הלכות נזיקין

כללי

1.         א. האם יש איסור להזיק, מה מקורו?

 

בגמרות מוכח שישנו איסור להזיק:

א. לשון המשנה (ב"ק א' א')- שמירתן עליך משמע שחייב לשמור שלא יזיק.

ב. גמ' (קידושין מב) - שלח אש ביד פיקח פטור שאין שליח לדבר עבירה.

ג. בב"ק (נג)- כורה בור ע"י שליח פטור. רש"י שאין שליח לדבר עבירה.

ד. בב"ב (כ"ג)- גרמא בנזיקין אסור.

וכן נפסק להלכה ברמב"ם (נזקי ממון ה,א) "אסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור". ובשו"ע (שעח,א) - "אסור להזיק ממון חבירו".

הראשונים ואחרונים דנים במקור האיסור:

א. הטור (שעח) כתב "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו", משמע שמקור האיסור הוא גזל וגנבה, וכ"כ רבנו יונה (אבות א,א)

ב. יד רמ"ה (ב"ב כו.) כתב: "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך" (דבריו על גרמא, אולי במזיק ממש יש מקור חיוב חמור יותר).

ג. רש"ש ומנחת חינוך וקה"י מבארים שאסור מזיק הוא בכלל מצות השבת אבידה.

ד. הלבוש כותב שהאיסור להזיק כלול בכל פרשה ופרשה מפרשיות נזיקין, מזה שהתורה חייבה לשלם מוכח שיש איסור. וכן באר הגר"ח.

ה. הלבוש כותב עוד שהרי אסרה תורה בבל תשחית בשלו וק"ו בשל חבירו.

ד. הקרית ספר (נזק"מ ה,ל) שהמזיק ממון של חבירו ודעתו לשלם הוא איסור מדרבנן.

 

ב. האם אומרים ספק איסורא לחומרא, או המוציא מחבירו עליו הראייה מתי ומדוע? שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמא

מה הדין בספק?

הרשב"א (ב"ק ב:) כתב: "אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא כו'. ק"ל אדרבה אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי ממונא קולא לתובע וחומרא לנתבע, וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין..."

החת"ס ליו"ד (סימן רמא) והברכ"ש (ב"ק סימן ב) מקשים על תירוץ זה למה ספיקו לחומרא הרי נזקין הוי ספק ממון שמקילים מספק משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה?

החת"ס מתרץ שעיקר עניין נזקין הוא גדר למצות "ונשמרתם לנפשותיכם" או "לא תעמוד על דם רעך" שע"י שמזיק ומתחייב לשלם הוא נזהר לשמור, ולכן היכן שמחמירים מספק שחייב לשמור, מחמירים גם שחייב לשלם כדי שיהיה גדר לחיוב שמירה. ולכן אם יש ספק אם הוא תם או מועד יש ספק האם חייב לשמור כתם או כמועד וספיקו לחומרא. אבל בספק אם היה נזק ספיקו לקולא ככל ספק ממון.

 

2.         אדם שהוציא הוצאות עבור ארוסתו בסעודה גדולה ואחר כך חזרה בה, האם חייב לשלם? אה"ע סימן נ,ג

תשובה:

דיון זה מובא באהע"ז (סימן נ, ג).

כתב הרמב"ם[1] שאם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודת ארוסין ויאכיל לרעיו וכו' וחזרה בה משלמת לו הכל, שהרי היא גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו.

הראב"ד חולק ואומר דזה דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו, שאינו משלם ההוצאה. איבוד ממון שבעליו בעצמו איבדו, אע"פ שהאחר גרם לו - פטור.

השו"ע (שם) פסק כרמב"ם.

נראה שיש כאן מחלוקת בהגדרת דינא דגרמי, שכן הח"מ שם כותב שלרמב"ם הוי דינא דגרמי.

א"כ צריך לדון בהגדרת דינא דגרמי עפ"י השיטות השונות:

הסוגיא היא בב"ק צח,א. שם מובאים הרבה מקרים של היזק שנגרם בודאי ע"י אדם אך בלי מגע ישיר, וביניהם: "אמר רבא השורף שטר חוב של חבירו פטור". בהמשך, הגמרא תולה זאת במחלוקת אם דנים דינא דגרמי, ולבסוף מסופר: "הוה עובדא וכפיה רפרם לרב אשי ואגבי כשורא לצלמי".

הרי"ף פוסק שיש דינא דגרמי דכך עשה רב אשי מעשה.

הרא"ש[2] הביא 3 חילוקים בדין גרמא דנזיקין:

א. דבר שהוא כעקרון ממון רק עתה אינו שווה ממון, ושווה ממון רק לנזקין כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח, דשווה לגזלן ממון דיכול להשיבו בעינו.

ב. גרמא בנזיקין שפטור, כגון: סם לפני בהמתו (ב"ק מז,ב), שולח בעירו ביד חש"ו (ב"ק נו,ב), פורץ גדר, כופף קמתו בפני הדליקה.

ג. דינא דגרמי – דפליגי ר"מ ורבנן בפ' המניח (שם ד' לג) ופסקינן כר"מ כדברי הרי"ף לעיל.

 

בהגדרת החילוק בין דינא דגרמי לגרמא נחלקו הראשונים:

בר"י (בתוספות ב"ב כב,ב ד"ה ז"א) וברא"ש דלעיל מובאות שתי דעות: א. גרמי היינו כשהוא בעצמו עושה היזק לחבירו וברי היזקא, כמו שורף או מוחל שטר חוב שעושה בעצמו. ב. גרמי היינו כשנעשה היזק בשעת המעשה.

הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי מבאר שברי היזקא היינו שאינו תלוי ביד אחרים.

הריצב"א (מובא בתוספות שם), לעומתם, סובר שדינא דגרמי מדאורייתא פטור והוי רק קנס מדרבנן, וקנסו בכל דבר היזק המצוי והרגיל לבוא. הטעם דקנסו הוא דלא יהיה כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין.

"זה הטעם לכל אלו כלל גדול יהיה בידיך כל הגורם ומחמתו בא היזק ואינו תלוי באותו היזק בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שעתיד לבוא".

בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. הסמ"ע (שפו, א) סובר שאין לדעתו שום חילוק בין גרמי לגרמא ובשניהם חייב [3], וכל מקום שמוזכר בש"ס שפטור בגרמא זה רק לדעת חכמים החולקים על ר"מ, ואין הלכה כמותם.

הקצות שם מקשה שמצינו ברמב"ם גרמא דפטור כמו בעירה ביד חש"ו, שיסה בו כלב ועוד. וא"כ ודאי שגם לרמב"ם יש חילוק בין גרמי לגרמא.

המאירי (ב"ק נה,ב) והגר"א (שצו,ח) סוברים בדעת הרמב"ם שהחילוק הוא דבגרמי יש כוונה להזיק ובגרמא אין כוונה להזיק. וצ"ל שזה אינו הקריטריון היחידי, שהרי הרמב"ם פסק את שמשסה כלב בחבירו פטור (נזקי ממון ב, יט) וכן פטר בכופף קמתו לפני בהמת חבירו ובמניח סם לפני בהמת חבירו. לכן צריך לפרש שכוונתם לומר שכדי לחייב צריך גם כוונה, ואילו בשוגג פטור[4].

בשו"ע נראה שפסק כמו הרמב"ם, כיון שפסק בכל ההלכות כפי שפסק הרמב"ם. אמנם הרמ"א חלק על השו"ע וכתב שהדוחף מטבע או פיחת צורתה הוי גרמא ופטור. ומביא בשם י"א את שיטת הריצב"א דכל גרמא אם רגיל ושכיח חייב לשלם משום קנס. ומשמע שפסק כריצב"א.

הש"ך הכריע כדעת הריצב"א דהוי משום קנס, ומשיג על הרמ"א דשכיח הוא רק מה שזכרה הגמרא ואינו לפי המציאות דמי יודע איזהו שכיח, שלא כהבנת הרמ"א שבודקים כל מקרה אם הוא שכיח בימינו.

לסיכום, נמצא שלפי השו"ע והרמב"ם אותה אישה צריכה לשלם את דמי הסעודה דהוי דינא דגרמי, אך לפי הרמ"א והש"ך מכיון דלא שכיח דבר זה הוי גרמא בעלמא ופטורה. ונראה דלשיטת הרא"ש תהיה חייבת כיון שברי היזקא ונעשה מיד ההיזק. ע"כ אם היא אשכנזיה יהיה לה קים לי ולא תשלם, אבל לספרדיה נגד דעת מרן אין קים לי[5], וצריכה לשלם.

 

3.         ראובן גר מעל שמעון בבית משותף. מערכת המים דלפה וגרמה לקילוף הסיד והטפטים בדירת שמעון האם ראובן חייב לשלם, ומה הדין במקרה שראובן לא ידע מהדליפה, אם חייב? שמעון טוען שאין אפשרות להחליף רק את הטפטים שנפגעו כי אין אותו הדגם בשוק אלא צריך להחליף את כל החדר האם הוא חייב? ומה הדין אם הקבלן שבנה את הבית אשם בדליפה?

