בנידון צבור שנתחלקו אם דינם כשותפים שנתחלקו
כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד סב
המקורות להלכה
בשו״ת עבודת הגרשוני סי׳ יט העלה מן המרדכי פ״ק דב״ב ומהרי״ו בתשובה סי׳ קכד וקעג דפרנס שנתמנה עפ״י הצבור מדעתם וכן גבאי צדקה או גובה מס שנאמנים בלי שום שבועה ואפילו חשבון א״צ ליתן משום שהקהל האמינו אותו עליהם בכל מה שיאמר.
ובנוב״י מהד״ת יו״ד סי׳ קנז:
"יפה הורה מעלתו שגבאי צדקה שנתמנה עפ״י הצבור אינו צריך ליתן חשבון. ואני תמה מה זו שאלה, והדבר מפורש ביו״ד סי׳ רנז סעי׳ ב ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ולא יחשבו את האנשים וכו׳, ואפילו אם נתחדש איזה דבר שיש מקום לחשדו בדברים שראוי להסתפק בעניני הדיין שאז החליט הש״ך שם שצריך ליתן חשבון, מ״מ אין החשבון שנותן הגבאי דומה כלל לשאר חשבונות שצריכים ליתן אנשים אחרים שצריכים לברר חשבונם על כל פרט בפומבי לעיני כל, משא״כ חשבונות של גבאי צדקה וכו׳. וכל זה אם יש מקום לחשדו כגון שרואים שנוהג שלא כשורה, אבל בלא״ה פשיטא שאין להכריחו ליתן חשבון כלל וכלל, רק הוא בעצמו טוב לו להיות בכלל והייתם נקיים". עכ״ל.
והנה בנידון דידן שנפרדו הצבור ורוב הצבור הלכו להם להתפלל במקום אחר, וגם רוב הועד בתוכם, והם דורשים דין וחשבון, ומה שנאמר ולא יחשבו את האנשים דוקא אם הם עדיין נאמנים של הציבור משא״כ בנידון דידן שנפסק נאמנותם בעיני רוב הציבור. לכן מכאן ולהבא יכולים לדרוש דו״ח כספי מה שנשאר בבנק.
אבל זה תלוי בעצם הדין אם נפרדים זה מזה מחמת סיבות מיוחדות, מה הן הזכויות של כל חלק מהציבור. והנה בעצם אם מקצת הקהל רוצים להפרד משאר הקהל פסק המהר״ם שיק או״ח סי׳ לד דאף שהקהל דין שותפים להם לעולם, מ״מ בטעם הגון יכולים להפרד לקהל בפ״ע. לכן בנידון דידן מספקא לי אם מה שרוצים להפרד מחמת שאחד מהקהל שמחזיק עצמו למייסד של ביהכנ״ס כופה דעתו על הציבור לחיזוק דתי התורה ומצוותיה, אמנם אין היחיד יכול לכוף דעתו הגם שהיא דעת תורה על הציבור, מ״מ אין לציבור טעם הגון שיוכלו להפרד ולחלק את השותפות, דמאן פלג לך, עי׳ ב״מ סט א, דברוב עם הדרת מלך, אמנם אין מי שיעכב עליהם לעזוב את המקום, אבל אין זה חלוקת שותפות. ואשר לפי״ז אין להם שום זכויות של שותפים שבאו לחלוק.
אלא נראה להשתמש בזה בדברי החת״ס חו״מ סי׳ יב אות ג ע״ד הפירוד:
"אוי נא לנו כי בושנו ונכלמנו כי נאמר צדיקים יושבין בארץ הצדקה ופיזור הנאה להם, אוי לנו שכך עלתה בימינו כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, אבל מה נעשה שחטאינו גרמו שא״א להכניסם ע״כ יתפרדו, כמ״ש הדרת גאונו עפ״י תשובת רדב״ז". עכ״ל.
אמנם איני יודע לאיזה תשו׳ הרדב״ז נתכוון, אבל כנראה שדעתו שטוב להם הפירוד, וממילא אזל לי׳ הטעם ברב עם הדרת מלך, וה״ז חלוקת השותפים, ושותפים שחלקו ביניהם יש לכל אחד מהשותפים זכויות שלו, כמבואר במשנה ברורה סי׳ קנד ס״ק נט, וז״ל:
"בני העיר שהיה להם ביהכנ״ס אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים, הדין הוא שכל כלי הקודש וס״ת יחלקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים, יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכנ״ס שמתפלל בתוכה. אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע״פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים. וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י״ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס״ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] וכו׳, ואם א״א לחלקם, ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן שיש להם בהם". עכ״ל.
ומבואר שהועד של ביהכנ״ס אין להם שום יתרון לחוות דעה אלא דזה פשוט שזוהי חלוקת השותפין.
לכן בכסף שנמצא בבנק ג״כ יתחלקו באופן כזה, ושותפים הם אלה שהתפללו בביהכנ״ס טרם שנפרדו.
בנידון חלוקת השותפים בשם של ביהכנ״ס, נראה פשוט שבזה אין בו חלוקה כפסק תה״ד סי׳ שלו ומביאו הרמ״א חו״מ סי׳ קעא סעי׳ ה:
"וכן אם רוצים לחלוק בית שיש בו דין חלוקה והבית יהיה נגרע ונפסד אין יכול לכוף חבירו כל שנראה לבי״ד שההפסד יותר מחומש".
לכן אם יחלקו את שם ביהכנ״ס לשני בתי הכנסת נראה לבי״ד שההפסד יהי׳ יותר מחומש, הרי בזה חזר לדין מאן פלג לך, וכיון דלא שייך דין חלוקת השותפין לגבי שם ביהכנ״ס הרי לא שייך בזה אלא עזיבה, לכן אין להם שום זכות בשם ביהכנ״ס. [ועי׳ פסקי דין ירושלים כרך ג עמ׳ רנז].
