הלכות אבידה ומציאה

אבידה - כללי

1.         א. מהם התנאים שצריכים להיות כדי שיחייבו להשיב האבידה? (*2), פרט הטעמים והמקורות. טור ופרישה סימן רנט בתחילתו

     ב. באיזה מקרים חייבים להשיב אבידה לפנים משורת הדין? סימן רנט סעיף ה

תשובה:

הערה: השו"ע בסימן רנט' סעיף ב' נותן מעין הקדמה של התנאים לחיוב השבת אבידה והתשובה (בסעיף א') נכתבה על פיו.

א. 1. צריך שתהיה האבידה במקום שהוא חייב להשיב משם:

ברייתא כד,א – 'וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר... המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם'. נפסק כרשב"א ברוב כנענים שפטור מלהחזיר שם, כדברי הגמרא (כד,ב) 'אמר רב אסי המוצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה...' וכן הגמרא בהמשך העמוד 'רבא אזיל בתרי לרב נחמן בשוקא אמר ליה מצא כן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן אמר ליה הרי אלו שלו' וכן נפסק בשו"ע (רנט, ג) שפטור להחזיר ברוב כנענים וחייב לפנים משורת הדין במקרה שנתן ישראל סימן והטעם כפי שהובא בברייתא לעיל והביא טעם זה בשו"ע מפני שהבעלים מתייאשים.

2. צריך שתהיה האבידה במקום שראוי להסתפק בה באבידה:

כפי שאומרת המשנה ל,ב 'מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה' ומסיקה הגמרא שביום אין זו אבידה אף פעם ובלילה זו אבידה תמיד אלא שבבוקר מוקדם ובערב מאוחר אם רואה אותה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז, וכן נפסק בשו"ע (רסא, א).

3. שתהא בעניין שמוכח שהיא אבידה:

כפי שאומר רבא בדף לא,א 'פרה רצה בדרך אם פניה לכיון השדה הרי זו אבידה אם פניה לכיון העיר אין זו אבידה' וכן נפסק בשו"ע (רסא, ב). (לגבי ספק הינוח אומרת הגמרא כה,ב 'ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול' והיינו במקום המשתמר קצת ואם המקום משתמר לגמרי לא ייגע ואפילו אם יש סימן).

4. ושלא תהא מדעת:

כפי שאומרת הגמרא במספר מקומות שפטור באבידה מדעת: כא: 'במכנשתא דבי דרי עסקינן שאבידה מדעת היא', כה: 'אשפה העשויה ליפנות אבידה מדעת היא', כד: 'אי במציף אבידה מדעת היא', לא. 'אי אתרו בה ולא אזדהרו בה וודאי אבידה מדעת היא' וכן נפסק בשו"ע (רסא, ד) והטעם הוא שאין זו אבידה אלא נעשה בידיעת הבעלים.

5. ושיהיה בה שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה:

כפי שאומרת הברייתא כז,א 'תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה' ומסיקה הגמרא שצריך שתהא שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה וכן נפסק בשו"ע (רסב', א') וטעם הלימוד הוא שאין זה ממון חשוב כאשר אין בה שווה פרוטה.

6. ושיהיה סימן בגופה או במקומה[1]:

כדברי המשנה כז,א 'מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים... חייב להחזיר, אף כל דבר שיש לו סימנים...חייב להחזיר' ולגבי סימן מקום נחלקו כב: רבה ורבא אם הוי סימן ונפסק כרבא שהוי סימן דהגמרא כה: לגבי גוזלות מקושרים מקשה 'וליהווי מקום סימן' וכן נפסק בשו"ע (רסב',ג) שאם אין סימן בגוף או במקום פטור והטעם דאם אין סימן הבעלים מתייאשים כשיודעים שנאבד.

7. שהיה מטפל בה אם הייתה שלו:

משנה כט,ב 'מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול' גמרא ל: 'אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר' ונלמד (ל.) מהפסוק 'והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם'.

8. שתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו:

ב"ק קיג,ב - 'דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מניין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר 'לכל אבידת אחיך' – לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני', ואפילו אם כבר הגיע לידו פטור כפי שאומרת שם הגמרא 'אמר רבינא ומצאתה – דאתא לידיה משמע' (וכשיש חילול ה' בדבר אבידתו אסורה – עיין שם). כן נפסק בשו"ע (רסו, א). דין אפיקורס עובד ע"ז ומחלל שבת הוא כזה כפי הגמרא בע"ז כו,ב 'לכל אבידת אחיך – לרבות את המומר' ומסיקה הגמרא דהיינו דווקא באוכל נבלות לתיאבון אבל לא להכעיס, וכן נפסק בשו"ע רסו', ב' שלהם אסור להחזיר.

ב. המקרים שחייב להשיב אבידה לפנים משורת הדין:

1. גמרא ב"מ כד,ב - רב יהודה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה חייב להחזיר. תרתי? אמר ליה לפנים משורת הדין'.

שמואל אומר שאע"פ שלא צריך להכריז ברוב עכו"ם אם בא ישראל ונותן סימן מחזירים לו לפנים משורת הדין וכן נפסק בשו"ע רנט', ה'. הרמ"א ע"פ המרדכי מסייג זאת 'ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין'.

האם כופים להחזיר לפנים משורת הדין? הד"מ מביא שהרא"ש (ומשמע שכך דעת הטור) אומר שלא כופים על כך ואילו המרדכי ע"פ ראב"ן וראבי"ה אומר שכופים וכן פסק הש"ך. הפת"ש כתב שכפייה זו הוי בדברים.

עוד כתב הד"מ ע"פ המרדכי ונפסק ברמ"א (רנט', ז) שגם בזוטו של ים כופים לעשות לפנים משורת הדין (וכבר תמהו באחרונים שלא נמצא כך במרדכי לגבי זוטו של ים ובית הלוי אומר שצריך לומר שכך הייתה גרסת הד"מ במרדכי). הפת"ש (ס"ק ג) הביא את הבית אפרים שלמד מהרמ"א הנ"ל שמי שקנה מהמכס סחורה שנלקחה מיהודי אחר יש לו להחזירה לראשון לפנים משורת הדין דאפילו אם הוי כזוטו של ים יש לעשות לפנים משורת הדין.

2. משנה ב"מ לג,א 'אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, אבידתו ואבידת רבו שלו קודם'. בגמרא שם לומד זאת רב יהודה בשם רב מהמילים 'אפס כי לא יהיה בך אביון' וממשיכה הגמרא 'ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך'. רש"י מסביר ש'אע"פ שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לומר שלי קודם אם לא בהפסד דמוכח' וכן נפסק בשו"ע רסד', א'.

3. משנה כט,ב - 'מצא שק או קופה או כל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול' ובגמרא ל: ' אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חברו נמי פורק וטוען'. הגמרא מספרת שרבי ישמעאל ברבי יוסי שילם מחיר המסע לאדם שרצה שרבי ישמעאל יטעין לו מסעו. שואלת הגמרא 'והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה' ועונה 'רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד'.

הרמב"ם והשו"ע (רסג', ג) למדו מכאן שראוי לזקן ואינה לפי כבודו להשיב אבידה לפנים משורת הדין גם כאשר אינה לפי כבודו. הרא"ש והרמ"א סוברים שאסור לו לזלזל בכבודו ולהחזיר ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין יעשה כפי רבי ישמעאל ברבי יוסי על ידי תשלום כסף.

