הלכות הפקר ונכסי הגר

הלכות הפקר ונכסי הגר

סימן רעד

1.         א. המפקיד שדהו או חפץ אחר האם יכול לחזור ולומר הריני חוזר ממה שהפקרתי, או בענין שיחזור לזכות בו מן ההפקר? (*3)

ב. האם יש איזה זמן מסויים לחזרה או לזכיה? הבא מקורות.

ג. באיזה אופן יכול לחזור בו, האם מספיק שיאמר אני חוזר בי ממה שהפקרתי או שצריך לעשות פעולה כל שהיא?

ד. האם יש הבדל בענין זה בין יאוש להפקר?

תשובה:

א. ישנה מח' תנאים אם אפשר לחזור מהפקר: נדרים (מ"ג:)- לפי ר' יוסי הפקר כמתנה ואינו יוצא מידי המפקיר עד שאחר זוכה בו ולפי רבנן הפקר יוצא מרשות המפקיר מיד. נ"מ- אם מודר הנאה יכול יכול להפקיר כדי שהמודר הנאה יזכה. לפי ר' יוסי אסור ולפי רבנן מותר. והלכה כחכמים. ולכן הפקר אינו כמתנה אלא יוצא מידי המפקיר מיד. לפי זה משמע שא"א לחזור מהפקר וכ"כ שם הר"ן. מיהו קשה מהגמ' שם איך אפשר לחזור בו בג' ימים הראשונים? ואיך יכול לחזור בו אם הפקר יוצא מידו מיד? אלא שהחזרה בג' ימים הראשונים זו תקנה שעשו מפני הרמאים (רא"ש ד"ה מכאן, ר"ן ד"ה תניא). אבל מעיקר הדין א"א לחזור בו כלל.

הרמב"ם כתב (נדרים ב',י"ד) שהפקר אינו נדר אבל הוא כמו נדר שאסור לחזור בו. משמע שאסור לחזור בו ולא שלא יכול, אך הרדב"ז שם פירש שאינו יכול לחזור בו. וכן גרס הגר"א (רעג,ג) ברמב"ם. אבל יש שהבינו ברמב"ם כפשוטו. שהרי גם הגמ' בנדרים (ז'.) הסתפקה אם יש ידות להפקר כמו נדר. וכמו שאסור לחזור בנדר כך גם בהפקר. ולפי זה ג' ימים הראשונים שאפשר לחזור זה מעיקר הדין, ואולי יכול לחזור בו ע"י שאלת חכם או שיכול לחזור בו הכוונה בו לבין עצמו. ולגבי השאלה השניה שהפקר אינו כמתנה ויצא מידי המפקיר מיד- אפשר לומר שהפקר יצא מיד המפקיר וחל שם הפקר. אבל עדיין אפשר לחזור ולעקור את ההפקר למפרע. השו"ע (רעג,ב) כתב כלשון הרמב"ם.

 

ב. בחילוק של הגמרא קודם 3 ימים ולאחר 3 ימים נחלקו הראשונים:

לדעת הרמב"ם (ע"פ הסבר ב) ג' ימים זה מעיקר הדין. ואילו לדעת שאר ראשונים זה תקנה מפני הרמאים.

הראשונים נחלקו בגדרי התקנה:

הרא"ש מבאר שהרמאים היו מפקירים שדותיהם וזוכים בחזרה מההפקר כדי להיפטר ממעשר, ולכן תקנו שבשלושת הימים הראשונים יכול לחזור ולבטל ההפקר, ורשאי לחזור אף בלא מעשה קנין. במצב זה מי שלוקח מהשדה בין הוא בין אחר חייב במעשר אא"כ כיוון לזכות מן ההפקר. ואם יקשה לך מה הועילה התקנה הרי עדיין יכול הרמאי להפקיר ולחזור לזכות מן ההפקר? י"ל שהוא ירא שאם ילקט מצד אחד אחרים ילקטו בו מצד השני.

דברי הרא"ש אינם ברורים כ"כ ונחלקו בהבנתו הסמ"ע והנתיבות.

הסמ"ע ביאר שהתקנה הייתה רק על חזרה בדיבור אולם אם חוזר ע"י קנין נחשב כזוכה מההפקר, והתקנה הועילה משום שאם יכול לחזור רק ע"י קנין הוא מפחד שבינתיים מישהו אחר יזכה לפניו. הנתיבות דוחה את פירושו, שהרי לפני התקנה היה צריך לעשות קנין כדי לזכות, ואם במקרה כזה אין חשש מדוע נזקקו בכלל לתקנה?!

