הלכות מאבד ממון חבירו ומוסר
סימן שפח
1. נהג לקח מזוודה של לקוח,
הנהג לא קשר את המזוודה היטב. הנהג נסע במהירות ולפתע בלם. המזוודה נפלה ונעלמה.
בעל המזוודה טוען כי במזוודה היו בגדים רבים וספר עתיק בן 500 שנה יקר ערך. מה דין
כאשר הנהג טוען א. איני יודע. ב. אינו ידוע שלא היה שם ספר עתיק. ג. יש עדים שהיה
שם ספר עתיק? ד. כשתפס הניזק? . סעיף א (*2)
תשובה:
א) בגמ' (ב"ק סב.) נאמר שלדעת רבי יהודה שמחייב על טמון יש
תקנה שהניזק נשבע כמה היה, ונוטל. כמו שתיקנו בנגזל (שבועות מד:) הרא"ש
מעיר שגם רבנן מודים לזה במקרה שהדליק בתוך של חברו. ובהמשך הגמ' רואים שבכל נזק
יש תקנה זו.
הגמ' מביאה סיפור על אדם שבעט בארגז שבדרך כלל מניחים בו כסף השייך לחברו
והניזק טען שהיה בו מרגלית ורב אשי התלבט מה הדין, ונשאר בספק. רוב הראשונים
מסבירים שהספק האם יש המניחים מרגליות בארגז או שאין דרך כלל להניח.
אבל ברמב"ם (חובל ומזיק ז, יח) מסביר המגיד משנה שהספק הוא
האם נאמן הניזק לומר שהניח דבר שאין מניחים.
אי קשירת המזוודה זו פשיעה. ויש לדון אולי דינו כמזיק בידים, ולראותו
כזורק את המזוודה בעצירה הפתאומית.
לגבי הבגדים: הש"ך (שפ"ח, ב) מביא מהרש"ל (פרק ו,לב) שכותב
שיש תקנה שניזק נאמן בשבועה רק במזיק בידים במזיד כעין תקנת נגזל. אך הראבי"ה
(מרדכי רמז סה) סובר שעשו תקנה זו גם במפסיד חברו בפשיעה. וכך מכריע
הש"ך. וכן מוכח בירושלמי ע"פ הסבר הגאונים- שעשו תקנת נגזל
גם בנפקד שפשע. הרא"ש רצה לדחוק בירושלמי שמדובר שהזיק את הפקדון באש,
אך לבסוף כותב שאין לזוז מדברי הגאונים.
הש"ך מוסיף שהיכן שהיה שוגג נראה שראבי"ה מודה שפטור.
בנידון שלנו לדעת מהרש"ל אם נדון זאת כפשיעה אין כאן תקנת
נגזל, ואם כמזיק יש. לדעת ראבי"ה צריך בכל אופן יש תקנת נגזל משום
שפשע שלא קשר כראוי וכן נסע במהירות.
לגבי הספר: לרוב הראשונים אין תקנת נגזל וכן פוסק הרמ"א. ולדעת הרמב"ם
זה ספק, ולכן אם תפס אין מוציאים מידו.
המחבר בשו"ע הביא את לשון הרמב"ם והרמ"א
מעיר שיש חולקים שגם בספק לא מועילה תפיסה.
ב) אם המזיק טוען שלא היה שם ספר עתיק .
הראב"ד (מביאו הרשב"א) סובר שתקנת נגזל היא גם אם הגזלן מכחיש כיוון
שהוא אדם שאינו הגון. אבל מזיק אין סיבה לחשוש שמשקר אלא שהוא לא יודע כמה הזיק
לכן תיקנו שהניזק ישבע וייטול אבל במקרה שהמזיק טוען בריא הוא נשבע ונפטר.
הרשב"א (שם) חולק וסובר שגם בטענת ברי של המזיק יש תקנה. "וכ"ש הוא
דאם האמינוהו בטמון שאין ברי שלו כל כך חזק שבוטח בעצמו לומר כן וכן הי' טמון
בתוכו מפני שלא ידע בו חברו, במעיז ואומר כך וכך הי' בו ואתה ידעת לא כ"ש
שהברי שלו יותר חזק, שאלולא כן לא הי' מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו".
ה"ה (נזקי ממון יד,י"ב) מביא מחלוקת זו ומכריע כרשב"א
הובאו דבריו בב"י (תיח) וכן פוסק הסמ"ע (תיח,טז).
הש"ך (שם ז) (שפח, א) דן בדעת הרמב"ם ומכריע שדעתו כראב"ד
וכן דעת מהרש"ל (סי' ל) וכן מדייק הש"ך ברא"ש (סימן
טו) ומסיים וכן עיקר.