3.         בזמננו אם אדם מצא עט או תיק של חבירו האם יכול לעכבם לעצמו ולשלם תמורתם?

תשובה:

הגמרא, ב"מ (כט:): "אמר שמואל: המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחת לשלושים יום, ואם אינו יודע לקרות גוללן. גוללן אין, שם דמיהן ומניחן לא? אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי. ספרים לא שכיחי".

האם לתפילין יש דין מיוחד או שהוא הדין לשאר אבידות? נראה שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים:
הרמב"ם (אבידה יג, יד) הסביר שהסיבה שבתפילין שם דמיהן ומניחן היא שמשום מצווה לא קפדי אינשי.

הרא"ש (ב"מ ב, יח): "ואין צריך לטפל בהם לשומרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות, דתפילין משכח שכיחי בכל עידן בית האומן, אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר. לדברי שניהם משמע שדווקא בתפילין יכול לשום דמיהן, אבל בשאר חפצים מקפידים עליהם כיוון שאדם חפץ בשלו יותר משל חבירו".

והסביר הפלפולא חריפתא (ס"ק ד) "משמע דאפילו בדברים השכיחים לקנות בבית האומן דאל"כ למאי נ"מ אצטריך לפ' טעמא דחפץ כו' ולפי זה דעתו כדעת הרמב"ם דמסיים בטעמא דתפילין ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע"כ והיינו הך דרבינו דכיון שאין עשוין להתנאות ולא לשום דבר אלא למצותן מה לו באלו מה לו באחרים משא"כ שאר אבידות שיש בהם צד ההנאות אדם חפץ שלו ביותר לפי שמה שהוא שלו כבר מצא חן בעיניו ומתנאה בו וכ"ש דבר שיש בו צד שמוש. ולכך צריך לי עיון שהטור לא הזכיר מכל זה כלום".

לעומתם הנימוקי יוסף אומר שבכל דבר המצוי בכל שעה יכול לשום דמיהן ולקחתם לעצמו, ולא דווקא בתפילין^[2].

פסיקת השו"ע (רסז, כא) על פי טעמו של הנמוק"י: "מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שהדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה". ולא הביא את טעם הרמב"ם.

האגרות משה (ב, מה) הביא שהאדם יכול לכתוב לעצמו את סכום האבידה כחוב ולהשתמש באבידה עצמה, עד שיבואו הבעלים.

4.         אם מי שהוא רואה אדם שעולה לרכב ונופל ממנו שטר כסף והרכב נסע, האם יהיה מותר לו לקחת ולהשתמש בכסף הזה, ומה דעתך באם נפל השטר לחצרו של אדם, האם יהיה מותר לו לקחתו לעצמו? רסח, ג' ובש"ך שם סק"ב

תשובה:

ב"מ כו,א – 'ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני ייאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן... המתין עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם' ורש"י שם 'נטלה לפני ייאוש – שלא שהה זה כדי למשמש בכיסו, המתין לה וכו' – בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה'. וכן נפסק בשו"ע רנט, א.

אנו רואים כאן שאע"פ שבדרך כלל בכסף אין בעיה של ייאוש שלא מדעת משום שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (כב,ב), אם רואה הכסף לפני זמן של כדי משמוש בכיסו מחויב להשיבו לבעלים ולאחר הנטילה להשיבו לא פוקע חיוב ההשבה גם לאחר הייאוש שהרי אם התכוון לגוזלה לאחר ייאוש עובר משום השב תשיבם. וכיון שמחוייב להשיב לכאורה אסור לו להשתמש בכסף, שהרי הגמרא אומרת לגבי שימוש בדמי אבידה 'אמר רבי חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה, אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא' ונפסק בשו"ע רסז', כה'.

אלא שהרמב"ם והמחבר (רסט) פסקו לגבי ספק הינוח דבדיעבד אם נטלו זכה ותמהו כולם על הרמב"ם מדוע זכה, ונחלקו האחרונים בדבר:

·         הב"י והש"ך הסבירו שכיון שאינו יודע למי להשיבו לאחר ייאוש יכול לעשות בו כרצונו ואע"פ שנפסק כאביי שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש מסביר הש"ך שזהו דווקא לעניין שאם יבוא הבעלים יצטרך להשיב לו, אבל להשתמש יכול. הב"י מסביר שזה לעניין שלכתחילה אסור לקחתו. לכן גם במקרה של השאלה לכתחילה לא ייטול עד זמן ייאוש כדברי הב"י ואם נטל לאחר ייאוש יכול להשתמש.

·         הסמ"ע, הגר"א ור,א אומרים שכיון שנטלו על מנת להשיב אין בעיה של גזל אלא של 'השב תשיבם' ובדבר שאין בו סימן ואין לו יכולת להשיב אין מצווה. בדברי אביי שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש זה כשנטל כדי לזכות לעצמו ולא כדי להשיב ולפי זה גם במקרה שבשאלה לכתחילה לא ייטול כדברי הב"י.

במקרה שנטל: אם נטל כדי להשיב יזכה לעצמו ואם נטל כדי לזכות הווי ייאוש שלא מדעת ואסור.

לשיטת הרמב"ם צריך להסביר את הגמרא בדף כו (שרואים בה שחייב להשיב מטבע גם אחרי ייאוש) או כשיודע מי הבעלים או שכיש סימן כגון מטבע בכיס.

אמנם הרמ"א חלק על השו"ע ופסק כרש"י ותוספות שאינו זוכה בחפץ ולשיטתם גם כשאין דרך להשיב אין זוכה בחפץ ואם כן גם במקרה שבשאלה אסור לו להשתמש בכסף לעצמו.

ויש להוסיף שאפילו לאחר זמן של כדי שימשמש בכיסו עדיין יש מקום לחשוב שהבעלים לא התייאשו במקרה שנסע איתם ברכב עוד אדם או שניים, שהרי הגמרא אומרת 'אמר רב נחמן ראה סלע שנפלה משניים חייב להחזיר. מאי טעמא? שההוא דנפל מיניה לא מייאש' כיון שרק שניהם היו שם אומר המאבד אתבע אותו עד שייתן לי 'בשלושה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא? דההוא דנפל מיניה וודאי מייאש' כיון שכל אחד מהשניים האחרים יאמר שלא הוא לקחה'. מסייג זאת רבא שם ע"פ איכא דאמרי ב' שהוא הנפסק שזה דווקא כאשר אין בה שתי פרוטות אבל כשיש שווה שתי פרוטות חוששים שמא היו שניים שותפים, אחד מחל לחברו על חלקו וחייב להחזיר (ונראה שביותר משלושה לא חוששים לשותפים) אבל למרות הנ"ל אולי כיון שרק עכשיו עלה לרכב ועד עכשיו לא שהה עם שאר הנוסעים כן מתייאש הבעלים דאינו יכול להיות בטוח שלא נאבד השטר לפני שנסע עם שאר הנוסעים.

