר לשומר שאינו מבני ביתו או תלמידו השומר הראשון חייב בנזקים שהשור גרם. אבל אם "מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבין".

הראב"ד (בהשגות) חולק על הדין הראשון וכותב שהניזק גובה מן השני או מאיזה שירצה. (צ"ע מי הוא מי שירצה, האם השומר הראשון או אף הבעלים. בהשגתו על הל' ד מתלבט הראב"ד אולי יכול לתבוע את הבעלים והם יעשו דין עם השומר).

הב"י (שצו) כותב שגם הרמב"ם יודה שהניזק יכול לבחור איזה שומר לתבוע. אך לא נראה שיודה גם לזה שיכול לתבוע את הבעלים. הסמ"ע (שצו, כא) ג"כ מביא זאת.

אבל אם השומר מסר לאחד מבני ביתו או תלמידו, הם חייבים והשומר הראשון פטור. ואם שמרו כפי שהיו צריכים לשמור כולם פטורים. (כך גם דעת הרמב"ם (הל' ד) כפי הגרסא המתוקנת בתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל - ברמב"ם המובא בדפוס כתוב שאם שמרו כראוי הבעלים חייבים)

אבל שומר חינם שמסר למי שמותר לו למסור ושמרו כדינם, דהיינו שמירה פחותה ושור תם יצא והזיק בקרן (שדין קרן תמה שונה שחייב אפילו בשמירה מעולה) לדעת הרמב"ם והרשב"א (נזקי ממון ד, ד) השומר פטור (שאינו מחויב לשמור יותר משמירה פחותה), והבעלים חייב. רש"י (מה. ד"ה כלתה) כותב שאם השור הרג השומר חייב כופר לניזק. יש לדון האם דברי רש"י רק בכופר או בכל נזיקין. המאירי (מה.) מביא בשם גדולי המחברים שיש חילוק בין נזיקין שהשומר פטור לבין כופר שחייב ורבנו פרץ (מה:) סובר שאין חילוק ובשניהם חייב. השו"ע הביא את דברי הרמב"ם בלא תיקון הגרסא ויוצא שגם אם השומר שמר שמירה מעולה הבעלים חייבים הסמ"ע תמה על המחבר שהרי הוא עצמו הביא את תשובת הרמב"ם בכ"מ (יש המוכיחים מכאן שהכס"מ נכתב אחר השו"ע).

שור תם שהזיק והשומר חייב.

רבנו פרץ (מה:) כותב שהניזק גובה את השור והבעלים עושים דין עם השומר.

לשון הרמב"ם (נזקי ממון ד,יב) "כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה". משמע מדבריו שאם יש לשומר במה לשלם הניזק גובה ממנו.

צריך עיון מדוע חייב השומר לשלם מכספו הרי הדין ששור תם אין משתלם אלא מגופו?

בספר אבן האזל (שם) כותב שמקור הרמב"ם מהמשנה (מד:) ארבעה שומרים נכנסו תחת בעלים... תם משלם חצי נזק. משמע שזה חיובו במקום הבעלים. אבל רק לפי דעת הרמב"ם שסובר שרק לאחר גמר דין יוחלט השור אפשר לומר שהשומר חייב לשלם. אבל לשאר הראשונים שמיד השור שייך חציו לניזק לא נראה שניתן להסביר דין זה.

וקשה שגם בטור משמע כדעת הרמב"ם. ולשונו: "ואם לא שמרוהו כראוי ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים וחייבין לשלם תם ח"נ ומועד נזק שלם והבעלים פטורים".

סימן תג

1.         האם יש למזיק חלק בשבח, ומתי לא? סעיף ב

תשובה:

במשנה (ב"ק לד.) יש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה על הפסוק "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון". הגמ' (לד:) דנה במה נחלקו ורבי יוחנן מסביר שנחלקו בשבח נבילה. לדעת רבי מאיר שבח נבילה לניזק ולדעת רבי יהודה חולקים. והלכה כרבי יהודה.

וכתב הנ"י (טז. בדפי הרי"ף) שאין למזיק שותפות בנבילה עצמה, אלא היא כולה של הניזק וממונו הוא שהשביח, ומה שהמזיק חולק בשבח הוא לפי שחס עליו המקום ליטול חצי השבח, ולנכותו משיעור הנזק.

הסמ"ע (ז) מקשה שבסימן תד כתוב שאם שור הזיק שור אף אם השביח חייב לשלם כשעת הנזק, ולא מקבל בשבח. הסמ"ע מחלק בין בהמה שמתה מהנזק שהמזיק מקבל שבח, לבהמה שניזוקה שלא מקבל והטעם: בהמה שמתה בד"כ אינה משביחה. ואם השביחה סימן שהיה כאן מזל ואולי זה מזלו של המזיק. אבל בהמה שרק ניזוקה דרכה להשביח ואם לא היה מזיק היתה משביחה אפי' יותר.

הט"ז חלק על הסבר זה ומחלק שבמתה יש גזירת הכתוב ובניזוקה לא שכתוב "וגם את המת יחצון".

הסמ"ע (ו) כותב שהמזיק מקבל בשבח רק בממונו שהזיק שהתורה חסה עליו אבל באדם המזיק לא.

הגמ' (לד:) כותבת שאם השבח היה יותר מהנזק ודאי שאין המזיק נוטל בשבח "שנאמר שלם ישלם תלמוד בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין".