תשובה:

ראשית, עלינו להקדים שלפני שידע בעל ההיזק מהנזק הרי הוא פטור לגמרי כמבואר במשנה בב"ק נה,ב: "הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור". והגמ' לומדת שבכל ד' אבות נזיקין התורה מיעטה שמירתן, שאם שמר כראוי אינו חייב.

אם כן, כל מה שאנו דנים זה רק לאחר שידע והמשיך להזיק[6].

 

צריך לעיין בשאלה זו בג' דברים:

א. האם העליון חייב בנזקי המים ובתיקון הצנרת?

יש לדון תחילה אי הוי גרמא או גירי דיליה.

ב"מ קיז,א: "הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחית מעזיבה כי משי מיא עילאי אזלי ומזקי לתתאי: (מי מתקן?) רבי חייא בר אבא אמר העליון מתקן, ורבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר התחתון מתקן וכו',אלא אי איכא למימר פליגי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דהתם קמיפלגי, ורבי יוסי ורבנן דהכא במאי פליגי, בחוזק תקרה קמיפלגי, רבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה הוא ואחזוקי תקרה על התחתון בעי לאחזוקי ורבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות הוא ואשוויי גומות על העליון לאשוויי. איני והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה? דפסקי מיא והדר נפלי!".

מסקנת הגמרא היא כרב אשי שאם המים הולכים ואח"כ נופלים לא הוי גירי דיליה, ולר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו.

נמצא שכאשר המים של העליון מזיקים את התחתון, אם זה לא בצורה ישירה- על הניזק להרחיק את עצמו. וכ"פ הרי"ף, הרא"ש והטור וכך פסק מרן (קנה, ד), דאם לא יורדין ישירות, על התחתון לתקן. והוסיף הרמ"א דהכל לפי הענין, דאם הם מים מועטים אפילו דלית מעזיבה פטור, ואם מים מרובים אפי' כשיש מעזיבה חייב העליון לתקן. והסמ"ע כתב דכאשר לא יורד באופן ישיר הוי גרמא ופטור בנזיקין.

לפ"ז יש לעיין בנדוננו אם המים יורדים באופן ישיר או זוחלים ואח"כ יורדים, שאם יורדים ישר הוי גירי דיליה ואם לאו הוי גרמא. ועתה נאמר א"כ שאצלנו בכל הבתים יש מעזיבה (טיט) בין קומה לקומה, וא"כ העליוןשפטור ועל התחתון לתקן[7].

אמנם עדיין יש להעיר, שלפי הרמ"א שמביא בשם המרדכי שאם זה נזק תמידי חייב העליון לתקן, א"כ כאן אם לא יתקן הרי תמיד יגרום לו היזק של קילוף הסיד וכדומה. זאת ועוד, שלפי תשובת הרא"ש (המובאת בש"ג בב"מ עא,ב בדפי הרי"ף) גם כן אפשר להוכיח שחייב העליון. שם מדובר בראובן שחפר גומא לגשמים בחצרו וכשרבו המים חילחלו למרתף של שמעון וגרם שיסריח לו המרתף. ואמר שם הרא"ש שאפי' לדעת ר' יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, מ"מ בדנפיש היזקא ותשמיש שמעון קבוע ואינו יכול לסלק עצמו, על המזיק להרחיק את היזקו. נראה שהדיון שם דומה לדיון שלנו, שהרי תשמיש שמעון קבוע ואינו יכול לסלק עצמו, על-כן על העליון לסלק את הנזק.

יש סברא שאף לפי השו"ע יתחייב, שכל מה שאמרו בגמ' ובשו"ע דעל הניזק להרחיק אי לא הוי נזק ישיר, היינו דווקא שמרחיק ללא מעשה אצל המזיק, אבל בכה"ג שצריך להרחיק אצל השכן ממילא חוזר להם הדין שעל העליון להרחיק.

על הצד שאכן העליון חייב להרחיק, אם בכל זאת לא הרחיק והזיק, נחלקו הראשונים אם חייב. בעל העיטור והרמב"ן מחייבים בכל ההיזקים הנגרמים מחיובי ההרחקה, ואילו הראב"ד פוטר. לדעת הראב"ד זהו רק דין לכתחילה שחייב להרחיק, אך בדיעבד פטור. ומרן (שם לג) מביא את שניהם, וז"ל: "סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב".

 

לאחר שביררנו שיש צד לחייב את העליון, צריך עתה לדון מצד איזה אב מאבות הנזיקין יש לחייבו, כפי שדן הרמב"ן בסוף דינא דגרמי שלו אי נזק שכנים הוי גרמא או נזק, ולאחר שדן שהוי נזק וחייב, מסווג כל נזק מנזקי השכנים לאב שלו.

 

בור או אש:

יש אפשרות לדמות את נזק המים לבור למרות שהמים מחלחלים והולכים ואינם עומדים במקומם. המקור לכך הוא מהגמ' בב"ק ו,א: "הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיק פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב". ואמרו התוספות (ד"ה היינו בור) והרא"ש שאפילו בשעת הנפילה חייב משום בור.

וצ"ל כאן שמכיון שנפלו ע"י רפיון הכותל ולא מחמת כוח נוסף, זה גופא התקלה ואפי' בשעת נפילה זה עדיין הכוח הטבעי של העולם שפועל כאן, וזה עדין כלול ברשלנותו שלא תיקן.

והנה אפשר שהטפטים והסיד נחשבים כקרקע ואפשר שהם כלים, אבל בבור בשניהם[8] פטור כמבואר בב"ק ה,ב[9], וכ"פ השו"ע (תי, כא).

 

אמנם כל זה הוא דווקא אם מערכת המים זורמת באופן טבעי ע"י חוק כלים השלובים, שזה כמו נפילה של כותל, אבל אם יש משאבה חשמלית שדוחפת את זרימת המים באופן תמידי, כפי שיש ברוב המקומות בימינו, הוי כמו כוח אחר שמעורב בו וחשיב כאש (כגמרא בב"ק ו,א: "מאי שנא אש דכוח אחר מעורב בו"). וא"כ יהיה חייב בכלים וקרקע כל שידע ולא תיקן, כמבואר במשנה בב"ק ס,א: "השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה", וכ"פ בשו"ע (תיח, ב).

 

יש לציין עוד סברא המובאת בפוסקים, שהיום יש הסכמה בין דיירי הבנין דכל מה שמזיק מחמת הדייר עליו לתקן, וע"כ מקובל בהסכמה כללית שעל בעל הדליפה לתקן.

 

ב. אם חייב, האם ישלם על מה שניזוק או על החלפת כל הטפטים שבחדר?

אפשר להתייחס לשאלה מכמה כיוונים. כמו כן צריך להניח שמקובל שאדם אינו משאיר חדר שאינו מסויד או חוסר התאמה בטפטים, אלא הוא מחליף את הטפטים של כל החדר.

יש לדון מצד נזק שאינו ניכר. הפתחי חושן[10] מביא בשם דברי הגאונים[11] בדין נאבד אחד משני נזמים, שלפי ערך של שניים שווים מאה ועתה שנאבד א' - שווה הנשאר שלושים מכיון שאין לו זוג, אם משלם שבעים דהוי נזק ניכר או משלם רק שלושים שזה ערך של אחד והשאר הוי נזק שאינו ניכר. וכתב שלפי הערך ש"י פטור מהשאר דהוי נזק שאינו ניכר אמנם לפי הדברי שלום שכתב בדין אתרוג שעבר עליו החג שברור לכולם שירד ערכו ול"ד לחמץ שעבר עליו הפסח שאינו ניכר, אם כן בנזמים כולם רואים ששווה פחות ודינו כאתרוג. הדין של הטפטים במקרה שלנו תלוי במחלוקת זו.

 

ג. האם משערים את הנזק לפי פחת הבית או שמתייחסים לטפטים בפני עצמם?

משנה בב"ק נח,א: כיצד משלם משלם מה שהזיקה, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ובגמ': הכי שימינן אמר ר' יוסי בר חנינא סאה בשישים סאין וכו' חזקיה אמר קלח בששים קלחים, וזה נלמד מגזה"כ.

בגמרא זו נאמר שמעריכים כמה שווה אותו דבר ביחס לששים כמותו.

ופסקו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם שהלכה כחזקיה, לפי שכל הסוגיא הולכת כמותו.

אמנם לגבי כלים הדין שונה. בכלים ובהמה משלם את ההפרש בין השברים והנבילה לבין הכלי השלם. המקור לכך הוא בב"ק י,ב, שדורשים מפס' דפחת הנבילה לניזק וממימרא דשמואל שם יא,א שאין שמין, לא לגנב ולא וגזלן אלא לנזיקין וכו'.

נמצאו שתי אפשרויות של הערכה: א. לפי הנזק עצמו, ביחס של שישים. ב. לפי הפחת.

היה נראה לדמות את הטפטים לדין הכלים מכיון שכל הלימוד של תבואה הוא בגז"כ, ואפשר שנלמד רק לדין תבואה, וא"כ בטפטים אנו צריכים לשום את הפחת של החדר, אם נאמר דכל החדר הוא כעין כלי שנשבר.

 אמנם החזו"א (ב"ק ו,ג) אומר שדווקא כלים ובהמות שעומדים למכירה אחר הנזק, הנזק הוא פחת ערכם והמזיק משלם את ההשלמה, אבל בדבר שאינו עומד להימכר אלא לתיקון, צריך המזיק לשלם את התיקון, וע"כ אם הפיל כותל לא שמין אותו אגב מכירת כל הבית אלא את מחיר התיקון שלו, שהרי הבית לא עומד להימכר.