לגבי שטר שנפל לחצר:

הנ"י (יב,ב בדפי הרי"ף) הביא את הר"ן לגבי 'ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא' (כג:) שמסביר מדוע לא זכתה חצרו של בעל הגת בכופרא בשביל בעליה 'ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא זכי בה לעולם' וכן כתב הרא"ש סימן ט' שמטעם זה לא זוכה חצרו של בעל הגל באבידה בשביל בעליה אלא הוי של מוצאה (משנה כה:), וכן פסק הש"ך (רסח, ב) שחצר יוצרת מצב של באיסורא אתא לידיה[3]. אולם מהתוספות (כו. ד"ה 'דשתיך') מבואר שחולקים על כך שהרי לא תירצו כרא"ש, אלא הסבירו שחצר לא קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, ומשמע שאין בעיה של באיסורא אתא לידיה, ועל פיהם פסק המהרש"ל שאין דין באיסורא אתא לידיה בחצר. המהרש"א חלק על המהרש"ל.

ויש להעיר שלכו"ע הקניין של החצר לא ימנע מאדם אחר לזכות באבידה, כמו במקרה של מעצרתא ובגל שאדם אחר יכול לזכות.

הנתיבות (רסב, א) מקשה על הש"ך שהרי התוספות והרא"ש עצמם כתבו לגבי הלוקח מחברו פירות ומצא בהם מעות (כו:) שגם התגר עצמו יכול לזכות בפירות אם שהו בידו כדי שיערבם עם פירותיו וכן נפסק בשו"ע רסב', יז', והרי לכאורה באיסורא אתא לידיה. הנתיבות מסביר שדווקא כאשר רוצה לזכות מטעם חצר (כגון שבא אחר לזכות ואמר לו בעל החצר חצרי זכתה לי) יש באיסורא אתא לידיה, אבל כאשר אינו רוצה לזכות מטעם חצר יכול לעשות קניין ולזכות בעצמו.

החזו"א (ב"ק יח ס"ק ד)  מקשה כיצד החצר מחייבת בהשבת אבידה הרי חצר זוכה לאדם ואינה מחייבת? לכן הוא מסביר שחצר אינה יכולה לזכות משום שקניין חצר נלמד מיד ובמקום שיד אינה קונה גם חצר הנלמד ממנה אינה קונה, אך אין החצר יכולה לחייבו בהשבת אבדה, וכן כתבו עוד אחרונים. והוכיחו דבריהם מהרא"ש. וכן כתב המאירי (כג:) במפורש.

אך גם לדעות המחמירות כאשר אין בחפץ סימן והוא לא יודע מי המאבד, ניתן לצרף את סברת רע"א (דרוש וחידוש ב"מ כו) שבחפץ שאין בו סימן אין חיוב להגביהו כדי להשיב, לכן החצר אינה מחייבת את האדם בהשבת האבדה והוא יכול לזכות בה.

סימן רס

1. א.    מצא דבר שאין בו סימן וספק אם הונח או נפל ולקחו, האם מותר לו להשתמש בו (מצא דבר שספק לו אם דרך הינוח או דרך נפילה האם חייב להרים?)? סעיף י, ומה הדין ביאוש שלא מדעת ולקחו, האם מותר להשתמש בו (*2)? ש"ך סקכ"ו ונתיבות סקי"ג

תשובה:

הגמרא (ב"מ כה:) הסיקה: "אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר".

הגמרא מדברת מפורשות על דבר שאין בו סימן. (ולגבי דבר שיש בו סימן- הרא"ש סובר שיטול ויכריז, אך הרמב"ם סובר שלא יטול.)

נחלקו הראשונים בהסברת הדין בגמרא 'ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר' :

א.      הרא"ש והתוספות, כמו שהבאנו לעיל, הסבירו שאפילו נטל ולא הלך ממקומו לא יחזיר כיון שכבר התחייב בהשבה מעלייתא.

ב.      הר"ן, הרמב"ן ועוד ראשונים הסבירו כירושלמי שרק אם הלך המוצא לביתו אזי הוא חייב בשמירה מעלייתא.

ג.       הרמב"ם פירש 'לא יחזיר', כלפי חפץ שאין בו סימן, שלא יחזיר כיון שזכה בחפץ בשעה שהגביהו ולכן אין צורך להחזיר, שז"ל "ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו".

והשיג הראב"ד "אמר אברהם- דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו".

הגר"א (רס ס"ק כד) כתב "כן דעתו בכל ספק וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין הלכה כו' וע"ל ס"י ואם נטלם כו'" כלומר זה לשיטתו בכל הש"ס שתפיסה מועילה לכן נטילת החפץ הוי כתפיסה. ויש פה חידוש שהרי פה הספק אם זכה או לא, שלפני שהרים לא יטול שהרי אולי יש לו ספק מצוה ואם כן מה השתנה שכשהרים? (עי' בשיעורי ר' שמואל על דף כא. שדן בדברי הגר"א אלו.)

הבית יוסף והש"ך והסמ"ע הלכו בדרך אחרת, עם שינויים מסויימים, אך כל אלו חידשו חידוש עצום בדברי הסוגיא ביאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן:

הסוגיא אמרה שבדבר שיש בו סימן אזי אם הרים ואחר כך הלה התייאש לא זכה כיון שבאיסורא אתא לידיה. ויש לדון מה הדין בדעת אביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אם הגביה קודם יאוש ואחר כך הלה התייאש, האם גם בכה"ג נאמר שלא זכה כיון שבאיסורא אתא לידיה? בפשטות ודאי שכן ואין לחלק בניהם. אך הם חילוק בניהם.

ואלו תירוציהם:

א.     בית יוסף:

"ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (כא:) דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי (כב:) דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שמצאם אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא".[4]

ב.     סמ"ע :

בדרישה מובא: "והנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם הוא דס"ל דעד כאן לא ס"ל לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין שכיון שאין בו סימן לא שייך ביה הכרזה להכי יחזיק לעצמו שאם יחזירנו למקום שנטלה". ולא הבנתי דבריו, וכבר השיג עליו הש"ך.

ג.      ש"ך:

הש"ך מצדד בדעת הרמב"ם (וכן הסמ"ע) מפשט לשון הש"ס שלא אמר יהא מונח אלא סתם לא יחזיר, וז"ל- "אף על גב דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שא"י למי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה.

והנתיבות העיר על דברי הש"ך והסמ"ע "וגם נראין דבריהם תמוהין דמהיכא תיתי יהיה רשאי להשתמש בו בדבר דאינו שלו וגם לשון זכה בו (ברמב"ם) משמע שזכה בו לגמרי שאפילו בירור עדים שוב לא מהני"

השולחן ערוך פסק כרמב"ם. אך הרמ"א פסק כר"ן וכרמב"ן וז"ל "אבל יש חולקים בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר: דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר והוא ספק אם הניחו בעלים שם לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן עבר ונטלו והוליכו לביתו אם יש בו סימן יכריז אם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו. לא הוליכו לביתו יחזור ויניחנו על מקומו ובמקום שאינו משתמר כלל אפילו ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום הוי של מוצאו ואם יש בו סימן נוטל ומכריז. ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילין שבשדות אפילו ספק הינוח יש בו סימן נוטל ומכריז ואם אין בו סימן לא בגופו ולא במקום לא יטלנו ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזיר שהרי אין המקום מתשמר היטב ויהא מונח עד שיבא אליהו וכן נ"ל עיקר."

נמצא אם כן- שאם מצא דבר שאין בו סימן וספק הונח או נפל ולקחו- לדעת הרמב"ם מותר להשתמש בו וכך פסק השולחן ערוך. אך לרא"ש תוספות ושאר ראשונים אסור וכך פסק הרמ"א.