המאירי (לד:) מסביר שלא נאמר הדין שהמזיק נוטל בשבח היכן שהשבח יותר מהנזק כיוון שאם ייטול יצא שמרויח. ואף אם נאמר שלא ייטול הרווח, אי אפשר שהרי יוצא שלא ישלם, וכתוב שלם ישלם. לכן ישלם הכל.

המאירי מביא עוד שיטה בשם רבותיו שאם השבח יתר על הנזק לא ייטול ולא ישלם

והסמ"ע כותב כדעת רבותיו של המאירי

בשו"ע וכן ברמב"ם רואים שגם במועד חולקים בשבח. הפני יהושע (ב"ק לד.) מקשה "לא ידעתי מאין הוציאו כן". הרי הפסוק מדבר על שור תם? לפי הסמ"ע שנתן סברא שמקבל את השבח כיוון שמזלו גרם מיושב.

 

סימן תז

1.         א. שור תם שהזיק ומיהר המזיק למכרו או נתנו במתנה בין לפני שעמד בדין ובין אחר שעמד בדין, האם חלה המכירה, ואם יכול הקונה להשתמש בו? ס"א

ב. אם בעלי חובות של המזיק תפסו את השור מה יהיה הדין? ס"ד

תשובה:

א. נאמר בגמ' (ב"ק לג.) שור תם שהזיק גובים מגופו נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם המזיק יכול לפרוע בדמים. רבי עקיבא סובר יוחלט השור- שחצי השור שייך לניזק. ולדעת רבי ישמעאל יושם השור-דהיינו שיכול לפרוע בכסף כשווי השור.

הגמ' שואלת: מכרו לרבי ישמעאל מהו? ומכריעה שלא מכור כיוון שהשור משועבד. מקשה הגמ' שיש ברייתא שאומרת שמכור, ומתרצת שמכור לחרישה אך הניזק חוזר וגובה.

בהמשך מביאה הגמ' ברייתא: מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש. ומנסים לברר מי הוא בעל הברייתא מכרו אינו מכור מובן לפי ר"ע וכו'. מסביר רש"י שבשלב זה הגמ' הבינה שלא מכור אפילו לחרישה לכן העמידה כר"ע.

להלכה נפסק כר"ע. ורואים מכאן שלדעת ר"ע המכירה לא חלה כלל.

נחלקו הראשונים מה הנפק"מ מזה שהשור לא נמכר לחרישה: רש"י (לג: ד"ה רדיא) והראב"ד כותבים שהלוקח חייב לשלם את שכר החרישה לניזק. הרשב"א (שם) חולק ואומר שמכירה זו היא מעשה גזל שהרי הניזק שותף בשור, ואדם שגזל שור וחרש בו אינו מעלה שכר לניזק (צו:) אלא שלכתחילה אסור לו להשתמש בו.

המאירי (לג:) מיישב את רש"י שגזלן אינו מתחייב בדמי חרישה כיוון שקונה את הגזלה לענין שבח, שאינו משלם אלא כשעת הגזילה אבל במזיק שמכר הרי זה מקח טעות, וחוזר השור וחוזר השכר. (נראה בבאור הדברים שאין גזילה בשוגג ולכן לא קנה השור לענין שבח וממילא מתחייב בשכר החרישה).

הקצות (תז, ד) מיישב: שבקרקע, שאינה נגזלת, היורד צריך לשלם שכירות. מכאן שרק אם היה מעשה גזלה אין משלם שכירות, ובשור תם קודם שעמד בדין עדיין לא מוטל על המזיק חיוב לשלם ולכן לא שייך לדון אותו כגזלן. ומותר לו להשתמש בשור כולו, שהניזק זוכה בו רק למפרע ואז חל החיוב לשלם שכירות אבל אינו גזל למפרע.

נפק"מ בין תירוץ המאירי לקצות מה הדין אם הגזלן הודיע לקונה שהשור הזיק. לדעת הקצות אין כאן מעשה גזילה ויתחייב תשלומי חרישה לניזק. ולדעת המאירי יש כאן גזילה ופטור.

הרמ"א (תז,ב) כותב "אם נשתמש בו חייב ליתן לניזק שכירות" בגרסתנו הרמ"א מוסב על המזיק שהשתמש, אבל הש"ך כותב שהגהה זו צריכה להיות בסעיף א' לגבי לוקח וא"כ יוצא שפוסק כרש"י וראב"ד.

והש"ך מביא את דעת הרשב"א ונראה שמכריע כמותו.

לרמב"ם (נזקי ממון ח, ו) יש דרך אחרת בלימוד הסוגיא ומסקנתו שהבריתא שהגמ' הביאה בסופה "מכרו מכור הקדישו מוקדש" נאמרה סתמא ולכן נכונה אף לדעת ר"ע. ומה שהוזכר בתחילת הסוגיא שלפי ר"ע מכרו מזיק לא מכור הוא רק בה"א.

המאירי מסבר שלדעת הרמב"ם דברי ר"ע שיוחלט השור נאמרו לאחר עמידה בדין. ומתוך כך פסק הרמב"ם שקודם העמדה בדין מכרו מזיק מכור, אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו , שהרי זה כאפותקי ואינו דומה לשאר אפותקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי הוא כעבד שעשאו רבו אפותקי.

וכך פסק המחבר בשו"ע (סע' א).

דין מתנה כדין מכר. שו"ע (סע' ב).

ב. הגמ' (ב"ק לג.) מביאה ברייתא שאומרת שאפילו בעלי חוב שקודמים להיזק אין גובים משור תם ואפילו אם תפסו מוציאים מהם.

