התמודדות ציבורית עם טוהר המחנה

הרב אוריאל לביא - אב"ד הרבני האזורי ירושלים

מתוך ספר עטרת דבורה ח"ג חו"מ סימן ו (עמ' 422)

ההתמודדות הציבורית עם טוהר המחנה

בשנים האחרונות גברה המודעות הציבורית לנחיצות פעילות יעילה ונחרצת מול התופעה של הטרדות ופגיעות מיניות. כתוצאה מכך הוקמו גופים שונים שקיבלו על עצמם את המשימה החשובה לתת מענה ראוי ופרטני. הגוף המוכר כיום בצבור, הוא ״פורום תקנה״, המורכב מאישי ציבור שנטלו יוזמה להיות כתובת מתאימה שבה ינתן מענה לפגיעתם של בעלי תפקידים או מעמד חברתי שיש להם מרות וסמכות. וכן הוקמו גופים אחרים המיועדים לתת מענה לפגיעות המתרחשות בקהילה כזו או אחרת. דוקא מפני הכרח והנחיצות במתן המענה הראוי, יש לבסס את סמכותם של גופים אלו בדרך נכונה. במקרים רבים, רבנים ואישי ציבור מהמגזר הדתי מאיישים את הגופים הנזכרים. גופים אלו נשענים, במידה רבה, על האימון הציבורי הניתן להם. האימון הציבורי, המעמד והגיבוי הניתן לגופים אלו, מיוסדים על הרקע התורני-הלכתי של מרכיבי גופים אלו, ויש לברך על בירורי הלכה העוסקים בבחינת דרכי פעילות גורמים אלו עפ״י ההלכה. בשנים האחרונות נכתבו מאמרים המתייחסים ליסוד ההלכתי של גופים אלו, ונציין לשני מאמרים בקובץ ״תחומין. בכרך כב עמ׳ 21 מאמרו של הרב יהונתן שמחה בלס - ״חסינותו של מרא דאתרא״. ובכרך לא עמ׳ 181 מאמרו של הרב יעקב אריאל - סמכות הנהגה ציבורית בענייני מוסר (״פורום תקנה״). אך אין בית מדרש ללא חידוש.

התייחסות ההלכתית היא לשלושה היבטים הכרוכים בפעילות גורמים אלו.

א.         שאלת הסמכות, והאישים הראויים להרכיב גוף כזה.

ב.         עקרונות דרכי הפעילות.

ג.          התוצאות האפשריות מפעילות זו.

קודם לדיון המפורט אקדים שלש הקדמות.

ראשית, בחברה מתוקנת, השלטת המשפט וההתמודדות עם העבריינים מצויה באחריות הבלעדית של הממשל ושלוחותיו. לא נכון שתתבצע ״הפרטה״ בגזרה מסוימת של מערכת המשפט הפלילי. כל גוף או ארגון וולונטרי הנוטל על עצמו את המשימה להתמודד עם עבריינות מסוג זה, לוקה בחסר. המשימה להשליט משפט וללחום בעבריינות מכל סוג חייבת להיות באחריותו של השלטון המרכזי. כמאמר הכתוב (משלי כט,ד) ״מלך במשפט יעמיד ארץ״. וברמב״ם פרק ד׳ מהלכות מלכים הלכה י׳ כתב: ״שאין ממליכין מלך תחילה  אלא לעשות משפט ומלחמה״, והרחיב בזה הר״ן בדרשותיו (דרשה י״א).

לשלטון המרכזי הסמכות והכלים להתמודד ביעילות, גם מול עבריינים מהסוג הנזכר, לעומת ההתארגנות הוולונטרית, שהיא ביסודה חסרת סמכות ציבורית וחסרת כלים יעילים לפעול בכל שלבי הפעילות הנחוצה לבירור תלונה המתקבלת בפניהם. אין לגוף זה סמכות ויכולת אכיפה בכל הקשור לזימון נילון או עדים, ובנוסף גוף זה חסר אמצעי ענישה יעילים, בכל מקרה לגופו.

פעילות וולונטרית בתחום כזה, שמטבע הדברים נועדה לדון את העבריינים ללא הסכמתם, אינה דומה לניהול הליך שיפוטי בענייני ממון וכיוצ״ב בין אדם לחבירו, הנעשה לאחר הסכמה מוקדמת של הצדדים או בפני בית הדין הקבוע בעיר. הגיבוי הציבורי שיינתן לגוף כזה, אם יבחר על ידי הצבור או שלוחיו, ובצירוף המעמד החוקי, יעניקו לו את הכח והסמכות הלגיטימית לעסוק בפעילותו.

שנית, הצורך הציבורי לטפל בעבריינות מהסוג הנידון במסגרת זו, אינו חדש, ולא בא לעולם בעידן המודרני. הצורך היה קיים בדורות קודמים, ומעיון במקורות עולה שקהילות ישראל לדורותיהם, נהגו בדפוס פעולה דומה, כפי שיתבאר להלן.

אציין לדברי הרשב״א, בתשובה ח״ד סי׳ שיא, המתייחס לקבוצת ממונים שנועדה ״לבער העבירות״, ומבסס את זכותה לחרוג מדיני הראיות המקובלות. התשובה מתייחסת לגוף שקבל את סמכותו מהקהל, ובנוסף מטעם הממשלה הוענקה לו הלגיטימציה לפעילותו. להלן קטע מתשובה זו:

״שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה: שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו... תשובה: דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם ... אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברישיון הממשלה... שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו״.

גם הר״ן בתשובה סי׳ מא מתייחס לגוף כזה, וכתב:

״לענין מה שאמרת אם יש בעיר ברורי העבירות במה יקנסו את שמעון בזה, אין בידי קו המדה אלא בכל שעה ושעה ובכל מקום ומקום הכל לפי מה שעיניהם רואות לפי מה שהמקום פרוץ ולפי מה שהשעה צריכה, שכל שכיוצא בזה מוטל עליהם להקהות שיניהם ולסמות עיניהם של מלוים ברבית כדי לעשות משמרת למשמרתה של תורה״.

עוד אציין לתשובת הריב״ש סי׳ רסה המתייחס לגוף זה של ״ברורי העבירות״ של קהל אלגזירה, שטיפל בתלונה להטרדה מינית, (להלן אתייחס בפירוט לתשובה זו). גם בדורות מאוחרים יותר, בתקופת מרן הב״י, נכתבו תשובות המתייחסות לפעילותו של גוף זה הנקרא ״ברורי העבירות״, עיין מהרי״ט ח״ב יו״ד סי׳ מח וסי׳ מט, משפטי שמואל סי׳ צב-צג, מהר״י בסאן סי׳ לד, ויותר מאוחר בנודע ביהודה מהדו״ק חלק אה״ע סי׳ עב.