וביאוש של אמדעת ולקחו- לפי הסבר הבית יוסף והש"ך בדעת הרמב"ם והשולחן ערוך מותר להשתמש בו. ולהסבר הגר"א אסור להשתמש בו.

ב. והאם בקנין חצר אמרינן גם כן באיסורא אתא לידיה? ש"ך סימן רסח סק"ב

תשובה:

משנה: מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים - אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

והסבירה הגמרא שהטעם הוא "מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן"

והקשו הראשונים- שאף שיש להניח שהמטמון הוא מזמן אמוריים הרי שיקנה לבעל הבית בקנין חצר?

התוספות תירץ שכיון שזה דבר שלא יתגלה לעולם לא קונה על ידי החצר.

הרמב"ם כתב "מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו."

והרא"ש לאחר שהביא את תירוץ התוספות, כתב לתרץ באופן נוסף "ועוד י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל. לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה."

ומדברי הרא"ש עולה שאמרינן באיסורא אתא לידיה אם זכתה החצר.[5]

המהרש"ל בחכמת שלמה הוכיח מהתוספות שחולקים על הרא"ש. שהוכיחו התוספות את יסודם שחצר אינה קונה חפץ שאין עתיד לדעת עליו, מהמשנה גבי שולחני "וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא".

ואם נאמר שאומרים באיסורא אתא לידיה גם בחצר, אז אין ראיה מחנות, שהרי החנווני לא זכה בגלל שבאיסורא אתא לידיה.

המהרש"א דחה דבריו משום שהתוספות העמידו את דין חנות ברוב גויים.

אך הש"ך דחה דברי המהרש"א משום שתוספות לא הכריעו שהסוגיא בחנות מדברת ברוב גויים.

ולא הבנתי את המשך דברי הש"ך.

אך הש"ך הסיק כדברי הרא"ש שאומרים בחצר באיסורא אתא לידיה .

סוגיא נוספת הקשורה לכך היא במשנה דף כו: שם איתא "הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז" וסייגה הגמרא שמדובר בלוקח מן התגר שאז המאבד התייאש כשהגיע לתגר, אך לא בלוקח מבעל הבית.

ושאלו הראשונים מדוע לא להעמיד שנמצא אצל התגר, שאז יכול התגר לזכות בזה כיון שבעל הבית התייאש?

התוספות תירצו "וא"ת אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי"ל דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח מן התגר כבר עירב התגר" ועולה מדבריהם שאם מצא את המעות לאחר הזמן-קנה ולא אמרינן שהמעות הגיעו לרשותו בשעת איסור זכייה והאיסור נשאר.

אך בשיטה מקובצת רואים שחולקים- "וכתוב בגליון תוספות דתגר עצמו היה חייב להחזיר דבאיסור אתא לידיה דבאותה שעה שלקחן ודאי לא מתייאש בעל הבית אי הוה ידע".

 אם כן נחלקו התוספות והשיטה אם כשהגיע ליד התגר באיסורא, אף שלא ידע מכך אם נחשב איסורא אתא לידיה.

אמנם המחלוקת היא לא כלפי חצר, אלא כלפי האם אומרים באיסורא אתא לידיה למרות שכלל לא ידע מהדבר. אמנם בחצר יש לדון אם באיסורא אתא לידיה שהרי לא רוצה שהחצר תהיה שליחו, כמו שסובר נתיבות המשפט. והדברים מתבארים בהערה[6]

סימן רסא

2.         המאבד ממונו לדעת מה דין הממון ומדוע? סעיף ד ועיין בסימן שפו

תשובה:

הגמרא אומרת שפרה שנכנסת לגינת גוי, אז אם התרו בבעלים שישמור על בהמתו ולא שומר גם לאחר התראה, אין חובת השבת אבידה על הבהמה אף שיודעים שהגוי יהרוג את הבהמה, משום שהוי אבידה מדעת.

"אי אתרו בה ולא אזדהרו בה - ודאי אבידה מדעת היא".

ונחלקו הרמב"ם והטור אם באבידה מדעת רק אין חובת השבת אבידה או שהוי הפקר.

הרמב"ם פסק (גזילה יא, יא)

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנ' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.

והטור חלק עליו

וכתב הרמב"ם אף על פי שאין לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה וכ"כ הרמ"ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר

האם מחלוקתם היא בכל מאבד ממונו?

הש"ך כתב שגם לרמב"ם יש לחלק בין מקומות שאבדה מדעת פירושה הפקר לבין מקומות שאין זה הפקר. שהגמרא בריש הפרק (כא:) אמרה "תא שמע: פירות מפוזרין, הא לא ידע דנפל מיניה! - הא אמר רב עוקבא בר חמא, הכא במכנשתא דביזרי עסקינן, דאבידה מדעת היא" ושם הפירוש שמותר לו לקחת שהרי מפורש במשנה הרי אלו שלו, וכך ביאר רש"י "דאבידה מדעת היא - שלא נפלו ממנו, ומדעת הניחם הפקר." אך הקצות העיר שודאי שיש מקומות בש"ס שלשון אבדה מדעת אין היא הפקר כמו שמוכח מב"ב פז וכיון שהלשון מתחלף אז אין ראיה.

את קושיית הש"ך ממכנשתא דבי דרי יישב ר' שמואל וז"ל:

"אכן נראה ליישב אפילו נימא כהש"ך דהוי הפקר ממש, די"ל דהנהו פירות שהשאיר בדרך ולא ליקטם אית להו דינא ד"גללים אפקורי מפקר להו" (לקמן כ"ז.) דמודה בהו הרמב"ם דהוו הפקר אף באומדנא. דהנה ידוע מה שכתבו הראשונים בדעת רש"י ב"מ דף י"ב. דהפקר חשיב "דעת אחרת מקנה אותו" (ע"ש רמב"ן, ר"ן ורשב"א) וכתב שם הרשב"א בש"מ דמכל מקום לגללים אין דין דעת אחרת מקנה ע"ש. וצ"ב דאי יסוד ההפקר בגללים הוא משום דאיכא אומדנא דמפקיר א"כ הוי כמעשה הפקר ומאי שנא דלא חשיב דעת אחרת מקנה. ואין סברא לומר דרק במפקיר בפיו ממש הוא דאיכא דעת להקנות משא"כ בגללים, דאי חשיב מעשה הפקר אין מקום לחלק.

אלא על כרחך מוכח דהפקר גללים אינו "מעשה הפקר" כבעלמא אלא נעשה הפקר ממילא מחמת דאין להם חשיבות, ולהכי לא חשיב דעת אחרת מקנה. וכן הוא הגדר בסופי תאנים דהוו הפקר (פסחים ו:), דאינו משום אומדנא דהבעלים עומדים ומפקירים את התאנים אלא דהוו ממילא הפקר כיון דאינם חשובים כלל, דאל"כ אינו מובן ההו"א דגמרא שם דאי משמר שדהו ע"י דבר אחר לא הוי הפקר.

ולפ"ז ניחא דבפירות דמכנשתא דבי דרי שהשאירם ולא ליקטם הוו הפקר דממילא כיון דאינם חשובים כדי לחזור וללקטם, ולכך מהני אף לדעת הרמב"ם, משא"כ זורק כיסו דאינו הפקר דממילא כגללים אלא משום אומדנא דמפקיר הוא דאתינן עלה - לא חל הפקר ע"י אומדנא."         