נחלקו הראשונים בטעם הדבר: הטור (תז) כתב שטעם הדין משום שהבעל חוב יכול לגבות ממקום אחר וניזק לא לכן הניזק קודם. אבל במקרה שהבע"ח לא יכול לגבות ממקום אחר כגון שעשה שורו אפותקי מפורש, ושעבוד הבע"ח קודם - הוא קודם. ותוס' (לד. ד"ה אילו) מסביר ששעבוד הבע"ח אינו כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו וכן פירש רש"י (לקמן ד' לו. ד"ה ראשון). הב"י מבין ששעבוד הבע"ח אינו כמו השעבוד לניזק בגלל טעמו של הטור.

הרשב"א (לו.) סובר בטעם הדבר: כיון שהניזק יכול להשתלם רק מגופו של שור הרי הוא כשעבוד קרקע וכאילו מכרו לו לנזקיו. אבל לגבי בע"ח אינו אלא כמטלטלין ואפילו עשאו אפותקי מפורש הו"ל כמי שעשאו אפותקי ומכרו שאינו גובה ממנו.

המחבר (תז. ד) מביא את לשון הרמב"ם שפסק שתמיד הניזק גובה מהבע"ח, ז"א שטעמם כרשב"א.

והרמ"א הביא את דברי הטור. הסמ"ע (ה) מוסיף על דעה זו שאם תפס הניזק אפילו הבע"ח קדם והשור היה אפותקי מפורש, אין מוציאים מידו כיוון שאין קדימה במטלטלין (שו"ע קד). ואם הבע"ח קודם ואף אחד לא תפס מגבים לשניהם בשווה. אבל אם הנזק קדם להלואה לא מועיל תפיסת השור כיון שיש על השור קול ודינו כקרקע.

 

סימן תח

1.         א. הזיק במקום שמצויים בו רק עדים פסולים, האם ניתן לחייב על פי עדות זו? סעיף א

תשובה:

באופן עקרוני יש צורך גם בדיני נזיקין בעדים כשרים כשאר דיני ממונות:

נאמר במשנה (ב"ק י"ד:):"שום כסף. שוה כסף. בפני ב"ד. ועל פי עדים בני חורין בני ברית".

מדוע באה המשנה להשמיענו דין עדות כשרה דווקא בדיני ממונות:

רא"ש (ב"ק א,י"ט): ר"י- קמ"ל דאף שור של נוכרי שנגח בשור של ישראל דנים בעדים כשרים, אף שהוא דין עם גוי. אך החינוך (קצ"ב) חלק, וסובר שמקבלים עדות גויים בדין עם גוי, והקשה במנ"ח על הרא"ש, דהא נוכרי נהרג ע"פ עד אחד ומדוע כאן יצריכו שני עדים כשרים? וכתב בשיעורי ר' דוד (ב"ק ט"ו. שכ"ח) שיש לחלק, שכשנידון גוי בדיני ישראל כגון תשלום נזק שלם בשור שנגח שור ישראל, או כשנידון בסקילה כשבא על נערה המאורסה לישראל, אז דנים בעדים כשרים, וכן הוא במזיק בהמת ישראל, אך כשחייב גם בדיני עכו"ם על מעשהו דנים אותו ע"פ גדרי דיני עכו"ם, כגון גוי שגנב.

רמב"ם (נזקי ממון ח,י"ג): אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו, שומעין להן או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן- אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם. ובאר בתה"ד (שנ"ג) שהרמב"ם מלמדנו שאף 'דהרבה פעמים אין עדים כשרים מצוין גבי חבלות נזיקין, בעינן עדות ברורה'. השולחן ערוך (ת"ח,א) פסק את דברי הרמב"ם.

לעומת דבריהם כתב מהר"ם ריזבורק- שקטן, קרוב ואשה, מעידים על הכאות וחבלות דאי אפשר לזמן עדים כשרים פתאום. ור"ת, תיקן לחייב מסור ע"פ ע"א. ד"מ, כתב שיש חולקים על ר"ת, אך בזה"ז שהשעה צריכה לכך יש לבי"ד לרדות החשוד ע"פ עדות קצת, ודברים מוכיחים.

הרמ"א (ל"ה, י"ד) -הביא את דברי תה"ד (שנ"ג), שבדבר אקראי מקבלים עדות נשים וקטנים במקומות שרק הם מצויים, ורק בנזיקין אסר הרמב"ם שמא כ"א ישכור קטן או אשה וירמה בדין, משא"כ באקראי אין לחוש, לכן הרמ"א אינו חולק על דברי הרמב"ם שלא כמהר"מ. (סמ"ע, ל"ה, ס"ק ל, אורים ל"ה, ס"ק כ"ג).

ובערוה"ש (ת"ח,ב): כתב שאם נצריך עדים כשרים בנזיקין יחרב העולם שמנין נביא עדים כשרים בשן ורגל וכדו', אלא שהכל לפי ראות עיני בי"ד, שאם נראה שאין ממש בעדות העדים הלא כשרים ובע"ד מכחישם לגמרי אין דנים ע"פ, ואל"כ מתקבלת עדותם, למעט עדות על שור מועד.

 

קבלת עדים שלא בפני בעל דין:

בגמרא (בב"ק קי"ב:) נאמר: "כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים, או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין".

וכן נפסק בשו"ע (כ"ח,ט"ז). אך הרמ"א (ת"ח,א), כתב ע"פ הנ"י (ב"ק י:) שבדיני נזיקין אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד אפילו היו הוא או עדיו חולים, נשמע מהרמ"א שבנזיקין מחמירים יותר משאר דיני ממונות ואף באונס לא מקבלים שלא בפני בע"ד.