 

4.         אדם מועד לעולם,

א.         האם הוא לגבי חיובו בכל חמשת תשלומי חבלה? (*2) סי' תכא, ג' וגר"א ג', סעיף יא'

תשובה:

נאמר במשנה (ב"ק כו:): "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים - משלם נזק שלם".

מדייקת הגמ': "קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים, מה התם - נזק אין, ארבעה דברים לא, אף סימא את עין חבירו - נזק אין, ארבעה דברים לא".

המקור לחייב נזק גם באונס: (בגמ' שם)

"מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון. האי מבעי ליה: ליתן צער במקום נזק! א"כ, לכתוב קרא פצע בפצע, מאי תחת פצע? ש"מ תרתי".

הגמ' מביאה ארבעה מקרים שיש חלוקה בין נזק לבין ארבעה דברים:

1. "אמר רבה: היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה, לענין נזקין - חייב, לענין ארבעה דברים - פטור".

2. "נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, לענין נזקין - חייב, לענין ד' דברים - פטור".

3. "נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה, לענין נזקין - חייב, לענין ד' דברים – פטור".

4. "ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור בד' דברים, ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בד' דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך - חייב אף על הבשת".

מהנ"ל אנו רואים שיש שלוש רמות: לעניין נזק - שוגג כמזיד, לעניין שלושה דברים - הפשיעה היא זאת שמחייבת, ולעניין בושת - צריך כוונה להזיק (הגמ' לומדת זאת מהפס' "והחזיקה במבושיו").

המאירי מדייק מהגמ' שאם אדם נפל ברוח שאינה מצויה וכיון ליפול על חבירו הוא חייב בחמישה דברים גם במקרה בו התכוון להינצל ממכה וזאת מכיוון שנתכוון גם להזיק את חברו.

הרא"ש (ב, טו) כתב על ארבעה דברים חייב או בפשיעה או בדבר הקרוב לפשיעה כגון בנידון דידן שהיה אמור לעלות על דעתו שתבוא רוח כזאת למרות שלא פשע בפועל היה קרוב לכך.

וכך פוסקים הטור והמחבר (תכא,ג).

 

ב. האם גם לגבי דינא דגרמי אמרינן "אדם מועד לעולם"?

תשובה:

הש"ך (שפו,ו) מביא מחלוקת בזה:

דעת המהרש"ל (הגוזל בתרא ס"ס מ"ז) דכל דיני דגרמי פטורים בשוגג.

דעת הרמב"ן שמחייב בדיני דגרמי שלו מחייב אף שוגג משום שס"ל דדינא דגרמי הוא דאורייתא כמו מזיק, ולכן כללי מזיק חלים עליו. וכן כתב הרשב"א (ב"ק קיז.) לגבי מסור שאם גויים אנסו אדם שיתן להם ממון והראה להם את ממון חברו חייב אע"פ שהיה אנוס.

הש"ך מכריע כמהרש"ל בגלל שפסק כריצב"א שגרמי זה קנס, וקנס לא שייך בשוגג. ומביא ראשונים הסוברים כמותו: "שוב מצאתי בהגהת מיימון רפ"ח מהלכות חובל כתב שם אהא דמסור שאנסוהו להראות והראה פטור וז"ל משום דדינא דגרמי לא הוי אלא מדרבנן הלכך כי אניס לא מחייב ר"י מפסקי ה"ר חזקיה ע"כ. וכ"כ עוד בתשובת מיימון שם לספר נזיקין סי' כ' וכן הוא במרדכי ס"פ הגוזל בתרא וז"ל ונראה דישראל שאנסוהו והראה ממון חברו דפטור זהו משום דדינא דגרמי לא הוי אלא מדרבנן לכך כי אניס לא מיחייב כלל".

ויש שיטה שלישית הסוברת שגרמי חיובו מהתורה אבל רק חייב אם יש כוונת היזק. וזו שיטת הרמב"ם (בתשובה תלב מהדורת בלאו). וכן כתב המאירי (ב"ק נו.) בדעת הרמב"ם שההבדל בין גרמי לגרמא הוא שבגרמי יש כוונה היזק, והכוונה היא זו שמחייבת אותך. השו"ע (שצו,ד) סובר כרמב"ם.

(בב"ק קיז. לגבי מוסר כתב המאירי שאם אנסו אדם והראה ממון חברו פטור שהרי הוא אנוס ולא מתכוון להזיק.)

 

ג. האם יש הבדל ברשויות השונות?

תשובה:

בגמ' (ב"ק מח.) נאמר: "ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו - חייב, הזיקו בעל הבית - פטור. א"ר פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית - חייב; מ"ט? משום דאמר ליה: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא. ואזדו לטעמייהו, דאמר רבא, ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב."

מהגמ' נראה שכל הדין שפטורים ברה"ר זה רק במקרה שהוזקו זה בזה אך אם הזיק אחד את חברו יהיה חייב. רש"י פירש שהזיקו זה בידיים אך הוזקו זה שהם נתקעו אחד בשני בלי מעשה.

מאידך גיסא אומרת המשנה (בב"ק לב.): שנים שהיו מהלכין ברה"ר, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה - שניהם פטורין. "- רואים מפורש שגם במקרה שמזיק בידיים פטור ברה"ר?

1. שיטת רש"י (ב"ק מח. ד"ה "חייבין"): "והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה." - לפי רש"י יוצא שאדם מועד לעולם אם הזיק בידיים במעשה. וכל מה שרבא הקל זה דווקא אם הוזקו זה בזה שאז אין מזיק אחד שעשה מעשה בידיים.

2. שיטת הרמב"ם (חובל ומזיק פרק ו,א):

"המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנ' ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד..." ובהלכה ג מסייג הרמב"ם את דין אדם מועד לעולם: "במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור."

נראה שהרמב"ם תפס את המשנה בדף לב. כפשטותה ולא כפשטות הסוג' בדף מח:.

מהרמב"ם יוצא שאם המזיק עשה את הפעולה בהיתר אנו נפטור את המזיק.

הראב"ד מעיר כרש"י ואומר שאם הזיקו זה את זה בידיים חייבים.

ה"ה מתרץ: הרמב"ם מבין שכל הגמ' בדף מח: שאומרת שהזיקו זה את זה חייבים פירוש בכוונה, אך בשוגג פטורים. וידע ולא ידע הכוונה אם הזיד או לא הזיד.

השו"ע (שעח ד,ו) הולך בעקבות הטור וכותב:

"כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוין להזיק כמו שיתבאר. (סע' ו): כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין בר"ה בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו, לא שנא בגופו ל"ש בממונו, חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו. ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג, פטור בע"ה... "

לעומת זאת בסעיף ז כתב "היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים."

ערוך השולחן (טו) שואל, שע"פ הרמב"ם פטור ברה"ר אם לא מתכוון להזיק, אז מהי הלשון בכל מקום בין ברה"ר? וכן מה היחס בין הלכה ד שהשו"ע פוסק כרמב"ם ובין הלכה ז שפוסק כרש"י וסיעתו?

הגר"א (יז) נשאר בצ"ע על השו"ע והטור.

ומתרץ ערוך השולחן (טו): שהשו"ע מסכים לרמב"ם רק ברשות המזיק אך ברה"ר גם בלא כוונה המזיק חייב. כלומר השו"ע מכריע כרש"י ברה"ר ומכריע כרמב"ם ברשות המזיק.

הרב פז הציע פשט ברמב"ם ובשו"ע שיש לדייק ברמב"ם שיש חילוק בין רה"ר/חצר שותפים לבין רשות המזיק:

לגבי רשות המזיק נאמר: "במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או בפשיעה פטור", אבל לגבי רה"ר או רשות של שתיהם נאמר: "וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור."

ניתן לראות שלגבי חצר שתיהם/רה"ר הרמב"ם משנה את לשונו מזדון ללשון "שלא בכוונה".

ומשמעות הדברים שברה"ר אף אם לא היה זדון חייב אם הייתה "כוונה", פירוש שהייתה פשיעה. לעומת זאת ברשות המזיק פטור עד שיהיה מזיד.

הרב פז רוצה לחלק זאת גם בטור ובשו"ע:

נאמר בשעח, ז: "היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים."

ההסבר הוא שברגע שראו זה מספיק להחשב "כוונה" למרות שלא היו מזידים, אלא גם בפשיעה חייבים

לעומת זאת בהלכה ד נאמר: "כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוון להזיק"

פה אנו רואים שצריך כוונה ממש כלומר להיות מזיד, ולא מספיק להיות פושע. (וכן מוכח בסוג' למעיין.)

(נוחם בלס)

 

5.         אדם המזיק באונס לשיטת התוספות פטור. הבא 2 ראיות לחיזוק הסברא הזאת. ולדיעה שסוברת גם באונס חייב, איך יסביר את מאמר חז"ל במסכת בבא קמא כשנתקל אנוס הוא ומשום הכי בתקל ונפל הכד ובשעת נפילתו הזיק פטור, מדוע פטור? תוספות ב"ק כז ע"ב, ורמב"ן ב"מ פב ע"ב

תשובה:

תוספות בבא קמא כז:

והא דפליגי לקמן (דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואף על גב דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואף על גב דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אף על גב דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב].

