בס"ד


מס. סידורי:13682

סמכותו של יישוב שאינו מוכר חוקית, לקבוע חוקי עזר ומיסים

שם בית דין:מטה בנימין
דיינים:
הרב בלס יהונתן
הרב הלוי אחיקם
הרב לונצר דניאל
תקציר:
הנתבעים- תושבים בשכונה המרוחקת מהיישוב (דמתקרי: מאחז), שאינה מוסדרת באופן חוקי, טוענים שאין ליישוב הקרוב סמכות חוקית בענייני מיסים והחלטות כלליות בעניני הקרקעות, ומשכך אינם צריכים לקיים את החוזה עליו חתמו, ואינם משלמים מיסים לתובעת.
התובעת- אגודה שיתופית של 'יישוב האם' טוענת מנגד, שיש לה סמכות זו, בפרט שהקמת השכונה לוותה בסיוע רב מהיישוב הן ממוני והן כללי, ובכל העת היישוב משקיע רבות זמן וממון בשכונה בתחזוקתה ובשיפור המגורים בה.
פסק הדין:
יש לאגודה השיתופית סמכות, ועל הנתבעים לקיים את החוזה, ולשלם את חובותיהם לאגודה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ט חשון תשפ"א

פסק דין

סמכותו של יישוב שאינו מוכרת חוקית, לקבוע חוקי עזר ומיסים

התובעת: אגודה שיתופית (...) (להלן התובעת)

נגד: בני זוג (...) המתגוררים בשכונה מרוחקת (להלן הנתבעים)

עובדות מוסכמות

א. החוזה בין התובעת לבין הנתבעים נחתם בתאריך 3.10.2014.

ב. במבוא לחוזה כתוב: "הואיל והאגודה מחזיקה בקרקע אשר נמצאת בשכונה[1]...".

ג. החוזה בסעיף 2.2 תחם את הרשות שנתנה התובעת לתובע להשתמש בשטח לשלוש שנים בלבד, עד 31.11.2017. בסעיף 2.4 קובע החוזה שהתובעת רשאית לדרוש את סילוק המשתמש בכל עת בתוך שלוש שנים אלה בהתראה מראש של שישה חודשים.

ד. סעיפים 2.11 ו-2.12 קובעים מה הם התשלומים שעל הנתבעים לשלם לתובעת.

טענות, תביעה ותביעת נגד

א. התובעים:

בסיס התביעה הוא החוזה בין הצדדים והדרישה היא לכבד את סעיפיו.

בכתב התביעה מיום ד' טו מרחשוון תש"פ (13.11.2019) דורשת התובעת שלושה אלה:

1. "פינוי של הדיר מהמקום בו הוא נמצא... ולהוציאו לחלוטין משטח היישוב". זאת כיוון ש"השטח בו הדיר נמצא הינו בשטח החוזה של החטיבה להתיישבות לטובת ההתיישבות".

2. תשלום הנתבעים את חובותיהם לתובעת עבור הדיר.

3. תשלום הנתבעים את חובותיהם לתובעת בגין הדירה ששכרו.

4. טענת התובעת היא שנכון לאלול תש"פ (9.2020) הנתבעים חייבים לאגודה 34,200 ₪ על תשלומי מיסים, שמירה ושכר דירה; הם חייבים בגין תשלומים לדיר סכום של 49,000 ₪. צורפו דפי חשבון שוטפים לאייש את המספרים האלה.

הנתבעים:

ב. הנתבעים דוחים את התביעות האלו וטוענים שהחוזה שהוא בסיס התביעה מסתמך על הנחות שאינן תואמות את המציאות והם הוטעו כשהסכימו לחתום עליו. זאת ועוד: לתובעת אין מעמד בשטח של השכונה ובפרט בשטח בו מוקם הדיר (שלטענת הנתבעים, על חלקו של השטח התובעת אפילו לא דורשת תשלום מתוך ידיעה שלא מדובר באדמות מדינה).

ג. וז"ל סעיף 6 מהתשובה של הנתבעים לתגובת המזכיר של התובעת:

"ואולם מיסים והטלים ניתן לגבות אך ורק על פי סמכות שבחוק! ורק בהתאם לצו התשלומים המאושר על ידי מליאת המועצה ושר הפנים". ובהמשך הסעיף "גם אם התובעת תוכיח שהיא השקיעה מליארדי דולרים להקים את גבעת השכונה אין בכך כדי לחייב אף אדם במס כל שהוא שאינו מאושר על ידי הגורם המוסמך! קרי שר הפנים!"