וכתב בשו"ת רעק"א שבאמת נראה שכוונת הנ"י, רק לעניין עדות על שור, שנאמר 'והועד בבעליו', אך תשלומים על מה שנגח כבר דומה לשאר עדויות שמקבלים במקום אונס שלא בפני בע"ד, וצ"ע.

 

ג. האם מחייבים נזיקין על פי אומדנא? סעיף ב, להרחבה - פד"ר יט עמ' 109 והלאה, חמדת הארץ ה עמ' 88-92, מוריה קכג-קכה עמ' סג-סו

תשובה:

גמרא (ב"ב צ"ג.):"לימא כתנאי: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך - אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו; רבי אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו - בידוע שזה הרגו". ופסקו הטוש"ע (ת"ח,ב) והרמב"ם (נזקי ממון ח,י"ד) כת"ק. וא"כ אין לדון נזיקין ע"פ אומדן אלא דווקא בעדות ברורה.

אך בשו"ת הרא"ש הביא ראיה מדרב אחא שאזלינן בתר אומדנא, ותרץ הב"ח שכוונת הרא"ש שבאומדנא דמוכחא טובא לכו"ע פוסקים לפי האומדנא.

אולם הרדב"ז (ד,קצח): הבין את הרא"ש כפשטו, שפסק כרב אחא, וכן הבין באבקת רוכל (פ"ח) ברא"ש.

ואף בדעת הרמב"ם כתב הרדב"ז שהולכין אחר אומדנא להעמיד ממון, ורק להוציא צריך עדות, ובכך מבאר את מש"כ (סנהדרין כ"ד,א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה".

מהרי"ק (סי' קכ"ט)- כאשר לא ידוע מה היה אין הולכין אחר אומדנא, ולכן בגמל האוחר, פטור, וכן אדם הרודף ונכנסו למערה ויצא עם סכין מגואלת, והאחר נהרג-פטור. אך כשידוע מה היה המקרה, אלא שחסר פרטים בהבנת המקרה, כגון דעת האנשים האם המוכר התכוון למכור או שכיב מרע שספק אם התכוון ליתן כל נכסיו, או אבן שידוע שנזרקה והרגה, וצריך לאמוד אם יש בכחה להרוג, הולכים אחר אומדנא.

הביאו להלכה ערוך השולחן (ל,יז) "הלכה פסוקה בידינו דלא אזלינן לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות בתר אומדנת העדים כמ"ש בסי' ת"ח, וזה שנתבאר בסי' רמ"ו דאזלינן בתר אומדנא זהו כשהמעשה מבורר אצל הדיינים והם דנים אומדנת הנותן אבל לדון את המעשה ע"פ אומדנא של העדים איך היה המעשה לא דיינינן".

עזרת כהן (מ"א)- מהדין הולכים אחר אומדנא המבוררת לנו שהיא הידיעה הנכונה, אלא שגזרו חכמים שלא לילך על פי אומדן, אך כל זה 'דוקא בדבר פרטי, לפסוק שתמיד יהיה הדין לסמוך על אומדנא מיוחדת, לא אזלינן בתרה, דשמא ישתנה הענין, ובזמן אחר לא יהיה הענין מכריח כ"כ, כמו שביאר הרמב"ם כה"ג בסהמ"צ מפני שהשער הזה הוא רחב. אבל בדרך כלל במקום שמתברר להדיין, בכלל אמיתת הענין, לא ע"פ איזה פרט של אומדנא, אלא מההקף של כמה ענינים ביחד, זהו ענין ברור, שע"ז לא שייך כלל לומר דל"א בתר אומדנא. וע"כ אף על גב דקיי"ל דלא כרבי אחא היינו לסמוך תמיד על פרט זה...'.

השו"ע (צ,טז) פסק: "ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, וזה אומר: חבל בי, וזה אומר: לא חבלתי בו, הרי זה נשבע ונוטל".

ובשו"ת שבות יעקב (א,קיג) הקשה הא קיי"ל בשו"ע (תח, ב) כרב אחא שאין מוציאין ממון אפי' עפ"י אומדנא דמוכח, ותירץ שקנס הוא שקנסו חכמים בנחבל, ואין לנו בו אלא חידושו. ולפי"ז אין לנו ללמוד מכאן לשאר נזיקין.

אך מדברי השו"ע (ל,יד) מוכח שלמד מכאן עיקרון לכל דיני נזיקין: "עדות בידיעה שלא בראייה, יתבאר בסימן צ' שיש מי שאומר דהוי עדות".

ואולי סובר כתוספות (שבועות לד.) שיש אומדנות מוחלטות שכ"ע מודים שדנים ע"פ, והם נקראים ידיעה: "אפי' לית ליה דר' אחא משכחת לה אומדנא בדיני נפשות לכ"ע כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מודו בהאי אומדנא"[1].

 

2.         שור של עכו"ם שהיה ברפת עם שוורים אחרים ובאו הרועים והמשרתים שהיו נוכחים והעידו בבית דין שהשור של העכו"ם הוא שנגח, האם בית הדין יחייב את העכו"ם לשלם או לא? סמ"ע סק"א

תשובה:

המשנה (ב"ק טו.) כותבת שכדי לחייב על נזקי שור צריך עדים בני ברית. שואלת הגמ' בני ברית למעט מה? ומתרצת למעט עבד וגוי.