סימן רסב

1.         מה הדין אם מצא אבדה שווה פרוטה, והוזלה ושווה פחות שווה פרוטה. סעיף א'

תשובה:

שו"ע (רסב, א): "הוזלה אחר מציאה, חייב להכריז". והסביר הסמ"ע: "ולא תימא כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינה שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז, קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה".

מקור הדין:

ב"מ (נה.) "המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל".

2.         ראובן שראה שנפל חפץ משלושה אנשים ומצאו ואין בו סימן, באיזה אופן חייב להכריז ובאיזה אופן אינו חייב? סעיפים ב,ד

תשובה:

ב"מ כו ,ב "ואזדא רב נחמן לטעמיה רב נחמן לטעמיה ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה בשלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה".

מדברי רב נחמן עולה שדווקא כשנפל משלושה וחושד בחבירו שידחוהו מאחד לשני הריהו מתייאש, אבל כשנפל משנים אינו מתייאש וצריך להכריז.

רבא חולק על רב נחמן: "אמר רבא האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשו איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה".

לשיטת רבא, אפילו נפל מ-3 לא מייאש אם שוה פרוטה לכל אחד ואחד, שאולי הם שותפים. ומסביר רש"י :

"אימור שותפי נינהו - בסלע זו, ונאמנים זה על זה, ואין האחד חושד את חבירו בחלקו, ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש, מימר אמר אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק, ונמצא, כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו, והא אוקמיה כאביי, הלכך אף על גב דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר, אבל כי אין בו שלש פרוטות, מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה, ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא, והרי משמט ואמר לא לקחתיו, אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו.

אימור שותפי נינהו - ומהימני אהדדי, ואין חושדין זה את זה, ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

ראה סלע שנפלה - ולא גרסינן משנים".

כלומר, אם שוה 3 פרוטות אפשר לומר שהם שותפים, ואז אין יאוש. אם לא שוה 3 פרוטות אם הם שותפים אין כאן השבת אבידה, ואם אינם שותפים אז בשלושה בני אדם, מסתמא יכולין לדחותו מאחד לשני ומייאש.

ובהמשך אומר רבא די לי שיהא שוב 2 פרוטות ואפשר לומר שהם שותפים ואחד מהם מחל לחבירו ואז לא מייאש וצריך להכריז.

וז"ל השו"ע "ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפילו אין בו סימן, שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו, ואם לא ראה ממי מהם נפל: אם יש בו סימן יכריז ביניהם, ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו" והוסיף הרמ"א "ודוקא ששוה שתי פרוטות כמו שנתבאר ס"ב".

השו"ע פסק כרבא שאם נפל משנים או משלושה בנ"א חייב להכריז שמא הם שותפים ושמא אחד מחל לחבירו אם שוה פחות מ-3 פרוטות, וברמ"א הוסיף ודווקא שתהא האבידה שווה 2 פרוטות.

אם ברור שאינם שותפים והוי 3 בנ"א פטור מלהחזיר שמייאשו עצמן. וכן אף אם ייתכן והוי שותפים אך המציאה שווה פחות משתי פרוטות פטור מלהשיב.

וכן אם שלושתם גויים! (ודוק, ואכמ"ל).

אמנם הגר"א (ס"ק ג, י) כתב שלרי"ף היתה גרסא אחרת שלא גרס שצריך שוה 2 פרוטות, ולכן המחבר בסעיף ד לא נקט שצריך שיהא שוה 2 פרוטות, וכן הרמב"ם לא הצריך שצריך שוה שתי פרוטות.

סימן רסד

1.         מי שירד להציל חמור חבירו, ועל ידי זה איבד את שלו, האם בעל החמור חייב לשלם למציל? סעיף ג

תשובה:

ב"ק קטו.

שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו - אין לו אלא שכרו; ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי - חייב ליתן לו.

ומבואר, שאם לא התנה עם הבעלים משלם לו רק כפועל ולא את חמורו שאיבד. ואם זה לא בפני הבעלים- אז צריך להתנות בפני בית דין, שכך מבואר בב"מ ל: "היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין, אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? שלו קודם".

וכך פסק השולחן ערוך (סעיף ג) "הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו. כיצד? שטף נהר חמורו וחמור חבירו, שלו שוה מנה ושל חבירו מאתיים- הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה כן בפני בית דין חייב ליתן לו דמי שלו." והרמ"א הוסיף "ואם אין הבעלים שם אף על פי שלא התנה כאילו התנה דמי"

אם ירד להציל אך לא הציל, האם משלם לו?

פסק השולחן ערוך (סעיף ד) "ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו". וזאת על פי הגמרא

ב"מ קטז: "בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל ולא הציל, מהו? אמר לו: וזו שאילה, אין לו אלא שכרו. איתיביה: השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם! א"ל: מי דמי? התם עביד שליח שליחותיה, הכא לא עביד שליח שליחותיה."

הרמ"א סייג דין זה, וכתב שצריך לשלם לו שכר רק אם התנה. כלומר אם לא התנה והציל צריך לשלם לו שכר הצלה. אם התנה והציל צריך לשלם לו שכר לפי תנאו. אם לא התנה ולא הציל (על אף שניסה)- אין צריך לשלם לו מאומה. אם התנה ולא הציל אין צריך לשלם לו לפי תנאו אלא לפי לפי שכרו. ונימק הנתיבות שאם התנה אז גילה שהיה שוכר מישהו אחר אז בכל מקרה ההנה אותו שלא שכר מישהו אחר. (לולא דברי הנתיבות קשה להבין את דין זה- שמדוע צריך לשלם לו שכרו, הרי ממאי נפשך, או שישלם לו כל שכרו שהרי התנה וממילא קצץ כמה שווה שכרו, או שלא ישלם לו כלל. אך הסביר הנתיבות שהוא משלם לו שכרו לא כיון שהוא עשה לו מלאכה, שהרי אם כן היה משלם לו שכרו מושלם שהרי קצצו שהמלאכה שווה הרבה, אלא משלם לו מדין נהנה. אמנם היה אפשר לומר שכל תשלום שכרו לפי קציצה זו תקנת חכמים, כמו שעולה מדברי הנימוקי יוסף (ב"ק מב: מדפי הרי"ף אז אפשר לומר שבכה"ג לא תיקנו.)

2.         א. שלטון שתפס שני אנשים למאסר ואחד יש לו עו"ד שטפל בשחרורו וממילא שוחרר גם השני, האם חייב להשתתף בהוצאות? (*3) ב. ומה הדין בכל טובה שאדם עושה לחבירו מבלי ידיעתו, האם יוכל לטעון בחינם עשית לי? סעיף ד

תשובה:

א. אם היה תוספת הוצאות בשביל השני:

כתב הרמ"א "שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואיל ולא התנה עימו". דין זה דומה להפסיד חמורו בשביל להציל חמור חבירו, ולא הציל שחייב לשלם לו שכרו רק אם התנה. וכך ממשיך הרמ"א "ואם לא יצא רק על ידי השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה אף על פי שהאמת איתו מכל מקום חייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות בית הדין".

אם לא היו תוספת הוצאות:

כתב הרמ"א "ואם נראה לבית דין שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר".