הנתיבות מבאר שהתקנה הייתה אף על זכייה בקנין שיהיה חייב במעשר, וכוונת הרא"ש היא שאם מתכוון לזכות רק בפירות ללא הקרקע פטור מהמעשר. ואין להקשות שכך יבואו לעשות, כי הם מפחדים שגם אחרים ילקטו עימם מהצד השני של השדה.

הר"ן ביאר שכל ג' ימים יכול לחזור בו מהפקרו ואפילו זכה אחר קודם חזרתו, משום שהפקר פטור מן המעשר היו הרמאים מפקירים שדותיהן כדי להפטר והיה דעתן בשעת הפקירן שיחזרו בהן ויזכו בהן ונמצא שלא היה הפקירן אלא להערמה בלבד ולא חל ההפקר כלל ולפיכך הוצרכו לומר שהמפקיר יכול לחזור אפילו יזכה בו אחר כדי להבליט שעדיין לא חל הפקירו. מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ואפי' לא זכה בו אדם משום שלאחר שלשה תו ליכא למיחש לרמאין שכל שנעשה ההפקר ברמאות אין הבעלים מאחרין לזכות בו יותר מג' ימים.

השו"ע (ט) פסק כלשון הרמב"ם: "המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם, כל שלשה ימים יכול לחזור בו; אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מההפקר, בין הוא בין אחר".

יש לציין שהטור השמיט את הדין שאפשר לחזור בו ג' ימים ראשונים שסובר כמפרשים שהחזרה היא מטעם הרמאים שהיו מפקירים כדי להיפטר מן המעשרות והואיל וזה לא שייך היום לכן בטל הדין. וכ"כ הרדב"ז שהדין הזה בטל היום.

האם בחפצים יהיה דין זהה לשדה?

בפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע (הוזכרו לעיל) זה דווקא בשדה וכן מבין החוות יאיר (מובא בקצות ג), וכן מבין ערוך השולחן בטור שהשמיט דין זה. אבל הסמ"ע (יג) והקצות (ג) חולקים וסוברים שלא פלוג רבנן.

ויש בזה מחלוקת ראשונים תוס' (נדרים מה. ד"ה רבי) סובר שתקנה זו רק בקרקע. והרא"ש (בפרושו מג: ד"ה מכאן) סובר שאגב זה תקנו בכל הפקר.

ד. בסימן רס"ב כתב הנתיבות (על פי תוספות בבבא-קמא דף ס"ו ע"א), שקיים הבדל בין[1] ייאוש להפקר. בהפקר יוצא הדבר המופקר מידי המפקיר גם לפני שזכו בו, ואלו בייאוש אינו יוצא מתחת ידיו עד שיזכו בו. לכן יכול לחזור בו מ"יאוש" קודם שזכו בדבר ממנו התייאשו. אמנם יש שסוברים שייאוש דינו כהפקר (רש"י גיטין לח.). בסימן רע"ג כתב נתיבות- שרק לענין 'דעת אחרת מקנה' נחשב החפץ המופקר כרכושו, אך לשאר הדברים אינו רכושו.

 

2. האם יש חילוק בין הפקר סתם להפקר לזמן?

תשובה:

השו"ע (י) כתב: "האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד, עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו. ומשזכה בה, בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו". מקורו על פי הגמרא בנדרים (מד.) בדברי עולא שם.

הר"ן והרא"ש פירשו את הגמ' הנ"ל שלא מצוי כזה הפקר, כיון ששינה זה אמדינן דעתו דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה שיצא מרשותו עד שיזכה בזה אחר לכן סברו רבנן בהפקר שהוא לזמן מה שסבר רבי יוסי בהפקר עולמית. דהיינו, שאינו יוצא מרשות המפקיר עד שיבוא אחר ויזכה בו ולכן יכול לחזור בו.

(עיין שערי יושר שער ה פרק כג שהאריך בגדר הפקר לזמן והיחס לקושית האחרונים מסימן רמו באו"ח שאם השאיל לגוי בהמה יפקירנה לאותה שבת)

 (חגי לרר)

 

סימן ערה

1.         גר שמת וניח בן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, האם הוא יורשו? סעיף א

תשובה:

מהגמ' (קידושין יז:):

"לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה".