פתחי חושן חלק ו (נזיקין) - הערות פרק א - כללי אדם המזיק

והראב"ד הקשה אמאי פטרינן נתקל כששבר בשעת נפילה, סו"ס אדם מועד לעולם, ומצדד לחלק בין כחו לגופו, שבכחו אנוס פטור, והקשה מהא דהיתה אבן מונחת בחיקו, שהוא ג"כ כוחו באונס וחייב, ותירץ דשאני התם שיש צד פשיעה דאיבעי ליה למשושי במאניה, אבל נתקל אנוס הוא לגמרי.

ועפ"י מ"ש בפרק ג שהמשחרר אבן והזיק בכובדו חייב משום כחו, נראה לחדש שהמחזיק כלי בידו ונתקל באונס ונפל החפץ מידו והזיק פטור, דחפץ זה אינו כחו ממש, אלא משום מעשיו נעשה כחו, וכיון שנשתחרר באונס שוב אינו כחו, ומ"מ אם נשבר החפץ מחמת הנפילה נראה דחייב על החפץ, שעל מה שבידו כחו הוא, וצ"ע.

הרמב"ן במלחמות בסוגיא דנתקל כתב שבשעת נפילה, אפילו לר"מ דאמר נתקל פושע, לאו היינו אדם המזיק, דלאו מכחו קאזיל, שהקרקע דחפתו, ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו מזיק וכו', ומסיק דמשום אש חייב, ולא ביאר הרמב"ן בהך דדחפו אדם אם הדוחף חייב, דאפשר שגם הוא פטור, דסו"ס לאו כחו הוא, ואף על פי שהוא פושע על הכד אבל אינו חייב על נזקי הכד, וראיתי בשבילי דוד בפתיחה לנזקי בור שכתב בפשיטות בשם הרמב"ן שכח הדוחף הוא ונראה דפשיטא ליה שהדוחף חייב, ולענ"ד צ"ע, ומ"ש השבילי דוד שם שהדוחף שור לבור והרג שם שור אחר שהוא אדם המזיק, נראה נכון, אבל אינו ענין לדברי הרמב"ן.

 

6.         הבא שלש דוגמאות שבהם משלם הבעלים מה שנהנת בהמתו וטעמיהם. האם כשמשלם מה שנהנית משלם מעדית בינונית או זיבורית.

תשובה:

קצות החושן שצא, ב "משלם כל מה שנהנית. ונראה דאע"ג דאבות נזיקין משלמין ממיטב (ב"ק ה, א), אבל בזה אינו משלם אלא מזיבורית, דהא בע"ח דינו בזיבורית אף על גב דנהנה הלוה ממעותיו וחכמים הוא דתקנו בבינונית משום נעילת דלת (גיטין נ, א), והכא שלא מדעת בעלים הוא דנהנה ואינו משלם אלא בזיבורית".

הערות הגרי"ש אלישיב (מסכת גיטין דף מט:)

ונראה בדעת הריטב"א והר"ן שמיירי שגזל שדה ריקנית, ואמנם ס"ל שהגזלן צריך לשלם על הפירות שגדלו, אבל לא מדין גזילה אלא מדין נהנה דקיי"ל (ב"ק כ' ע"ב) דאפי' אם רק חסר קצת מ"מ מגלגלין עליו את הכל, וה"ה הכא צריך לשלם על הפירות שגדלו אח"כ מדין נהנה, וע"ז ל"צ לשלם במיטב, וכמש"כ התוס' לקמן (נ' ע"א ד"ה מאי עידית) דבדבר שנהנה משלם בבינונית, (ועי' קצוה"ח סי' שצ"א סק"ב), ולכן כתבו דמיירי שגזל והזיק ולא שגזל ואכל את הפירות, והיינו פירות שגדלו אח"כ.

 

7.         חבלה בזמן הזה מה גובין?

תשובה:

א. דין חבלה בזמן הזה:

גיטין פח,ב: "אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה הגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות". ופרש"י שליחותייהו - דבני א"י. והקשו התוספות "והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות? וי"ל דשליחותייהו דקמאי עבדינן".

ובב"ק פד,א נאמר: "אמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם (דהיינו החובל בחבירו) ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל וכו' מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלאוות, אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות", ומסקינן "אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל במילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס, אי נמי מלתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס, לא עבדינן שליחותיהו. הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו, בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו".

בגמ' מפורש הדין לגבי נזק ובושת, שאין גובין בבבל, אך לא מפורש מה הדין בצער ריפוי ובושת. וכתב הטור (סימן א) שנחלקו הראשונים בדין ריפוי ושבת דאית בהו חסרון כיס (אך צער דלית ביה חסרון כיס פשוט שאין גובין, כמפורש בגמרא לגבי בושת), דהרמב"ם כתב שדנים אותו בבבל אך מדברי הרא"ש יראה שאין דנים אותו.

הב"י מסביר שאע"פ שהגמ' סתמה "אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו" ומשמע שזה כולל ריפוי ושבת, מ"מ הרמב"ם למד שהגמרא מדברת לגבי נזק בלבד, והרמב"ם למד זאת מדאמר רבא כל הנישום בעבד גובין אותו בבבל, ואין לך נישום בעבד אלא נזק בלבד (ולכאורה כן פשט הגמרא שמדובר בנזק בלבד, שהרי הגמרא מתייחסת לדברי רבא – נזקי אדם באדם אין גובין בבבל ועל כך הגמרא מסיקה הלכך אדם באדם וכו' לא עבדינן שליחותייהו דהיינו נזקי אדם באדם, אבל מרפוי ושבת לא דברה הגמרא כלל).

המחבר (סימן א) פסק כרמב"ם והרמ"א הביא דעת הטור (בשם אביו הרא"ש) בשם י"א, והוסיף הרמ"א ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם (דהיינו שלמעשה אין גובין ריפוי ושבת כדינו דהיינו על ידי שומא אלא כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם).

 

סיכום: בזמן הזה אין גובין נזק, צער ובושת. לגבי ריפוי ושבת נחלקו, דלמחבר גובין והרמ"א מביא יש אומרים שאין גובין ולמעשה הוא מכריע על פי המנהג שכופין החובל לפייס הנחבל וקונסים אותו כפי הנראה להם.

 

ב. אדם מועד לעולם - מה הדין בד' דברים?

הדין בצער ריפוי ושבת מבואר במשנה בב"ק כו,א: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם". ובגמ' שם "קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים, מה התם נזק אין ארבעה דברים לא, אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא. ופי' רש"י "דלא חשיבי ד' דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת".

רש"י מחדש שחיוב ד' דברים הוא לא רק במזיד אלא גם בקרוב למזיד, והמקור לכך הוא בגמרא שם כז,א: "ואמר רבה נפל מראש הגג וכו' ברוח מצויה והיזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבושת". וכתב שם רש"י (ד"ה ונתקע) דנפל ברוח מצויה הוה ליה קרוב למזיד, וכן נפסק בשו"ע (תכא, ג): "וי"א דצער ריפוי ושבת חייב אפילו שלא בכוונה, ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד". הגר"א מעיר שאמנם השו"ע כתב "יש אומרים" אך אין חולק בדבר.

 

ג. מה הדין בבושת?

במשנה ב"ק פו,ב: "נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת, שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין, והיינו דוקא במזיד אבל קרוב למזיד פטור על הבושת, כמבואר בגמרא כז,א שאם נפל ברוח מצויה פטור על הבושת.

מה הגדר של "נתכוין"? בגמרא שם: "ברוח מצויה וכו' פטור על הבושת, ואם נתהפך (רש"י: לאחר שהחליט לנפול, דנתכוין לנפול על האדם להנאתו) חייב על הבושת, דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה, מה ת"ל והחזיקה, לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש". וכן הוא בשו"ע (סעיף יא).

 

8.         האם יהיה מותר לאדם להוריד תוכנית מהאינטרנט בזמן שידוע שמשדר גנב את התוכנה.

9.         במה נשתנה העדאת עדים על נזקים ביחס לשאר תביעות ממוניות. סימן תח

תשובה:

באופן עקרוני יש צורך גם בדיני נזיקין בעדים כשרים כשאר דיני ממונות:

נאמר במשנה (ב"ק י"ד:):"שום כסף. שוה כסף. בפני ב"ד. ועל פי עדים בני חורין בני ברית".

מדוע באה המשנה להשמיענו דין עדות כשרה דווקא בדיני ממונות:

רא"ש (ב"ק א,י"ט): ר"י- קמ"ל דאף שור של נוכרי שנגח בשור של ישראל דנים בעדים כשרים, אף שהוא דין עם גוי. אך החינוך (קצ"ב) חלק, וסובר שמקבלים עדות גויים בדין עם גוי, והקשה במנ"ח על הרא"ש, דהא נוכרי נהרג ע"פ עד אחד ומדוע כאן יצריכו שני עדים כשרים? וכתב בשיעורי ר' דוד (ב"ק ט"ו. שכ"ח) שיש לחלק, שכשנידון גוי בדיני ישראל כגון תשלום נזק שלם בשור שנגח שור ישראל, או כשנידון בסקילה כשבא על נערה המאורסה לישראל, אז דנים בעדים כשרים, וכן הוא במזיק בהמת ישראל, אך כשחייב גם בדיני עכו"ם על מעשהו דנים אותו ע"פ גדרי דיני עכו"ם, כגון גוי שגנב.