וסייג הרמ"א "ונראה לי דדוקא שירד תחילה להציל שלו אלא שהציל גם כן של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נ"ל".

והסביר הנתיבות (ס"ק ו) את טעם הרמ"א "והטעם נראה כיון דאי אפשר להינצל בלי הוצאות ממילא כי אם יכול לכוף את חבירו ליתן כמו שיירא שעמד עליו גייס בסימן רעב. ועי' מה שכתבתי בסימן קעח שכך הדין בכל מקום כשהדבר צריך לשניהם ואי אפשר לאחד לתקן הדבר מבלי חבירו שכופין זה את זה".

פתחי תשובה דן בגדרי זה נהנה וזה לא חסר-

ב. פסק הרמ"א "וכן כל אדם שעושה עם חברו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו".

וסייג הנתיבות "והיינו שהשביחו כגון שאמר לו אכול עמי או דר עמי חייב לשלם. וכן הוא להדיא בר"ן פרק שני דייני אבל כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי וכשהשבת אבידה וכפי שנתבארו דינים אלו בכאן.

3.         שנים שהיו באים בדרך, ולאחד מהם היה כד של יין ולשני כד של ויסקי ונסדק הכד של ויסקי. ואמר לחבירו שפוך את יינך והציל את המשקה שלי, ואשלם לך את היין. האם חייב או לא? אם עשה כך מדעתו, האם חייב בעל הויסקי לשלם לו? הבא כמה אופנים.סעיף ה,ו

תשובה:

המשנה (ב"ק קט"ו.) אומרת:

"זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו".

ומדובר במשנה שהבעלים היו שם והיה לו להתנות עימם שישלם לו על היין שהפסיד אך כיוון שלא התנה הרי הפסיד בעל היין וישלם בעל הויסקי רק שכרו הראוי לו. אך אם הבעלים לא היו שם ולא יכל להתנות בפניהם הרי מקבל יינו כאילו התנו ביניהם. (כך למדו תוס' בכמה מקומות עיין בהערה).

מיהו, השו"ע (רסד, ה) פסק כרמב"ם (גזילה ואבידה ה',ה') שאינו מחלק בין היה לפניו או לא. וכיוון שסובר שהפסד אינו מקבל כלל בין לפניו או לא אא"כ מתנה משא"כ שכר הפסדו מעיקר הדין שזה מה שההנה אותו. ואילו הרמ"א (שם) מחלק כתוס' בין היה לפניו או לא. אך לא ברור לאיזו שיטת תוס' התכוון שכל התירוצים בתוס' מחלקים בין אם היה לפניו או לא. [7]

הגמ' (ב"ק פ"א:) אומרת: "רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר... ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו" אמנם מסיקה הגמרא שהוא דעת יחיד ולכן כתב ( מ"א): שאין הלכה כמותו. וכן פסק הרמב"ם. הרא"ש (י,טז) דחה ראיות הרי"ף וכתב הטור שפסק כר' ישמעאל. הרי"ף והביאו הרמ"א את הרא"ש שפירש התנאי בי"ד שאם בעל הדבש מציע לשלם לבעל היין את היין אם שופך – בעל היין חייב לשלם יינו.

וכתב הסמ"ע (יח) שאף הרי"ף יודה במי שעוסק במלאכתו ואומר לו בעל האבידה השב אבדתי ואשלם לך כל שכר פעולתך, שחייב להשיב, ודווקא במאבד את יינו אמר הרי"ף שאינו חייב כיוון שאומר אני חפץ בייני יותר מדמי ייני. אמנם רעק"א כתב שמתה"ד משמע שאף בזה נחלק הרי"ף.

מהגמרא (ב"ק קט"ז:) עולה שכאשר אין למי שמציל חבירו הפסד יכול השוכר לטעון משטה הייתי בך במה שהבטיח לו שכר מופרז ואין לו אלא שכרו. אבל אם יש למציל הפסד והתחייב לשלם לו מה שהפסיד חייב לשלם כמו שהתנה. ומכאן פסק הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך (רסד, ו) שאם "היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקים ונסדק הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים , וקיבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום".

וכתב הסמ"ע (יט) שמדובר באדם שיש לו עבודה והתבטל ממנה כדי להציל ממון חברו, ולכן צריך לשלם לו שכרו. או אפילו אם אין לו עבודה כעת , מ"מ כיוון שכל השנה עובד בכליו אלו אינו מן הדין שלאיש זה יצטרך לעשות בחינם.

נראה גם כן לדון באופן שהדבש ודאי ילך לאיבוד. השו"ע בסעיף ה כתב "ואם נשפך הדבש לארץ, הרי זה הפקר, וכל המציל לעצמו מציל. והרמ"א כותב וי"א אפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל, זה הוי הפקר".

(חגי לרר)

4.         א. אדם שהיה במצוקה – עצר מונית בסביבה שוממת, נזקק לרופא באמצע הלילה, עזרה בבריחה מהשלטון, והסכים למחיר מופרז. האם האם יכול ראובן לחזור בו, לאחר מכן? (*5) ציין את המקור. סעיף ז

ב. אם הבטיחו לשדכן או למתווך סכום כסף גדול לכשיגמור את הענין האם חייבים לתת לו כל מה שהבטיחו)? סעיף ז ברמ"א.

ג. מה הדין באם שילם מראש, האם יכול לדרוש בחזרה? נתיבות ס"ק ח, פתחי תשובה ס"ק ח

תשובה:

בב"ק קטז ,א:

"אם אמר לו אציל את שלך וכו' - אמאי ונימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר ליה משטה אני בך הכא נמי לימא ליה משטה אני בך! הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא".

מבואר כאן שכאשר אדם מסייע לחבירו אינו יכול לנצל את מצוקת חבירו ואין הוא יכול לדרוש תשלום מופרז בעבור עבודתו, ואין לו אלא שכרו, אולם אם בכך שמסייע מפסיד סכום רב שהיה יכול להשתכר (כגון במעבורת שאם היה דייג יכול לדרוש תשלום גבוה) רשאי לדרוש סכום גבוה ומחוייב לשלם, שאין המסייע צריך להפסיד ואינו יכול לשטות בו. ולכן במקרה בגמרא רשאי הדייג לדרוש סכום גבוה.

יש להעיר שבגמרא מדובר שמי שמציע את הסכום הגבוה הוא הבורח, ומסברא יתכן שדוקא באופן זה יכול לטעון משטה אך לא אם נהג המונית דורש את הסכום הגבוה, כמקרה המתואר בשאלה. ולא מצאנו לכך התייחסות בפוסקים.

הרמ"א מביא בשם התוספות (יבמות קו.) והרא"ש שאם זהו דבר שמשלמים הרבה בעבורו כגון השבעת שדים ורפואות - רשאי לדרוש תשלום גבוה, וחייב ליתן כל מה שהתנה עימו. וא"כ בשאלה לגבי רופא שנראה שמדובר ברופא פרטי חייב לשלם מה שהתנה עימו.

צריך להעיר שרופא רשאי לדרוש סכום מופרז בעבור חכמת הרפואה, אך לא בעבור התרופות (ע' קצות א וכן באה"ג).