ג) אם היו עדים:
לגבי הבגדים ודאי חייב.
לגבי הס"ת - הראשונים נחלקו מה ספקו של רב אשי. לדעת הרשב"א
הספק האם הניזק נאמן לומר שהיה שם מרגלית, אבל אם היו עדים ודאי חייב.
והתוס' (ד"ה מי) כותבים שהספק אפילו אם יש עדים, כיוון שלא היה על
המזיק להעלות על דעתו שנמצא בארגז מרגלית, והרי הוא אנוס על נזק כזה. הסמ"ע
מבין שדעת השו"ע כתוספות, והש"ך מתלבט בדבר ומכריע שדעת
המחבר כרשב"א ודעת רמ"א כתוספות והעיקר כרשב"א.
אך גם נידון זה תלוי איך נגדיר את הנהג, האם כמזיק או כפושע?
משום שהרשב"א כתב שאנו מחייבים בטמון רק אם הזיק בידים:
"אי איכא עדים דהוה מרגניתא מנחא בגווה משלם, דלא דמי למדליק בתוך של חברו
דלא אדליק גדיש בידים אבל הכא דאפסדי' בידים חייב בכל מאי דאפסדיה".
ד) תפיסה:
ואם תפס אין מוציאין מידו (ויש חולקין) (הרמב"ם והשו"ע,
הרא"ש והרמ"א לשיטתם אם מועיל תפיסה בספיקא דדינא)).
2. ראובן בעל מוסך שהופיע
אצלו שודד ואיים שאם לא יראהו מכונית פיג'ו וירשהו לקחתה יכהו וכד' והראהו מכוניתו
וגם את מכונית שמעון שהיתה אצלו לשם תיקון לאחר שהשודד בחר במכונית שמעון פקד עליו
להסיע את המכונית לחוץ לעיר וימסרנה לו שם וכך עשה, ורק לאחר מכן הודיע למשטרה,
חברת הביטוח שילמה את הנזק לשמעון ואחר כך תבעה את בעל המוסך לדין תורה בטענה
שהציל את עצמו בממון אחרים האם חייב לשלם? ב"ק קטז: קיז: ראה
גם רצב 6
תשובה:
הגמרא ב"ק קיז. מחלקת כשאנסוהו להראות ממון של חברו בין מקרה שנשא ונטל ביד שאז חייב
לשלם מפני שמציל עצמו בממון חבירו לבין מקרה שרק הראה בלא לשאת ולתת ביד שאז פטור.
וכך פסק השולחן ערוך "במה דברים אמורים (שמוסר ממון חברו חייב) כשהראה
מעצמו אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מתשלומין.
ואם נשא ונתן ביד אף על פי שהוא אנסו חייב לשלם שהמציל עצמו בממון חברו"
ולכאורה בנידו"ד הוא נשא ונתן ביד וצריך להיות חייב-
אך הגמרא שם סייגה וחילקה בין אם לאחר שכבר ראו האנסים את הממון הוא נשא
ונתן ביד פטור, וז"ל הגמרא " ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי
אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, א"ל: דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי
בהדייהו; אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה. א"ל רבנן לרב אשי, והתניא: אם נשא ונתן
ביד - חייב! א"ל: הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה
עילויה מעיקרא - מיקלי קלייה."
וזה לכאורה המקרה אצלנו וצריך להיות פטור.
אך יש לדון לחייב שהגמרא שם אמרה "אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן
ביד דמי" רש"י פירש רש"י "מעצמו - בלא אונס", אך הנימוקי
יוסף לא פירש כך "אמר המחבר לדעת הרי"ף ז"ל שנשא ונתן ביד
חייב אפילו [אנסוהו על] ממון זה אם כן כי תניא בההיא הראה פטור לית לן למפטר אלא
כה"ג דוקא אבל אם אנסוהו סתם והראה ממון חבירו חייב שהרי הציל עצמו בממון
חברו ומלתא דמסתברא היא דכל היכא דהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלומי אפי'
בהראה שלא נטל ונתן ביד וזה פי' רבא דאם הראה מעצמו כנשא ונתן דמי."
וכך פסק הרמ"א
"ואם אנסו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו חייב".
אמנם בלשון הרמ"א (שהוא לשון הטור) יש לדון אם דווקא כשאמרו
לו להראות את שלו והראה את של חבירו אזי חייב, אך כשביקשו להראות סתמא והראה את
שלו ואת של חברו אם חייב כמו שמפורש בנימוקי יוסף.