הראשונים שאלו מה החידוש שגוי ועבד פסולים לעדות?

הרמב"ם (נזקי ממון,ח,יג) מתרץ: "שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו שומעין להן... אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות".

הרא"ש (א,יט) מתרץ: "דסד"א דלענין נזקין ראוי להאמין לכל אדם כדי שישתלם לניזק דמי נזקו (נראה בבאורו שהיה ראוי לתקן כך). אי נמי דשור של נכרי שנגח לשור של ישראל דאין מוציאין מן הנכרי אלא בעדים כשרים".

היש"ש מעיר: "ואין להקשות מדתניא קיג. ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה יכול לזכותו בדין זכהו, ואמור לו כך דינינו. בדיני האומות העולם זכהו, ואמור לו כך הוא דינכם... אם כן לפי זה ראוי שיועילו עדות גוים ולומר לו כך דינכם? הלא הברייתא אינה מדברת אלא בהפקעת הלואה, שאז הוא שרי, ואם כן יכול הדיין גם כן לפוטרו. אבל להוציא ממנו ממון שלא כדין הוי כגזל. וגזל גוי אסור".

הטור מביא את תירוץ הרמב"ם ואת תירוץ הרא"ש.

הפרישה דן האם הרמב"ם מודה לרא"ש או לא ובאבן האזל נוטה לומר שהרמב"ם חולק.

השו"ע לא הביא מה הדין אם הגוי הוא המזיק והסמ"ע הביא את דברי הרא"ש.

הפת"ש מעיר שהחינוך (קצב) חולק על הרא"ש בזה, אך לענ"ד יש להסתפק בדיוק זה.

 

סימן תי

1.         חפר בור 6 טפחים, והשני השלים ל- 10 טפחים. או שחפר בור 10 טפחים ובא חבירו והרחיב את הבור. מי חייב לשלם, וכמה? סעיפים טו – טז

תשובה:

חפר בור 6 והאחרון השלים ל-10: גמרא (ב"ק נ"א.): "תניא: אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא: כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן! אלא, להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון". [הלכה כרבנן].

וכתב המ"מ שטעם רבנן, דכיון שהאחרון העתיקו לבור מחיוב נזיקין לחיוב מיתה, האחרון חייב בכל, כיון שנקרא על שמו למיתה נקרא על שמו גם לנזיקין. ולא כשניים שאחד חפר שמונה ואחד טפח ששניהם חייבים, משום שלא חידש האחרון גדר חדש בבור.

 

חפר בור 10 וחבירו הרחיב:

גמרא (ב"ק נ"א.):"בעא מיניה רב שיזבי מרבה: הרחיבה, מהו? א"ל: הרי מיעט הבלא. א"ל: אדרבה, הרי קירב הזיקא! אלא אמר רב אשי: ניחזי אנן, אי בהבלא מיית - הרי מיעט הבלא, אי בחבטה מיית - הרי קירב הזיקא. איכא דאמרי: אמר רב אשי: ניחזי אנן, אי מההיא גיסא נפל - הרי קירב הזיקא, ואי מאידך גיסא נפל - הרי מיעט הבלא".

א"כ ללישנא קמא החילוק בין אם מת מהבל-שפטור המרחיב שכן הקטין את ההבל, ואם מת מחבטה-חייב המרחיב כיון שקירב את הנזק. וללישנא בתרא- החילוק בין אם נפל מצד ההרחבה-שחייב המרחיב, ואל"כ פטור.

הרא"ש (ה,ח) [רמ"א]: פסק כלישנא בתרא שהחילוק מהיכן נפלו לבור.

הרמב"ם [שו"ע]: פסק כשני החילוקים, שהמרחיב חייב בין אם מת מחבטה, ובין אם נפלו מצד ההרחבה מכל סיבה אפילו מהבל.

שו"ע (ת"י,ט"ז): חפר הראשון בור עמוק, ובא האחרון והרחיבו, ונפל לתוכו שור ומת, אם מחמת הבלו מת, האחרון פטור, שהרי מיעט הבלו; ואם מחמת חבטו מת, האחרון חייב, שהרי הקריב היזק בור זה. וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון, חייב[2], שהרי הקריב היזק בור זה אף על פי שמת מן ההבל. ואם מהצד שחפר הראשון נפל, הראשון חייב[3], שזה האחרון מיעט הבלו. הגה: וי"א דאין חלוק בין מת בהבלא או בחבטא, רק אם נפל מצד שהרחיב חייב בכל ענין, ואם נפל מצד השני, האחרון פטור בכל ענין (טור ס"ח בשם הרא"ש).

 

ותימה כיצד פסק הרמב"ם כשני לישנות החולקות זו על זו?

ב"י- א"א לומר שהלישנות חולקות, דא"כ מדוע לל"ק כשמת מהבל פטור אף שנפל מצד ההרחבה? וכן לל"ב קשה מדוע פטור כשנפל שלא דרך ההרחבה, הא סו"ס עשה המרחיב מעשה בבור והשתתף בו ואין ראוי לפוטרו? לכן צ"ל שלא פליגי שתי הלישנות. [הלכה למשה (נזקי ממון י"ב,י"ג)- הקושיא השניה אינה מובנת, דמה בכך שעשה מעשה בבור סו"ס מעשהו לא הזיק, וכ"כ באה"ג].