לגבי אם זו עבודתו שהיה יכול להרוויח במקום אחר כמו הנהג מונית שבשאלה, כתב הסמ"ע שברא"ש וברמב"ם משמע שאפ' אם לא בטוח שאכן ירוויח הרבה אלא שיש סיכוי מסויים אפ"ה צריך לשלם כל מה שהתנה עימו. ודייק הקצות מהסמ"ע שאם ודאי לא ירויח – אין לו אלא שכרו, אך כתב שמהרא"ש משמע שאפילו אם ברור שלא ירוויח הרבה, מאחר שיש לו הפסד מועט מגלגלין עליו הכל, כמו בדין 'זה נהנה וזה חסר' שאפ' חסרון מועט מגלגלין עליו הכל.

הרב פז העיר שדברי הקצות שייכים רק באופן שהיה מפסיד עבודה אחרת, אבל אין הם שייכים במי שעבודתו בכך, כגון נהג מונית שלוקח אותו במקום אחרים, שאז מה שהוא עוזר לאחרים אינו נקרא הפסד, אלא זוהי עבודתו. אמנם יש להעיר שאולי בסביבה שוממה שאין מוניות ובשעת לילה הוי תעריף מיוחד, ואם דורש את התעריף המיוחד הרי זהו שכרו. ואם אין תעריף מסוים אז נראה שרשאי לדרוש גם סכום גבוה, אמנם צ"ע מה הגבול כי ודאי לא יוכל לבקש פי 10 וכדו'.

הנתיבות הביא מחלוקת ראשונים לגבי מתי טוען טענת משטה: למרדכי קיימת טענת משטה דווקא במילי דמצווה אבל במילי דעלמא לא יכול לטעון משטה ומחוייב לשלם מה שהתנה עימו, לרא"ש ורשב"א תמיד יכול לטעון משטה אף במילי דעלמא. אבל אם עשו קנין - במילי דעלמא לא יוכל לטעון משטה, שהקניין מחייב, אבל במילי דמצווה אפ"ה יוכל לטעון משטה.

וא"כ לרא"ש ורשב"א באדם שבורח מבית האסורים וכשמצילו ממחלה שהוי מילי דמצווה יכול לטעון משטה אני בך. ובמילי דעלמא כגון פועל, סרסור או שדכן - אם היה קנין (או שהוי דבר ללא קצבה שאין אונאה וזהו שכרו) לא יוכל לטעון משטה אף שטוען אונאה שהשכר צריך להיות אחר

ביחס לרופא בלילה, אם מעיר אותו לא מקרי הפסד שהרי אינו עובד באותה שעה. ולא ברור מהו שיעור שכרו של רופא כזה, ומה התעריף שלקח שהוי מוגזם. ואולי יש שכר מקובל של רופא כונן, אך נראה שאין לדמות ביניהם.

הערות נוספות:

קצות ד - אם נשבע או עשה תקיעת כף שישלם הכל אזי מחוייב לשלם ולא יכול לטעון משטה.

נתיבות בשם התשב"ץ - אם אין פער מעל שתות בין שכרו הראוי לבין מה שהתנה ישלם מה שהתנה.

אם תפס או שכבר שילם לו כתב המחבר שזכה במה שבידו.

לסיכום, נראה לומר שהרופא רשאי לדרוש סכום מיוחד שהוי כמומחיות מיוחדת אף שלא מפסיד. ואיני יודע מה הכוונה הסכום המקובל, האם הכוונה לתעריף עבור רופא כונן בקופת חולים וכד' ובכל אופן נראה לומר שזכאי לכל מה שהתנה.

אבל לגבי נהג המונית או מי שמציל מבית האסורים – הקצות כתב שמי שיש לו טענת הפסד רשאי לדרוש שכרו, אולם הרב פז אמר שדברים אלו אמורים דוקא כשיכול להרויח מעבודה אחרת, אבל נהג מונית שזו עבודתו - אינו יכול לנצל את מצוקת האדם (אלא אם כן יטען שבלילה נוסע רק כשמסכימים לשלם לו סכום גבוה או שנוסע רק נסיעות ריווחיות במיוחד ואם אין לו אזי לא עובד, אולי טענתו מתקבלת).

ב. שדכן שהבטיחו לו סכום גדול: כתב הרמ"א שאין לו אלא שכרו ולא מה שהתנה עימו. הש"ך הביא את הרש"ל שכתב שנותן כל מה שהתנה עמו, והסביר שאין כאן מחלוקת אלא הדבר תלוי במנהג המקום, שאצל המהרש"ל נהגו בשדכנות שהוי כדבר שאין לו קצבה.

קצות ג - היכא שמפסיד השדכן זמן וטרחא מכיוון שיש לו הפסד מגלגלין את כל מה שהתנה. יש לציין לאור דברי הרב פז דלעיל שאם מדובר בשדכן שזהו מקצועו אין זה נחשב הפסד, אלא רק אם מתבטל ממלאכה אחרת.

הפת"ש (ח) הביא בשם הב"ח שצריך ליתן כל מה שהתנה, והביא את החולקים עליו - הפמ"א והח"צ.

כאמור, אם תפס השדכן או אם כבר שילם, זכה במה שבידו.

סימן רסו

1.         א. האם חייבים להשיב אבידת גוי? סעיף א, ומה הדין אבידה של גוי ששומר עליה שומר       

           יהודי והאחריות עליו? פת"ש ס"ק א

            ב. מה דין אבידת רשע לתאבון או להכעיס? סעיף ב

            ג. חפץ שמזיק לציבור האם חייב להשיבו לבעליו? סעיף ד

            ד. למי שייכת מציאת אשתו בניו ובנותיו הקטנים או בן יתום הסמוך על שולחנו?

תשובה:

א. אבידת גוי

אין חובה להשיב אבידת גוי, אך אם יש חילול ה' מכך שלא יחזיר חייב להחזיר. ובמקום שאין חילול ה' אסור להחזיק אא"כ עושה זאת לקדש ה'.

מקור הדין: ב"ק (קיג:):

"אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל גוי אסור, אבידתו מותרת... אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה? אמר רבינא: ומצאתה, דאתאי לידיה משמע. תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור".

והאיסור להחזיר לגוי מקורו בסנהדרין (עו:):

"המחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו".

ובמקום קדוש ה' מותר מקורו בירושלמי ב"מ (פרק ב הלכה ה).

ונפסק בשו"ע (רסו, א): "אבדת הגוי מותרת, שנאמר אבידת אחיך, והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה".

ובמקום שישראל שומר על כך כתב הפת"ש (א) בשם רע"א: "יש לדון, ראובן שהיה שומר של גוי וקיבל עליו אחריות שמירה, ונאבד ממנו החפץ, היה נלע"ד בפשיטות שיש על המוצאו חיוב השבה, אף דגוף החפץ של גוי, מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם, לא מיבעיא לר"ש דאמר [פסחים כ"ט:] דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון הישראל, אלא אפילו לרבנן היינו שאין זה החפץ של השומר אבל מ"מ הוא מציל את הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם. אמנם חבירי הרב מו"ה ישראל מפקפק בדבר, דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מיקרי אבידת אחיך. וצ"ע לדינא".

ב. אבידת רשע:

כתב השו"ע (סעיף ב):

חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים.

מקור הדין:

בעבודה זרה (כו:) "לכל אבידת אחיך - לרבות את המומר".

ומעמידים זאת באוכל נבילות לתיאבון, אבל אוכל נבילות להכעיס והמינים והמסורות משמע שם שאסור להחזיר להם אבידה.