רמב"ם (נזקי ממון ח,י"ג): אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו, שומעין להן או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן- אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם. ובאר בתה"ד (שנ"ג) שהרמב"ם מלמדנו שאף 'דהרבה פעמים אין עדים כשרים מצוין גבי חבלות נזיקין, בעינן עדות ברורה'. השולחן ערוך (ת"ח,א) פסק את דברי הרמב"ם.

לעומת דבריהם כתב מהר"ם ריזבורק- שקטן, קרוב ואשה, מעידים על הכאות וחבלות דאי אפשר לזמן עדים כשרים פתאום. ור"ת, תיקן לחייב מסור ע"פ ע"א. ד"מ, כתב שיש חולקים על ר"ת, אך בזה"ז שהשעה צריכה לכך יש לבי"ד לרדות החשוד ע"פ עדות קצת, ודברים מוכיחים.

הרמ"א (ל"ה, י"ד) -הביא את דברי תה"ד (שנ"ג), שבדבר אקראי מקבלים עדות נשים וקטנים במקומות שרק הם מצויים, ורק בנזיקין אסר הרמב"ם שמא כ"א ישכור קטן או אשה וירמה בדין, משא"כ באקראי אין לחוש, לכן הרמ"א אינו חולק על דברי הרמב"ם שלא כמהר"מ. (סמ"ע, ל"ה, ס"ק ל, אורים ל"ה, ס"ק כ"ג).

ובערוה"ש (ת"ח,ב): כתב שאם נצריך עדים כשרים בנזיקין יחרב העולם שמנין נביא עדים כשרים בשן ורגל וכדו', אלא שהכל לפי ראות עיני בי"ד, שאם נראה שאין ממש בעדות העדים הלא כשרים ובע"ד מכחישם לגמרי אין דנים ע"פ, ואל"כ מתקבלת עדותם, למעט עדות על שור מועד.

 

קבלת עדים שלא בפני בעל דין:

בגמרא (בב"ק קי"ב:) נאמר: "כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים, או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין".

וכן נפסק בשו"ע (כ"ח,ט"ז). אך הרמ"א (ת"ח,א), כתב ע"פ הנ"י (ב"ק י:) שבדיני נזיקין אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד אפילו היו הוא או עדיו חולים, נשמע מהרמ"א שבנזיקין מחמירים יותר משאר דיני ממונות ואף באונס לא מקבלים שלא בפני בע"ד.

וכתב בשו"ת רעק"א שבאמת נראה שכוונת הנ"י, רק לעניין עדות על שור, שנאמר 'והועד בבעליו', אך תשלומים על מה שנגח כבר דומה לשאר עדויות שמקבלים במקום אונס שלא בפני בע"ד, וצ"ע.

 

10.       קיימא לן דבור פטור על כלים, מה הדין לגבי מים, וכן לגבי תבואה, שנפלו לבור ונתקלקלו? בבא קמא י ע"א תוס' ד"ה שייר טמון, פנ"י ומרומי שדה שם

תשובה:

איתא בב"ק מח: "נפל לבור והבאיש מימיו - חייב. אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה - פטור; מ"ט? הוי שור בור, ומים כלים, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים." ומגמרא זו עולה שגם מים נחשבים ככלים ופטור בבור עליהם. ומגמרא זו הקשו התוספות על רש"י שלא כתב כך-

כתבו התוספות ב"ק י. "שייר טמון - דפטור באש ושור ובור חייב ופ"ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים."

האחרונים תירצו באופנים שונים עי' בהערה^[12].

 

11.       במה שונה פלגא נזקא קנסא משאר קנסות, ציין לפחות שני הבדלים? רשב"א בק לג ע"א ד"ה הקדישו

בגמ' (ב"ק לג.) נחלקו ר"ע ורבי ישמעאל האם שור תם שנגח משלם חצי נזק מגופו של השור או ששמים את המזיק בב"ד ומשלם מעות. רבי עקיבא סובר יוחלט השור- שחצי השור שייך לניזק. ולדעת רבי ישמעאל יושם השור-דהיינו שיכול לפרוע בכסף כשווי השור.

הגמ' שואלת מה הנפק"מ ומתרצת? הקדישו ניזק לרבי עקיבא קדוש ולר"י לא.

להלכה נפסק כרבי עקיבא.

מקשה הרשב"א (שם) כיצד הניזק יכול להקדיש הרי אין חיוב על המזיק כל עוד לא חויב בבי"ד? ומביא תרוץ התוס' שחצי נזק שונה שכתוב "ומכרו את השור החי אניזק ואמזיק קא מזהר רחמנא" משמע שמשעת נגיחה הרי הוא ברשות הניזק.

ממשיך הרשב"א להקשות הרי אם יודה המזיק יפטר, ואם כך אין השור ברשותו של הניזק ויש דין בהקדש שצריך שיהיה ברשותו?

הראב"ד מתרץ שפלגא נזקא שונה משאר קנסות. א) אף אם הודה הבי"ד אומרים לו לשלם. ב) אם תפס לא מוציאים ממנו אף אם תפס אחר הודאת המזיק.

הרשב"א לא מקבל חידושים אלו ושואל מנין לו זה. ועוד הרי מפורש בגמ' שאם מודה נפטר. בספר ההשלמה מתרץ שאם הודה אין בי"ד יורדים לנכסיו אך מורים לו לשלם.

סברת החילוק הוא, שחצי הנזק תשלומי הקרן הוא לעומת שאר קנסות שאינם תלוים בקרן.

הרשב"א מתרץ שכל עוד המזיק לא הודה השור שייך לניזק.

המאירי מסביר מדוע בקרן יוחלט השור: מאחר שהחמירו על הניזק שלא להשתלם אלא מגופו הקלו עליו להחליט השור בידו מעכשו ושאר קנסות שכלם משתלמים מן העליה לא הקלו בכך.

לדעת הרמב"ם הניזק יכול להקדיש רק אחרי העמדה בדין ולשיטתו ההבדל בין פלגא ניזקא לשאר קנסות הוא שבקרן יוחלט השור ובשאר קנסות אין החוב מוחלט. נראה שהסברא שבפלגא ניזקא יש חוב על חפץ מסוים לעומת שאר קנסות שיכול לבחור ממה לפרוע.

הגמ' (בב"ק לה:) מביאה מקרה ששני שוורים הזיקו שני שוורים ויש מחלוקת בין המזיק לניזק איזה שור הזיק. הדין המוציא מחברו עליו הראיה, ואם תפס ניזק גובה כסכום הנמוך.

מקשים הראשונים כיצד מועילה תפיסה הרי פלגא ניזקא קנסא ואין משלם ע"פ עצמו, וכאן הודה שהקטן הזיק גדול וגדול קטן? מתרץ הראב"ד (הובא ברשב"א ד"ה כתב) כנ"ל ששונה פלגא נזקא קנסא משאר קנסות ומועילה תפיסה לאחר הודאה.

הרשב"א דוחה כנ"ל ומסביר שסוגיא זו למ"ד פלגא נזקא ממונא וכן כותב הנמוק"י.

הרמב"ם (נז"מ ט, יא) פסק סוגיא זו והרב המגיד כותב שההסבר כראב"ד.

הגר"א (יג) מסביר שהרמב"ם מעמיד את הסוגיא ביש עדים אך אינם יודעים מי נגח במי ולכן הודאת המזיק אינה פוטרתו. שו"ע כרמב"ם.

הש"ך (ת,יג) דן בדעות אלו ומכריע כרשב"א (נ"י) שאין חילוק בין פלגא נזקא קנסא לשאר קנסות ולא מועילה תפיסה בקנס לאחר הודאה בלא עדים.

הקצות (פח, יד) מביא עוד נפק"מ, בכל הקנסות אין אפשרות למחול על הקנס קודם העמדה בדין (ירושלמי כתובות פרק אלו נערות ה"ז) בפלגא נזקא יכול. אך מעיר שנפק"מ זאת רק למי שמבאר את מחלוקת ר"ע ור"י האם יכול להקדיש קודם העמדה בדין אבל לרמב"ם ושו"ע (תז, ג) שהמחלוקת לאחר העמדה בדין אין נפק"מ זו.

 

סימן שעח

1. .       נפל מהגג והזיק. האם חייב לשלם? סעיף ב, וסימן תכא סעיף יא

תשובה:

ב"ק כז. "ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור בד' דברים, ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בד' דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך - חייב אף על הבשת"

שו"ע (שעח, ב) "נפל מן הגג והזיק, חייב לשלם נזק שלם, בין שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצויה. (דלא מקרי אונס גמור) (טור).

ובסימן תכא יא: "מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק, חייב בד' דברים ופטור מהבושת. נפל ברוח שאינה מצויה, חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים. ואם נתהפך, חייב בכל, אף בבושת, שכל המתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוון לבייש, חייב בבושת".