באר הגולה- הרמב"ם מדבר שנפל הבור ואין ידוע מאיזה צד נפל. לכן אם מת השור מהבל, אין לחייב את המרחיב, דשמא מהצד שהרחיב נפל. אך אם מת מחבטה, חייב שמא מהצד שהרחיב נפל. והקשה ערוך השלחן (ת"י,כ"ב) מקשה כיצד אפשר לחייב בממונות מספק, וכעין שני שוורים שנגחו ולא ידוע מי נגח שפטורים. אלא שמדובר שהבור הורחב דרך משל למזרח, והשור נפל בפינה הצפון מזרחית, וא"כ נפל במקום המשותף לשניהם, לכן שניהם חייבים ברישא. אך כשנפל רק במזרח או במערב, המזיק של אותו צד חייב בלבד.

לח"מ- חייב השני על חבטה בצד שלא הרחיב. כיון שהרחיב עד קצה גבול הדרך, נאלץ השור ללכת מן הצד השני ונפל.

 

2.         שני בני אדם דחפו אדם שלישי לבור האדם הוזק ונשתברו כליו:

א.         מה הדין במזיד? סעיף לד ובסמ"ע סקנ"ב

ב.         מה הדין בשוגג? סעיף לד, ובסעיף לו לגבי כלים

ג.         האם דנים היום דיני בור? הוכח. גר"א סק"נ

ד.         מה הדין כאשר לאחד מן המזיקים אין כסף לשלם עבור הנזק (שני גנבים או שני מזיקים שחייבים ואי אפשר לפרוע מאחד, האם ניתן להפרעה כל, רק מהשני?) (*2)? סעיף לז

ה.         מה הדין כאשר שור תם ושור מועד דחפו לבור והשור התם ברח? סעיף לז

תשובה:

א. הגמ' (ב"ק נג:) מביאה מימרא של רבא שור ואדם שדחפו לבור כולם חיבים.

תוספות מעיר במקום שודאי לא מדובר שהאדם הזיק בכוונה שאם כן אין סיבה לחייב את בעל הבור "דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש". ולכן יש לחייב את שני הדוחפים בין בנזקי האדם בין בנזקי הכלים, ולפטור את בעל הבור.

ב. ע"פ הגמ' הנ"ל כולם חייבים אך יש חילוק בין חיובי האנשים לחיוב בעל הבור. בעל הבור חייב לשלם חלקו רק בנזק האדם ופטור בארבע דברים ומנזקי כלים. והדוחפים חייבים על הכלים ועל ארבע דברים נזק שלם ומתחלקים ביניהם בתשלום.

המשך המימרא של רבא היא שלענין ארבעה דברים אדם חייב, ובעל הבור פטור, וכן לענין כלים אדם חייב ובעל הבור פטור. תוס' שואל כיצד חייב בושת הרי בשוגג אין חיוב בושת (פו.)? מתרץ התוס' שיש חיוב היכן שנודע לו לאחר הדחיפה קודם שניזוק. הרשב"א חולק וסובר שחיוב הארבעה אינו כולל בושת, אלא שהכניסו את הנזק לכלל הארבעה.

השו"ע (תי, לו) פסק שחייב בד' דברים מלבד הנזק והש"ך מסבירו כתוס'.

הש"ך מביא מהרש"ל שמסביר את הגמ' ששור התחיל להפיל ובא אדם והוסיף על דחיפת השור ולכן חייב אף בבושת. אבל במקרה של תוספות פטור מבושת. והש"ך דוחה פירוש זה.

ג. ראב"ן (ב"ק ד"ה תני) כותב שנזקי בור ותולדותיו כיון דלא שכיחי אין דנין בבבל וכן הכריע היש"ש ב"ק פרק ח סימן ה מביאו הש"ך והנתיבות בסימן א.

והגהות אשרי (ב"ק פרק ח) מביא שר"ח פסק שדנים דיני בור בבבל. וכן אבי העזרי וז"ל (מרדכי סימן פ) וכן מביא השטמ"ק (ב"ק פד:) בשם הרמ"ה וכן מוכיח המנחת חינוך מדברי החינוך (מצווה נג) וכן הקצות (א,ב) מדברי תוס', וכן מוכח מדברי הטור ושו"ע (תי, לז). ומהרי"ח מסתפק באש ובור אם גובים בבבל.

ד. הגמ' (ב"ק נג.) מביאה את דברי רבי נתן שהיכן ששנים הזיקו יחד אם אין אפשרות להשתלם מאחד מהם, השני משלם. רבי נתן דיבר במקרה שע"פ ההלכה אין אפשרות לחייב את השני לדו' שור תם ובור שהזיקו אין אפשרות לחייב את השור יותר מרביע נזק לכן מחייבים את בעל הבור בשאר הנזק.

הראשונים דנים האם דינו של רבי נתן נכון גם בשיש על המזיק חיוב אלא שאין באפשרותו לשלם.

הרמ"ה סובר שגם במקרה כזה מחייבים. והגהות מימוני והטור חולקים.

השו"ע (תי ,לז) הביא את שתי הדעות (יש מי שאומר כרמ"ה ויש אומרים כטור)

ה. כנ"ל ד.

 

סימן תיא

1.         מי שהניח על אדן החלון סיר עם שמן, לאחר כמה שעות ירדו גשמים והסיר התמלא וגלש ונשפך על בגדי האנשים ברחוב וניזוקו בגופם. האם חייב השכן בנזקים וכו'?

תשובה:

בגמרא (ב"ק ו.): "אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. היכי דמי? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי, היינו אש! מאי שנא אש? דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך! ואלא בתר דנייחי, אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור!..."