ד. ובסעיף 15 של אותו המסמך:

"האם מזכיר התובעת ידע על אי-חוקיות מעשיו? ברור שכן! ראה בנוסף טענתם בסעיף 6 [של תגובת התובעת לכתב ההגנה של הנתבעים] כי עשו והשקיעו כסף 'תוך סיכונים גדולים מול הרשויות'".

ה. סעיף 31 מהמסמך חוזר לנקודה זו:

"התובעת מוסיפה וטוענת שתושבים הסכימו להשקיע מכספם סכומים משמעותיים כדי להקים בתי קבע, תוך סיכון ממשי לכך שיהרסו להם את הבתים. לא ברור מה זה קשור לתביעה על כספי שכירות? למה זה קשור לגביית מס לא חוקית?"

ו. המסמך טוען שגם להחלטות של התושבים בשכונה אין תוקף לחייב את מי שביניהם אשר יחליטו להתעלם מהחלטות אלו. כפי שכותבים הנתבעים בסעיף 35:

"לא ברור איזה מעמד חוקי יש לתושבים בחלוקת הקרקע? לא ברור מי החליט? מה הסמכות שלו להחליט?... ולמה בכלל צריך לעניין את בית הדין הנכבד מה חושבים אנשים שאינם אלא פולשים לשטח ואין להם בו שום זכות מלבד הפלישה?"

ז. יש לציין שבסוף המסמך הזה, לאחר חתימת ב"כ הנתבעים, מופיע המשפט הבא:

"במידה ויחל הסדרה אמיתי בקרקעות השכונה, הנתבעים ישמחו לקחת חלק בתוכנית ההסדרה, ובלבד שלא יקפחו אותה בבחינת לקחת מזה וליתן לזה".

ח. הנתבעים דוחים את התביעה לשלם עבור השירותים שסופקו, מכיוון שמתכחשים לקבלת השירותים האלה כפי שפורטו בתביעה וגם לא הזמינו אותם. לדבריהם תביעת התובעת לא מבוססת על ערך השירותים שקיבלו הנתבעים אלא הוטלה עליהם כמס לא חוקי.

ט. תביעת נגד:

הנתבעים מגישים תביעה נגדית להחזר התשלומים שכבר שילמו לתובעת כשלדבריהם לתובעת לא היתה סמכות לדרוש אותם. סך התביעה הוא 103,697 ₪.

י. כפי שכתבו הנתבעים במסמך התשובה שלהם לתגובת התובעת - התובעת מודה שהחוזה בינה לבין הנתבעים לא התבסס על המשפט המינהלי המחייב ביישוב המוכר על ידי הרשויות.

יא. תשובת התובעת

עם זאת התובעת טוענת (בתגובה לטענות הנתבעים שהנתבעים בעת חתימתם על החוזה היו מודעים לכך שמדובר ביישוב שאיננו "חוקי" כלומר איננו מוכר רשמית על ידי הרשויות):

"הם [=הנתבעים וב"כ] שוכחים לציין שהם הגיעו לשכונה, כאשר היו מודעים ויודעים את מרבית העובדות, אחרי שנזרק עם הדיר שלו ממקום אחד שגם הוא גבעה לא חוקית" (מבוא לתגובת התובעת לטענות הנתבעים). "דיברנו עליהם פתוח פעמים רבות" (סעיף 6). "התושב והאגודה מודעים למצב החוקי פחות או יותר של התיישבות במאחז לא חוקי, הנתבעים לא במקרה הגיע לשכונה ולא ליישוב מסודר ומאורגן שהיה צריך לקבל את כל האישורים הנדרשים" (סיום המסמך).

יב. כנגד זה כתב ב"כ של הנתבעים:

"הם הוטעו לחשוב שהתובעת היא בעל הזכויות על פי דין... ואולם לאחר הגשת התביעה נגדם, כשהתברר להם שהתובעת איננה הגורם המוסמך וכי אין לתובעת זכויות בקרקע... הרי שקמה לנתבעים עילה שבדין לבקש החזר עבור כל הכספים שנגבו ממנו במרמה" (סעיף 4 במסמך שלו).