שלישית, בהלכה הפסוקה קיימת מערכת שלמה של הלכות, הקובעת את דיני הראיות ודרך קבלתן, ואת הגוף הראוי לשיפוט. אך ביחס לגוף הנזכר בתשובת הרשב״א הנזכרת, נפסקה ההלכה בשו״ע חו״מ סי׳ ב׳ שניתן לחרוג מדרכי הראיות. הבסיס ההלכתי לחריגה זו מיוסד על מקור הסמכות, ממנו גוף זה מקבל את הלגיטימציה לפעילותו, והוא הצבור. לחילופין גוף כזה יכול לקבל את מעמדו מכח סמכות המלך ושלוחיו, עיין בחי׳ הריטב״א למסכת בבא מציעא דף פג,ב, שכתב בביאור הסוגיא שם:

״הא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם״.

בהעדר מקורות סמכות אלו, אין לגוף השיפוטי הכח לחרוג מדיני הראיות וכיוצ״ב.

מהר״ם די בוטון (מחכמי שאלוניקי לפני 400 שנה, ובנו של הלחם משנה) בתשובותיו בסי׳ יט, כתב:

״אע״ג דכתב הטור סי׳ ב׳ וגם מוהרי״ק בשם הרמב״ן ז״ל דבדיני קנסות בזמן הזה לא הצריכו דין תורה רק דנים עפ״י עדים קרובים או עד מפי עד כל שנתאמת הדבר בשכלו של הדיין או הברורים יכולים לקנוס ... דלא נאמר זה רק לדיין או לברורים שמינו הקהל לענוש כפי ראות עיניהם, כיון שקיימו וקבלו דעתם, מה שנתאמת בשכלם קבלו, וכן מוכח מדברי הרמב״ן שזהו טעמו. אבל שיקומו אנשים מעצמם, אינם רשאים בזמן הזה לדון דיני קנסות על פי אומד דעתם, וצריך שיהיה כפי הדין, בפני בית דין ועל פי עדים כשרים, ורוב מנין ורוב בנין מהפוסקים ס״ל דעדות שלא בפני בעל דין, אפילו בדיעבד אין דנים״, עכ״ל.

והובאו דבריו בספר כנסת הגדולה מהדורה בתרא הגהות טור חושן משפט סי׳ ב׳, שכתב:

״אם רואים בית דין שצורך שעה כו׳. ב״ב: דוקא לדיין או לברורים שמנו הקהל לענוש כפי ראות עיניהם לא שיקומו אנשים מעצמן לדון דיני קנסות. מהר״ם די בוטון סימן י״ט״.

וכן הביא מדברי מהר״ם די בוטון בספר מזבח אדמה (לרבי רפאל מיוחס ז״ל חו״מ סי׳ ב) ובספר פני יצחק (לרבי יצחק אבולעפיא ז״ל) ח״ה חחו״מ סי׳ א׳ הביאו וכתב על דבריו:

״וזה כתב הרב ז״ל אפילו היכא שרצו לענוש למי שאינו תלמיד חכם, כ״ש לת״ח, וק״ו לחבר עיר, איך יקומו אנשים מעצמם שלא מינו אותם הצבור לדיינים כלל, ודי דאינם רשאים לדון בהוראת שעה לקנוס ולענוש אפילו איניש הדיוט דעלמא, כ״ש לחכם של עירם, הס כי לא להזכיר״.

ההבחנה בין פעילות טיפולית לבין שיפוטית.

בטרם אתייחס לשאלת הסמכות ודרכי פעולתו של גוף כזה, עלינו לעשות הבחנה ברורה בין הפעילות הטיפולית הנחוצה, והתמיכה הראויה והמתבקשת, שתינתן לאדם שנפגע מהטרדה או פגיעה מינית, וכן לקביעת נורמות מחייבות במסגרות חינוכיות ואחרות, ובין פעילות שיפוטית. ביחס למתן הסעד לנפגע, ככל שהדבר ניתן באמצעות הגורמים המקצועיים המתאימים, שאלת סמכות השיפוט אינה רלבנטית, וכן דרכי הבירור הנידונות להלן, שאלות שמעצם טיבען מתייחסות לגוף העוסק בפעילות שיפוטית. ככל שהטיפול נעשה עפ״י קריטריונים מקצועיים, בהתאם לשיקול הדעת בכל מקרה לגופו, אין מניעה לשמוע את התלונה שלא בפני הנידון, אין איסור לשון הרע ככל שהדברים נאמרים לצורך, וכחלק מההליך הטיפולי. הסעד יוכל להינתן גם בלא לערב את הנידון ובלא לעדכן אותו ביחס לתלונה, והכל בהתאם לשיקול הדעת המקצועי בכל מקרה לגופו.

לעומת זאת, ביחס לפעילות השיפוטית, זו באה לעולם לאחר קבלת תלונה מאדם הטוען שנפגע, ומגמתה לברר אירוע ספציפי, ונועדה להכריע בין טענות סותרות המתעוררות בין מתלונן והנידון. מטרת פעילות זו, היא להוציא את האמת לאור, ולהסיק את המסקנות המתבקשות ביחס לנידון, אם אכן התלונה תתברר כנכונה.

כשקבוצת אנשים מתכנסים לפעילות שהיא ״שיפוטית״ בהגדרתה, עליהם להגדיר ולבסס את סמכותם ואת דרכי הבירור הראויים על פי ההלכה בנסיבות אלו. אין אפשרות שאישי צבור ורבנים יתכנסו, יחליטו בהחלטה מקדמית שאינם בית דין העוסק ב״שיפוט״ יגדירו עצמה כ״פורום״ בלבד, ובכך יסירו מעליהם את כל החובות המוטלות על בית הדין. מאחר שלמעשה תחת הגדרה כזו, יפעלו בפעילות שהיא שיפוטית לכל דבר וענין. ככל שהפעילות היא פעילות שיפוטית בהגדרתה, אין לה מקום בטרם תושלם הסדרת השאלה המקדמית שהיא שאלת הסמכות, ותיקבע המסגרת המחייבת את דרכי הבירור והענישה.

על כן אם מגמת הפורום היא - הסיוע לנפגע, באמצעות שמיעת הנפגע ובחינת הסעד המתאים, וכן קביעת קריטריונים למוסדות חינוך וכיוצ״ב להדריכם ולהנחותם בדרכי פעולה נכונות לשמירת על טהרת המחנה בלבד. אין מניעה שפורום זה לא יעמוד בהלכות המחייבות את בית הדין. אך אם היעד שהוצב הינו - בירור אירוע נשוא תלונה ספציפית, ומתן החלטה ביחס להשלכות העונשיות המתבקשות כתוצאה מהאירוע כפי שהתברר בפניהם. בירור מסוג זה אינו יכול להיעשות בלא שמיעת שני הצדדים הרלבנטיים, כשהמטרה היא - הוצאת האמת לאור, ולקבוע מה הן ההשלכות הנובעות ביחס לנידון, שהוא אחד משני הצדדים לבירור זה.

יצוין ויובהר: ה״הליך השיפוטי״ יוצא לדרך כתוצאה מתביעה או תלונה שהוגשה על ידי הצד התובע או המתלונן, ומתחיל לקבל את המעמד ה״משפטי״ כבר החל משלב הזמנת הנתבע לדיון, שביחס אליה נקבע בגמרא במסכת סנהדרין ח,א, ״זימון בשלשה״.