אנו רואים שנכסי הגר הפקר ואין בניו יורשים אותו אלא אם כן נולדו לאחר שהתגייר וגם הורתם וגם לידתם היו בקדושה.

וכן אנו רואים בב"ב קמט. מהסיפור של איסור שהיה גר והיה לו תריסר אלפי זוזי ביד רבא ובנו לא ירשו ומשמע משם שגם אם היה היה לו בו שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו יורשו.

וכן פסק השולחן ערוך (ער"ה,א):

"גר שמת ולא הניח בן שהורתו ולידתו בקדושה, אע"פ שיש לו בנים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, כל נכסיו הפקר וכל הקודם בהם זכה"

(חגי לרר)

 

2.         השולח שליח לעדור בנכסי הגר והתכוון על ידי עדורו של השליח לקנות השדה, והשליח לא ידע שהשדה של הפקר ולכן לא כוון לקנות השדה, האם קנה השולח את השדה על ידי מעשה השליח? ומה הדין בשלח את השליח להציע מצעות בשדה ולשכב עליהן אם קנה המשלח השדה? קצות סק"ג נתיבות סק"א

תשובה:

אומרת הגמ' (יבמות נ"ב:) עדר בנכסי הגר וסבור שהשדה שלו לא קנה. וכן פסק השולחן ערוך (רעה, כ"ד-כ"ה).

אך כאשר המשלח ידע וכיוון את מעשה החזקה לקנות מהגר (הפקר) והשליח לא ידע נחלקו בזה האחרונים:

קצות (ג) – המשלח קנה כיוון ששלוחו של אדם כמותו וסוף סוף המשלח ידע. ולכן סגי בכוונת המשלח.

נתיבות (א) – ע"פ הרמ"א (רעה, כא) שכותב "ולא כיוון לזכות או שבנה ע"י פועלים" וכתב על זה הסמ"ע (ס"ק כ"ו) "דהיינו שלא נתכוונו הפועלים לזכות". לומד הנתיבות הפך הקצות (ובסימן קפח דוחה ראיה זו) ואם השליח לא ידע לא קנה המשלח. (ובסימן קפח כתב הנתיבות שבחזקה מועיל ע"י פועל כיוון שבגרמתו תוקן השדה, אך ע"י שליח לא קונה כיוון שאדעתא דנפשיה כעביד).

וכן נראה מסברא שהרי מדובר כאן בהפקר ובהפקר שליחות לא מועיל שהרי חב לאחריני.

בסעיף ט"ו כותב השולחן ערוך: "המציע מצעות בנכסי הגר, כיון שייפה הקרקע בהצעתן, קנה" וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דוקא ששכב על המצעות, דהואיל ונהנה מן גוף הקרקע וגם הציע אותן, קנה (טור)

ובסימן קצב,יא גם השו"ע כתב שצריך שגם ישכב על המצעות.

מקור דין זה בגמ' (ב"ב נ"ג:) וממילא כיוון ששלוחו של אדם כמותו אם שלח המשלח את השליח להציע מצעות בשדה ולשכב עליהם אם ידע השליח שזה שדה הפקר קנה המשלח. ואם לא ידע חזרנו למחלוקת קצות נתיבות.

אך מצד שני אפשר לומר להפך, שלא יועיל כיוון שאכילת פירות לא מועיל לקנות הפקר בחזקה אלא רק מה שלתועלת הקרקע. ושכיבה היא יוצאת מן הכלל כיוון שנהנה גופו מגוף הקרקע. ממילא לא יועיל כלל ששליח יהנה והוי כמו שליח להניח תפילין שלא מועיל.

יד רמ"ה (ב"ב נז.) כותב:

 "והשתא דאתית להכי מסתברא דאפילו גבי בתים וחצרות כי הויא חזקה בישיבה והצעת מצעות וכיוצא בהן. דוקא בישיבה דקונה גופיה, אבל בישיבת שלוחו... לא קניא, דגבי האי אנפא דישיבה מידי דמתהני ליה לקונה בעינן והא לא קמתהני ליה".