(אפשר שזה תלוי בשאלה מה ההבדל בין אם נשא ונתן או רק הראה, שהש"ך
אמר שמכיון שדינא דגרמי זה דרבנן אז שפיר שלא גזרו דינא דגרמי באונס אך הרמב"ן
כתב שהקילו רבנן בכהאי ופה לא היקלו.)
3. קי"ל דאסור להציל
עצמו בממון חבירו, ואם עשה כן חייב לשלם, מתי הוא פטור? מה הדין אם הציל עצמו
בממון של פדיון שבוים ידועים שהיה מופקד אצלו? סעיף ב', סימן רצב סעיף
ט
תשובה:
א) רבא (ב"ק קיז.) הביא ברייתא בה נאמר שישראל שאנסוהו עובדי כוכבים
והראה ממון חברו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב. רבא מסייג ואומר שאם הראה
מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי.
נחלקו הראשונים בבאור הבריתא.
דעת הרי"ף (מג.) - הבריתא מדברת במקרה שאנסוהו להראות ממון חברו, אם הראהו
פטור ואם נתן ביד חייב, אבל אם אנסו אותו על ממונו והראה להם ממון חברו להנצל מהן
חייב שהמציל עצמו בממון חברו חייב".
בדעת הרי"ף נחלקו הראשונים באיזה אונס אם נתן בידו חייב:
הרמב"ן (מלחמות ד"ה ואחרי) כתב שאפילו באונס נפשות אם נשא ונתן ביד חייב
כדין המציל עצמו בממון חברו. והנ"י (מג. ד"ה ומיהו) כתב שאם יכול
להשתמט ע"י הבאת ממונו חייב אפילו באונס נפשות אבל אם לא יכול פטור.
רבנו אפרים (מג. בדפי הרי"ף) מסביר - שאנסוהו להראות בשל עצמו,
ואפ"ה פטור משום דגרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מחייב אלא כאשר מכוון להזיק.
אבל נשא ונתן ביד חייב כיוון שאינו גרמא אלא מזיק. ובאנסוהו על ממון חברו אפילו
נשא ונתן ביד פטור. וכך סובר הראב"ד.
והביא ראיה מהסוגיא בהמשך (קיז:) אדם שאנסוהו גנבים ונתן להם כוס יקרה
שהופקדה אצלו אם אין הנפקד עשיר מסתמא באו הגנבים בגלל הכוס הזו ופטור. וכן סובר
ור"ח.
הרי"ף והרשב"א דוחים שיטה זו ומתרץ הרשב"א שמדובר שהגנבים
יכלו לקחת את הכוס לבד ללא עזרת הנפקד ובמקרה כזה פטור. וכן סובר הרא"ש.
תוספות (קיז: ד"ה ואי) דוחה בדרך אחרת "אור"י דשאני שומר שלדעת
כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא". וכן תירץ הרמב"ן
(מלחמות, שם).
רב האי גאון (מובא במלחמות ד"ה אבל) מפרש שאין חילוק בין מראה לנותן ביד
שאם אנוס פטור, אלא שאם אנסוהו להראות והוא מעצמו החליט להביא להם חייב. בנ"י
(ד"ה ודרך) מוסיף בדעה זו שאם אנסוהו להראות ממון פלוני אפילו הביא בידו
פטור.
באיזה אונס פטור אם הראה ממון חברו:
הרמב"ם (חובל ומזיק ח, ג) כותב בסיבת הפטור "שאם לא יראה לו יכהו או
ימיתהו". הב"י (שפח) כתב שאונס מחמת מכות הרי הוא כאונס נפשות. וכן כתוב
בתשובות מימוני (נזיקין כ) הביאם הרמ"א להלכה (סוף ב). הט"ז מוסיף
שבאונס מכות אפילו מרגיש שאם יתן ממונו יעזבוהו, פטור.
הראב"ד (קיז.) חולק וסובר שאפילו באונס ממון (שאיימו עליו שאם לא יראה יקחו את
ממונו) פטור . הרשב"א בתשובה (א,תתקפ) מביא דעתו ומסכים לה (אף
שבחידושים לא הסכים לדעה זו) וכן כותב ספר החינוך (רלו) בשם רבו. הש"ך
(שפח, כב) מכריע שאדם יכול לומר קים לי כדעה זו.
הגר"א (כח) מעיר גם לדעה זו באונס ממון אין לו למסור לכתחילה, אלא שאם מסר
פטור.