הרמ״ה (עמ״ס סנהדרין) באר הלכה זו של דרך הזימון, וכתב:

״תנא זימון בשלשה, מאי זימון, אזמוני לדינא, שאין בית דין רשאין לשלוח ולהזמין אחד מבעלי דינין לדין בשם בית דין, עד שיהו בשלשה ואם לא היו בשלשה ושלחו לו, לבעל דין אין זימונן זימון, ואם לא בא אין מנדין אותו״.

וזאת מפני שההזמנה לדין אינה הליך טכני גרידא, אלא תחילתו של ההליך השיפוטי, ולבית דין של שלשה, ניתנה הסמכות לאכוף על בעל הדין להתייצב לדיון. לאחר מכן מתבצע המשך ההליך השיפוטי באמצעות שמיעת הטענות וגמר הדין, וכן ביצוע מעשי של פסק הדין ואכיפתו. לכל אלו מעמד של ״משפט״, שאינו יכול להיעשות באמצעות גוף נטול סמכות שיפוט.

הסמכות לעסוק בשיפוט.

בשלחן ערוך חו״מ סי׳ ג׳ סעיף א׳ נפסק שכל שלשה הכשרים לדון, רשאים לדון בין אדם לחבירו אף בעל כרחו של הנתבע, אך לנתבע שמורה הזכות לבקש שהדיון יתקיים בפני בית הדין הקבוע בעירו.

אפשרות נוספת שהיתה מצויה לאורך הדורות היא ש״טובי העיר״ עסקו בענישת עבריינים.

עוד בטרם הטור והשו״ע בחלק חושן משפט, סידרו מסימן ג׳ ואילך את הלכות הדיינים הכשרים לדון, בסימן ב׳ כבר קיימת התייחסות למסגרת השיפוטית החריגה. להלן פסיקת השו״ע בסי׳ ב׳:

״כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים. ויש להם להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור. וכל מעשיהם יהיו לשם שמים. ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם״.

מרן בספרו בית יוסף, בחושן משפט סי׳ ב מביא מתשובת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ רע״ט המתייחסת ל״קהל שמינו ברורים לבער העבירות, וכתוב בתקוני ההסכמה שיוכלו לייסר ולענוש ממון לפי ראות עיניהם״. ולעיל ציינו מקורות נוספים שהתייחסות לגוף זה.

הן ״טובי העיר״ והן אותם ״ברורים״, נבחרו על ידי כלל הציבור, וקבלו את כוחם מהציבור שהעניק להם את סמכותם. סמכות זו אינה יכולה להירכש על בסיס מעלתם של טובי העיר, ואף אם יהיו ראשי ישיבות וחשובי הקהל, הם נעדרי סמכות כל עוד הציבור לא בחר בהם ומינה אותם לעסוק במלאכת השיפוט. ביחס לדברי השו״ע הנזכרים, כתב הסמ״ע סק״ט:

"שהמחום בית דין עליהם. לשון הטור שהמחום רבים עליהם, ולפי מ"ש המחבר בית דין, נראה דר״ל שהמחום הציבור לב״ד עליהם, וק״ל."

והדברים מפורשים בדברי הראשונים. להלן משו״ת רבי בצלאל אשכנזי סי׳ כד:

״כתב הרשב״א ז״ל בתשובה וז״ל כל ענייני הצבור אין למקצת הצבור רשות לעשותם בלתי הצבור כולו, שהצבור כשותפים הם בכל העניינים המוטלים על הצבור ובכל המנויים שצריכים לצבור כנאמנים וגובי המס ושלוחי הצבור וכל כיוצא בהם, וכן באיזה ענין יפסקו מה שיפסקו וכל כיוצא בזה, וכל שאינם נוהגין כן עושין שלא כדין, אלא אם כן הם אנשים ממונים על ענייני הצבור בכלל, והם קרויים בדברי חכמים שבעה טובי העיר שאמרו כי הם כאנשי העיר ... אבל אנשים אחרים בלא הסכמת הצבור לא, ואם עשו עשו שלא כדין... וכן נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם״.

ומהרי״ק סי׳ קפ כתב:

״לפי הנראה לע״ד דבר פשוט הוא דאין כח ביד שום ראשי הקהל וכ״ש ראשי הקהילה לחדש שום הסכמה חדשה מדעתם מבלי רשות כולם או מבלי שיתמנו מאת כולם להנהיג הקהל או הקהילות ... על זה השיב רבי אבי״ה וז״ל אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל דבר מה שעשו עשוי בתקנת הקהל ואפילו יחיד שבדורו דיפתח בדורו כו' והרי לך בהדיא שצריך שיתבררו מתחילה מאת הקהל וגם אין כח בידם לעשות כי אם דבר שהוא תקנת הקהל״.

על יסוד האמור קיימת הבחנה ברורה בין טובי העיר שנבחרו, שלהם סמכות רחבה, לעומת ראשי הקהל, ככל שאינם גוף נבחר, אין מעמדם מגיע למעמד טובי העיר, עיין בדברי מהר״י קצבי בתשובה סי׳ טז שכתב:

״מה שכתב המרדכי שם בשם מהר״ם ז״ל בתשובתו על ראשי הקהל שבאו לשנות וכו' הכוונה לומר שהם ראשי הקהל מצד חכמתם או מצד עשרם ולא שהובררו לעשות צרכי הצבור על פיהם... דטובי הקהל שכתב רבינו תם לחוד, וראשי הקהל לחוד״.

עוד נציין לדברי המרדכי במסכת בבא בתרא פרק א׳ שהדגיש שסמכות טובי העיר, היא במסגרת הסמכות שניתנה להם. המרדכי כתב כדלהלן:

״רשאין בני העיר להסיע על קיצתן פר״ת שנעשית מדעת כל טובי העיר... ופירש ר״ם הטעם, דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו, כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר היה הפקרם הפקר״.

הרי שהודגש בתשובת מהר״ם - ״למה שהובררו״ בלבד. עוד נציין, במשך הדורות בכמה מקומות הורגלו, שהגוף העוסק בשיפוט בעניינים אלו, אינם בהכרח דייני העיר, אלא נבחרי העיר, למרות שלא הוכשרו כדיינים.

אציין לספרו של הרב שמחה אסף ז״ל ״העונשין אחרי חתימת התלמוד״ עמ׳ 18, שהביא תקנת ״ועד המדינה בליטא״ משנת שצ״ט. התקנה היא:

״מנהיגי הקהילה ידונו דברי ריבות, אורענדיס, ודיני קנסות ועונשים, ודייני הקהילה ידונו דיני ממונות. אין למנהיגים להכניס ראשם בדיני ממונות, ודיינים לא יכניסו ראשם בדבר שאינו שייך להם כלל״.

ולדעת הרב שמחה אסף, כך נהגו גם בקהילות אחרות.

יש מקום לדון האם ניתן שבגוף מסוג זה יכהנו אנשים שאינם כשרים לדון על פי ההלכה.