הסמ"ע (שעח, ב) מביא את דברי הטור שכתב שאם נפל מהגג ברוח שאינה מצויה פטור, ומקשה שבסימן תכא הטור כתב שחייב וכן מוכח בגמרא? ומתרץ, שיש חילוק אם הזיק אדם או כלים. שבנזקי אדם שהתורה חייבה על ארבע דברים, אם נפל ברוח שאינה מצויה פטרנו אותו רק מהתוספות. ובכלים שהחיוב הוא רק נזק ברוח שאינה מצויה פטרנו מכך.

הט"ז חולק על הסמ"ע ומסביר שהטור פוטר כאשר היה מעקה לגג, שהנפילה הייתה באונס גמור.

והב"ח חילק, "בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים משבר סלעים לשאינו כל כך חזקה".

הגר"א כותב שזו טעות סופר בדברי הטור.

 

סימן שפ

1.         עיין סימן רמו

2.         ספינה שעמדה להשבר מכובד המטען, וקם אחד והשליך חפצים לים האם חייב לשלם? ס"ד

תשובה:

פסק השו"ע (סעיף ד): "ספינה שחשבה להישבר מכובד המשוי ועמד אחד מהם והקל מהמשא והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. (רמב"ם)

הגה: וי"א דוקא שטענו יותר מדי דהוי המשוי כרודף אבל אם אינה טעונה יותר מדאי ובא נחשול לטבען חייבין לשלם ומחשבין לפי המשוי ולא לפי הממון. ואף על פי שלא הטיל רק משוי של אחד כולן משלמין. (מגיד משנה)"

המגיד משנה (חובל ומזיק ח, טו) מסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וז"ל:

בב"ק (קי"ז:) "ההוא גברא דאקדים ואסיק חמריה למברא קמי דסליקו אינשי במברא קא בעי לטבועי אתא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל מעיקרא רודף הוה...".

ובההוא פרק (קט"ז:) "ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקלו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון..." וכבר כתב רבינו דין זה כלשונה פ' י"א מהלכות אבידה. ומתוך דבריו נ"ל שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול שהוא צער כבד מגלי הים ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים היה הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי... ומ"ש כאן הוא כשהים מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שאחד או שנים מהם טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא.

ע"פ דברים אלו הוסיף הרמ"א שדין זה רק כאשר הוסיף במשאוי, דינו כרודף וניתן להשליכו.

ובסמ"ע (ט) מביא יישוב אחר בדברי הרמב"ם שבהלכה זו לא דן בשאלה האם בעל המשא ישא את הנזק לבדו, אלא רק בהיתר לזרוק. ולמעשה האם יצטרכו לשלם לו תלוי האם העמיס את המשא באחרונה הוא כרודף ויפסיד ואם העלה ראשון יצטרכו לשלם לו על הנזק.

 

סימן שפא, שפג

1.         חמישה שישבו על ספסל ולא נשבר, ובא אחרון וישב ונשבר, מי חייב לשלם? סעיף א

חמישה הניחו חבילות על בהמה ובא אחרון והניח חבילתו ומתה, מי חייב?

2. חמישה הניחו חבילות על בהמה ובא אחרון והניח חבילתו ומתה, מי חייב?

תשובה:

בגמרא (ב"ק י:): "דתניא: ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו - האחרון חייב". ושואלת הגמרא פשיטא, ברור שאם הם לא שברו ורק מכח ישיבתו הספסל נשבר, שחייב האחרון, ומעמידה הגמרא למסקנה, שהאחרון לא ישב על הספסל אלא רק נשען, וקמ"ל שאף כוחו מחייב כגופו.

ולכאורה יכול לטעון האחרון על היושבים, שלא הוא לבדו שבר את הספסל אלא כוחו הצטרף לכוחם? ועל זה משיבה הגמרא שהאחרון מנע מן היושבים לקום, לכן כל אחריות הנזק נופלת עליו [ביאור הגמרא ע"פ רש"י].

ופסק השו"ע (שפ"א, א): "חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר, ובא אחרון וישב עליו ונסמך עליהם ולא הניחם לעמוד ונשבר, אף על פי שהיה ראוי לישבר בהם קודם (שישב), הואיל וקרב שבירתו, האחרון חייב, שהרי אומרים לו: אילו לא נסמכת (עלינו) היינו עומדים קודם שישבר. ואם ישבו כאחד ונשבר, כולם חייבים. וכן כל כיוצא בזה".

הסמ"ע, כתב שגירסת השו"ע ע"פ פירוש המ"מ- שהרמב"ם ביאר הגמ' כרש"י, היינו שהיושבים אומרים לאחרון שמנע מהם לקום. אך באמת ברמב"ם לא מוזכר פרט זה. לכן ביאור הרמב"ם הוא שהיושבים אומרים שהספסל נשבר מיד כשהגיע האחרון ונסמך, והם לא הספיקו לעמוד כיון שלא הבחינו שרוצה לישב שם (דאם ידעו היו קמים).

הגר"א מבאר שנחלקו רש"י רמב"ם, במציאות שהחמשה לא יכלו לשבור את הספסל לבדם, ובא האחרון ושבר, והיה זמן עד שנשבר הספסל בו הראשונים יכלו לקום, והם לא קמו.

לרש"י כולם חייבים, לרמב"ם האחרון חייב, וטעמו שכיון שכשהראשונים ישבו הם לא עשו מעשה מזיק, אף כשהגיע האחרון אין הם חייבים לקום ועליו מוטל לא לשבת, והוא גורם את הנזק.

לסיכום:

א.      אם לא היה נשבר הספסל ע"י היושבים הראשונים ורק מכח האחרון נשבר, פשיטא שהאחרון חייב.

ב.      אם נשבר מכח האחרון בצירוף לראשונים, לשו"ע חייב האחרון בלבד רק אם מנע מן היושבים לעמוד כשהגיע. לסמ"ע חייב האחרון בלבד, רק כאשר לא הספיקו האחרונים לקום קודם ישיבת האחרון. לגר"א- ע"פ הרמב"ם האחרון חייב אף אם לא מנע את הראשונים לקום, ובלבד, שלא היה בכח הראשונים לבדם לשבור, דעל האחרון מוטל שלא לשבת והוא גורם הנזק.

 

בהמה שהניחו על גבה משאות:

בגמרא (ב"ק י.) דנו 'במרבה בחבילתו', ונחלקו הראשונים מה המקרה: רש"י-מדובר שקרב חבילות זמורות לאש עד שהזיקה.

רמב"ם ושו"ע (שפ"ג,ד)- מדובר בחמשה שהניחו על בהמה משאות: "ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה, ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן חבילות, ומשהניח זה חבילתו עמדה ולא יכלה לילך, האחרון חייב. ואם מתחילה לא יכלה לילך, האחרון פטור. אם אין ידוע כולם משלמין בשוה".

ובאר הסמ"ע (י')- שלא יכל האחרון לטעון כנגד הראשונים שהיה להם ליטול את משאותיהם מן הבהמה, וכיון שלא נטלו, הרי הם שותפים בנזק, וכמו שטוען לגבי ספסל (ולכן העמדנו שם שמנע מהראשונים לעמוד או שלא הספיקו לעמוד), דכאן מדובר שמכח הראשונים כלל לא הייתה הבהמה ניזוקת ולכן לא היה מוטל על הראשונים ליטול משאם. ויוצא שאכן אם גם מכח הראשונים הייתה הבהמה ניזוקת והאחרון קרב את הנזק, כולם שותפים בנזק.

הקשה קצוה"ח, לגבי סיפא דהרמב"ם והשו"ע, מדוע כשאין ידוע, כולם משלמים בשווה, הרי זה ספק ממון, והממע"ה, וכולם צריכים להיות פטורים? ונראה ראיה לרמב"ם מהגמ' (ב"מ פ.), לגבי מנהיג המחרשה והעומד מאחריה, שנשברה המחרשה וכ"א תולה את האשם בחברו- משלמים שניהם. ונלמד שבכל נזק שספק מי הזיק מחלקים ביניהם את הנזק. אך תוספות שם הקשו, שלא קיי"ל כסומכוס ולכן צריכים להיות פטורים, ומדוע לא הזכיר השו"ע את דעת תוס'. ואף בדעת רש"י שם ששניהם חייבים, י"ל שזה אחד מן המקומות בש"ס שבהם היה נראה לחכמים שממון המוטל בספק יחלוקו ואין ללמוד משם, וצ"ע.

 

סימן שפב

1.         אילן שהוא מזיק לרבים שדינו לקוץ ובא אדם זר וקצצו, האם חייב לשלם לבעלים?

הגמ' (ב"ק צא:) מביאה בריתא "שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו – פטור" מקשה רב א"כ כל מזיק יטען כן ויפטר? ומתרץ שמדובר בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. הבעלים טוענים שהם רצו לקוץ לקיים את המצוה. לרש"י שכתב שזה עץ אשירה או שיכול לפול ולהרוג המצווה היא: לא תשים דמים בביתך, ברמב"ם כתוב שהם מזיקים את הרבים אולי יש מצווה לקיים את פסק בי"ד לסלק את ההיזק), ושלא התיר לשני לקצוץ. והקוצץ אומר שהתיר לו לקוץ. ואם קצץ ללא רשות הגמ' אומרת שחייב לשלם כדין גנב מצוות כיסוי הדם שר"ג חייב עשרה זהובים.