יג. עיקר טענת התובעת הוא זה:

"הישוב (התובעת) מתחילת הדרך הוא זה שהקים ויצר את הגבעה הייחודית הזו... השכונה לא הוקמה על ידי התושבים אלא על ידי היישוב, הועד והאגודה – תושבי הישוב השקיעו משאבים וכספים רבים בבניית המקום – במשך שנים הגיעו להתפלל ולהשלים מניין בשבתות, לשמירות, השכונה נקראת על שם אחד מוותיקי וממקימי היישוב. הטענה שאגודת היישוב לא פועלת מכוח סמכות ואישור מגוחכת אל מול זה שכל השירותים שניתנים בשכונה מסופקים על ידי מוסדות ועובדי היישוב - גם בדברים אשר בסמכות המועצה האזורית וזו לא תמיד מסכימה לטפל בהם, הישוב נרתם ונכנס לשאת בנטל - הישוב דואג לניקיון מפעם לפעם (גם אם יש תלונות), הישוב דאג להקים ולשדרג גן משחקים בשכונה, הישוב דאג למשחקיה קטנה, היישוב מתחזק ודאג למבנה לטובת בית כנסת בשכונה ומשלמים את העלויות ואת המים והחשמל של המבנה שמסתכמים בהרבה מאוד כסף כל חודש, הישוב דאג לכביש גישה למקום... ועלות הביצוע עמדה על הרבה מעבר ל-100,000 ₪ - שחלקם קיבלנו כסיוע מתנועת ההתיישבות אמנה. אז לטעון אין לכם סמכות, אבל כשתושבים מהשכונה זקוקים לסיוע, לרבות הנתבעים, אז האגודה והוועד המקומי הם כן הכתובת והסמכות – הישוב דואג גם למימון הסעות לילדי השכונה כדי להגיע לגני הילדים ובית הספר בכל בוקר בשל המרחק" (מסמך התובעת סעיפים 3 – 4).

יד. "לעצם העניין – המדינה הכריזה על קרקע כקרקע מדינה – מדובר היה בקרקע בתולית, קרקע של טרשים ושום דבר – הישוב ביחד עם הגורמים המיישבים נרתם פה לעשיה לביצוע תשתיות יקרות, גם אם לא נראים טוב, אבל למשוך קווי חשמל, מים, דרכים, בזק, הבאת מבנים, ביצוע יסודות, ביצוע עבודות עפר – כל אלו דורשים המון השקעה וכסף רב וסיכונים גדולים מול הרשויות – הישוב יצר שם חיי קהילה, בית כנסת, גני משחקים, דרכי גישה, תאורה מינימלית במשך היום, קווי ביוב שלוקחים את הביוב החוצה ועוד... - כל אלו לא צמחו מהשמיים, וגם לא מהמדינה – מי שהשקיע זה מזכירויות הישוב לדורותיהם – לכן הישוב גובה דמי שימוש בקרקע שזה בעצם דמי שימוש עבור השירותים והשתיות הניתנות לטובת הדיר – הדיר מהווה עסק לכל דבר" (סעיף 6 במסמך של התובעת).

טו. גם על הקראוון עליו טענו הנתבעים שלא הוכח שהוא בבעלות התובעת, השיב מזכיר היישוב באופן דומה:

"איזו מין הוכחת בעלות אנחנו צריכים להביא – האם הקרוון הגיע מהחלל והתישב במקום? אף אחד לא חיבר אותו לתשתיות, בנה לו יסודות ועוד?" (סעיף 14 במסמך של התובעת).

הדיון ההלכתי - עקרונות ויישומם המעשי למקרה שלפנינו

* מבחינה עקרונית עומדות לפנינו שאלה אחת: האם להנהגת יישוב (או שכונה) בארץ ישראל שאיננו מוכר על ידי המדינה סמכות הלכתית לקבוע חוקי עזר מחייבים ולהטיל מיסים?

א. ההלכה מחייבת מינוי הנהגה ציבורית לכל קהילה בישראל אשר תקבע ב"ענייני הציבור"

הרמ"א בחושן משפט (סי' ב סעיף א) כותב:

"נוהגין בכל מקום, שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר".

הוא מסתמך בין השאר על דברי הרשב"א בתשובה (חלק א סי' תשכט):

"כל ציבור וציבור במקומן כגאונים וכל ישראל שתקנו כמה תקנות לכל וקיימות לכל ישראל".

הרמ"א שם מוסיף שהסמכויות הניתנות לטובי העיר אינן זהות "בכל מקום" והכל כמנהג המקום.