(חגי לרר)

 

3.         שתי שדות של הפקר ומצר אחד ביניהן ובא אחד והחזיק באחת מהן לקנות אותה ואת הבאר ואת השניה האם הוא קונה את המצר והשדה השניה או לא? ומה הדין אם בא אחר כך איש אחר והחזיק בשדה שניה אם מעמידין השדה בידי השני? סעיפים ח,ט

תשובה:

אומרת הגמ' (ב"ב נ"ג.):

"ואמר רב אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו, מי אמרינן מצר דארעא חד הוא וקני או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי? תיקו. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות שתיהן מהו, מי אמרינן האי מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי? תיקו".

אנו רואים שר' זירא שאל שאלה זו והגמרא נשארה בתיקו כיוון שלא ברור אם המצר הופך את השדה לשתי שדות נפרדות או שהוא מחבר את שתי השדות לשדה אחת.

הרא"ש[2] (ב"ב ג,ס) והטור כתבו שכיוון שזו אבעיא דלא איפשטא, אם יבוא אחרי זה איש אחר ויחזיק בשדה כראוי השני קנה. וכן פסק השו"ע (רעה, ט), וכתב הרב המגיד שהטעם הוא כיוון שחזקת הראשון מסופקת אז מעמידין את השדה בחזקת האחרון שחזקתו ברורה.

(חגי לרר)

 

4.         גר שמת והיה לו שטר על שדה, ובא אחד והחזיק בשטר כדי לקנות את השדה, האם זכה בשדה? סעיף יא

תשובה:

השו"ע (רעה,יא) פסק: "המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע הכתובה באותו שטר, לא קנה אלא שטר בלבד לצור על פי צלוחיתו". המחבר כתב את לשון הרמב"ם שפסק כן על פי הגמרא (ב"ק מט:) :"בעי מיניה רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתיה דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא א"ל עני מורי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור".

כלומר הרמב"ם והמחבר למדו שהגמרא פשטה למסקנה שאם החזיק את השטר (לרש"י הכוונה לשטר חוב ולרמב"ם הכוונה לשטר מכר- ש"ך) שדה הפקר, את השדה ודאי לא קנה עד שיחזיק בשדה. אך את השטר עצמו קנה לשימוש הנייר כגון לצור על פי צלוחיתו. הש"ך (ג) הקשה שהרי משמע מהגמרא שזו איבעיא דלא איפשטא ואיך פשוט לרמב"ם שקנה ודאי את השטר? והוא מתרץ 2 תירוצים:

א. אפשר שלרמב"ם היתה גרסה אחרת בגמרא: "א"ל לצור ולצור א"ל א"כ אפי' דעתיה אארעא נמי" וא"כ גם לגמרא במסקנה היה פשוט שיקנה את השטר.

ב. לרמב"ם היה קשה מה שאלת הגמרא אם דעתו על השטר או לא? הרי אפילו לא היתה דעתו על השטר הרי אנן קיי"ל כר' יוסי ב"ח שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (ב"מ יא.), וא"כ יקנה את השטר ודאי כי ידו קנתה לו? ולכן ודאי שהקושיא היא לא כרבי יוסי ב"ח, אבל לרבי יוסי ב"ח ודאי קונה.

(חגי לרר)

 

5.         הזכר כל ההבדלים בין חזקה של מוכר וקונה לבין מחזיק בנכסי הגר. סעיף יב והלאה

תשובה:

א.     ב"ב נז.:

"אמר עולא: כל שאילו בנכסי הגר קנה - בנכסי חבירו קנה, כל שאילו בנכסי הגר לא קנה - בנכסי חבירו לא קנה. מתקיף לה רב ששת: וכללא הוא? והרי ניר, דבנכסי הגר קנה, בנכסי חבירו לא קנה! והרי אכילת פירות, דבנכסי חבירו קנה, בנכסי הגר לא קנה! אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא בחצר השותפין עסקינן, דבהעמדה כדי לא קפדי, אמחיצה קפדי."

ומבואר בגמרא שיש הבדל בין נכסי הגר לבין קנין מחברו- שבנכסי הגר קונה על ידי חרישה ולא על ידי אכילת פירות ובקונה מחברו קונה על ידי אכילת פירות ולא על ידי אכילת פירות.

מה שאין קונה על ידי אכילת פירות בנכסי הגר מבואר גם בב"ב נד "ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין, אתא ההוא רפיק תותיה פורתא; אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה. אתאי קא צווחא קמיה, אמר לה: מאי אעביד לך, דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי." אם כן החילוק הראשון שיש בין נכסי הגר לקונה מחברו הוא האם קונה באכילת פירות.