נקודת המוצא היא שטיבו של גורם השיפוטי, מפורש בשו״ע סי׳ ב׳, שפתח את דבריו בניסוח: ״כל בית דין״, דהיינו שלשה דיינים או יותר, הכשרים לדון. בתשובת הרשב״א הנזכרת (שהביא הב״י), נכתב:

״כתוב בתקוני ההסכמה שיוכלו ליסר ולענוש ממון לפי ראות עיניהם, ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד וכיוצא בהם, שנראה להם שהענין אמת, שיכולים לדון ולקנוס. שלא הצריכו עדים גמורים אלא בדיני תורה, אבל מי שעובר על תיקוני המדינה, צריך לעשות כפי צורך השעה. שאם אין אתה אומר כן, אף הם לא יקנסו דיני קנסות, ולא בדברים שאינם מצויים שאין אנו עושים שליחותייהו, כגון גזילות וחבלות, וכן יצטרך התראה, והרי אמרו מכין ועונשין לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג״.

בספר כנסת הגדולה חו״מ סי׳ ב׳ (הגהות ב״י אות ב׳) הביא את דברי רבי שמואל אלקלעי ז״ל (מחכמי תורכיה ויוון, בזמן מרן הב״י) בספרו משפטי שמואל סי׳ צב, שהעלה מתוך תשובת הרשב״א שבבית דין מסוג זה יוכלו להיות דיינים הקרובים זה לזה.

בספר שער משפט על חו״מ סי׳ ב׳ סק״א תמה על פסקו של משפטי שמואל, וכתב:

״בב״י בשם תשובת הרמב״ן משמע דאפילו על פי עדות קרובים עונשים לעשות סייג לתורה. והכנה״ג הביא בשם המשפטי שמואל דה״ה שיכולים הדיינים להיות קרובים זה לזה. ולא נהירא לי, דדוקא עדים קרובים מקבלין, דליכא סהדי אחרינא, וכיון שהוא למגדר מילתא מקבלינן לעדותן. משא״ב לענין דיינים כיון דאיכא דייני אחרינא למה נסמוך אדיינים פסולים. דמאי מיגדר מילתא איכא בזה כיון דאיכא בית דינא אחרינא״. ועיין שם שנסמך בסברתו על דברי הב״ח.

ובסיום דבריו כתב השער משפט:

״ואולי אף המשפטי שמואל מיירי דליכא דייני אחרינא״. יצויין השער משפט ראה את דברי המשפטי שמואל רק כפי שהובאה מסקנת דבריו בספר כנסת הגדולה, ומן הראוי לעמוד על דבריו בגוף התשובה.

הרב שמואל אלקלעי ז״ל התייחס למערערים על סמכות הממונים עקב היותם קרובים וכתב:

״המערערים הבאים לבטל המנהג אשר נהגו כבר ואשר נהגו כל קהילות אשר בתפוצת הגולה, צללו במים אדירים והעלו חרס בידם, ועתידים ליתן את הדין, כי גורמים לקלקל ולא לתקן וזה יתברר מכמה טעמים. כי מתוך דברי ההסכמות אשר הובאו לפנינו נראה דבר ברור ומפורש כי קבלו עליהם הקהילות להיות אפילו קרובים לממונים. ודבר פשוט במסכת סנהדרין ובכל הפוסקים ז״ל, כי כשקיבלום עליהם אין שום טענה יותר... דבר פשוט שעיקר תקנת הממונים האלו לתקן ולעמוד בפרץ, ולבער קוצים מהכרם ולייסר עושי רשעה, וראוי לבחור אנשים ראשים וחשובים, ובזה תיקון כסא האמת. ולכן הסכימו בזה, ואחר שדבר ברור שזו היתה כוונת הקהילות ואם יפקד מושב הקרובים מתוך הממונים בטלה התקנה ותהי האמת נעדרת״.

ובסי׳ צג הוסיף:

״לא דבר חדש הוא, שלתקון הקהילות ראוי לשים קרובים, להגן ולהציל ולבער עוברי עבירות. וגדולה מזו כתב הרמב״ן ז״ל בתשובת רע״ט ע״ש והרא״ש בתשובות כן כתב, כי בענייני תקנת הקהילות אי אפשר הדבר בלתי דיינים קרובים ועדים קרובים, ולכן נהגו הקהילות להכשירם״.

הרי שדינו של המשפטי שמואל נשען על שני יסודות:

א. מאחר שהקהל קבלו עליהם את הממונים שיש בהם קרובים, קבלה זו ברת תוקף.

ב. בנסיבות הנידון, אי אפשר שגוף זה יפעל ביעילות בלא דיינים קרובים, וקיים חשש שאם לא יקבלו עליהם קבלה כזו תהיה האמת נעדרת.

באותו נידון, המשפטי שמואל התייחס לבקשה לאשר חברותו של עובר עבירה בין ממוני הציבור - אדם נשוי שנחשד על שפחתו ונטען שגיירה, אך לא היתה אסמכתא לגיור. חברותו של אותו ממונה נשללה. וביחס אליו כתב המשפטי שמואל שהיתרו הקודם מתייחס לקרובים,

״לפי מה שפירשתי, כי הם רבים ואיכא קלקולא בביטולם. אבל לגבי פסול כזה, מעטים הם ולא נכללו בקבלה, ואין דעת הקהילות עליהם כי לתקן באו ולא לקלקל, וזה ברור לע״ד״.

בספר שלחן המשפט, (להרב חיים פינחס לוריא ז״ל שהיה דיין בלודז׳ שבפולין, לפני מלחמת העולם השניה) בסי׳ ב׳ הביא מדברי שער משפט, וכתב על דבריו:

״יראה היכא דחזינן דגם היכא דאיכא כשרים, במה שנקבל הקרובים הפסולים יהא למיגדר מילתא, יהא באיזה אופן שיהא, בודאי מקבלים ודנים על פיהם״.

העולה מדברינו, ככלל, הגוף העוסק בפעילות שיפוטית, לרבות הגוף שהופקד על ל ״ביעור העבירות״, אמור להיות בית דין שבו דיינים הכשרים לדון, וכפי המפורש בשלחן ערוך חו״מ סי׳ ב׳. אך קיימת אפשרות שהציבור או נציגיו המוסמכים יבחרו את הממונים לדון בענייני הציבור לרבות בכל הקשור לביעור תופעות עברייניות. ואם לאחר שיקול דעת הוחלט שלמען ״מיגדר מילתא״, קיים אילוץ למנות בגוף זה אנשים שאינם כשרים לעדות, כגון קרובים, אפשר לקבל אותם ולמנות אותם כחברים בגוף שיפוטי מסוג זה.

הרב יעקב אריאל במאמרו (תחומין כרך לא עמ׳ 188) קבע את מעמדו של ״פורום תקנה״ בהיותו מורכב מאישי ציבור בעלי עמדות הנהגה ציבורית, ומצעו שלהנהגה כזו מעמד של בית דין ביחס לחובות המוטלות על הציבור. הקביעה מיוסדת על האמור במסכת קידושין דף כט ע״א:

״למולו. מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב המול לכם כל זכר״.

הרי שלבית הדין תפקיד ציבורי שאינו קשור למערכת השיפוט.