ופסק השו"ע (תי"ח,א): "אש הוא אב, דכתיב: כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון".

ולאחר שנחו פסק השו"ע (תיא,א): "תולדות הבור, אבנו, סכינו ומשאו... שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו, שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם, לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או הזיקה ועל נזקי אדם...".

בנידון השאלה, השמן הינו ממון שהוליכו כח אחר-גשם, הדומה לאבן שהוליכתה הרוח המצויה, והזיקה בדרך הילוכה. לכן יש לחייב נזק שלם על בגדי האנשים שנטנפו (אמנם בבור פטור בטינוף בגדים ככל נזקי כלים, אך נידו"ד הוא נזק אש).

לגבי נזק הגוף, צריך לומר שהמקרה היה שהשמן נח על הקרקע והחליקו האנשים וניזוקו. מציאות זו נידונת כנזק של בור, ומקורו: משנה (ב"ק כ"ח.): "נשברה כדו ברה"ר, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית - חייב; רבי יהודה אומר: במתכוין - חייב, באינו מתכוין- פטור". וכך פסק השו"ע (ת"י,א): בור הוא מאבות נזיקין.. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק, אפילו שפך מים ברשות הרבים והוחלק בהם אחר, חייב".

בנזקי בור חייב על נזק בגוף האדם:" גמרא (ב"ק כ"ח:):"וכולן אני קורא בהן: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים; והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין - אדם חייב, וכלים פטורין". ופסק השו"ע (ת"י,כ"א): "ולא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק בו חייב".

אולם כל זה שחייב אם נפל וניזוק באותו המקום בו מונח השמן, אך אם נפל בשמן וניזוק במקום אחר, פטור כמבואר בתוס' (ב"ק כ"ח:): ונשוף באבן - דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו..וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור". וכ"פ השו"ע (תי"א,א).

אמנם הלח"מ כתב שהרמב"ם לא סובר כתירוץ זה בתוס', שהרי כתב (נזיק ממון י"ג,י"ב) גבי השופך מים ברה"ר, שאם נבלעו המים בקרקע והוחלקה, והוזק בקרקע, חייב- ולא חילק באיזו קרקע.

 

ויש לדון אם נתלכלכו הבגדים מחמת ההחלקה על השמן, באופן פשוט פטור משום שבבור אין חייבים על הכלים, וכן מפורש בסוגיא (כח.) ששמואל שהלכה כמותו סובר שאם נטנפו כליו במים פטור. אך עיין ברש"י (ב"ק, י.) שכתב "אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב". והקשו עליו תוספות (ד"ה שייר טמון) "ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים". הנצי"ב (מרומי שדה שם) כתב לתרץ: "אם נפל שק תבואה ונתלחלח וכדומה שאינו צריך אלא טיפול לרחצם, והאי טרחה מיקרי היזק שצריך לשלם, כדאי' בדף י"א דלא אמרינן טורח נבלה לניזק אלא כשאין נפ"מ בשיווי, וא"כ הכא צריך לשלם טורח רחיצת החטים. ולא נתמעטו אוכלין ומשקין אלא כשנתקלקלו שזו היא מיתתן". ר' נחום מוכיח סברא זו מהשטמ"ק (כח:) "וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל: וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן".

עפ"ז לדעת רש"י ורבנו יהונתן יש לחלק האם הבגדים נהרסו מהשמן שפטור, לבין צריכים כביסה שחייב. ולדעת התוספות פטור בכל עניין.

 

סימן תיב

1.         החנה את רכבו במקום האסור בחניה. חבירו לא ראה את הרכב ופגע בו. לשני הרכבים נגרם נזק, מה הדין? סעיף ו-ז

תשובה:

מקור הדין ב"ק כז: הגמ' דנה בדברי המשנה שאמרה שהמניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה פטור. שואלת הגמ' מדוע פטור הרי היה צריך לעיין בשעה שהולך? עונה הגמ' שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. לפי זה במקום שכן דרך בני אדם להתבונן בדרכים חייב. ואדם הנוסע ברכבו פשוט שדרכו וחובתו להתבונן וחייב.

בהמשך הסוגיא הגמ' מביאה עוד מקרים בהם יש לפטור את המזיק,

א. קרן זוית

ב. ממלא רשות הרבים חביות

לגבי א', יש לדון האם יש מציאות כזו ברכבים שכן במקום בו אין מרחב ראייה מוטל על הנהג לנסוע באיטיות ובזהירות מרובה.

לגבי ב', אם החונה חסם את הדרך אין לחייב את המזיק משום ש'עביד איניש דינא לנפשיה' ויכול לעבור גם אם יגרם נזק לחונה.

 

לגבי הנזק שקרה למזיק

התוספות (שם ד"ה אמאי) מעירים שהגמ' שואלת מדוע השובר לא חייב על נזק הכד אך לא שואלת מדוע בעל הכד חייב על נזקי השובר. ומסביר שיש יסוד 'יותר משאדם צריך לשמור על עצמו שלא יוזק הוא צריך לשמור שלא יזיק'. ולכן אף שפשע בזה שהזיק הכד וחייב אך על נזקי עצמו לא נחשב פושע וחייב בעל הכד.

במקרה שלנו מעיקר הדין לא ניתן לחייב את בעל הרכב החונה משום שדינו כבור, ובור פטור על נזקי כלים.

 

סימן תיט

1.         א. יש ללוה או למזיק שתי קרקעות, האם יכול התובע לדרוש אחת מהם?