וכך פסק השולחן ערוך בסעיף יב:

 "נכסי הגר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר ושדה שמכרה העכו"ם לישראל ועדיין לא החזיק בה כולם דינם שוה כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה שנתבארו בהלכות מכירה קנה חוץ מאכילת פירות. כיצד? הלוקח קרקע מחברו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה כמו שנתבאר בסימן קצב אבל בנכסי גר או נכסי הפקר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן".

(אבן האזל (זכיה ומתנה פרק ב) כתב את הסברא לחלק שאכילת פירות הוי חזקה משום שכך הוא מתנהג כבעלים שהרי אם לא כן כיצד אוכל פירות ולכן זה נותן בעלות בכל. אך אכילת פירות בהפקר לא נראה שהוא בעלים, שהרי אוכל מן ההפקר. ולכן אין אכילת פירות קונה בהפקר אך אם מתקן בגוף הקרקע זה לא רק הפגנת בעלות אלא עצם התיקון בקרקע מקנה לו. (כי במהות הפנימית זה הפגנת בעלות אך לא כמו אכילת פירות שכל מהותה הוא הפגנת בעלות.)

ב.     כתב השו"ע בסעיף ב: "יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואם החזיק באחת מהם בנכסי הגר או נכסי הפקר קנה כיצד? המוצא פלטרין גדולים בנויים בנכסי הגר או בנכסי הפקר וסייד בהם סיוד אחד או כייר בהם כיור אחד כגון אמה אחת או יותר כנגד הפתח קנה.

מקור הדין בגמרא ב"ב נד. "אמר רב: הצר צורה בנכסי הגר - קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא."

ג.      נעילת דלתות:

הבית יוסף למד ברמב"ם שבעינן בנכסי הגר דווקא העמדת דלתות ולא סגי בנעילה. מה שאין כן בנכסי חברו והסביר הסמ"ע כיון שאין דעת אחרת מקנה. (הבאנו לעיל את סברת אבן האזל שאין אכילת פירות קונה בהפקר משום שאין היא מראה בעלות, אז אפשר שזו הסברא בדין זה, שנעילת הדלת היא לא תיקון בגוף הקרקע כמו שאכילת פירות היא לא תיקון בגוף הקרקע אך סוף סוף קונה משום שהיא מראה בעלות שהרי אם הוא לא בעלים מה הוא נועל ואוכל פירות, ולכן בהפקר אין זה קונה שהרי אפשר שסתם נועל שהרי אין מי שימחה בו. ולכן צריך תיקון בגוף הקרקע ולכן צריך דוקא להעמיד דלתות.)

ד.      חרישה:

האם בחרישה ישנו הבדל בין נכסי הגר לחברו?

ראינו בגמרא דלעיל הנגדה בין נכסי הגר לחברו וכתוב שניר בנכסי חברו לא קנה ובכנסי גר קנה?

ויש להבין מה הסברא בדבר.

ועוד קשה שישנה סתירה בדברי הרמב"ם, שבהלכות זכיה פרק ב' הלכות ג-ד פסק הרמב"ם שכיור וחרישה אינו קונה בנכסי חברו רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכה ג

"יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין, ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה, כיצד המוצא פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר או בנכסי הפקר וסייד בהן סיוד אחד או כייר בהן כיור אחד, כגון אמה או יותר כנגד הפתח קנה. הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה, המפצל זמורות הגפן או שריגי אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר, אם דעתו לעבוד האילן קנה, ואם דעתו להאכיל העצים לבהמה לא קנה."

ובהלכות מכירה א, טז פסק הרמב"ם "המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו"?

מהכסף משנה נראה שמתרץ שמה שלא מועיל נר בנכסי חברו זה לא על חזקת קנין אלא על חזקת ג' שנים.

אך אבן האזל כתב שדחוק מאד לחלק כך שהרי פשטות לשון הרמב"ם מורה שמדבר על חרישה לחזקת קנין, ועוד שהרי חילו של הרמב"ם לענין אכילת פירות היא מהגמרא בנז ואם כן היא מדברת על חזקת קנין אז גם מה שמועיל בנכסי הגר מדבר על חזקת קנין.