הרב יעקב אריאל נסמך בדבריו על האמור בחתם סופר חלק חושן משפט סי׳ קעז שכתב:

״לפע״ד ב׳ מיני מצות שכופים עליהם הם, א׳ חוקים, ב׳ משפטים, וקיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת... מ״מ אמת נכון שאין בין ב״ד ובין כל שום איש מישראל שיכול למחות ולפגוע בעוברי עבירה ולא כלום ... וב״ד שהזכירו בכל מקום, לישנא בעלמא הוא ואורחא דמלתא שיש כח בידם, כמו קטן אוכל נבילות ב״ד מצווין להפרישו, וכמו במילה ב״ד מצווי׳ למולו,... נחזור להנ״ל דדבר זה מוטל על כל ישראל וב״ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי שנתמנו שלוחא דישראל ועי״ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח, כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו... וכל זה בחלק חוקים ומצות.

אך משפטים הוא הכולל שני דברים. א׳ לעשות משפט כתוב שקצבה תורה למחלל שבת כך ולהורג נפש כך ולעובר לאו כך, וכל דבר שקצבה תורה עונשו אחר שכבר עבר אין דמו מסור כ״א ביד ב״ד מומחים, כעובדא דשמעון בן שטח שאמר אין דמך מסור בידי אפי׳ להביאו לב״ד לקיים בי׳ ובערת הרע כיון דליכא ב׳ עדים. והחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפילו גזילות וכדומה, ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו, כל הכפיות נקרא משפטים וכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות, דאלהים כתיב בפרשה וצריכים מומחים, ולולי דעבדינן שליחותיהו דקמאי במידי דשכיחי לא הוי דנין גזילות בזה״ז, אבל לפגוע בעוברי עבירה לא נכלל בכלל זה. ולפע״ד אחר שכבר פסקו דיינים דין שישלם פלוני מפלוני והוטל עליו מ״ע לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על חק ומצוה שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל ומה שב״ד מנדין ע״ז הוא בשליחות כל ישראל״.

הרב יעקב אריאל סבר שמדברי החתם סופר עולה התמיכה בקביעתו שעל המנהיגות הציבורית החובה לשמור על טוהר המחנה, חובה שמלכתחילה מוטלת על כלל הציבור, והמנהיגות תמלא משימה זו בשם כלל הציבור, ופורום זה ופעילותו מבטאות מילוי חובה זו.

דבריו מתקבלים ביחס לתופעה שלילית ידועה ומוכרת שאין בה ספק, ונקיטת צעדים לביעור התופעה (=״אפרושי מאיסורא״), אלו יכנסו בגדר ״חוקים״. אך כשמתעורר ההכרח לקיים חקירה ובירור ביחס לעובדה ספציפית הנטענת אודות פלוני, בבירור משפטי עסקינן, וגם עפ״י הגדרת החת״ס אין זה בגדר ״חוקים״, אלא בגדר ״משפטים״, ומקומו במסגרת משפטית שיש לה מעמד מתאים. כל עוד אנשי הציבור שהתכנסו לא קבלו הסמכה ישירה ומפורשת מהציבור לפעילותם, אם אינם עומדים בגדרי ״בית דין״ הכשר לדון, הם נעדרי סמכות עפ״י ההלכה לכל פעילות שיפוטית. וגם אם הם בגדר בית דין כשר עפ״י ההלכה, לא יוכלו לחרוג מדיני הראיות הנרחבים, המתאפשרים לממונים שנבחרו על ידי הצבור, בהתאם לפסיקת השו״ע חו״מ סי׳ ב׳. ביחס לאפשרות לשתף נשים בגוף שיפוטי מסוג זה, הרב אריאל (שם בעמ 192-194) נסמך בדבריו על האפשרות לקבל עדות אשה בנסיבות מסויימות, אך אין ללמוד מהלכות עדות, שם נקבעה האפשרות לקבל את עדותן עקב האילוץ ובהעדר אפשרות חילופית, מה שאין כן ביחס לגורם שיפוטי, שבו ניתן לצרף אשה בכפוף לאמור לעיל בלבד. דהיינו בחירה ציבורית מפורשת, הנעשית בהוראת שעה על יסוד השיקול המהותי של מיגדר מלתא. החריגה מההלכה הפסוקה תוכל להיעשות רק לאחר שיקול דעת המביא למסקנה שהעדר השתתפות אשה בגוף זה יחליש את כוחו להוציא את האמת לאור, וכתוצאה מכך תיקון העולם ילקה בחסר, ויפגע ״מגדר מלתא״, ובדומה לאמור בתשובת המשפטי שמואל הנזכרת ביחס לקרובים.

שמוע בין אחיכם.

אחד מכללי היסוד המחייבים את בית הדין הוא; ״שמוע בין אחיכם״, דהיינו, יש לשמוע את בעלי הדין יחד באותו מעמד, ואין מקום לשמיעת צד אחד שלא בפני חבירו. במסכת סנהדרין דף ז,ב נאמר;

״שמע בין אחיכם ושפטתם, אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם. רב כהנא אמר מהכא מלא תשא לא תשיא״.

רש״י פרש:

״שמוע בין אחיכם. כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ולא תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת, לפי שאין מכחישן, ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות, שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך. שמע - דבריך בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד משמע״.

ובמסכת שבועות דף לא ע״א:

״מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל קודם שיבא בעל דין חבירו, ת״ל מדבר שקר תרחק. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת״ל מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני מלא תשא לא תשיא״.

ופרש רש״י:

״שמע שוא. שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר״.

ובמסכת סוטה דף כא,ע״ב:

״היכי דמי רשע ערום, אמר רבי יוחנן זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו״.

רש״י פרש:

״שמטעים דבריו לדיין, דמשנקבעו בלב הדיין שערי זכיותיו לדבריו של זה קשין לסלקן והרי ערמותו ורשע הוא, שעובר על לא תשא שמע שוא״.

הלכה זו נפסקה ברמב״ם הלכות סנהדרין פרק בא הלכה ז׳. על יסוד סוגיות אלו כותב הרמב״ם בספר המצוות (עפ״י תרגום הרב יוסף קאפח) כדלהלן:

״המצוה הרפ״א האזהרה שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אמרו לא תשא שמע שוא. לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו- שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים, כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי. ולשון מכילתא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו, אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו. ובאזהרה על ענין זה בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק כמו שהתבאר ברביעי משבועות״.

חשוב לציין שהרמב״ם מצא לנכון להדגיש ״שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו, שוא״, שאם רק לעיתים רחוקות היו דבריו שוא, לא היה הכתוב קובע בהחלטיות, שאלו דברי שוא, (ובתרגום אונקלוס שמות כג,א, תרגם ״לא תשא שמע שוא״ - ״לא תקביל שימע דשקר״).

עוד נציין כי את הפסוק:

״צדיק הראשון בריבו יבא רעהו ויחקרו״(משלי יח, יז),

מפרש רלב״ג:

״כי מדרך האנשים להאמין בספור המוגד להם ראשונה, ולזה יהיה אצל השופט האיש הראשון שיבא לפניו צדיק בדברי ריבו, כי יאמין לדבריו. וכאשר יבא רעהו להגיד לו הפך הדברים ההם, לא יאמינהו, כי אם אחר החקירה השלימה. והנה לזאת הסיבה מנעה התורה שלא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו, כי זה יהיה סיבה אל שתהיה דעתו יותר קרובה אל מי שישמע דבריו בראשונים. וכאילו העיר על זה ג״כ החכם בזה הפסוק״.