הש"ך (כא) מחדש שבמקרה שלא אמרו לו על מה מיסרים אותו ומסר ממון חברו פטור
מספק, אולי יסרו אותו על זה הטור והב"ח חולקים על כך ורמ"א הביאם
להלכה (סוף ב).
בהמשך הבריתא נאמר שאם נשא ונתן ביד חייב.
ב) בגמ' (סנהדרין עד.) כתוב שנרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור. הובא
להלכה בשו"ע חושן (שפ,ג) והטעם שלא יהא ממונו חמור מגופו.
הציל עצמו בממון פדיון שבויים:
נאמר בגמ' (ב"ק קיז:): "ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון
שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, אתא לקמיה דרבא, פטריה. א"ל
אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל: אין לך פדיון שבויים גדול
מזה".
גם תוספות (ד"ה אין לך) מסייגים כלל זה, ויוצא מדבריהם שאם
היה לו באותה שעה מה ליתן להם חייב. אבל אם לא היה אף שיש לו במקום אחר אינו חייב.
וכן כתב רמ"ה הובא בטור.
והרשב"א (קיז: ד"ה אמר ליה) מוסיף שמדובר בכסף פדיון שבויים סתם אבל אם היה
לשבויים ידועים לא היה נפטר דהא תנן (שקלים ב,ה) מותר שבוי לאותו שבוי. והב"י
(רצב, ט) כתב שכן נראה מדברי הרמב"ם (שאלה ה, א).
השו"ע (רצב, ט) מביא את דברי תוספות ואת דברי הרשב"א.
4. שנים שהיתה ביניהם מריבה
על קרקע ומטלטלין שכל אחד טוען שהיא שלו ועמד אחד מהם ומסרה ביד אנס, מה דינו,
והאם נקרא מוסר וחייב לשלם לחבירו כל נזק שיגרם או לא? נמק סעיף ה'
אומרת הגמ' (ב"ק קיז.) מכמורת שרבו עליה שנים ובא אחד מהם ומסרו
לגוים. אביי אמר יכול לומר את שלי מסרתי. רבא חולק ואמר שמשמתים אותו עד שיסלק את
האנס ויבוא לדין.
במקרה שאחד היה מוחזק והשני מסר ודאי שאין חולק שיש לשני דין מוסר וחייב.
מחלוקתם במקרה שאינם מוחזקים והדין הוא כל דאלים גבר (רשב"א ד"ה
דהאי). והלכה כרבא
ונחלקו הראשונים בהסבר דעתו: הראב"ד (הובא ברשב"א
ד"ה אמר אביי) מסביר: כיוון שכל דאלים גבר אינו דין חתוך וגם אם תפס יכול
חבירו לחזור ולתפוס, אינו מן הדין שיתפיס אצל גוים וימנע מהשני לחזור ולתפוס. הרשב"א
מקשה שודאי לתופס בהמה בכל דאלים, מותר לשחוט את הבהמה אע"פ שמונע מהשני
לתפוס. אלא שכל עוד לא נפסק הדין בבית דין האם יחלוקו או ישבעו או כל דאלים אין לו
להתפיסו ביד אלם שהרי עדין לא גבר.
המרדכי (קיז) סובר שלדעת רבא יש כאן קנס מדרבן כיוון שעשה מעשה מכוער למסור לגוי.
האם נחשב למוסר?
רבנו יהונתן (מובא בשטמ"ק קיז.) כותב שדינו כמוסר כיון שלא פעל על פי כללי כל
דאלים שיצר מצב בו השני לא יכול להוציאה אף אם יביא ראיות.
המרדכי (קצג) ר"א מטולא - מוכיח שזו תקנת חכ' ואין לו דין
"מוסר", מזה שרבא אמר שמשמתים את המוסר ולא אמר שמחייבים אותו.
והטעם: שדין מוסר הוא רק כאשר מתכוון להזיק את חברו.
הרב פז חולק על הסברי ואמר שהטעם שאין דינו כמוסר הוא כאביי שיכול לומר
דידי חטפי, וגם המהר"ם (שמובא למטה) מודה לזה ונחלקו רק לגבי הנזק הנוסף
שנגרם בעקבות מסירת החפץ לגוי.
במרדכי (קיח) מובא מהר"ם על מקרה שראובן מסר את שמעון למלך שיוציא ממנו כסף
ששמעון היה חייב לו. ופסק שיש לראובן דין מוסר אף שלא כיוון להזיק. ויתחייב את כל
הנזק שנגרם לשמעון. וכן נראה מתשובת הרא"ש (יז ,ה) המהרש"ל (מט)
כותב שבמהר"ם כתוב שרק לגבי תשלומים אין דינו כמוסר וכך רואים גם בתשובת הרא"ש
שעדין נאמן בשבועה.