"נוהגין בכל מקום" להעניק סמכויות לטובי העיר. המנהג עליו כותב הרמ"א – האם יש חובה על "כל ציבור וציבור במקומן" להתאגד ולקבוע תקנות ולמנות הנהגה מקומית? או שמא מדובר על נוהג שאימצו הקהילות לטובתן אך אין בכך חובה?

המהר"ם שיק (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ סי' יט) כותב שקהילה ללא הנהגה קהילתית הקובעת תקנות לא יכולה להישרד:

הנה כל ציבור וציבור במקהלות בני ישראל הם כשותפים ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל ענייני הציבור כמו שארי שותפין. אבל כדי שלא להיות הדבר כקדירה דבי שותפי ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ונאמר מקרא מלא "בפשע ארץ רבים שריה" (משלי כח ב), ולזאת המנהג בכל קבוצת ישראל לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים וכל התיקונים וכל הצטרכות של כל הציבור על פיהם. וקיימא לן בחו"מ סי' ב' דטובי העיר בעירם יש להם רשות לעניין תיקוני העיר כב"ד הגדול אלא שבמקצת דברים של דיני ממונות אין להם כח אלא לפי המנהג.

השותפות עליה כתב המהר"ם שיק איננה על הבתים הפרטיים או הרכוש הפרטי של התושבים אלא שותפות ב"ענייני הציבור" – בכבישים, בתשתיות, במוסדות הציבוריים ובכל מה שמקובל שההנהגה של קהילה מטפלת בהם ומתקנת בהם תקנות. לדוגמה: המחירים בשווקים וצפיפות הבנייה.

גם ספר חסידים (סי' קעט) מסתמך על הפסוק במשלי "בפשע ארץ רבים שריה" לקביעתו שאין לדור בעיר שאין לה הנהגה אחת.

העיקרון המחייב הוא שאסור להשאיר ציבור מופקר למצב של "כל דאלים גבר" כתוצאה מהעדר הנהגה הקובעת והאוכפת חוקים. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל בפרקי אבות: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג ב).

פוסקים של הדור האחרון השתמשו בדברי חז"ל אלה להסביר מדוע מותר ליהודי שומר מצוות לתבוע בערכאות של גויים נתבע שמסרב לדון איתו על פי דין תורה בבית דין: "פשיטא שלא ציותה תורה להניח עושי רשע להפיק זממם, ובכהאי גוונא שפיר נותנים רשות ללכת בערכאות של עכו"ם אשר אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (שו"ת דברי יציב חו"מ סי' ב; וכן בעמוד הימיני סימן ח אות ו).

ספר החינוך (מצוה תצא) מעגן במצוות מינוי שופטים ושוטרים את החובה המוטלת על כל קהל וקהל למנות הנהגה ציבורית שתהיה אחראית להתנהגות נאותה:

יש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו.

ב. האם רק האישור של המדינה עושה קהילה לקהילה שעליה לדאוג להנהגה מקומית?

התשובה היא שלא. במקומות רבים ולאורך הדורות מלכי הגויים לא התערבו בהקמת ערים ושכונות, והקהילות היהודיות – גם ללא הכרתו של המלך – מינו טובי העיר להנהגתן.

הרב שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה תליתאי א סי' סא) כותב שההתערבות של הקיר"ה (= הקיסר ירום הודו) היתה התפתחות של ה"דורות הללו". תשובתו דנה בשאלה של המיסים העירוניים שמשלמים הכפרים הקטנים החייבים להישען על ערים גדולות לשירותיהם, לאיזו עיר הם נספחים? זאת כשההלכה קובעת פיתרון אחד והשלטון של הקיר"ה פיתרון שונה.

הוא כותב ששייכנו את הכפרים לפי הפיתרון ההלכתי

"בדורות הראשונים שלא היו נימוסי הקיר"ה, אבל בדורות הללו דהוי דתי הקיר"ה למי שייך כל כפר וכפר, בזה הוי דינא דמלכותא דינא ושייך הכל להעיר שנותנין לשם מס כפי דת הקיר"ה, הכל שייך להעיר הזאת כפי דת הקיר"ה כי דינא דמלכותא דינא בעניינים כאלו".

ג. האם במדינת ישראל, שקובעת מעמד לקהילות גם ביו"ש, התעלמותה ממקום אחד שוללת את הגדרתו כ"קהילה" בה חייבת לקום הנהגה ציבורית?