על כן בהעדר היתר לקבל עדות שלא בפני בעל דין, מקבלי העדות עוברים על לא תשא שמע שוא, כמו שכתב מהרש״ל בתשובה סי׳ יא:

״והנה צעקה הראשונה שצעק כמ״ר שמעון ובנו שגבו עליו עדות שלא בפניו להורידו מחזקת כשרות בעידי כיעור מכוערים בעצמם ... דבהי דגבי ממונא משום תיקון השוק והפקר ב״ד הפקר הכשירו בדיעבד ודימוהו קצת לאונס, אבל גביית עדות לפסול איש מחזקת כשרותו לפגום בכבודו וכבוד אבותיו, ועוד לפגום בכבוד הבתולה בת של אברהם אבינו, פשיטא ופשיטא שאף בדיעבד אינו כשר, והעדים והב״ד עברו משום לא תשא שמע שוא וקרינא ביה לא תשיא״.

העולה מדברינו,

נוכחות שני הצדדים במעמד הבירור המשפטי של התלונה, הכרחית, ובהיעדרה לא ניתן לקיים הליך משפטי הוגן. בעל הדין הטוען בהעדר הצד השני, יכול לסלף או שלא לדייק בדברים משמעותיים בלא שיוכחש על ידי הצד השני, ודבריו הם בחזקת דברי שקר, והדיין השומען עובר ההוראה ״שמוע בין אחיכם״, על ״לא תשא שמע שוא״, ו״מדבר שקר תרחק״.

בנוסף ההליך השיפוטי משתבש על יסוד הטבע האנושי להאמין ולקבל את דברים הנאמרים בראשונה, וכפי שבאר רש״י במסכת סוטה והרלב״ג.

היה מקום לטעון, כשם שהקלנו ביחס לטובי העיר או ״בירורי העבירות״ בדיני הראיות, נקל גם בהיתר שמיעת בעל דין אחד שלא בפני בעל דין חבירו. אך טענה זו נשללה על ידי מהר״ם די בוטון, בתשובתו הנזכרת, בסי׳ יט, וז״ל:

״אע״ג דכתב הטור סי׳ ב׳ וגם מוהרי״ק בשם הרמב״ן ז״ל דבדיני קנסות בזמן הזה לא הצריכו דין תורה רק דנים עפ״י עדים קרובים או עד מפי עד כל שנתאמת הדבר בשכלו של הדיין או הברורים יכולים לקנוס, זהו דוקא לאמת הדבר עפ״י עדים כשרים לא הצריכו דין תורה, ודי כשנתאמת בשכל השופט על פי מי שיהיה קרוב או פסול. אבל שלא בפני בעל דין לא יכול לקנוס, דמה שנתאמת בשכלו הדבר, מפני שלא היה בעל דין בפניו, דצדיק הראשון בריבו, שאם היה שם בעל דין אפשר דלא יתאמת, וזה פשוט״. והביא מדבריו בספר כנסת הגדולה מהדורה בתרא טור חו״מ סי׳ ב׳.

אמנם ביחס להליך המשפטי המתקיים ביחס לאדם הנחשד כמוסר, כתב הריב״ש סי׳ רלז שיש לקיימו בפניו בלבד,

״אלא אם כן יראה בעיני הדיינים שיש סכנה בזה, שאז לצורך השעה יכולין בית דין לעשות שלא מן הדין, לעשות סייג לתורה״.

דהיינו השיקול של צורך שעה וסייג לתורה יכול במקרים קיצוניים של סיכון, להתיר הליך כזה. אך לא כשההליך מתנהל כך בדרך השגרתית.

עוד יש לציין לתשובת מהר״ם שיק חלק חו״מ סי׳ ב׳ שדן כיצד לנהוג ביחס לדין תורה שזומן לבקשת התובע, אך הנתבע מסרב להתייצב לדיון, האם בנסיבות אלו ניתן לקיים את הדיון במעמד התובע בלבד. מהר״ם שיק שלל אפשרות זו, לקיים דיון לקוי שבו בית הדין שומע צד אחד בהעדר הצד השני, ואין מקום להורות על קיומו של דיון מסוג זה, גם אם קיים אילוץ, כגון כשהנתבע מסרב להתייצב לדיון. ואין מנוס אלא לאכוף על הנתבע להתייצב לדיון או להתיר לו לתובעו בערכאות.

מהר״ם שיק כתב:

״גוף הדין קשה לפסוק דין שלא בפניו, דהרי פסק הרמב״ם בפכ״א מסנהדרין דין ד׳ דאסור לדיין לשמוע דברי טענת בעל דין בלי חבירו, ושעל זה נאמר לא תשא שמע שוא. וא״ב איך רשאי לשמוע דברי בעל דין יחיד והתורה קראה שמע שוא ... איך רשאין לשמוע ואפילו בגברא דלא ציית, הרי לעבור על ל״ת אסור, אפילו צריך לבזבז כל ממונו כדקי״ל ביו״ד סי׳ קנ״ז, ולאו זה הוא מן התורה ונמנה ברמב״ם במנין המצות ... ונהי דיש לחוש לגבר אלם ואם אי אפשר בענין אחר אמרינן ביבמות דף צ׳ דאפילו בקום ועשה יש כח ביד חכמים לעשות סייג לתורה ולענוש גם באופן שאינו כתורה וגם עובר עה״ת רשאי לעשות לצורך שעה, אבל לא מצינו אלא הוראת שעה בזה״.

ובסיום תשובתו הורה המהר״ם שיק שבנסיבות שאין כל דרך לכפות את הנתבע להתייצב לדין,

״כשיזדמן מקרה, על כרחך יהא צריך לעשות אז סייג לתורה בהוראת שעה אפילו לדונו שלא בפניו, אם לא יהא אפשר בענין אחר, כן נראה לי״.

על כן לא נכון לקבוע כדבר שבשגרה, נוהל המאפשר קבלת תלונה ובירורה שלא בפני הנידון. נוהל זה פגום מעיקרו, מהטעמים הנזכרים. אמנם במקרים חריגים שבהם עמידה על ההלכה המחייבת שמיעת שני הצדדים באותו מעמד, תפגע ביכולת אותם ממונים לבער את העברות, יש מקום שבית הדין הדן בדבר יחליט כהוראת שעה לעקור דבר מן התורה, לשמוע צד אחד שלא בפני הצד השני, אך היינו דוקא כשהנידון מסרב להתייצב לדיון, וללא הצדקה, אך אם הנידון מסכים להתייצב לדיון, אין מקום להליך שיפוטי שאינו מתקיים במעמד שני הצדדים. נכון הוא שבמקרים רבים קיים קושי רב, לעמת את המתלונן או המתלוננת עם הנידון, וביחוד אם הוא בעל מעמד. וכן עלתה טענה שעמידה על קיומו של ההליך במתכונת זו תביא לכך שמלכתחילה אחוז משמעותי מהתלונות לא יוגשו, כדי שלא להגיע למעמד קשה זה. למרות זאת, אין מקום שקושי זה יוביל לשיבוש הליך הבירור, שיבוש העלול להביא לתוצאה מוטה. אין לקבל קביעת מתכונת שבה זכותו של הנידון, לבירור התלונה בדרך הולמת וצודקת תיפגע, וכל זאת בעת שהנידון בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. ובדרך שהגוף השיפוטי עובר על מצוות התורה המחייבות את הבירור המשפטי במתכונת הנזעכרת.