לכן מסביר אבן האזל (מכירה א,טו) באופן שונה- אם עשה חרישה כל שהוא היא קונה רק בנכסי הגר, והחרישה שקונה בנכסי חבירו היא חרישת כל השדה. והסיבה- שקנין החרישה הוא לא מדין הוראת בעלות אלא מדין תיקון השדה, וכיון שהבעלים בכל מקרה יחרשו אותה אז אין ניכר מעשה התיקון כיון שהוא לא משמעותי, אך בנכסי הגר זה תיקון משמעותי. כלומר הסביר אבן האזל שאכילת פירות מהותה קנין מדין הרואת בעלות, ורפק בה פורתא זה קנין מדין תיקון. (אך אולי אפשר לומר שגם רפק בה פורתא זה מדין הוראת בעלות, אלא ששדה חבירו עומד לחרישה ולכן חרישה קטנה שבכל מקרה עומדת להחרש על ידי הבעלים לא מבטאת בעלות. מה שאין כן בשדה הפקר ששם אפילו חרישה קטנה לא עומדת להעשות אילו הוא לא היה עושה ולכן היא מבטאת בעלות). וכך גם מסביר את קנין אכילת פירות- שבשדה חבירו אם הוא לא בעלים על השדה אין הוא יכול לאכול את הפירות, ולכן אכילת פירות מבטאת בעלות על השדה. אך בנכסי הגר הוא יכול לאכול את הפירות גם בלא שהוא בעלים על השדה.

וז"ל-

ולכן הנראה לי בביאור דעת הרמב"ם לפי"מ שביאר לנו המ"מ דדין אכילת פירות דקונה אינו עיקר ההנאה של אכילת הפירות אלא מה שנשתמש בה כדרך שהבעלים עושים לכן אינו קונה באכילת איזה פירות, אלא באכילת פירותיה של השדה כדרך הבעלים, וכן הוא בזריעה שזרע את השדה לא במה שזרע מעט גרעינים, וכן בניר שנר את השדה כולה או רובה כדרך בעלים, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, ולמה כתב ונכנס בה הלוקח ודאי אינו יכול לזרוע אם לא שנכנס בה, וע"כ דכונתו דנכנס בה בדרך בעלות וזרע את כל השדה או נרה, וכן אסף את פירות האילן היינו כל פירות האילן ולא שקטף איזה פירות ורק באסף המוכר ונתן ללוקח כתב סל של פירות, וזהו משום דהנאת הפירות אינו הקנין אלא מעשה הבעלות, אבל בנכסי הגר הא קיי"ל דרפק בה פורתא הוי חזקה, ולכן מה שכתב שם הנר את השדה ולא הזכיר שנכנס בה והיינו שלא נכנס בה בדרך בעלים אלא נר קצת כמו רפק בה פורתא ובזה הוא החילוק בין נכסי הגר ובין נכסי חברו.

ובזה נראה לבאר עיקר החילוק שבין נכסי הגר לנכסי חברו דבנכסי הגר ניר קנה ובנכסי חברו לא קנה, ואכילת פירות בנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה, וטעמא בעי דאינו גזה"כ, ולפי"מ שבארנו נראה דהחילוק הוא בזה דאכילת פירות דהקנין הוא משום בעלות לא שייך אלא בנכסי חברו; אבל בנכסי הגר דגם אם הוא אינו רוצה לקנות את השדה יש לו רשות לאכול פירותיה א"כ אין אכילת פירות הוכחה על מעשה בעלות, ומה דניר הוי קנין חזקה בנכסי הגר אינו משום מעשה בעלות אלא דהוי מגדר נעל גדר ופרץ דהוי תיקון השדה, ומה דבנכסי חברו לא קנה בניר היינו משום דהשדה עומדת לחרישה והבעלים בודאי יחרשו ויזרעו אותה, ולכן רפק בה פורתא אינה תועלת הניכרת לשדה ודוקא בנכסי הפקר דאפשר שלא יחרשו ויזרעו אותה, ולכן אם בא אחד וחרש קצת וניכר שדעתו לזרוע אותה מקצת הוי חרישה זאת תיקון לשדה, והוי כמו נעל גדר ופרץ. ובזה מבואר כדעת הרמב"ם דאם חרש כל השדה גם בנכסי חברו קנה דאין מקום לחלק מנכסי הגר לנכסי חברו.