במדינת ישראל השלטון מתערב בהגדרת המקומות השונים ונותן הכרה ממלכתית לשכונות וערים, מועצות ומושבות. האם התעלמות, אי-הכרה, של המדינה מקהילה שהוקמה על אדמות המדינה שוללת ממנה גם מבחינה הלכתית – מכוח "דינא דמלכותא" – את מעמדה כקהילה?

על פי ההלכה מה שקובע במקרה זה הוא המצב בשטח ולא המעמד המשפטי הפורמאלי בדיני המדינה.

קהילה שלמעשה (דה- פקטו) עומדת ותושבים גרים בה ומשקיעים בה, שיש בה רחובות ותשתיות ועולות בה בעייות של נזקי שכנים, אסור להפקיר אותה ללא הנהגה, וזאת מהסיבות שמנינו לעיל.

לאחר מלחמת השחרור נפסק בהלכה שהמעמד ההלכתי של תוצרת חקלאית הגדֵלה באדמות נפקדים של אויבים שברחו בעת המלחמה מהארץ נקבע על פי המצב המעשי בשטח ולא על פי האות הכתובה בצו או בחוק.

הרב צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סי' עד) כותב:

כתב כת"ר בעניין נכסים הנטושים ע"י הערבים מזמן מלחמת השחרור שהשאירו אחריהם במנוסתם שדות זרועות תבואות, כרמים ופרדסים שרכוש זה אינו כהפקר אלא עומד ברשות בעליהם הערבים שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב וכו', המציאות מכחישה אותו.

בנסיבות בהן הוקמו בתים ותשתיות ביישוב או שכונה לא מוכר על ידי המדינה, אלה לא הופקרו (גם אם השכונה תוכר על ידי המדינה, האדמות לא עוברות לבעלות הפרטית של האזרחים). על פי החוק הקיים אין למישהו (מי שאינו המדינה עצמה בצו של המינהל או הצבא) זכות לפגוע בבתים ותשתיות אלה או לקחת אותם לעצמו.

התעלמות המדינה – בוודאי כשהיא נמשכת לאורך שנים – היא ביטוי למדיניותה בעת הזאת שלא להתערב. לכן גם ללא הכרה רשמית המציאות היא הקובעת שיש קהילה, ועליה מוטלת חיוב הלכתי להקים הנהגה קהילתית.

בהמשך נראה שגם אם ח"ו המינהל והשלטון יפעלו לגרש את התושבים, חשוב שתהיה לקהילה הנהגה קהילתית. מצב של "כל דאלים גבר" בנסיבות אלו מסוכן במיוחד, גם לתושבים וגם לאחרים.

ד. שכונה לא מוכרת שהוקמה ליד יישוב קיים שמספק לה שירותים והשקיע בתשתיותיה

מבחינה הלכתית על פי הנוהג בקהילות ישראל כששכונה מחוברת למוסדות ולתשתיות של יישוב גדול יותר שאף השקיע בה את הכספים שלו, אזי זכאי היישוב לגבות ממנה מיסים. התקנות של היישוב הגדול מחייבות גם את השכונה. כמובן היישוב זכאי להחליט לתת אוטונומיה מסוימת לשכונה. בשאלה מתי תיחשב השכונה לישות בפני עצמה (בהעדר החלטה של המדינה), הכל הוא לפי נסיבות העניין.

וכך כתוב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' סה; מובא גם בסמ"ע סי' יד ס"ק י):

מה שכתבו קהילא קדישא ומנהגם הנז', שכל סביבותיהם השייכים לבית החיים שלהם יהיה דינם ותורתם כמותם לענין ב"ד דלהון, גם בהא שפיר קאמרי. וכן הוא מנהג בתי דינין כמדומה לי בכל מקום.

וכך כותב החת"ם סופר (או"ח סי' קצג) בעניין אותם התושבים של כפרים הסמוכים לקהילה קטנה שבמשך השנה מרחיקים נדוד לפרנסתם:

כל אלו הישובים אשר הם מהקהלה מאז, צריכים לכל דברי הקהלה... ממילא צריכים להשתתף בבנין בהכ"נ ומקוה, וצריכים לרב ושוחט וכל מה שצריך לקהילת ישראל, ויהי' מוכן לפניהם לעת הצורך שימצאו הכל מוכן לפניהם אפילו פעם אחת בשבוע, ומכיון שנשתתפו, אעפ"י שהרחיקו נדוד לגור באשר ימצאו לצורך פרנסתם, מ"מ הרי בהכ"נ לפניכם, בואו והתפללו שם יום יום ומי מוחה? והרי הרב לפניכם, בואו ושאלו ממנו יורה יורה ידין ידין, הנה השוחטים לפניכם כרצונכם, ואם בני הקהלה משתמשים בהם - לא יוסיפו לשלם פרוטה א' יותר, ולא יגרע מאנשי הישוב מאומה.