הרי"ף (לב:) כותב שהחיוב הוא דין ולא קנס. וכן הסכימו הרא"ש (סי' טו) והרמב"ן (חולין פז. ). המאירי כותב שלדעה זו דנים דין זה אף בזמן הזה.

הריא"ז (מובא בשלט"ג לב: בדפי הרי"ף) כותב שחיוב עשרה זהובים הוא קנס. ולכן אם מודה פטור, ואין דנים זאת בבל.

בדעת הרמב"ם הריא"ז מתלבט האם זה דין או קנס.

אבל ברא"ש (חולין ו,ח) ברמב"ן (שם) וברשב"א (ב"ק צא:) מבואר שאין דנים בזמן הזה אף אם זה דין כיוון שאין בזה חסרון כיס וכן דעת ר"ת (ד"ה וחייבו).

הטור ביורה דעה (סי' כח) כותב שאין גובים בזמן הזה. וכן פסק השו"ע (שפב, א) ומוסיף שאם תפס לא מוציאים ממנו.

הרמב"ם מביא שתי דעות כמה חיוב הקוצץ א. כמו שיראו הדינים. ב. קנס קצוב עשרה זהובים, ומסיים וכן הורו שישלם עשרה זהובים. וכן הכריע השו"ע. הש"ך ( א) מסביר שדעה א' ברמב"ם סוברת שחיוב זה קנס. ובדעה ב' מתלבט האם סוברת שהחיוב הוא קנס ולמדין קנס מקנס או שהחיוב מדינא ומה שקרה לזה קנס כיוון שיש כאן קיצבא כמה לתת כמו בקנסות.

הטור (שפב)- מתחיל בדין קוצץ אילן וכותב שחיובו כפי מה שיראו הדיינים. ובהמשך מביא את הדין של הגוזל מצווה וכותב שחיובו י' זהובים. הש"ך מקשה שזו סתירה ונשאר בצ"ע.

ערוך השולחן (שפג,ו) מתרץ : שקנסו פחות בהסרת מזיק כיוון שרואים שלאדם זה הדבר פחות חשוב שאם היה צדיק לא היה מגיע לידי כך.

הרב פז מתרץ : שדעה א' ברמב"ם סוברת שהחיוב מדינא, ודעה ב' החיוב הוא קנס, כפשט הלשון וכך הורו שיש לקנוס כל גוזל מצווה קנס קצוב, אך אין ללמוד מגזלת מצווה לגזילת קיום מצוות בי"ד ולכן אם קצץ את האילן אין לחיבו ע"פ קצבת הקנס אלא ע"פ הדין, שומת בי"ד.

 

סימן שפו

1.         מצאנו שלושה מושגים קרובים: א) גרמא ב) גרמי ג) גורם לממון.

א. מהו גרמא ומהו גרמי ומה דינם (*2)?

תשובה:

בש"ס מובאים הרבה מקרים בהם אדם פטור על גרמא (אך לכולי עלמא אסור להזיק בגרמא כדברי הגמרא ב"ב כב: ובתוספות שם), ומאידך מובאים פעמים רבות שאדם חייב על נזקים שגרם באופן עקיף ואותם מכנה הגמרא דינא דגרמי.

ונחלקו הראשונים ביישוב הדבר.

א.      שיטת הרמב"ם (חובל ז,ז) שאין הבדל בין גרמי לגרמא ומי שמחייב בגרמי יחייב בגרמא, והפוטר בגרמא יפטור בגרמי. וכיוון שהלכה כר"מ שמחייב בגרמי (ב"ק ק.^[13]) אזי המזיק בגרמא חייב.

וז"ל הרמב"ם:

כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.(ועי' שם בהשגת הראב"ד. "א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה")

לדעת הסמ"ע מרן השולחן ערוך סובר כרמב"ם. אך הש"ך (ס"ק ד) השיג עליו והוכיח שלרי"ף, התוספות, הרשב"א, הרמב"ן ועוד רבים מן הראשונים יש חילוק בין גרמי לגרמא וכמותם סובר השולחן ערוך.

אמנם רש"י סובר כדעת הרמב"ם.

מקור דינו של הרמב"ם:

הגמרא בב"ק צח.-: הביאה מספר מקרים של היזק ורבה פטר בהם משום גרמא, ולבסוף גבי המקרה הרביעי של שורף שטרות של חברו שרבה פטר הביאה הגמרא את הדעות שלר"מ שדאין דינא דגרמי חייב בכה"ג, וסובר הרמב"ם שדברי הגמרא שלדידן שאנו דנים דינא דגרמי חייב בנזק כזה, קאי אכל המקרים ובכל המקרים חייב למאן דדאין דינא דגרמי:

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול - פטור; מאי טעמא? אמר: הא מנח קמך, אי בעית שקליה. והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה - לא; והני מילי דאדייה אדויי, אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד...

ואמר רבה: השף מטבע של חבירו - פטור; מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי. וה"מ דמחייה בקורנסא וטרשיה, אבל שייפא בשופינא - חסורי חסריה...

ואמר רבה: הצורם אוזן פרתו של חבירו - פטור; מאי טעמא? פרה כדקיימא קיימא, דלא עבד ולא מידי, וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי.

ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו - פטור, דאמר ליה: ניירא קלאי מינך.(מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי? אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא, ליכתבו ליה שטרא מעליא! ואי דליכא סהדי, אנן מנא ידעינן? אמר רבא: תהא במאמינו.)

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי שטרא מעליא, ומאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא.

וכך עולה גם מדברי הרי"ף.

אך צריך לומר, כמו שהעיר הקצות (ס"ק ב), שודאי שגם לרמב"ם מצאנו שיש דברים שהם גרמא ופטור עליהם וז"ל: "דהא בשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן בפרק הכונס, ואינך שם פורץ גדר בפני בהמת חברו (צ"ע הרי הרמב"ם מחייב בזה) והכופף קומתו בפני הדליקה והמבעית חבירו והנותן סם המות לפני בהמת חברו ושיסה בו את הכלב בכל הנך להרמב"ם נמי פטור כמבואר בדבריו אלא ודאי דהרמב"ם נמי מחלק בין גרמי לגרמא אלא דסבירא ליה דדוחף ופוחת וזורק בכלל גרמי דחייב הוא".

הרמב"ם עצמו בתשובה (תלב) נשאל מדוע פורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה הבהמה והזיקה - חייב ולגבי לסטים שפרצו ולא הספיקו לגנוב פסק הרמב"ם שפטור. מתרץ הרמב"ם שיש לחלק מה הייתה כוונת הפורץ, אם כוונתו להזיק חייב אך לסטים שפרצו לא הייתה כוונתם להזיק אלא לגנוב. וכך כתב המאירי (ב"ק נו.) וכן כתב השלט"ג (כד. בדפי הרי"ף).

א.     התוספות בב"ב (כב: ד"ה זאת) הביאו מספר חילוקים להבדל בין גרמי לגרמא.

חילוק אחד אמר בשם ר"י שהיכא שעושה בעצמו את ההיזק לחברו אזי חייב מדינא דגרמי.

וז"ל התוספות:

זאת אומרת גרמא בנזקין אסור - ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב"ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר"מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו.

כך גם סובר הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן קז)

עוד אמרת שהוקשה לך מהו ההפרש שיש בין גרמא בנזקין לדינא דגרמי ולדבר הגורם לממון,

תשובה: דינא דגרמי הוא שעושה מעשה בגוף הדבר כגון מראה דינר לשלחני ואמר ליה מעליא הוא דאמר ליה אפסדתן דאמר' לי מעלי' היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח הוא/ ועלך סמיכי דהוה ליה כעושה מעשה בו. ואי נמי שורף שטר דמחמת ששרף את השטר שיש בו שעבוד נכסים ומחמת שרפתו נאבד השעבוד שבו הרי הוא עושה מעשה בדבר שבגרמתו נאבד. וכן מחיצת הכרם שנפרצה שבגרמתו שלא סילק ההיזק שהיה לו לגדור ולא גדר ממונו אוסר ממון חברו ממש וחייב משום דינא דגרמי. אבל בשאינו עושה מעשה לא הוא ולא ממונו בגוף הדבר כגון זוקף את הסלם סמוך לשובכו של חבירו, ואי נמי באומני דיתבי תותי אילני כקורקור דרב יוסף והיוצא בזה לא הוי אלא גרמא בנזקין ואסור ופטור.   

ב.     עוד הביא חילוק בשם ר"י שהיכא שהגיע ההיזק משעת המעשה הוי גרמי וחייב.

וז"ל-

ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק .

ג.      וריצב"א סובר שגרמי הוי קנס מדרבנן. וכל היכא שהיזק מצוי ורגיל לבא קנסו חכמים.

וז"ל-

ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

אם כן נחלקו ר"י וריצב"א אם חיוב גרמי הוא מדרבנן משום קנס או מדאורייתא. הש"ך הביא שהרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) סובר שהוי דאורייתא והש"ך האריך להוכיח כריצב"א שהוי מדרבנן.