 

6.         ראה בית הפקר או של גר שמת וסייד בו קטע האם קנה הבית, ואם ראובן בנה בקרקע של גר ובא שמעון והתקין בו חלונות מי קנה? סעיף יג

תשובה:

אומרת הגמ' (ב"ב נג:):"המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח" ופירש שם רשב"ם שכנגד הפתח די באמה אבל במקום אחר צריך יותר מאמה.

אמנם מדברי הרמב"ם (זכיה,ב) נראה שדוקא כנגד הפתח קונה אבל שלא כנגד הפתח אפילו יותר מאמה לא קנה כלל. וכמו הרמב"ם פסק השו"ע (י"ג).

לגבי בנית בית על קרקע של גר והתקנת חלונות בו. אומרת הגמרא (ב"ב נ"ג:) "הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר, ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה מאי טעמא? קמא, לבני בעלמא הוא דאפיך".

לרשב"ם (ד"ה והשתא) קביעת מנעול או העמדת דלת מהווים קנין וסגירת מנעול לא, ואילו לפי תוס' (ד"ה ה"מ) רק סגירת מנעול ולא קביעת מנעול והעמדת דלתות, וביאר שהגמ' כאן עוסקת באדם שגם נעל, ונקטה "העמדת דלתות" משום שבד"כ מי שמעמיד את הדלתות הוא גם הנועל. הרא"ש (ג,ס"א) בהסברו הראשון כתב כתוס', ובהסברו השני כתב שכל אחד מהמעשים מועיל, או העמדת דלתות או נעילת המנעול. השו"ע (כא) כתב: "הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר, ובא אחד והעמיד להם דלתות, קנה האחרון" מלשון השו"ע והרמב"ם (זכיהב,ט) משמע שהעמדת דלתות מהווה קנין. אך בסימן קצ"ב כתב שנעילה בלבד תועיל? וה"ה תירץ (מכירה א,טו) שכאשר יש דעת אחרת שמקנה מועיל נעילה משא"כ בנכסי הגר שצריך בנין הדלת.

גם בדעת הרמ"א צריך לחלק. הרמ"א (רעה,כא) פסק כתירוצו הראשון של הרא"ש שצריך נעילה, ואילו בסי' קצב פסק כתירוצו השני שכל אחד מהמעשים מועיל? והסביר הסמ"ע ששם מועיל כי יש דעת אחרת מקנה.

לפי הרמ"א אם הראשון בנה בשלו ובא השני והעמיד דלתות השני אינו קונה שהרי הראשון יכול לומר שלוקח את עציו ולכן השני לא עשה כלום. אבל אם בנה בעציו של הגר ואינו מתכוון לזכות בהם השני קונה אפילו אם בנה בשלו. וי"א אפילו אם בנה בשלו השני קונה.

אמנם השני שרק התקין חלונות ודאי לא קנה שאין זה כתיקון דלתות וודאי לא כנעילת הבית. אמנם, הראשון שרק בנה את הבית אם לא קבע דלתות כלל ולא נעל הרי תלוי אם עשה תיקון בקרקע של חפירת יסודות ובזה גם ישנה מח'.

ר"י מיגאש, רשב"א (ד"ה הבונה): חפירת קרקע ליסודות מהווה קנין. ובבונה פלטרין מדובר שבנה רק ע"ג הקרקע. רמב"ן (ד"ה שם): אינה קנין.

הרמ"א בסוף דבריו הביא את שתי הדעות.

(חגי לרר)

 

7.         גר שמת ולא השאיר יורשים שהדין הוא כל הקודם זה, ובא אחד ובנה בנין על הקרקע, האם זכה בקרקע, וכן אם בא אחד וגר בבית של גר האם קנה? סעיפים טו, כא

תשובה:

תשובה לזה ר' בשאלה הקודמת (ראובן בנה בקרקע של גר ושמעון התקין בו חלונות) שזה תלוי בדעות השונות אם רק בנה על גבי הקרקע בנין ולא קבע דלתות או קבע ולא נעל. או אם יש יסודות לבנין או לא.

עוד נוסיף שהגמרא (ב"ב נג:) אומרת: "המציע מצעות בנכסי הגר קנה" וכתב שם הרשב"ם "ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה ואף על גב דלא היינו נעל וגדר ופרץ שלא תיקן שום תיקון בקרקע אלא שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע הוי חזקה" .

אך הרא"ש (ג,כא) כתב: "אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שולחן ואכל דקנה".