ברור שאלה שחייבים במיסים זכאים לבחור יחד עם תושבי העיר עצמה את טובי העיר שיקבעו איך ועל מה יוציאו את כספי המיסים שהם משלמים.

עם זאת, כפר קטן שהוא מבחינת מעמדו חלק מהעיר הגדולה ממנה הוא יונק את שירותיו לא בהכרח מתפלג ממנה בכך שיקים בית עלמין משלו.

כותב השואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ב סי' לג)

לא כתב התרומת הדשן רק דמי דשייך לבית עלמין הוא שייך להם אבל לא עי"ז שרוצה לחלק עצמו בבית החיים יהיה עי"ז מקרי נפרד. זה לא מצינו בשום מקום... ואף שמטעם המלך שיהיה בכל כפר בית החיים אבל לא אמר שעי"ז לא יהיו הכפר שייך להעיר.

ה. לחבורה שקיבלה אחריות על קיום מצווה המוטלת על הציבור קיימת חזקה המקנה לה זכויות כעין ממוניות

המהר"ם שיק (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ סי' יט) כותב שבכל קהילה בישראל יש חבורות חסד ומצווה שפועלות בנפרד מהקהילה.

והנה בכל עיר ועיר חבורות שונות. חבורה קדושה וחבורה תלמוד תורה וכן שארי חברות. והם ג"כ כשותפים כל חבורה וחבורה לדבר המיוחד לה וכל חבורה וחבורה בוחרים לעצמם גבאים לכל עניניהם. וברוב הקהילות נוהגין שאין להקהל רשות עליהם.

ונראה לי שהיא מדינא. דהרי מבואר במסכת תענית דף כ"ח ע"א גבי קרבן עצים. דעל ידי שהתנדבו אנשים ידועים עצים בשעת חסרון עצים תיקנו הנביאים שביניהם שאפילו אם תהיה העזרה מלאה עצים לא יביאו באותו היום עצים אלא משלהם.

והוא הדין בכל מצוה שיתאמצו יחיד או רבים לקיים מצוה ההיא זכו באותו המצוה. וזה י"ל הטעם בכל החברות כיון שנתאמצו יחידים באותו מצוה אין להקהל רשות עליהם כיון שכבר זכו באותו מצוה כאלו הוא שלהם. 

על פי עיקרון זה, דן החתם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכט) בזכות של חברא קדישא שבעיר לבלעדיות כל עוד היא גומלת חסדים ולא מעכבת גמילת חסדים:

[כאשר] יש חברא בעיר אז כל המצוה מוטלת על בני החברא והם זכו בה ושארי בני אדם פטורים ממנו ולא עוד אלא שיש כח ביד בני חברא קדישא למחות [ב]מי שבא לירד לאומנות מצוותם שכבר זכו הם...

מ"מ היה נ"ל לכאורה דהיינו בשגם החברא קדישא רוצים לעשות בחינם ובמצוות גמילות חסדים אז ההקדימה להם; אבל כל שהם עושים בשכר שקצבו להם ואחרים רוצים לעשות בחינם או בזול יותר, פשיטא דלא כל כמיניהו דהנהו להפסיד אחרים...

לעשות תקנה להוציא ממון על מי שהוא חוץ לחברא שלהם שיתן מכל מת כך וכך ואם לא ירצה לא יהיה שום אדם רשאי לקבור מתו לאו כל כמיניהו...א"כ אינם גומלי חסדים כי אם מעכבים גמילות חסדים מישראל כי לולי הם - היו הרבה מבני ישראל נמצאים שמתעסקים עם המת. ועכשיו שידם תקיפה ומונעים מי שירצה להתעסק זולתם עד שיפרע להם קצבתם והוא לכאורה שלא מן הדין. 

ו. מי הם האחראיים על מצוות יישוב הארץ בשכונה שהוקמה ללא אישור פורמלי?

הקמת שכונות בארץ ישראל היא קיום מצווה של יישוב ארץ ישראל. העיסוק במצווה זו יוצר זכות כעין קניינית לעוסקים בה להמשיך במצווה (ראה חשוקי חמד ראש השנה ב ע"ב בשם קהלות יעקב בבא קמא סי' מד אות ו). ברם, אם הם לא מסוגלים להמשיך בה כנדרש הם אינם רשאים למנוע מאחרים לקיים אותה.