המענה הראוי להינתן על הטרדה מינית, בהעדר ראיות מספיקות.

כאמור לעיל, הריב״ש בתשובתו סי׳ רסה התייחס לנסיבות בהן אותן ממוני הקהל קבלו תלונה מאשה הטוענת להטרדה מינית, אך לא נמצאה ראיה לטענת המתלוננת. להלן עיקרי דבריו:

״לברורי עברות של קהל אלגזירה, י״ש צ״ו. ראיתי כתבכם על הבקשה שעשתה לפניכם, אלגוהר אשת רבי יעקב בן גוסף, כנגד ר׳ יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה. עד שאמר לה אם אין את עושה בעבורי, תן לי נשיקה אחת, שלא אמות בעבור אהבתך, וגם, שפעם אחרת, קרא אותה לעלות לביתו, באמרו שדלף טורד בבית, והיא הבינה כונתו כי היתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה, ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה, וכחש בה. באמרו: שמעולם, לא היתה כונתו לרעה, וחלילה לו. אבל, לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות, כמו שמשחקים אהובים. ושמעולם, לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות ... ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה, במקום חשד... תשובה: מאחר שאין לאלגוה״ר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר, אין ראוי להאמינה בדבורה לבד, ולחשדו בדבר כיעור, ולייסרו ולהענישו. אבל, כדי להפרישם מאסור, ראוי לצוות עליו בכח נדוי, לבל ידבר עמה מטוב ועד רע. וכן, שלא ידורו בשכונה אחת. וכן, אם מוחזק בעיניכם בחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר, ראוי לגעור בו בנזיפה. ולאיים עליו: שאם לא יתנהג כשורה, שתבדילוהו מכם לרעה, ושתדחוהו בשתי ידים. כמ״ש חכמינו ז״ל מלקין על לא טובה השמועה; שנאמר: אל בני לא טובה השמועה וגו׳. וכמש״ב הרמב״ם ז״ל (בפרק כ״ד מהל׳ סנהדרין), וז״ל: וכן לב״ד, בכל מקום ובכל זמן, להלקות אדם ששמועתו רעה, והעם מרננין עליו, שהוא עובר על העריות. והוא, שיהיה קול שאינו פוסק, כמו שבארנו. ולא יהיו לו אויבים ידועים, שמוציאין עליו שמועה רעה. וכן, מבזין את זה ששמועתו רעה, ומחרפין את יולדתו בפניו, עד כאן״.

דברי הריב״ש נפסקו להלכה בשו״ע אבן העזר סי׳ קעח סעיף כ׳:

״אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה, אין להאמינה כדי לייסרו; אבל יגזרו עליו נדוי, שלא ידבר עמה כלל, ושלא ידורו בשכונה אחת. ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות, ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שארז״ל מלקין על לא טובה השמועה, וכמו שכתב הרמב״ם בפכ״ד מסנהדרין״.

וכן בשולחן ערוך אבן העזר סי׳ כב סעיף ב׳ נפסק:

״כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזין עליהם. הגה: ודוקא בידוע שנתייחד עמה, אבל היא אינה נאמנת עליו (ריב״ש סי׳ רפ״א). ואפילו עד אחד אינו נאמן (מהרי״ק שורש קפ״ח). ומכל מקום במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא, צריך להפרישן (שם בריב״ש)״.

העולה מדברי הריב״ש, הממונים שמעו את טענות שני הצדדים, את המתלוננת ואת הנילון, ולאחר שנותרה ההכחשה ולא התקבלה הכרעה באמצעות ראיה התומכת בטענות אחד הצדדים, אסרו על הנילון לדבר עם המתלוננת וחייבו את הפרדת המגורים ביניהם. וזאת על יסוד ההנחה שבכך ניתן המענה הראוי למנוע הישנות ההטרדה, אם אכן התקיימה כטענת המתלוננת.

בנוסף, אם הנילון הוא כבר מוחזק כחשוד על העריות, יש מקום להחמיר עמו, ולא להסתפק בהפרדה. הלכה זו התבארה על ידי הגאון רבי ישראל איסר בעל ספר ״שער משפט״, בספרו שו״ת נחלת אבות סי׳ לב. תשובה זו מתייחסת למקרה שבו אשה נשואה המתגוררת בנפרד מבעלה מתלוננת כנגד אדם המתגורר בסמיכות לביתה, שמנסה לפתותה לדבר עבירה והלה מכחיש. בנסיבות אלו ולאחר שלא מצאו ראיה לדבריה, פסקו שיש להפרידם למגורים מרוחקים.

בתשובה זו באר את דינו של הריב״ש וכתב:

"אע״ג שהאיש מכחיש את האשת איש, שמעולם לא רדף אחריה, מ״מ לכתחילה לאפרושי מאיסורא חיישינן לדבריה, ואסור לו להכנס בגבולה לשכור בית בשכונתה, מכ״ש שהיא לא תשכור בית בשכונתו, דהא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא במה דטענה שהוא רודף אחריה ... אבל אם כבר דרים שניהם בחצר אחת או בשכונה אחת בשכירות, ועדיין לא נשלם זמן השכירות, והוא מכחיש בדבר, ודאי דאין להאמינה לדחות אותו מדירתו. דכמו שאין מאמינים אותה לייסרו כ״ש דאין להאמינה לענין ממון, לדחות אותו מדירתו, אף שרגלים לדבר שאומרת אמת כמ״ש מהרי״ק שורש קכ״ט וקפ״ט והביאו הב״י״.

ובסיום דבריו כתב שאם אין נ״מ לעניין ממון, אלא שכעת מלכתחילה שניהם רוצים להיכנס לגור באותה שכונה, ועלינו לקבוע את מי להעדיף, או שהסתיימה תקופת השכירות, בזה אם יש אומדנא כדבריה, תינתן לו הוראה לעבור למקום אחר.

מתשובה זו מתבאר שההוראה להפרדה ניתנת ומחייבת את הנילון, ככל שאין בה עבורו הפסד ממון, וזאת מאחר ואין ראיה שמאפשרת לקבוע שיש ממש בתלונה.

נילון המחזיק בתפקיד ניהולי.

בנסיבות בהן מגמת התלונה למנוע מהנילון להמשיך להחזיק בתפקיד חינוכי או רוחני, אין רק משפט בין שני בעלי דין, אלא בנוסף הדיון הוא האם הנילון ראוי למלאכתו שהיא מלאכת שמים, והאם יש לחוש שאינו ראוי לעבוד עם תלמידים צעירים או בקרבת נשים, מפני שפגיעתו רעה. היה מקום לאפשר קבלת עדות שלא בפניו כי באיסורים אפשר לקבל עדות שלא בפני בעל דין. עיין פתחי תשובה על שו״ע אה״ע סי׳ יא ס״ק יה בשם המאירי והרדב״ז, אך כבר הביא הפת״ש שם בשם תשובת הרב בצלאל אשכנזי ז״ל שאם מעורב בעדות גם ענין ממוני אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.