ב. אם מרצונו נותן לו איזה קרקע שבקש, האם יכול להחשיב לו כשער שעתיד להיות?

תשובה:

הגמ' (ב"ק דף ז:) דנה מה היחס בין הפסוק "מיטב שדהו... ישלם"- דוקא מיטב. לבין הפסוק "ישיב"- לרבות שוה כסף. אחת העמדות שבגמ' היא שיש למזיק קרקע עידית וקרקע בינונית והניזק אומר שרוצה את הבינונית כדי שיהיה לו שטח יותר גדול, אע"פ שדינו בעידית. והמזיק אומר או שתקח כדינך עידית לפי השער הנוכחי או שתיקח בינונית לפי מחירו בניסן ודרך הקרקעות שבתשרי נמכרים בזול יותר מניסן.

והגמ' דוחה שאין ביד המזיק לדחות את בקשת הניזק כיון שהתורה נתנה לניזק כח לגבות מעידית והמזיק גורע כוחו אפילו מבינונית.

בהמשך הגמ' מביאה אותו דיון לגבי מלוה שרוצה ליטול מזיבורית שטח יותר גדול למרות שדינו מבינונית.

והגמ' אומרת שיכול, שלא תנעל דלת בפני לוין.

משמע מכאן שביד הניזק והלוה לבחור איזה קרקע הם רוצים לקחת. הרא"ש (א,ב) דן בסוגיא זו וכותב שהניזק יכול לבחור רק בין קרקעות שהמזיק גילה דעתו שמסכים לפרע איתם, אמנם כשער של ניסן. הטור הבין שבמקרה כזה יד הניזק על העליונה אפילו בין עידיות. אבל אם יש למזיק כמה עידיות וחפץ שישארו בידו הוא בוחר איזו קרקע ליתן. הרא"ש מוסיף שכך הדין אפילו רוצה הניזק לותר על העידית ולקחת זיבורית והמזיק אומר שהזיבורית חביבה עליו, שיד המזיק על העליונה.

הגהות אשרי (הגהה ב) חולק וכותב על הרא"ש "אבל התוספות וכן בא"ז וכן מהרי"ח לא חלקו בזה אלא לעולם יגבה מזיק מבינונית אם ירצה וכן ב"ח מזיבורית"

הטור (קב,ב) הביא מחלוקת לגבי מלווה, הרמ"ה סובר כהגהות אשרי והרא"ש שחולק. אך בסימן תיט הביא רק את דעת הרא"ש. ונראה שסובר שיש חילוק בין מלווה לבין נזיקין. במלווה שיש סברת שלא תנעל דלת סובר הרמ"ה שיד המלוה על העליונה אבל במזיק מודה לרא"ש.

וכן השו"ע (קב,ב) לגבי מלוה פסק כרמ"ה שהמלוה יכול לדרוש לגבות מזיבורית בכל מצב. ובסימן תיט. ב לגבי נזיקין פסק כרא"ש שרק אם הניזק העמיד את הבינונית כאפשרות גביה יכול לדרוש לקבלה כשער של עכשיו. וכן לבחור בין שתי עידיות.

העיר שושן (הובא בש"ך תיט,ד) כתב שיש חילוק בין מקרה שיש למזיק עידית ובינונית שדינו שהניזק יכול לבחור בינונית אם גילה המזיק שאינו רוצה להחזיק בהן. לבין שתיהן עידית שאפילו גילה דעתו, המזיק יכול לבחור איזו לתת. כמו שיכול לבחור האם לתת כסף או סובין כיון ששניהם מיטב. והש"ך מסכים עימו.

הסמ"ע חולק ומקיים את דעת המחבר והטור שלא חילקו בכך.

הש"ך (ד) מביא שלדעת היש"ש (ב"ק א,טו) "הניזק לעולם גובה מעידית המזיק אפי' עידי עידית שהוא רוצה, מאחר שדינו ממיטב". (כדעת הגהות אשרי ומוסיף שגם יכול לבחור עידי עידית) ומ"מ אם יראו הדיינים ששדה זו טובה לניזק וזו טובה למזיק זהו בכלל ועשית הישר והטוב.

למסקנה: א) לרא"ש מזיק ולוה הם הקובעים איזו קרקע לתת אא"כ גילו דעתם שמוכנים לשלם בקרקעות אלו (אפילו דרשו כיוקר ניסן) ואז יכול הניזק\ המלוה לבחור. לדעת הגהות אשרי הניזק והמלוה יכולים לבחור האם ליטול כדינם או משדה זולה יותר.

לדעת מהרש"ל ניזק יכול לבחור איזו שדה שחפצה נפשו גם עידי עידית.

שו"ע פסק כרא"ש בנזיקין וכרמ"ה במלוה.

בדעת הרא"ש נחלקו המחבר ועיר שושן, לגבי שתי שדות עידית והמזיק גילה דעתו שמוכן לשלם משתיהם יד מי על העליונה.

ב) לדעת מחבר יד הניזק על העליונה אם המזיק גילה דעתו שרצונו לתת מהם, ואין יכול לשום כיוקר העתיד, וכשגילה דעתו שמוכן לשלם חייב לתת כשומתו כעת.

ולפי העיר שושן בשתי שדות עידית אע"פ שהמזיק גילה דעתו שמוכן לשלם מהם, ידו על העליונה ויכול המזיק להחשיב את השדה שרוצה הניזק כשער שעתיד להיות. אבל דין עידית ובינונית כמחבר.