הש"ך ליקט את את דעות הראשונים בשאלה זו אם גרמי הוי דאורייתא ודרבנן:

הטור והשולחן ערוך סוברים שהוי דאורייתא מכך שהם מחייבים בסימן סו את היורשים לשלם על שריפת השטרות של אביהם, ומוכח שאין זה קנס שהרי אין קונסים את היורשים על מעשה אביהם. כדעה זו סוברים- בעל התרומות , ראב"י, ראב"ד,

אך כתב הש"ך שכריצב"א סוברים- המרדכי, הסמ"ג, האגודה, תשובות מיימוניות, ר"י בן יקר, שלטי גיבורים, ריא"ז, נימוקי יוסף. וכן תרומת הדשן מסתפק בדבר. ודעה זו הביא הרמ"א בשם י"א.

ומתוך איסוף דעות אלו חולק הש"ך על המהר"י בן לב שכתב ש"יכול המוחזק לומק קים לי הכני דסבירא להו דדינא דגרמי הוי קנסא" שמשמע ממנו שהם מיעוט, אך כתב עליו הש"ך "שנראה שלא ראה את הנך פוסקים שהבאתי דרבים נינהו ודבריהם נראה לי עיקר".

והש"ך באריכות אזל ודן בכל ראיות הרמב"ן כדרכה של תורה.

שו"ע: קיימא לן כר"מ דדאין דינא דגרמי (ודוקא באדם חייב אבל בבהמה לכולי עלמא פטור) לפיכך הדוחף מטבע של חברו עד שירד לים חייב אף על פי שלא הגביהו וכן הפוחת מטבע של חברו והעביר צורתו חייב אף על פי שלא חסרו והמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלוק דקיימא לן שהוא מחול צריך לשלם ללוקח שמו שנתבאר בסימן סו.

השולחן ערוך חייב מדינא דגרמי גם דוחף מטבע וגם הפוחת מטבע וגם מוכר שטר חוב ומחלו. וזוהי דעת הרמב"ם אך הרא"ש ור"ת פליגי והביאם הרמ"א בסעיף ג כדלקמן.

ובסעיף ב כתב השו"ע: וכן השורף שטר חוב של חברו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר שאף על פי שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד ממון ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד. (ומיירי שאין עדים שיודעים כמה היה כתוב בו שאם היו עדים אינו חייב לו כלום שהם יעשו לו שטר אחר (ש"ך: העדים לא יכתבו בעצמם שהרי עשו שליחותן אלא יאמרו לבית דין שיכתוב) כמו שנתבאר בסימן מא)

?כמובא בגמרא זה מחלוקת בין רבה לאמימר אם זה דינא דגרמי. וכתב המהרש"ל שהני מילי היכא שלא שקליה אלא שרף במקום, אך אם הגביה הוי גזלן עליה וחייב לכולי עלמא.

והש"ך חלק על כך , שמכך שרבה סתם דבריו גבי שורף שטרות ולא חילק אם הגביה או לא הגביה כמו שחילק גבי זורק מטבע לים מוכח שגם כשהגביה פטור. והטעם משום ששטר אינו נגזל כמו שקרקע אינה נגזלת.

ובסעיף ג פסק השו"ע: וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שם יפול עליהם לא ישבר וקדם אחר וסלקם ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב המסלק וכן כל כיוצא בזה.

וכתב הרמ"א "וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור, וכן בדוחף מטבע של חברו או פחת צורתה פטור דהוי גרמא בנזיקין. ולכן אפילו זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם בעצמו וסלקו א"ה פטור דעל הזריקה לא מחייב דלא היו ראויים לישבר ומה שסלקן הוי גרמא בעלמא.

סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים או המזיק לחברו בעצתו שיעץ לו או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר כולם פטורים דלא הוי אלא גרמא בנזיקין מיהו משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא וכן בכל גרמא בנזיקין.

י"א דבכל גרמא בנזיקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לעכו"ם ובא שמעון ואמר לו לעכו"ם שאינו שוה כל כך חייב לשלם לו. ואפשר דכי האי גוונא הוי כמסור דחייב. ראובן שהלווה מעות לעכו"ם עלמשכונות ובא שמעון ואמר להלוות לו בפחות והחזיר לראובן מעותיו פטור דהוי גרמא בנזיקין מיהו מקרי רשע.

 

ב. מהו גורם לממון והאם מי שסובר שגרמי חייב סובר שדבר הגורם לממון כממון דמי?

תשובה:

הגמרא בב"ק עא. אמרה "אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שמסרו לשומר, והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר, ור"מ סבר לה כרבי יעקב וס"ל כר' שמעון; סבר לה כרבי יעקב, דאמר: אף משנגמר דינו - החזירו שומר לבעלים מוחזר, וסבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי, דתנן, ר"ש אומר: קדשים שחייב באחריותן - חייב, אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי". והקשו התוספות "תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון"

ותירצו על כך התוספות שתי תירוצים:

א.       וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון

ב.      וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף סב.) [ע' תוס' לעיל נד. ד"ה חמור].

הש"ך (ס"ק יא) צידד כתירוץ השני, ונמצא לפיו שמי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח שהיה יכול להחזירו להנגזל ולומר לו הרי שלך לפני ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדינא דגרמי שהרי גרם להפסיד ממון מכיסו". וכך דעת הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי והשיג עליו המהרש"ל וכך יישב את דבריו הש"ך.

 

2.         בהמה שהזיקה רק בדינא דגרמי. האם חייב בעל הבהמה? סעיף א בהג"ה וש"ך סק"ה

תשובה:

פסק השולחן ערוך סימן שפו,א "קיימא לן כר"מ דדאין דינא דגרמי (ודוקא באדם חייב אבל בבהמה לכולי עלמא פטור) לפיכך הדוחף מטבע של חברו עד שירד לים חייב אף על פי שלא הגביהו וכן הפוחת מטבע של חברו והעביר צורתו חייב אף על פי שלא חסרו והמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלוק דקיימא לן שהוא מחול צריך לשלם ללוקח שמו שנתבאר בסימן סו."

ומבואר ברמ"א שאין בבהמה דינא דגרמי, ומקור דבריו בנימוקי יוסף שכתב הרא"ה בשם רבו. והקשה הש"ך "וצ"ע דרבו של הרא"ה הוא הרמב"ן, והרמב"ן מפלפל בזה בדיני דגרמי שלו ומסיק דחייב, וז"ל ולפום הך סברא שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חברו או אפילו קרען או מחקן פטור דגרמת שורו הוא ומסתברא דחייב ושאני גרמא דריחא דממילא אתיא מהך דהכא דמעשה שורו הוא" אך כתב הש"ך שהרמב"ן לשיטתו שדינא דגרמי הוי דאורייתא אך לשיטתו שהוי דרבנן משום קנס, אין דינא דגרמי בבהמה.

 

3.         האם גרמי חייב מהתורה, או מדרבנן, והאם צריך כוונה כדי לחייב? ש"ך וקצות סק"א

תשובה:

השאלה אם צריך כוונה כדי לחייבו תלויה בשאלה האם חיוב גרמי הוא מן התורה או מדרבנן. כך עולה מדברי הש"ך (ס"ק ו) שהביא את המהרש"ל שכתב שכל דיני דגרמי פטרינן באונס. אך כתב הש"ך שהרמב"ן לא סובר כך אלא רק מוחל ומוסר שטר בזה הקילו רבנן לפטור באונס, אך לא שורף שטרותיו של חברו.

וכתב ששאלה זו תלויה במחלוקת אם דינא דגרמי זה מדינא או מקנסא. הש"ך סובר שמקנסא ולכן פטור הן באונס והן בשוגג. וזו אחת הראיות של הש"ך (ס"ק א) לכך שדינא דגרמי הוי דרבנן משום שהגמרא הביאה שמוסר ממון לגוי כשהוא אנוס פטור, והרי אם דינא דגרמי הוי מדינא מדוע הוא פטור? אמנם הביא הש"ך שהרמב"ן התייחס וכתב "דאקילו רבנן בדבורא ולא עשו בו אונס כרצון" אך כתב הש"ך שזה דוחק "דלמה עקרו רבנן דין תורה אלא ודאי דינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ולכך במסור שהראה, דאינו אלא גרמי מדרבנן פטור באונס וכשנשא ונתן ביד דעשה מעשה וחייב מדאורייתא חייב אף באונס"

עוד כתב הרמב"ן שגרמי בשוגג חייב, אך לש"ך פטור כיון שלא קונסים שוגג אטו מזיד.

 

4.         הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפולו עליהם לא ישברו, וקדם אחר וסילקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר מה דינו והאם יחשב מאבד ממונו לדעת?

תשובה

נחלקו בכך השולחן ערוך והרמ"א בסעיף ג

השו"ע פסק משום גרמי- "וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שם יפול עליהם לא ישבר וקדם אחר וסלקם ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב המסלק וכן כל כיוצא בזה."

והשיג הרמ"א "וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור, וכן בדוחף מטבע של חברו או פחת צורתה פטור דהוי גרמא בנזיקין. ולכן אפילו זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם בעצמו וסלקו א"ה פטור דעל הזריקה לא מחייב דלא היו ראויים לישבר ומה שסלקן הוי גרמא בעלמא."

(והדברים התבארו בשאלה קודמת)

סימן שפז

עי' סי' שנד