השו"ע כתב "המציע מצעות בנכסי הגר, כיון שייפה הקרקע בהצעתן, קנה". ואילו הרמ"א הוסיף וכתב את דעת הרא"ש: "ויש אומרים דוקא ששכב על המצעות, דהואיל ונהנה מן גוף הקרקע וגם הציע אותן, קנה . ערך שלחן ואכל עליו, י"א דקנה". כלומר למחבר קונה מדין ייפוי פני הקרקע ולרמ"א קונה מדין אכילה. כיוון שצריך שתהיה לו הנאת הגוף. (בסימן קצב השו"ע סע' ט מביא ג"כ את דברי הרא"ש שאם הציע מצעות ושכב עליהם ... קנה.

(חגי לרר)

 

8.         שאלה ב' סימן קצב'

9.         קיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם לא קנה. מה הדין בעודר בנכסי הגר וכסבור שהם של גר אחר אם קנה (*2). סעיף כו

תשובה:

הגמרא (יבמות נב:) אומרת:

"אמר רב יוסף מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני א"ל אביי מי דמי התם לא קא מכוין למיקני הכא קא מכוין למיקני הא לא דמיא אלא לעודר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הוא דקני". וכתב שם רש"י: "וכסבור של גר אחר הוא - ומתכוון לקנות מכל מקום".

וכן פסקו הרמב"ם, והשו"ע (כו):

"עדר בנכסי גר זה וכסבור שהיה של גר אחר, הואיל ונתכוון במעשיו אלו לזכות מההפקר, ה"ז קנה".

(חגי לרר)

 

10.       גר שמת ועמד אדם והחזיק בנכסיו כדין, ואח"כ שמעו שעדיין לא מת, והחזיר המחזיק את הנכסים, ואח"כ שמעו שהשמועה הראשונה היתה אמת, ובא אחר והחזיק בנכסים, מי זכאי בנכסים אלו, ומדוע? סעיף ל'

תשובה:

הגמ' (ב"ב קמב.) אומרת:

"גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה" וכתב על זה הרשב"ם: "החזיק בשניה - אחר שמת הבן או העובר קנה דהשתא ליכא עוד שום יורש. בראשונה לא קנה - דאיגלאי מילתא שהיה לו בן או עובר".

כלומר-הראשונים לא קנו כיוון שבשעה שהחזיקו עדיין לא מת בנו. ויוצא מזה שאם היתה רק טעות בשמועה הראשונה ובאמת כבר מת בנו קודם שהחזיקו הראשונים הרי קנו, גם אם כביכול חזרו בהם.

כל זה לפי רב ששת בגמרא, אך לפי רבא שהלכה כמותו וס"ל שאין לעובר קנין יוצא שמדובר שהשמועה הראשונה היתה אמת ובכ"ז הראשון לא קנה. ההסבר של רבא לכך הוא "שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא". ויש בזה מח' ראשונים בהבנת הדבר:

לרשב"ם מי שבא לתפוס מגר שמת אינו תופס בלב שלם בגלל שחושב שיש לו יורש ולכן התפיסה לא תקיפה.

וא"כ כאשר מחזיר ושומע אחר כך שמת, אע"פ שהתפיסה הראשונה היתה בתוקף אינו קונה שהרי כאשר תפס בראשונה לא תפס בלב שלם. ואם שמע שמת גם בנו ותפס הרי התפיסה בתוקף וקנה כי תפס בלב שלם. וכן כתב המ"מ.

הרמב"ם מפרש שהשני קנה ולא הראשון כיוון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ואז נסתלקו מן הנכסים ונפקעה חזקתן. אפשר לומר שהרמב"ם למד פשט כמו הרשב"ם, או שמא סובר שכאשר מחזיר מה שתפס מוותר על החזקה הראשונה ואע"פ שאח"כ מתברר שהחזרה היתה בטעות הופקעה חזקתו. ולפי זה אין הבדל אם שמע בתחילה שמת רק הגר או גם בנו.

ופסקו הטור והשו"ע (רעה,ל):

"גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, ושמעו שעדיין לא מת או שיש לו בן או שאשתו מעוברת, כולם חייבים להחזיר. החזירו כולם, ואח"כ שמעו ששמועה ראשונה אמת היתה, ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו, כל המחזיק בשנייה קנה, ובראשונה לא קנה".

(חגי לרר)