הרא"ש (שו"ת יז, ד) כתב שאם התרו בו ובכל זאת הלך יש לו
דין מוסר גמור לענשו בידים. רמ"א הביא דבריו.
הרמ"א (שפח, ה) מביא בסתם שאין לו דין מוסר כדעת ר"א מרדכי (קצג) ויש
חולקים שיש לו דין מוסר וחייב לשלם כל הזיקו. (משמע שלדעת ר"א פטור מתשלומים
אך בתשובה (פו) כותב הרמ"א שאף דעת ר"א במרדכי סוברת כך ומה שאמר
שאין לו דין מוסר - הינו לענין שאר דברים. וצ"ע.)
הש"ך (כו) מכריע כמהר"ם "שלא היה בדורו כמותו".
5. האם מותר ליטול או לאבד
ממונו של מוסר? סעיף יב
נאמר בגמ' (ב"ק קיט.) "ממון מסור - רב הונא ורב יהודה, חד אמר:
מותר לאבדו ביד, וח"א: אסור לאבדו ביד. מ"ד מותר לאבדו ביד, לא יהא
ממונו חמור מגופו, ומ"ד אסור לאבדו, דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב: איוב
כ"ז יכין רשע וצדיק ילבש".
הרי"ף (מו.) פוסק שאסור לאבד ממונו וראיתו מדף סב. שם הגמ' מסתפקת האם עשו תקנת
נגזל במסור ופוסק שם הרי"ף (כו.) שלא עשו, כ"ש שאסור לאבדו
בידים.
הרא"ש (סי' לד) כותב שאין כל כך ראיה כיוון שאפשר לומר שהספק לגבי תקנת נגזל
במסור בעשה תשובה.
אך הרא"ש לא כתב שיש לדחות מחמת זה את פסק הרי"ף.
וכך כתוב בפסקי הרא"ש.
רש"י (תשובה קעד) כותב שאין הכרעה בדין זה ואם תפס הנמסר אין מוציאין מידו.
המרדכי (קצד) בשם רבנו ברוך דוחה את ראית הרי"ף כדחית הרא"ש
ונראה מלשונו שחולק
הרמב"ם ושו"ע פוסקים כרי"ף שאסור לאבד ממונו של מוסר.
הרמ"א (תשובה יז) והפלפולא חריפתא (אות ו) כותבים שאם
ע"י אבוד ממונו ינצל מותר לאבד ממונו
וכן כותב הש"ך (סב) "ונראה דמי שמוחזק למסור ונראה שאין
דבריו נשמעין רק מחמת עשרו וכשיעני לא יהיו דבריו נשמעים מותר לאבד ממונו או
למוסרו לעכו"ם שהרי במה שמאבדין ממונו מצילים אחרים".
איבוד בגרמא:
הטור מביא בשם בעל העיטור שאבדו בגרמא או גרמי מותר (בלשון הטור צריך עיון האם
העיטור מוסב על הפגיעה במוסר או בממונו) בעל הכנסת הגדולה מכריע שדבריו מוסבים על
מאבד ממונו וכן כותב הש"ך (שפח, סב). ובשו"ת מהר"י ווייל
(סימן קס): "לפום ריהטא מתוך לישנא דגמרא משמע דמותר. מדקאמר ממון מסור אסור
לאבדו בידים משמע דווקא לאבדו בידים אסור אבל בגרמא מותר".
נטילת ממון מוסר:
המרדכי (קצד) כותב "וממורי הכהן קבלתי לא פליגי (רב הונא ורב יהודה) אלא
בלאבדו ביד דוקא אבל לעכב לעצמו לא דהיינו צדיק ילבש". דהיינו שמותר ומסים
וצ"ע.
הרמ"א (שפח, יג) מביא פסק זה. והש"ך (סג) כותב שפסק זה אינו מתישב
עם דעת הרי"ף שהוכיח שאסור לאבד ממון מסור מהסוגיה שדנה האם יש תקנת
נגזל במסור הרי שם נוטל לעצמו.
היש"ש (נ) פוסק שאין היתר ליטול ממונו של מוסר.
החת"ס (שו"ת קנד) מדייק מלשון המרדכי שמותר לעכב ממון מוסר אחר שהגיע אליו
אך ללכת ולתפוס מודה שאסור.
הרמ"א (תשובה פח) כותב שנכסי מוסר הרי הם מופקרים להחזיק בהם כל מי שיוכל להחזיק. ז"א שהבין לא כמו החת"ס.