ג. חפץ המזיק לציבור:

כתב השו"ע (סעיף ד):

"חתול רע שמזיק לקטנים, אין צריך להשיבו לבעלים, אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו".

ב"ק פ:

"נפק רב ודרש: חתול - מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים".

לשון הרמב"ם (אבדה טו, יז) "חתול רע שהורג את הקטנים..." נראה שרק בנזק גדול כזה אין חיוב השבה משום שהבעלים חייב להורגו קנסנו אותו, אך בשאר נזקים לא נאמר זאת.

ד. מציאת אשתו בניו ובנותיו הקטנים או בן יתום הסמוך על שולחנו

שו"ע רע (ב):

"מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אע"פ שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אע"פ שאינה סמוכה על שלחנו, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו.

אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אע"פ שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העברים, ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת, אינה שלו. רמ"א ...יתום הסמוך על שלחן אחרים, מציאתו לעצמו".

מקורות הדין:

משנה (ב"מ יב.):

"מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה - הרי אלו שלהן".

גמרא (יב:):

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול...

מציאת אשתו (שגרשה): גירשה, פשיטא! - הכא במאי עסקינן - במגורשת ואינה מגורשת. דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת - בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה - כי היכי דלא תיהוי לה איבה, הכא - אית לה איבה ואיבה".

יתום: תוספות (יב: ד"ה רבי יוחנן):

"לא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו".

וכן כתב המרדכי (רטז) וכתב הסמ"ע (ט) בטעם הדין:

"היינו טעמא, דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים, דמשום מצוה רבה מצויים לזונו, ומשו"ה לא תיקנו בכה"ג שתהא מציאתו להמפרנסו".

סימן רסט

1.         א. המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, האם מהני כוונה במחשבה, או בעינן שיאמר בפה? סע' א סמ"ע וש"ך ס"ק א

ב. היה רוכב על החמור וראה מציאה, ואמר לחבירו זכה לי בה, כיון שהגביה לו קנה הרוכב, מה הדין אם המגביה טוען שהגביה לעצמו? סעיף ו

ג. מה הדין במקח כשאמר לחבירו קנה לנו סחורה יחד והלך וקנה טוען שקנה רק לעצמו? סע' ו רמ"א

תשובה:

א. הגמרא, ב"מ (ח.): "אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו".

פסיקת השו"ע: "המגביה מציאה לחבירו אף על פי שלא אמר לו כלום- זכה בה".

נחלקו האחרונים האם צריך המגביה לומר בפיו שמגביה בשביל לזכות לחבירו או שמספיקה המחשבה:
לפי הסמ"ע (א) והקצות (א) צריך שיאמר בפה שמגביה בשביל חבירו, משום שאם לא יאמר הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים.

לעומת זאת, לפי הש"ך והנתיבות מספיקה מחשבה ולא צריך לומר בפיו, ולא הוי דברים שבלב כיוון שאינם סותרים את דיבורו (רשב"א).

ב. המקור: בבא מציעא (ט:): "היה רוכב על גבי בהמה... ובגמרא (י.) : "אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואם תאמר משנתינו? דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי".

פסיקת השו"ע: "היה רוכב על גבי הבהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו: זכה לי בה! כיוון שהגביהה לו, קנה הרוכב, ואף על פי שלא הגיע לידו. ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפילו בעודה בידו. ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר: אני זכיתי בה! זכה בה הנוטל, ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום".

טור כשאדם מגביה מעצמו, יכול לחזור בו כל עוד החפץ בידו.

סמ"ע מקשה- במקרה של תנה לי כיצד יכול לחזור בו, והרי ודאי מדובר שהוציא בשפתייו? ומתרץ שיכול לטעון המגביה משטה אני בך.

ש"ך- לא מצריך שיוציא בשפתיו ולכן אין קושי כיצד יכול לטעון שלא התכוון להגביה בשביל חבירו.

ג. הרמ"א מביא מחלוקת בין ראב"ן והראבי"ה (מרדכי ב"מ רלב) בלשון י"א וי"א:

"ראובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואחר כך אמר דקנאה לעצמו.
י"א (ראב"ן) דצריך לחלוק עם ראובן, דהוה ליה כמגביה מציאה לחבירו. וי"א (ראבי"ה) דאם לא היו לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה. ואם נתרצה לקנות לשניהן, הוי ליה כאלו זכה לשניהן".

מפני שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו רק כאשר חבירו יכול לקנות בעצמו.

סמ"ע: גם לדעת הראב"ן אם חזר בו שמעון קודם שהגביהה ואמר במפורש שקונה רק עבור עצמו- קנה לעצמו.

הנוב"י (פת"ש א): במקרה שאין עדים שקנה שמעון את הסחורה לדעה בסימן קפג (ג) שאם אמר בפני -קנה לעצמו, יהיה נאמן שמעון לומר שקנה לעצמו במיגו שיכל לומר לא קניתי כלל סחורה.

סימן רע

1.         ראובן יש לו בנים גדולים הסמוכים על שלחנו והרויחו סכום גדול בעסק מסחרי או בעבודה אחרת למי שייך הרווח ומה הדין אם מת האב, האם זכאים היורשים האחרים לרשת חלק מהרווחים האלו או לא? סעיף ב הגהת הרמ"א ובנו"כ.

תשובה:

משנה ב"מ יב,א – "מציאת בנו וביתו הקטנים... הרי אלו שלו. מציאת בנו וביתו הגדולים... הרי אלו שלהן". ושמואל מסביר שם בגמרא שקטן זהו קטן ממש וגדול הוא גדול ממש אבל אין הלכה כמותו אלא כדעת רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ש'לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול'. מסביר רש"י שהטעם הוא משום איבה. הד"מ מביא מרדכי (ב"מ סימן תמו) ופוסקו הרמ"א שכן הדין אם הרוויחו בסחורה או במלאכה אבל אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו.

המרדכי מסביר שחלק הבנים לפני מיתת האב ואחריו הוא אותו דבר, וכמו שאחרי מותו לא אומרים שהשביחו לאמצע אלא רק כאשר שכרו פועלים מתפוסת הבית כך לפני מות האב.

והמקור לכך ששכרם של הקטנים יש לו דין כמציאתם: הגר"א מציין לב"ק פז' שם אומרת הגמרא איזה כסף משל הקטנים מגיע לאב 'ריווחא דקא אתי להו מעלמא ולית להו צערא בגופייהו בגווה קפיד', ממון שמגיע להם בלי צער של גופם (זאת אומרת בלי שנחבלו) האב מקפיד עליו.

הש"ך מציין מקור בתוספות ב"מ צב: 'דמדרבנן הוא מציאת קטן ושכרו לאביו'.

בסוגריים ברמ"א מצויין לב"י בשם העיטור בסוף סימן קעז'.

הט"ז אומר שהטעם שאין האב מוריש מעשה בן אחד לבניו האחרים הוא שכיון שלא תבע האב סימן שמחל לאותו הבן וזה דווקא כאשר עשה הבן אוצר מאותו הממון.

הערה: המרדכי כתב שבבת אין מעשה ידיה לאביה ואין הלכה כך.

2. מציאת אשתו בניו ובנותיו הקטנים או בן יתום הסמוך על שולחנו, דינם.

עיין רסו שאלה אחרונה סעיף אחרון.