מכאן, שבנוסף למנהג המחייב כל קהילה להקים לעצמה הנהגה לקהילה שתקבע תקנות, קבוצה שעוסקת בשטח מסויים בהקמת יישוב או שכונה יכולה למנוע הצטרפות של אחרים שיפריעו לקיום מצוות יישוב הארץ בשטחה. הם המוחזקים במצווה בשטח זה. אם עולה טענה שסילוקם של אלה המבקשים להצטרף נובע משיקולים פסולים ודווקא סילוקם "מעכב" (כלשון החתם סופר) קיום מצוות יישוב הארץ, טענה זו תידון בבית הדין.

אמנם מי שעושה "קניין" בקרקע של המדינה לא רוכש בעלות ממונית בקרקע. הבעלות נשארת של המדינה. בכל זאת יש לו זכות הנובעת מכך שהוא מקבל על עצמו אחריות לקיים את מצוות יישוב הארץ בשטח זה שעד עתה לא היה מיושב. לכן אם גורמי ההתיישבות שכבר מזמן עוסקים במצוות יישוב הארץ ויש להם חזקה קודמת במצווה – המועצה האזורית הסמוכה לשטח או תנועת אמנה – טוענים שהוא מפריע להתיישבות רחבה יותר ולכן מבקשים לסלקו מכל או מחלק מהשטח, על טענה זו להתברר בבית הדין.

מסקנת הדיון העקרוני: חבורה של יהודים הגרים יחד במקום אחד, גם בחוץ לארץ, חייבים על פי ההלכה להתארגן כקהילה ולקבוע תקנות כדי שלא יהיה מצב של "איש את רעהו חיים בלעו" ו"כל דאלים גבר". מצב בו כל אחד יכול להיכנס לרשות חברו ולהזיק לחייו של שכנו עלול להוליד אלימות ואף אלימות קשה. לכן כשהנהגת המדינה נוקטת במדיניות של אי-התערבות – גם לא מכירה וגם לא עוקרת – אפילו מי שלא דוגל ביישוב חבלי יהודה ושומרון לא יוכל להשלים עם מצב מסוכן של "מערב פרוע", של הפקרת אוכלוסיה ללא חוקי עזר מחייבים. להנהגת קהילה סמכות וחובה להטיל מיסים לצרכי הציבור – כבישים ותאורה, בית כנסת, מקוה וכדומה.

כשמדובר בקיום מצוות יישוב ארץ ישראל, חבורה העוסקת במצווה במקום מסוים קנתה את הזכות להמשיך בכך אלא אם כן יש בהפקדת הסמכות בידה כדי לעכב את קיום מצוות יישוב הארץ. חבורה זו יכולה להחליט לא לצרף אליה מי שלדעתה יפריע לקיומה את המצווה. הם יכולים לגבות מיסים ממי שיצטרף אליהם, להשכיר בניינים של הציבור או שטח שהם מחזיקים בו (אף שהקניין הוא של המדינה שלא מתערבת ולא שלהם) לשם קיום המצווה. תושבים חייבים לציית להחלטות הרוב – של טובי העיר או של אסיפה כללית.

כשמוקמת קהילה כשכונה של יישוב גדול יותר שהשקיע בהקמתה, בהנחת תשתיותיה ובאספקת השירותים שלה – על בני הקהילה השכונתית לשלם מיסים ולפעול על פי חוקי העזר שהתקבלו ביישוב האם.

 ביישום העקרונות ההלכתיים בתביעה שלפנינו יש שתי שאלות.

א. האם ברור שסילוק הדיר של הנתבעים יפגע ביישוב ארץ ישראל, פגיעה המחייבת את בית הדין להתערב?

ב. האם סביר שהנתבעים לא ידעו שמדובר במאחז לא מוכר וחתמו על החוזה רק משום שסברו שהמדינה היא זו שהסמיכה את התובעת להשכיר את השטח? אילו ידעו את האמת, שמדובר במאחז לא חוקי – האם היו מושכים את ידיהם מההסכם?