ודנו כמה פוסקים ביחס לעדות על שוחט ביחס לכשירותו למלאכת השחיטה. להלן מש״ב בשו״ת הרב״ז (לרבי בצלאל זאב שאפראן) חלק א׳ סי׳ קיז:

״אמנם כן כתב בתשובת ר׳ בצלאל אשכנזי ז״ל סי׳ ה׳ שם, דדוקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושי מאיסורא. אבל היכא דפתיק בהדי׳ דררא דממונא, אין מקבלין שלא בפני בע״ד אפי׳ על האיסור ע״ש. ובשו״ת נו״ב מהד״ק חאה״ע סי׳ ע״ב הביא ג״כ לתשו׳ רב״א הנזכר ע״ש. אם כן פשיטא בנידון שאלתינו, הרי פתיק בהדי׳ דררא דממונא. דהרי יש להר׳ יעקב שו״ב הפסד ממון עי״ז, ואינו שוחט. פשיטא דגם בדיעבד לא מהני גביית עדות שלא בפניו. כש״כ לפי״ד מהרש״ל ז״ל בתשובה סי׳ י״א דלפסול אדם מחזקת כשרותו, ולפגום כבודו דמיא לד״נ, דלכ״ע גם דיעבד לא מהני גב״ע שלא בפניו. והעדים והב״ד עברו משום ״לא תשא שמע שוא״ וקרינן בי׳ לא תשיא וכו׳ יע״ש. וכ״כ עוד מהרש״ל בתשו׳ סי׳ ל״ג ע״ש. וכן הוא בתשובת הרמ״א ז״ל סי׳ י״ב. וכ״ה בתשובת משאת בנימין סי׳ כ״ו ע״ש. וכ״פ בשו״ת עטרת חכמים חחו״מ סי׳ א׳ והביא ג״כ להמהרש״ל הנ״ל ע״ש. וכ״כ בשו״ת שואל ומשיב מהד״ק ח״א סי׳ נ״ג לענין שו״ב, שכל שהוציאו מחזקת כשרותו הוא כדיני נפשות, ואי אפשר לפסלו שלא בפניו ע״ש. ומצאתי בשו״ת דברי ריבות סי׳ רפ״א בדין גבו עדות על השו״ב שלא בפניו וכתב: מה יועילו בזה, אין חבין לאדם שלא בפניו. ואם יתנצל הבודק ליתן טעם מספיק לדבריו וכו׳ מה טוב ויעמוד בחזקתו יע״ש״.

וכן בספר שואל ומשיב מהדורה קמא חלק א׳ סי׳ נג, כתב:

״ומ״ש דהלכה רווחת דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, הנה אמת נכון הדבר, אבל לאפרושא מאיסורא כבר כתב המאירי דמקבלין אף שלא בפני בע״ד. אמנם כבר כתבתי בתשובה לק׳ פרעמישלאן דדוקא אם אינו רק לאפרושי מאיסור בלבד ... אבל במקום שרוצים לפסול אדם על ידי זה, זה ודאי לא מועיל שלא בפני בעל דין והבאתי דברי הרא״ש בתשובה כלל מ״ו סי׳ א׳ וכן מבואר בשו״ת רמ״א סי׳ י״ב ובשו״ת רש״ל סי׳ ל״ג וגם לפש״ב מוה׳ בצלאל אשכנזי בתשובה סי׳ ה׳ דכל דפתיך בי׳ דדיני ממונות אסור לקבל שלא בפני בע״ד, והרי כן נראה משו״ת רדב״ז ח״א סי׳ ע׳ וח״ב סי׳ נ״א ... ולפענ״ד במקום שמוציאין האדם מחזקת כשרות הוא כדיני נפשות וא״א לפסול שלא בפניו וזה ברור״.

אמנם בספר שואל ומשיב בתשובה אחרת, במהדו״ק ח״א סי׳ קפה הורה שלא לתת תלמידים למלמד שהתקבלה עליו עדות שלא בפניו שנהג בסטייה חמורה, שאם היא נכונה, שוללת ממנו את האפשרות לשמש כמלמד תינוקות.

נראה שבאותה תשובה רק קבע להורות שלא לשלוח אליו תלמידים, שהוא הפסד עקיף, אך לא היה מורה לפטרו ממשרתו ולהוציאו מחזקת כשרות, אלא אם העדות היתה מתקבלת בפניו, בהתאם להלכה המקובלת. שאם לא כן שתי התשובות אינן מתיישבות אחד עם השניה.

מסקנת הדברים.

החובה על מנהיגי המדינה ורשויות השלטון לתת מענה ראוי לטהרת המחנה, באמצעות גופים שיפוטיים שיוסמכו לטפל בעבריינים שפגעו או הטרידו מינית. מענה זה יכול להינתן באמצעות הגופים השיפוטיים הקיימים ואם נמצא חלל ריק ונגזרת פעילות שאינה מקבלת את המענה הראוי במסגרת החוק הקיים, יש לפעול להשלמת החסר באמצעות הקמת גוף ציבורי שמעמדו מעוגן בחוק. וזאת מאחר שמן ההכרח שהמענה ינתן באמצעות גורמים שיש להם כח מהצבור ומטעם החוק, כך שעבריינים מהסוג הזה שאינו בהכרח פלילי, יטופלו באמצעות המסגרות שלהם ההסמכה החוקית והכלים לזמן לדיון את הנילון, ולאכוף עליו את הבירור המשפט, וכן לאכוף המצאת ראיות ככל שיידרש. וכן להם הכלים המתאימים לענישה הראויה. לגורמים אלו יש מעמד גם על פי ההלכה. מאחר שבתי הדין הקיימים, הדנים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו לא הוסמכו ולא נטלו על עצמם את המשימה לדון בעניינים אלו.

לאחר שהגורם המתאים הוסמך על ידי הצבור כראוי, אין לגורמים המופקדים על נושאים אלו מעמד של ״ערכאות״ כמשמעותו בשו״ע חו״מ סי׳ כו, אלא מעמד של ממונים שקבלו מעמד לגיטימי מהצבור, ודינם נפסק בשו״ע חו״מ סי׳ ב׳.

כל עוד לא ניתן להיעזר בגורמי החוק, וגוף כזה אינו מעוגן בחוק, מן הראוי שנציגי הציבור יפעלו למינוי בית דין מיוחד, שיקבל מעמדו מכלל הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים, שיפעל למלא את החלל החסר.

כל הגופים הנזכרים מחוייבים לפעול בהתאם לכללי השיפוט המחייבים בית הדין רגיל, לרבות שמיעת המתלונן והנילון באותו מעמד. אך אין מניעה לאפשר לגופים אלו לחרוג מדיני הראיות על מנת להשיג את היעד לטהרת המחנה, וכשקיים הכרח, ניתן לאפשר חברות אישים שאינם כשרים כדיינים, אם חברותם הכרחית ליעילות גוף זה, ובהיעדרם לא יושג היעד שהוטל עליהם.