לגבי השאלה הראשונה: לא הגישו הנתבעים לבית הדין ראיות התומכות בטענותיהם שההחלטה להזיז את הדיר נובעת רק מ"נקמנות". אדרבה, מראש – לפני שנעכרו היחסים בינם לבין שכיניהם - חתמה התובעת איתם חוזה שמחייב אותם להזיז את הדיר לאחר שלוש שנים מתוך שיקול שהדיר יפריע לתכנון שהוכן על ידי התובעת לפיתוח השכונה.

לגבי השאלה השנייה: בחינת הטענות של הנתבעים מגלה שהם לא נבהלו מלפעול בניגוד לחוק ולבנות לדבריהם את חלק הגדול של הדיר על אדמה שהיא, לדבריהם, יותר בעייתית מבחינת החוק מהשטח עליו גבתה מהם התובעת שכר. הטענה שלהם איננה שצריכים כל המתיישבים לגור רק במקומות שזכו להכרת החוק, בהם המיסים והתקנות הם באישור שר הפנים.

הרי כאשר גילו שאין הכרה של המדינה בשכונה הם אמנם תבעו את החזר כספם מהתובעת אך הם מבקשים להישאר באותו המקום "לא חוקי" תוך קבלת יד חופשית לפעול כרצונם. את שכיניהם כינו "אנשים שאינם אלא פולשים לשטח ואין להם בו שום זכות מלבד הפלישה" (סעיף 35 במסמך שלהם) ובכך הדביקו גם לעצמם את אותו הכינוי. הם בטעות סברו שעל פי ההלכה כאשר כולם "פולשים", וכאשר רשויות החוק מגלים אדישות, אזי "כל דאלים גבר" – אך כפי שראינו, אין הדבר כן.

הם חייבים את התשלום שהטילה עליהם התובעת בעת חתימתם על ההסכם לא משום שהתובעת היא הבעלים בקרקע שנמסר להם בשכירות אלא מכוח הסמכות שמעניקה ההלכה לקהילה ולהנהגתה לסדר את רשות הרבים של הקהילה, ובארץ ישראל – גם לקדם את מצוות יישוב הארץ. 

כל זה בנוסף לסבירות הרבה שהנתבעים – שלא היו חדשים באיזור – הכירו או לפחות שיערו את המצב המשפטי בעת חתימת החוזה וסירבו לשלם לאחר זמן רק כשהרגישו נפגעים מהתנהגותם של התובעת ושל שכיניהם במאחז:

"אילו התובעת היתה נוהגת בהגינות ובאופן שווה ולא בררני בנתבעים... לא היינו מגיעים להליך זה מעיקרא" (סיום תשובת הנתבעים לתגובת התובעת. ההקשר הוא טענת הנתבעים שאילו נהגה התובעת בהגינות לא היו מגלים שאין לה סמכות).

זאת ועוד: למרות שבטענותיהם הם כופרים בסמכות התושבים שבמאחז השכונה לקבל החלטות המחייבות אותם, ולמרות שהם מבקשים שלא להשתתף כלל בנטל שנושאת התובעת וגם השכנים שלהם ה"פולשים" – הם תובעים השתתפות בפירות השקעותיהם של האחרים אם וכאשר יהיו:

"במידה ויחל הסדרה אמיתי בקרקעות השכונה, הנתבעים ישמחו לקחת חלק בתוכנית ההסדרה, ובלבד שלא יקפחו אותם, בבחינת לקחת מזה וליתן לזה".

החלטה

א. על הנתבעים להסיר לא יאוחר מא' טבת תשפ"א את הדיר ואת בעלי החיים שלהם ממאחז השכונה. לא עשו כן, תהיה התובעת רשאית לפעול בכל דרך חוקית להסיר את הדיר ולהודיע לנתבעים על מקומם החדש של בעלי החיים.

ב. על הנתבעים לשלם לתובעת 83,200 ₪ בעשרה תשלומים חודשיים שווים (אם לא יגיעו להסדר אחר ביניהם).

 

כ"ט מרחשוון תשפ"א

 ___________                      ______________                   ____________

הרב יהונתן בלס, אב"ד             הרב אחיקם הלוי, דיין                הרב דניאל לונצר, דיין




[1] התביעה היתה סביב מאחז/ שכונה בלתי מוסדר הקרוב (אך לא צמוד) ליישוב מוסדר. התובעת היא האגודה השיתופית של היישוב המוסדר שהקימה לפני שנים רבות את השכונה, משקיעה בפיתוחה, וחתמה חוזה עם הנתבעים. גם לשכונה הלא-מוסדרת יש וועד מקומי, הפועל בתיאום מלא עם האגודה של היישוב המוסדר.